חנה שטיפל

בימים האלה, כשאלפי שלוחי הרבי מכל העולם מתכנסים בניו יורק, מצאתי את עצמי חושבת על תופעה מדהימה.

תחשבו על זה רגע. אלפי אנשים, משפחות שלמות, שבחרו לצאת לשליחות. לעזוב את המקום המוכר, להתרחק מהמשפחה ומהחברים, להגיע למקום חדש ולהתחיל לבנות הכול מאפס.

להקים בית חב"ד, לדאוג לקהילה, לפגוש אנשים, לארח, לארגן, לתת מענה ולהיות שם בשביל אחרים.

יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. חיים שלמים שמוקדשים למשימה הזאת, על כל הקשיים, ההתמודדויות והוויתורים שהיא דורשת.

איך כל כך הרבה אנשים מוכנים להתמסר בצורה כזאת, בשביל אדם אחד? מה יש בקשר הזה שמצליח להניע אלפי אנשים לתת מעצמם כל כך הרבה?

אני חושבת שהתשובה נמצאת בשילוב המיוחד שבין האהבה של הרבי לחסידים לבין האמון העצום שהוא נותן בהם.

מצד אחד, אהבה בלי גבולות.

הידיעה שהרבי אוהב אותך. לא משנה איפה אתה נמצא מבחינה רוחנית, מה הצלחת לעשות, מה לא הצלחת וכמה התקדמת. אתה אהוב, אתה יקר, יש לך מקום.

ומצד שני, הרבי לא רק אוהב. הוא גם מאמין.

הוא סומך על החסידים שלו, מטיל עליהם שליחות ודורש מהם לצאת, לפעול, להשפיע ולעשות דברים גדולים. לפעמים דברים שנראים כמעט בלתי אפשריים.

והדרישה הזאת לא באה כתנאי לאהבה. החסיד לא צריך להצליח בשליחות כדי להיות אהוב, והוא לא יוצא אליה מתוך פחד מעונש או כדי להוכיח את עצמו. הוא יוצא כי הוא רוצה. כי הוא מרגיש קשר כל כך עמוק, שהוא רוצה להיטיב עם הרבי, למלא את רצונו ולהגשים את החלום שלו.

וכשיש קשר כזה, אתה מוכן לתת מעצמך הרבה מעבר למה שנוח לך. גם כשקשה, גם כשאתה עייף וגם כשזה דורש ממך ויתורים.

ואז שאלתי את עצמי: איפה אני בתמונה הזאת? איך אני לוקחת את הדבר העצום הזה אל החיים הפרטיים שלי, בתור אמא? מה אני יכולה ללמוד מהקשר הזה על הדרך שבה אני מגדלת את הילדים שלי?

אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בידיעה שהם אהובים. לא רק כשהם מתנהגים יפה, מצליחים או עושים את מה שאני מצפה מהם. אלא בכל מצב. גם כשהם טועים, מתקשים או לא נמצאים במקום שהייתי רוצה לראות אותם בו. אני רוצה שהם ידעו שהם לא צריכים להרוויח את האהבה שלי.

אבל אני רוצה גם שהם ירגישו כמה אני מאמינה בהם.

שאני סומכת עליהם, רואה את הכוחות שלהם ויודעת שהם מסוגלים. שאני לא רק רוצה להקל עליהם ולמנוע מהם כל קושי, אלא גם מצפה מהם לגדול, להתאמץ, לקחת אחריות ולעשות דברים משמעותיים.

כי יש הבדל בין אהבה שרק עוטפת לבין אהבה שגם מאמינה. אהבה שלא דורשת מהילד להוכיח שהוא ראוי לה, אבל כן משדרת לו: אני יודעת שיש בך כוחות, ואני סומכת עליך שתשתמש בהם.

אני חושבת על זה שגם בתוך הבית, בקשרים הכי קרובים שלנו, יש משמעות עצומה לשילוב הזה. מצד אחד, לתת לאדם שמולנו תחושה שהוא אהוב בכל מצב. מצד שני, לאפשר לו להרגיש שאנחנו מאמינים בו, מצפים ממנו ורואים את מה שהוא מסוגל להיות ולעשות.

אני רוצה לבנות עם הילדים שלי קשר שיש בו את שני הדברים האלה: אהבה שלא תלויה בדבר, ואמון גדול ביכולות שלהם.

וזה משהו שאני לוקחת איתי מההתבוננות בשלוחים השנה.