החיפוש אחר עצמי במקום הלא נכון

על החירות להפסיק לעבור תחת שבטם של אחרים!

יש שלב בחייו של אדם שבו נדמה לו שאת עצמו הוא ימצא דרך העולם.

דרך מבטים.

דרך הערכה.

דרך תחושת נחיצות.

דרך הידיעה שהוא משמעותי למישהו.

הוא בודק את עצמו ללא הרף דרך תגובות הסביבה:

האם אני רצוי?

האם אני מוערך?

האם אני מתקדם בכיוון הנכון?

האם מי שסביבי מאשר לי שאני בדרך?

מבלי משים, האדם מתחיל לחפש את עצמו מחוץ לעצמו.

וכך, במקום לפגוש את עולמו הפנימי, הוא עסוק בניסיון להבין מי הוא דרך האופן שבו העולם מתבונן בו.

אלא שבשלב מסוים מתבררת אמת פשוטה:

אדם אינו יכול למצוא את עצמו במקום שבו הוא איננו.

אחרים יכולים לשקף לי את עצמי, לעורר בי נקודות נסתרות, לפתוח בפניי אפשרויות חדשות אך אינם יכולים לחיות את חיי במקומי, לבחור עבורי את דרכי, או להעניק לי את תחושת השלמות שאני מחפש.

החיפוש אחר עצמי חייב לעבור דרכי.

לא דרך העולם המתבונן בי, אלא דרך האופן שבו אני מתבונן בעולם.

כשהעולם הופך להיות.                                                   שופט הזהות שלי

הבעיה אינה בעולם.

העולם מלא הזדמנויות, מפגשים, אתגרים, קשרים, שליחויות ונתיבים שדרכם האדם גדל.

הטעות מתחילה כאשר העולם מפסיק להיות מרחב של אפשרויות, והופך להיות בית דין לזהותי.

כאשר האדם מפסיק לשאול:

מה העולם מזמן לי כדי לגדול?

ומתחיל לשאול:

מה העולם חושב עליי?

שם מתחילה התלות.

הוא כבר אינו פוסע בעולם הוא נבחן בו.

כל צעד נמדד לפי שאלה אחת סמויה:

האם עברתי תחת השבט?

האם קיבלתי אישור?

האם נמצאתי ראוי?

האם מישהו מבחוץ העניק לי חותמת לכך שאני מתקדם נכון?

וכך, במקום שהעולם יסייע לאדם לפגוש את עצמו הוא הופך למנגנון שבאמצעותו האדם מתרחק מעצמו.

העולם כמראה, לא כשופט

העולם אינו נועד להגדיר אותי.

הוא נועד להפגיש אותי עם אפשרויות שלא הייתי פוגש בלעדיו.

המימוש העצמי אינו נולד מן האופן שבו העולם מביט בי,

אלא מן האופן שבו אני מתבונן בעולם ומברר דרכו את עצמי.

העולם אינו המקום שבו אני מחפש מי אני.

הוא המרחב שבתוכו אני פוגש את מי שאני.

הזדמנות, קשר, הצלחה, כישלון, דלת שנפתחה או נסגרה כל אלו אינם מספרים לי מי אני.

הם רק מזמינים אותי לברר:

מה אני מבקש לעשות עם מה שניתן לי?

כיצד אני צומח מתוך מה שפגש אותי?

מה נדרש ממני כאן?

כאשר האדם שב למקום הזה, העולם חדל להיות איום על זהותו והופך להיות שותף לצמיחתו.

לשחרר את עצמי מן האחיזה החיצונית:

כשאדם סולח לאחר, נדמה לעיתים שהוא עושה חסד עם מי שפגע בו.

אך בעומק, הסליחה היא קודם כול פעולה של חירות פנימית.

אין פירושה בהכרח הצדקת האחר, אלא שחרור עצמי מן האחיזה שלו בנפשי.

כל עוד אני נאחז בפגיעה, אני עדיין קשור אליה.

כשאני סולח אני משיב לעצמי את חירותי.

כך גם ביחס לעולם.

כל עוד האדם מפקיד בידי העולם את הזכות לאשר את קיומו, הוא מחזיק את חייו כבני ערובה בידי עיני אחרים.

הוא ממתין לחותמת:

כעת מותר לך להיות אתה.

אך אישור כזה כמעט לעולם אינו מגיע בשלמות.

תמיד יהיה עוד מבט.

עוד ביקורת.

עוד שבט לעבור תחתיו.

ולכן, השחרור מן הצורך באישור העולם הוא מעין סליחה פנימית.

סליחה עם עצמי.

הרגע שבו האדם מפסיק להחזיק את חייו תחת מבחן מתמיד, ומרשה לעצמו לצמוח מתוך מי שהוא.

כשם שסליחה משחררת אותי מן העבר,

כך השחרור מן הצורך באישור העולם משחרר אותי אל העתיד.

בין פנימיות להשתבללות

יש אדם המתכנס פנימה כדי לפגוש את עצמו.

ויש אדם המשתבלל פנימה מפני שהוא מפחד ממבט העולם.

מבחוץ, לעיתים זה נראה דומה.

אך אלו שתי תנועות הפוכות לחלוטין.

הראשונה נולדת מתוך הקשבה.

השנייה מתוך חרדה.

הראשונה מבקשת בירור.

השנייה מבקשת הגנה.

האדם המבקש לצמוח דרך עיני העולם נשאר פעמים רבות קפוא.

לא משום שאין בו יכולת, אלא משום שהוא טרוד מדי בשאלה האם הוא ראוי לממש את מי שהוא באמת.

הוא אינו שואל:

כיצד אהיה אני?

אלא:

האם מרשים לי להיות אני?

וזוהי כבר גלות פנימית.

החירות מתחילה ברגע שבו האדם מפסיק לשאול אם הוא ראוי להיות עצמו, ומתחיל לשאול כיצד להיות עצמו באופן הראוי ביותר.

הדרך העולה בית אל

יש מי שחי את חייו במאמץ מתמיד לעבור תחת שבטם של אחרים.

לזכות בהכרה.

בהסכמה.

בחותמת.

אך יש רגע שבו האדם מבין:

דרכו אינה נמדדת במספר המאשרים אותה.

היא נמדדת בנאמנותו לאמת שהוא מכיר בה.

לערכים היקרים לו.

לטוב שהוא מבקש לגלות בעולם.

לדרך שהוא מאמין בה.

לא תחת שבטם של המבקשים לאשר אותי אני מבקש לעבור,

אלא לאורם של אלו שראו את הטוב שבעולם, את הטוב שבאדם, והתוו דרך של אמת, לב טהור ודבקות.

הדרך העולה בית אל אינה דרך של בריחה מן העולם.

אלא דרך של הליכה בתוכו מתוך מרכז פנימי.

מתוך ידיעה ששלמות אינה מצב שבו הכול תוקן,

אלא מצב שבו האדם חדל להילחם עם עצמו.

רק מי שמצא את עצמו יכול לפגוש באמת את הזולת

באופן פרדוקסלי, רק אדם שהפסיק לחפש את עצמו דרך אחרים מסוגל סוף סוף לראות אחרים באמת.

כל עוד האדם משתמש בזולת כמראה לערכו, הוא אינו פנוי לפגוש אותו.

הוא זקוק לו.

זקוק לאישורו.

להערכתו.

להכרה שלו.

ולכן אינו רואה אותו באמת.

אך אדם שיש לו שלום עם עצמו, אינו ניגש לזולת ממקום של חוסר.

הוא ניגש אליו ממקום של נוכחות.

דווקא אז מתאפשרת אמפתיה אמיתית.

לא שימוש בזולת, אלא מפגש.

כאן מתגלה עומק דברי חז"ל:

"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו."

'קופה של שרצים' איננה מבטאת אין חיסרון חלילה.

אלא עוסקת בחשיבותו של זיכרון העבר של האדם "מניין באת ולאן אתה הולך"..

דווקא אדם הנשען על זיכרון העבר והולך עמו ומשתמש בו בצורה משכלת ככלי לצמיחה אישית ולגדילה בין אישית משנה את חייו מקצה לקצה..

 היכולת של אדם להישאר מחובר לאנושיותו, לשורשיו, לעברו, ולצלוח את האתגרים שליוו אותו במהלך חייו, עוברת דרך הזיכרון האנושי העמוק שממנו הוא בא ואותו הוא נושא בקרבו ובנפשו  פנימה.

רק מי שיש לו שייכות אמיתית למורכבות האנושית שבנתה ועיצבה את אישיותו מסוגל לשאת בעול ולהנהיג את הציבור.

רק מי שמכיר את עצמו לעומק, פוגש את הזולת בגובה העיניים ואינו מתנשא עליו.

רות המואביה מסמלת את הזהות היציבה שאינה זקוקה לאישור:

דווקא משום כך נקראת בחג השבועות מגילת רות.

רות אינה סיפור על אדם המחפש להשתייך בכל מחיר להיפך..

זהו סיפורה של אישה שבחרה בדרך שאינה מבטיחה לה נוחות, הכרה או ביטחון קיומי.

היא אינה שואלת:

מה יחשבו עליי?

היא אינה מבקשת אישור.

היא בוחרת מתוך בהירות פנימית.

"עמך עמי ואלוקייך אלוקיי."

זו אינה אמירה של תלות.

זו הכרזה של נאמנות.

של אדם שמצא נקודת אמת פנימית כה עמוקה, עד שהוא מוכן לבנות ולמסד עליה את חייו.

דווקא משום כך, ממנה יוצאת מלכות בית דוד.

מלכות אמיתית אינה צומחת מאדם הזקוק להכרה.

היא צומחת מאדם שיודע את מקומו.

ולכן מסוגל לפנות מקום לאחר.

חג השבועות: לידתה של זהות יהודית

חג השבועות מלבד היותו חג מתן תורה.

הוא גם חג של קבלת זהות!

לא זהות המוענקת מבחוץ, ולא חותמת חברתית.

אלא ברית אלוקית!

ברית שבה האדם עומד בפני עצמו ואומר:

נעשה ונשמע.

לא מתוך ביטול אישיותו, אלא להפך.

מתוך מפגש עמוק כל כך עם נקודת האמת שלו, עד שהוא מסוגל להתחייב למשהו הגדול ממנו.

האדם היהודי אינו נדרש להיבנות ממבט העולם.

הוא נדרש לעמוד.

להיות.

לקבל תורה לא כהשאלה חיצונית, אלא כהתגלות של שורשו הפנימי.

רק מי שיש לו אני פנימי, מסוגל באמת להיכנס לברית.

לא להיעלם בתוכה, אלא להתגלות דרכה.

דוד המלך והולדת הגאולה

הרבי מליובאוויטש מסביר שמלכות שאול לא נמשכה לדורות אלא רק לדור אחד.

ודווקא מלכות דוד הבאה מרות המואביה נבנית מלכות נצח.

מדוע?

כי, המלך צריך להיות כמו "פרנס על הציבור", לשאת טרחם ומשאם,

 כפי שהתנהג משה עם בני ישראל שהיו טרחנין לכן יש צורך שתהיה לו שייכות ונגיעה עם מעמדו ומצבו של הציבור.        

    מנהיג צריך לילך כנגד רוחם של בני עמו..

 כלומר: שהמפגש אתם יהיה בגובה העיניים, אז יכול הוא להיות פרנס עליהם, משא"כ בהיותו מתנשא וחש למעלה מהם.     

                                                        וזהו הטעם ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו" – כי לולי זאת, אין לו שייכות עם הציבור כולו.

 'קופה של שרצים' איננה עניין של חיסרון חלילה אצל המנהיג, אלא כאמור זהו ביטוי למצב נפשי ורגשי של שייכות האדם לעברו. לשרשים עליהם נבנתה זהותו ומהותו של האדם והעם אליו הוא משתייך.

אדם שאין לו שייכות לשרשיו מהם צמח עמו ואינו חש שייכות נפשית ורגשית אליהם, אינו יכול ואינו ראוי להיות מנהיג!

שאול מפני שלא היה בו שום דופי לא זכה שמלכותו תיכון לעד.

 כלומר: דופי מצד הייחוס המשפחתי!

 לעומתו דוד המלך, שהנו נין ונכד לרות המואביה הנו זרע למשפחת גרים.

נושא עמו זיכרון עמוק מן העבר.

מורכבות.

שייכות עמוקה למסע האנושי.

ומשם נולדת היכולת להנהיג.

הגאולה אינה נולדת מן האדם המושלם לכאורה.

אלא מן האדם המחובר ושייך לכל קצוות העם גם לגרים!

היא נולדת מן האדם שאינו מתבייש במורכבותו, אך גם אינו נשלט על ידה.

מן האדם שחדל להילחם עם עצמו.

דווקא משם צומחת מלכות.

ודווקא משם יכולה לצמוח גאולה.

שלום מתוך שלמות

השלום עם עצמי לא נולד ביום שבו נעשיתי מושלם.

הוא נולד ביום שבו הפסקתי לחפש את עצמי במקומות שבהם אינני נמצא.

ביום שבו הבנתי שאיש אינו יכול למצוא אותי במקומי.

שאיש אינו יכול להעניק לי את תחושת הערך שאני מסרב לבנות בתוכי.

וכשנהייתי שלם יותר עם עצמי

לא מושלם, אלא מיושב, נאמן, מחובר

למדתי לראשונה לחיות בשלום עם עצמי.

ואולי זו מתנתו העמוקה של חג השבועות:

לא רק לקבל תורה,

אלא לקבל את עצמי באופן המאפשר לי להיות חלק ממשהו גדול ממני

מבלי לאבד את מי שאני.

חג שבועות שמח,

שנזכה לקבלת התורה בשמחה, בפנימיות, ומתוך שלום אמיתי עם עצמנו, עם זולתנו בביאת משיח צדקינו.