צ'רנוביץ', תשי"ז. בן 17.5.

הנס הראשון שלי התחיל בנקישות על הדלת.

הן החלו בעשר בבוקר, ונקטעו בצעדיי המתקרבים.

העומדת בדלת התקרבה אליי מקיר המסדרון עליו נשענה, מסדרת תיק עור שחור ומזדקן על כתפה.

"וישצקי?"

הנהנתי.

היא מסרה לי מעטפה בצבע בז'. שם הנמען, וסמל מסוים מאוד בפינה הימנית העליונה, גרמו לי להחוויר.

                                                         *

זה היה צו גיוס.

אתם בטח שואלים איך פיסת הנייר הזו גרמה לי להחוויר.

לא הייתה מלחמה של ממש בתשי"ז. וגם אם הייתה, זה לבד לא היה גורם לעורי להפוך מלבן ללבן אפרפר. מיליוני אנשים עברו מלחמות, חלקם בשלום.

אך הייתה מלחמת דת. היא חדרה לצדדי הראש המגולחים בהם חויב כל חייל, כך שפאות – אפילו כרצועת שיער קצרה ליד האוזניים – לא היו בגדר^[1]. היא חיבלה בחדר האוכל בבסיס, מטריפה כל עצם עוף. והיא כבשה את האוהלים בהם חיילים גויים ויהודים חיו יחד 24/7, כך שנטילת ידיים ותפילין ושבת היו בגדר סכנה ממש.

רק בעיית הנשים הייתה מזערית, אגב. הן היו פטורות מגיוס, ומעטות התנדבו לשרת בצבא האדמדם.

                                                        *

הרב בן ציון וישצקי בילדותו, צ'רנוביץ'

"יש שתי דרכים פופולריות לקבל פטור", קול הרמוני, של אלפי גוונים חמים ותוססים, חדר לפניי הלבנות-זוהרות, שתי דקות לאחר הנקישות. "להיות חולה, או משיגנער".

הרמתי עיניים. הפנים החלקות של אימא בהקו מולי, עיניה בולעות אותי בשובבות.

"והדרך הפופולרית ביותר", היא לחשה, "להעמיד פנים שאתה אחד משני אלה".

                                                         *

שנה של בירוקרטיה. ניירת. מכתבים. נסיעות. בדיקות. טפסים. שאלות. אישורים. ולבסוף – דרישה להתאשפז במשך שבועיים, במוסד מיוחד בצ'רנוביץ.

בשלהי תמוז, כבר היינו בדרך.

אימא הייתה נטועה על מושב הנסיעה, אני זזתי במקומי מצד לצד. החשמלית הייתה יציבה, העתיד קצת פחות. ולמרות שתיאלצו לנחש לבד אם האשפוז היה רפואי, נפשי, או העמדת פנים, אני מניח שאתם מבינים על מה אני מדבר.

לא דיברנו. יום האשפוז היה בעיקר עניין בירוקרטי, ואימא הייתה השחקנית המרכזית בו. ואם אימא משחקת, תהיו בטוחים שהיא גם תנצח.

האתגר יתחיל ברגע בו היא תעזוב את הבניין, ואצטרך לשמור תורה ומצוות לבד.

                                                         *

שעתיים אחרי הנסיעה בחשמלית, כבר שכבתי על מזרון דק ולח, באחד מחדרי הבניין האשפוזי.

אימא רכנה מעליי. "זה יהיה בסדר גמור", היא הבטיחה, נשיקת פרידה על הלחי מתמזגת לה עם המילים. "טְרַאכְט גּוּט וֶועט זַיִן גּוּט^[2]".

צלילי העקבים שלה התרחקו, ואיתם גם צלילי הפתגם היידישאי. במסדרונות הסתובבו מאות אנשים, בחדר שלי שכבו שלושה בחורים, ובאוויר עמד ריח של שנאת יִידִישׁקַיְט^[3]. המשמעות של קיום תורה ומצוות בסביבה כזו, היא מסירות נפש של ממש. לפחות כך היה נדמה לי.

                                                         *

הרב בן ציון וישצקי לאחר עלייתו לארץ, תשכ"ה (בן 26)

כבר למחרת, היה לי באמת גוט.

זה התחיל בבוקר. נטילת הידיים חיכתה לי באמבטיה, בין כוס הזכוכית המחורצת, למגבת הכותנה על המתלה. וברכות השחר ארבו לי ליד החלון, לשם ניתן היה להשקיף ולמלמל בו זמנית.

באחת עשרה, כבר נחנקתי. השרירים שלי היו מתוחים, הנשימה שלי התרדדה, ובבטן שלי דגדג כאב בלתי מוסבר. יד על המצח, אין חום. חטפתי וירוס, או סתם תופעת לוואי מאוחרת של סיבת האשפוז החסויה שלי?

אני לא יודע להסביר את התחושה, אבל היה חוסר. מכירים את זה, כשנעלם משהו? והגוף מספר לך על זה, אבל לא מפרט מה זה בדיוק? אז כך הרגשתי. רק שלא הבאתי למוסד שום חפץ שיכול היה להיאבד, חוץ מבגדיי. והייתי לבוש.

שמירת מצוות, זו הייתה אמורה להיות הדאגה העיקרית. נטילת ידיים – יש, תפילה –  יש, ציצית –  יש, עמוק במכנס.

רק דבר אחד היה חסר. תפילין.

                                                         *

"בנצ'ע!"

מצמצתי. העיניים של אימא חייכו אליי בין הצללים הנגלים לעיניי העצומות. והמתח… המתח נשאר, אולי אפילו התחזק.

נשיקה קצרה בלחי, ויד מוגשת להתרוממות מהמיטה.

"קדימה", היא לחשה, "צריך להזדרז".

                                                         *

האחים הרב מיכל וישצקי ע"ה ויבדלחט"א הרב בן ציון וישצקי

אחרי חמישה מסדרונות זהים, ירידה קצרה במדרגות, ופנייה חדה ימינה – היינו שם. חדר צדדי, ללא אף אדם מלבדנו.

זה היה יותר כמו אולם, למען האמת. רחב, דומם, חנוק. שולחן אלון ארוך ועתיק עמד במרכז, פניו מבריקים מאור חלון גבוה. תריסר כיסאות נשענו עליו בסבלנות, מחכים כנראה לאורחים המאחרים להגיע. זה היה חדר ישיבות, מן הסתם.

"לא העבירו כאן סמרטוט אולי חודשיים", טענה אימא, משרטטת ספירלה על שכבת האבק הדקיקה של השולחן. "הם בטוח לא מתכנסים כאן לעיתים קרובות".

היא הניחה את התיק הקבוע שלה על השולחן, שולפת מתוכו שקית פשתן קטנה. "עוד מעט שקיעה", היא ציינה, מתופפת באצבע אחת על זרוע שנייה.

שקיעה?

אה, כן!

רוקנתי את השקית, והמתח צנח ממני בבת אחת.

שני בתי תפילין, 4.3 ס"מ על 4.3 ס"מ, זרמו אל ידיי. הצבע היה שחור דהוי, סדקים כיכבו פה ושם, ואחרי התרת כנפי היונה^[4] – השי"ן המעוגלת, ללא הקו האלכסוני, כמקובל בחב"ד, בצבצה החוצה.

                                                         *

בחמשת הימים הבאים, כבר הייתה לנו רוטינה. אימא באה לפני הצהריים, אני מחכה לה באולם הכניסה, ושנינו רצים להניח תפילין. וכמובן, היא תמיד תדאג להשאיר לי קופסת הֶרִינְג^[5] עם תפוחי אדמה כשרים למהדרין. אידישע מאמע.

ואז הגיע היום השישי.

הלכנו כהרגלנו, לחדר הישיבות. המעניין היה, שקבוצה של יותר מעשרה אנשים הלכה אתנו, איכשהו. וכשהיינו בדלת, הם כבר היו בפנים.

"גברת, לא לעמוד כאן!" נזעקה הוראה ממעמקי החדר.

"מתי גומרים?!"

"בערב".

                                                         *

בתוך דקות, מצאנו את עצמנו מתמקמים במסדרון צדדי, מביטים ימינה ושמאלה. אנשים יצאו ונכנסו מהחדרים, אך בכל זאת יכולתי לגנוב שנייה מסכנה בין לבין.

פתחתי שלושה כפתורים, משחיל באיטיות את התפילין של יד. שתי כריכות, שחרור כפתור נוסף, ומבט נוסף למסדרון. על אף שבית התפילין היה גדול מהמצוי, חולצת הפיג'מה הסתירה אותו. רק עוד טיפה שחרור של הכפתורים, ושבע הכריכות על היד הושלמו גם הן.

עם כף היד אפשר גם איכשהו, להסתדר. אבל… מה עושים עם הראש?

את האזור מעל המצח, כמו את הרצועות המשתלשלות עד המותן, אי אפשר להסתיר. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, רקד הפסוק לנגד עיניי. התפילין של ראש היו אמורות להיות גלויות, מלכתחילה.

                                                         *

המתח בגופי חזר.

ישבתי קפוא, בוהה באוויר, אוחז את שארית הרצועה מהכריכה האחרונה. לא יכולתי להוריד את של היד – הייתי כבר באמצע המצווה, אך גם לא יכולתי לשים את של הראש.

היה ברור, אני מחכה.

פספוס של הנחת תפילין? זה לא שייך, לא ריאלי. בדרך הטבע, הגויים אמורים לפחד מלובש התפילין – לא להפך, חלילה. בדרך הטבע, איני יכול להיות נפרד מאלוקות, גם לא על ידי מצווה אחת. בדרך הטבע, במקרים כאלו קורה נס.

והנס קרה.

                                                         *

זה התחיל בנורות הנֵיאוֹן.

הן הבהבו. למשך דקות רקדו צללים על הקירות, בהרמוניה מושלמת עם הנורות המגמגמות. ואז… –

האור כבה.

האור כבה?

אה, הפסקת חשמל!

בתוך שניות, התפילין של ראש עיטרו את מצחי, מתמזגות במלמולי פרשיות קריאת שמע, משתלבות עם החושך סביב.

האור כבה!

האור כבה, והעולם הפך מואר. כל ברית המועצות הפכה למוארת, וכל הבניין, וכל המסדרון, וכל התחושות בתוך הגוף שלי. והשרירים הקפואים זהרו, והעיניים הבוהות נפתחו וצחקו, ואפילו מגע התפילין נהיה פתאום יותר מיוחד. האור כבה, והחושך הפך לאור החזק ביותר בעולם כולו. האור היחיד, בעולם כולו.

הסיפור לקוח מתוך הספר "איך מיין די וישצקי'ס" – תרגום חופשי של דברי הרבי על האחים וישצקי – הצצה נדירה לניסיונות היומיום של שני אחים חב"דיים מאחורי מסך הברזל.

הספר נמכר בהזמנה ישירה ולא בחנויות. לרכישה, כתבו "ספר" כאן:

https://wa.me/972553075722

 לחילופין, כתבו 'ספר' ל־055-307-5722

הספר ממנו נלקח הסיפור