י"ט כסלו, החג הגדול, היום בו אור וחיות נפשנו ניתן לנו. יום זה מתאים ביותר כדי להביא סיפורן של נשים שגילו את האור הגדול של תורת החסידות. המיוחד בסיפורים הפעם, שכל הנשים בכתבה נולדו וגדלו בחב"ד. קיבלו חינוך חבד"י ולמדו חסידות ברמות שונות החל מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. אף מושג לא היה חדש להן, ובכל זאת, היה רגע מסוים בו גילו לפתע את האור המיוחד של תורת החסידות, ועד כמה לימוד קבוע יכול לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה.

בזכותה של מקורבת
'חני מבית רבקה' היא הראשונה, וזה הכינוי שהיא בוחרת לעצמה למרות שכבר שנים רבות לא הייתה בבניין הגדול ההוא בכפר חב"ד. תקראו ותבינו למה…
"שמי חני. נולדתי במשפחה חב"דית, בקהילה יפה וחמה, ילדה שישית במשפחה. אין צורך לפרט על שם מי קראו לי, נכון? רמז לגילי המופלג: נולדתי הרבה לפני שהגיעו כל המושקות לחב"ד. בכ"ב שבט תשמ״ח הייתי ילדה קטנה.
כשסיימתי את בית הספר היסודי ועליתי ל'בית רבקה' בכפר חב"ד עברתי כמו כולן תהליך חברתי של הכרויות חדשות ומסעירות, ופרידה מהרבה חברויות ישנות. הכיתות הגדולות והמגוון של הבנות שהגיעו מכל מיני בתי ספר היו כר פורה לנערה שוחרת–חברה כמוני.
עם כל החברויות החדשות שנוצרו בינינו, תמיד היתה לכל בת איזו קבוצת שייכות בסיסית – הבנות שהגיעו איתה יחד מבית הספר היסודי; קבוצה שהכירה אותה עוד מהגן ושמרה לה אמונים, ובדרך כלל גם המשיכה להיפגש בהסעה או בשבתות.
היו גם בנות בודדות שהגיעו לבדן, ללא חברות מן העבר, וההשתלבות שלהן היתה פחות קלה. אלו שהגיעו לבדן, ומרקע לא חבד"י, היה קשה להן פי כמה.
לכיתה שלנו הצטרפה שירה. ילדה חברותית, נעימה חכמה, ושונה מאוד. בתחילה לא העפתי לכיוונה אפילו מבט. הייתי עסוקה כל כך בצורך למצוא לעצמי מקום טוב בכיתה, לפחות כמו זה שהיה לי ביסודי, וחיפשתי את ידידותן של הנערות המובילות והנחשבות בחברה.
בכיתה י' הלחץ החברתי כבר נרגע, פחות או יותר. הכרנו האחת את השנייה, ידענו כל אחת את מקומה והיינו פנויות יותר לפעילויות, ללימודים ולהכרות מעמיקה יותר עם בנות נוספות.
בשיעור חברה אחד חילקה אותנו המורה לזוגות על ידי גורל, ואני שובצתי עם שירה. לא הייתי בגיל שמושכים בכתף ועושים פרצוף, אבל באמת הרגשתי שאין לי שום דבר משותף איתה. אינני יודעת אם זו הייתה המטרה של המורה, אבל בעקבות הפעילות, הקשר העמיק קצת יותר. גיליתי מישהי מעניינת, עם חשיבה שונה ודעות מעניינות על כל דבר בעולם.
בכיתה י״א עברתי תקופה של בלבול רציני. הגיל, הרבה ויכוחים עם אמא שלי ועם מחנכת קשוחה שלא הסתדרתי איתה. כל אלה הביאו לי רעיונות לראש שמעולם לא הייתי מדמיינת שאני בכלל אחשוב אותם. קצת על כפייה, על דעות שמכניסים לנו לראש בכוח ו'מי אמר שזה באמת ככה'; המון תהיות, פחד משטיפת מוח שעברתי מילדות וסימני שאלה על דברים מהותיים בחינוך החסידי שלי.
בשלב הזה עדיין הכל התערבל בתוכי פנימה, ושום דבר לא ניכר כלפי חוץ. לא זלזלתי בתקנון והמשכתי להשתתף ואפילו לארגן פעילויות של ׳השורה הראשונה׳. התחלתי להתקרב אל שירה. היא נראתה לי האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתה בפתיחות בלי לפחד שיעיפו אותי מכל המדרגות.
היו לנו שיחות מעניינות. התברר ששירה, שהצטרפה אלינו אחרי שמשפחתה עשו את הצעד, שינו את חייהם וקיבלו על עצמם אורח חיים חב"די. היא לא הייתה 'שטופת דעות' מגיל גן כמוני, אבל דווקא בגלל זה הכל היה ברור לה יותר, מובן בשכל. היא באמת בחרה בחיים האלו!
הקושי שלה הגיע לקראת מבחני הבגרות בתניא. היה זה עולם של מושגים שאנחנו גדלנו עליו מגיל אפס; שורות שלמות שאנחנו ידענו בעל פה – היו זרים לה. אפילו השפה, ראשי התיבות המרובים, הכתב הישן…
התחלנו ללמוד יחד. היא עזרה לי בחשבון, שלטה בחומר ישר והפוך ואני למדתי איתה תניא. לפעמים היינו יושבות עד השעות הקטנות של הלילה; לפעמים על המיטה בחדר שלי, לפעמים אצלה. מצאתי את עצמי מסבירה על נפש אלוקית, שהיא חלק אלוקה. על הנפש הבהמית, על המאבק. על ׳בינוני׳, על תורה ומצוות שהן הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא.
שירה הייתה תלמידה מצוינת. היא הקשיבה בשקיקה וסיכמה לעצמה. בעיקר שאלה המון שאלות. לא כאלה שאולי ישאלו אותנו בבגרות, דווקא שאלות יומיומיות ומעשיות. כמו מישהי ששומעת פעם ראשונה על פרק ל״ב בתניא ולא חושבת רק איך להעביר פעילות מדהימה על זה במועדון צבאות ה' בפעם הבאה, אלא באמת איך זה עוזר לה לאהוב יותר חברה שממש יורדת לחייה.
חלק מהשאלות ידעתי לענות, חלק העברתי לאבא שלי. מה שבטוח – אחרי הבגרות בתניא הבנתי, אולי לראשונה בחיי, שתניא הוא לא רק ספר שחייב להיות בחדר צבאות ה', שצריך ללמוד בעל פה, שיש בו שיעור יומי שממלמלים מאוחר בלילה. תניא זה ספר משנה חיים.
עד היום אני אוהבת ללמוד תניא, ובעיקר ללמד. הפרקים שאני הכי אוהבת הם הראשונים, אלו שלמדנו יחד לבגרות… כל פעם שאני מוסרת שיעור מתגלים לי עומקים חדשים ומפתיעים, דווקא במקומות שכבר חשבתי שאני מכירה ישר והפוך. לא אגיד שכבר אין לי התמודדויות בעבודת ה', אבל יש להן שם. וספר שנותן כוח להתמודד ולעלות.
ומה עם שירה?
ובכן, שירה שאני חייבת לה את כל הטוב הזה, אילולא היא מי יודע לאן הייתי מגיעה עם כל הספקות שלי… דווקא לא המשיכה בחב"ד. אחרי התיכון היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה. היום היא חיה חיים 'דתיים לייט', מתפרנסת יפה ומגדלת בנחת שלושה ילדים חמודים שלומדים בחב"ד ביסודי. הגדולה המשיכה לאולפנה. אנחנו בקשר טוב ומדי פעם לומדות קצת דרך הטלפון. באירועים משפחתיים, כשאני מגיעה, היא תמיד מציגה אותי בחיוך: ׳אמא, את זוכרת? 'חני מבית רבקה"…
אז אני רק מחייכת, מתפללת ליום שגם היא תראה את האור שבתניא. מודה לה בליבי על כל מה שעשתה למעני בלי לדעת אפילו״.

הפגישה שהצמיחה
לשרה קליין מבית שמש (שם בדוי) יש סיפור מעניין מאוד לגבי החיות המיוחדת שיש לה בלימוד חסידות ובספרי גאולה ומשיח. היא לא מרבה לספר אותו מסיבות מובנות, אלא אם כן לא מכירים אותה, כמו עכשיו…
״נולדתי וגדלתי בקהילה חב"דית חמה. הייתי ילדה טובה, הולכת תמיד בתלם, משתתפת בכל המבצעים הבית ספריים ומקבלת ציונים טובים במבחנים. היה לי חשוב להיות בסדר גמור והמקום המושלם שלי נתן לי תחושה טובה והרבה ביטחון.
גם בבית הספר העל–יסודי המשכתי להיות בת של נחת. כזו שתענוג להגיע לאסיפות ההורים שלה או לפגוש מחנכת בשמחה. המשכתי ללימודי הוראה ומשם לשלב השידוכים. היה לי שם טוב, ובצדק. עבדתי עליו קשה מאוד כל עשרים שנות חיי, וגם המשפחה שלי הייתה משפחה בריאה וטובה. מצבנו הכלכלי היה לא רע, ונולדנו, כמו שאומרים, בצד הנכון.
השתדכתי די מהר עם בחור כמוני, אחד שסימן ׳וי׳ על כל אחד מהשלבים שהיה צריך לעבור בחייו בהצטיינות. הבעיה הייתה שתוכו לא היה כברו, אם אפשר להגדיר זאת כך. הוא היה רדוד לחלוטין מבפנים, לא מחובר לכלום וכמעט לא מאמין במה שהוא לומד ומתפלל. גיליתי את זה די מהר, כבר במהלך ההכנות לחתונה. דיברנו בטלפון המון ושלחנו הודעות, ומרגע לרגע התחוור לי שאני עומדת להקים את בית חב"ד הפרטי שלי עם מישהו שלא מעניין אותו כלום; הוא רק מחכה לרגע שייצא מהאחריות של ההורים והישיבה כדי להתחיל 'לחיות' כלשונו.
לא אגיד שאני הייתי צדיקה גדולה; אהבתי את העולם הזה ואת מה שאפשר ליהנות ממנו, בהכשר טוב. לא יכולה לספר על עצמי שהתפללתי בבכיות או התלהבתי משיחה של הרבי עד ששכחתי מה השעה… לא אני. ועדיין, לא הגעתי כל–כך רחוק כפי שהגיע חתני. גם לא הרגשתי כלואה כמו שהוא שידר. היה לי טוב במקום שלי במשפחה ובקהילה. לא הרגשתי צורך לברוח.
שיתפתי את ההורים שלי והם היו מבוהלים נורא. ערכו עוד כמה בירורים שקטים, והתחוור לנו שהמצב אכן גרוע. אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לפרק את השידוך. ביקשתי מחילה בכתב. הסברתי למה אני עושה את זה. הבהרתי לו שלא יהיה לו טוב איתי, אם מה שהוא מחפש זה להתרחק ונפרדנו. לשבחו יאמר שהוא הבין ומחל.
התקופה אחר כך היתה גיהנום. ממש. לפרק שידוך זה תמיד נורא, ולא משנה שאת מסבירה לעצמך שעדיף ככה ולא בגט. זה משבר. לאחת מושלמת כמוני שהחיים שלה היו חייבים להיות לפי הספר, זה היה קשה שבעתיים. מה גם כמו שאמרתי, לא הייתי מאוד רוחנית או מחוברת במיוחד למשהו. אפילו משפיעה פעילה כבר לא הייתה לי מאז שלא היה צריך להביא דיווח של משפיעה בכיתה י״א למבצע השנתי… מאז פירוק השידוך, שקעתי לתוך עצמי. הפסקתי להיות פעילה, לא חיפשתי עבודה בהוראה לשנה החדשה, לא יצאתי לבית הכנסת או לשמחות. העברתי את ימיי חצי בדיכאון וחצי במחשב.
מהשלימות לא נשאר הרבה. לא תפילה בבוקר, לא חת"ת, בטח לא ׳מבצעים׳. אני לא חושבת שזה היה מכעס; כל מה שעשיתי עד אותו רגע היה ללכת בתלם. ברגע שהתלם נעלם, נעלם איתו הכל…
החתן לשעבר החליט כנראה שאם ממילא נהרס לו השם הטוב, כבר אין לו מה להפסיד. קם ועזב הכל. מצד אחד – רק אז הבנתי ממה ניצלתי, מצד שני – זה גרם לתגובות לא נעימות. כאילו הכל זה בגלל שפירקתי שידוך ואיך אני לוקחת על עצמי את האחריות הזו, לגרום לבחור להתדרדר. כמה שטויות אנשים יכולים להגיד בלי בושה…
ההורים שלי נלחצו. הם עשו כל מה שאפשר כדי לשדך אותי מחדש.
ערב אחד נפגשתי עם בחור טוב. הוא היה ממש צדיק, מאלה שמתלהבים משיחה של הרבי כמעט כמו להבדיל מיליוני הבדלות מסרט טוב, שחיים את ה'דבר מלכות', שמציעים ליהודי להניח תפילין בתחושה ברורה שהם מצילים את נפשו. למה בכלל הוא הסכים להיפגש איתי? היתה לו בעיה חיצונית קלה – ומה לעשות, בעיה זו הורידה את ערכו בשוק השידוכים.
מהר מאוד הבנו שאנחנו לא מתאימים. הוא היה רחוק ממני שנות אור. אפילו לא הייתי מעודכנת בחת"ת של אותם ימים בדיוק כמו שהוא לא הבין כלום במותגים שהזכרתי. ישבתי בפגישות כמו בהתוועדות ארוכה ומרגשת.
כשהתחלתי לרמוז שכדאי לעצור את זה, הוא ניסה לקרב אותי. חב"דניק או לא?!… בפגישה האחרונה שלנו הוא דיבר על ה׳דעת׳. זה לא שאני לא מחוברת, אני פשוט לא לומדת מספיק. מי שלומד משהו, באמת, לא ממלמל. מתחבר. גם הוא, ככה הוא אמר לפחות. אם הוא יתעמק בכל השמות של המותגים השונים, מי יצר אותם ולמה, ומה ההבדלים ביניהם, יתחבר בסוף.
הוא דיבר בעיקר על חסידות ועל ענייני גאולה ומשיח. מספיק להישאר ברמה של גן עם העץ של הממתקים, זה נושא שיש כל כך הרבה מה ללמוד בו, להתעמק, להתחבר ולחיות.
אחרי הפגישה הזו ישבתי וכתבתי לרבי. ההתלבטות שלי היתה גדולה. מצד אחד זה היה כל כך יפה בעיניי, כל כך מרגש. אולי לחיות עם אדם כמוהו יהפוך גם אותי לכזו? מצד שני – בחיים האמיתיים הפער אולי יהיה גדול מדי. אולי לא נצליח לגשר על הפערים. אני לא זוכרת איפה בדיוק התשובה שקיבלתי, אבל הרבי דיבר במכתב על כך שכל אדם צריך לדעת את מקומו.
הבנתי והפנמתי. עניתי תשובה שלילית. ביקשתי מאבא שלי שיעביר לו מסר שהוא היה בסדר גמור, שלא יפגע. זו אני שעוד לא ברמה המתאימה.
עברה עוד שנה עד שמצאתי את השידוך האמיתי והמדויק שלי.
בתחילת אותה שנה שוב שקעתי לתוך הביצה המוכרת והחמימה שלי. אבל אז, בעודי משחזרת את הפגישות, נזכרתי ב׳דעת׳ שהוא דיבר עליה. בבקרים המשמימים ובעיקר בלילות הלבנים, התיישבתי בסלון ליד הספרייה הגדולה של אבא שלי והתחלתי לפתוח ספרי חסידות וספרים הקשורים למשיח וגאולה. בדקתי, קראתי, שקעתי פנימה. התחלתי להתחבר. העיסוק בזה נתן לי חיות מיוחדת. אבא שלי, בעצמו לא ממש אחד של 'קאך' בענייני גאולה ומשיח, לא ממש הבין מה עובר עליי, אבל זרם… הוא התעמק איתי בלימוד, פנה למשפיעים בשאלות מסוימות, הביא לי הקלטות של התוועדויות של משפיעים שונים.
שנה אחר כך, כשנפגשתי עם בעלי, כבר הייתי במקום אחר לגמרי. הרבה יותר גבוה. בעלי שיחי', הוא בחור חסידי וחי, וגם מבין בעולם הזה מספיק על מנת שנתאים.
לבחור ההוא אתן לא צריכות לדאוג. הוא נשוי כבר, ממשיך להתוועד ולהחיות אנשים, בעיקר בענייני גאולה ומשיח. כל פעם שאני רואה את השם שלו בעוד מודעה או כתבה בעיתון, אני מחייכת. מתברר שאפשר לעשות 'מבצעים' גם תוך כדי פגישה בלובי של מלון"…

שיעור החסידות שלי
חיה כהן, ירושלמית, משתפת:
"הסיפור שלי מתחיל מהתוועדות טובה. כזו שמתחילה באמת כשנשארות בקושי נשים, הרוב כבר הלכו, ועל הניילון המלוכלך נשאר בקושי משהו לנשנש.
ישבנו כמה חברות מן העבר, ועוד כמה שאני פחות מכירה. דיברנו על להפוך את העולם, על לצאת מעצמנו, על מסירת הרצון. בדרך הביתה, שהיתה ארוכה כי העמסתי ברכב כמה וכמה נשים, הבאתי כל אחת עד פתח ביתה כי כבר לא היו אוטובוסים.
חשבתי איך אני מוכנה להביא את הגאולה עד טיפת דמי האחרונה, כל עוד זה נוח לי, מסתדר עם לוח הזמנים שלי וההעדפות שלי בענייני ׳מבצעים׳. זה היה מביך. קצת דיברנו על זה, קצת שתקנו. בדרך הביתה, לבדי בחושך נוסעת חצי עיר כמעט, המשכתי לחשוב. לא רציתי לחזור הביתה ב׳אורות׳, ללכת לישון ולקום אותו דבר כמו אתמול. החלטתי מעין החלטה של יפתח הגלעדי. אני אפנה לבית חב"ד באזור מגוריי, והדבר הראשון שיציעו לי לעשות, אגיד ׳כן׳. קיוויתי שלא יבקשו ממני לגייס כספים…
אכן, לא ביקשו – אבל ביקשו משהו הרבה יותר קשה – למסור שיעור קבוע ב׳ליקוטי שיחות׳.
מי שלח אותם? מי נתן להם את הרעיון הזה? אני, כל כך לא אוהבת שיעורים, אפילו אם היו מבקשים ממני לבוא להקשיב לשיעור, הייתי אומרת: ׳תודה, עזבו אותי לנפשי'… אבל החלטה היא החלטה, ואמרתי 'כן'. זו גם לא הייתה הסכמה של בלית ברירה מתוך תקווה שיגלו שאני לא מתאימה ויוותרו לי. בליבי החלטתי לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
ישבתי מראש שבוע שלם והכנתי את השיחה. למדתי כמו שצריך את המקור מבפנים, את המדרש או הפסוק שעליו הרבי מה״מ מדבר. סיכמתי לעצמי ובניתי מערך מסודר. אספתי סיפורים מתאימים ואפילו בדיחות שקשורות, ושיבצתי בשיעור מלאכת מחשבת.
ברגע האמת הייתי כל כך משולהבת וכל כך מעוניינת לגלות להן את כל מה שלמדתי. תוך כדי השיעור, כשאני מלמדת והן מקשיבות, משתתפות מדי פעם, התחלתי לגלות בשיחה רבדים שלא מצאתי בפעם הראשונה. אני מסבירה ומתלהבת בעצמי… פתאום כל מילה כל כך נוגעת בי. חזרתי הביתה ונקודה מסוימת מלווה אותי, לא עוזבת. מאירה לי רגעים בחיי היומיום שלי, פותרת לי ספקות. וכבר אני מתחילה להכין את השיעור של שבוע הבא…
כשבעלי מאחל לי ׳שיפעל את פעולתו בשומעים׳, אני מחייכת. יש אחת שזה בטח פועל עליה, אני…
שבוע אחד פונה אליי השליח ומודיע שהשיעור הבא יתבטל כי באותו יום תתקיים התוועדות לכבוד אחד התאריכים החב"דיים, ואני כמובן מוזמנת וכו'. שמחתי באותו רגע כי הערב הפנוי הזה היה חשוב לי כמו אוויר לנשימה, מה גם שאצלי שיעור לא נגמר בערב אחד, יש גם ערבים של הכנה לפני.
הימים עוברים, וחסר לי משהו. הנקודה השבועית שלי איננה ואני חשה ריקה. ׳איך מבטלים שיעור?׳ אני תוהה לבעלי. ׳עליי הם לא חשבו?׳
הוא צחק: ׳מותר לך ללמוד גם אם אין שיעור השבוע׳…
זה נכון! התיישבתי ללמוד, באותה רצינות כולל הסיפורים והבדיחות. מאז אני לא מוותרת על לימוד שיחה של הרבי שליט״א, לפחות פעם אחת בשבוע, זה פשוט מאסט. תנסו!״

באדיבות: מגזין עטרת חיה