בכל שנה יש רגע מכונן בליל הסדר. אחרי הסעודה ב"שולחן עורך" פותחים את הדלת לאליהו הנביא. אני לא יודעת איך זה בבתים אחרים, אבל אצלי זה רגע של התרגשות מאוד גדולה.  לפני כמה שנים אחי הגדול חזר משנת ה׳קבוצה׳ ותיאר לאחיינים הקטנים איך התמימים עומדים ומחכים לראות את הרבי יוצא ל"שפוך חמתך"… מאז ההתרגשות שלי רק גדלה משנה לשנה. רגעים נעלים, אין ספור כוונות ובקשה אחת מעל כולם – לראות את הרבי מלך המשיח פותח את הדלת לאליהו הנביא.

ביקשתי ממושקא, גל ואילנית לפתוח את הדלת לחוויית הפסח וליל הסדר שלהן, ולשתף אותנו.

ליל הסדר מאחורי הקלעים

השליחה הגב' מושקא רחימי נזכרת בליל הסדר הלא–צפוי שהיה לה:

"יצאנו לשליחות בנמיביה, אפריקה, בשנה שעברה לפני חנוכה. פורים היה החג הבא שחגגנו בבית חב"ד. כמו בכל בית יהודי – חודש אחר כך חוגגים את חג הפסח.

כבית חב"ד התחלנו להתארגן למצות שמורות, יין, פירות וירקות והמוני מצרכים. מכיוון שזו הייתה השנה הראשונה שלנו בשליחות, היינו חייבים להתחיל הכל ממש מאפס.
בנמיביה, למרבה הפלא, לא מוכרים מוצרים כשרים לפסח ב'סופּר'… בנוסף, גם מאוד מגבילים הכנסת מזון מחוץ למדינה, כך שזה ממש לא היה קל.

"עבורי זו הפעם הראשונה שאני חוגגת את חג הפסח מחוץ למשפחה. אמנם הכרתי מציאות של שליחות, ותמיד אירחנו בליל הסדר, אבל בחוץ לארץ זה משהו אחר לגמרי. עברנו סאגה מרתקת סביב העניין של 'מאיפה להביא את המצות השמורות במחירים סבירים, במהירות הנדרשת ובכמות מספקת',

אנחנו הבית חב"ד היחיד במדינה, כך יצא שנערכנו לשליחת מצות עבור יהודים המתגוררים מרחק של כמה שעות נסיעה. מרבית התקופה שקדמה לפסח, הוקדשה לסידורים ולדאגה למשלוחי מצות, ועוד לא הגענו להכנת הבית שלנו.

כשכבר הגענו לבית, כצעד ראשון פנינו לקנות תנור. ההמלצה שקיבלנו הייתה על תנור משולב כיריים לבישול ותנור לאפייה, שעובד כולו על גז. החלטנו ללכת על זה, וקנינו בלון גז קטן. יודעי דבר אמרו לנו שהבלון אמור להספיק לשבוע. כשהגיע התנור, אפשר היה סוף סוף להתחיל בבישולים ובהכנות. כמובן שבמקביל דאגנו למצרכים והכנת הבית ממצב של חמץ – למאה אחוז פסח.

ערב החג, אני מתחילה לבשל… וכמו בכל הסיפורים הטובים, פתאום נגמר הגז. בדרך כלל זה די פשוט. יש בעיר חנויות, קונים בלוני גז, ומהר מאוד אפשר להמשיך לעבוד.

אך נמיביה היא מדינה נוצרית אדוקה מאוד – בימי ראשון למשל, איש אינו פותח את החנות שלו. מסתבר שבערב פסח יש להם חגא, ומפה לשם אין להשיג גז; אף חנות לא פתוחה, ויהי מה. אין כיריים, אין תנור. נשארתי עם הלחץ של הבישולים במטבח, מה אפשר לעשות בלי בישול או אפיה, מה אפשר לקלף ולהכין?!…

כאילו שחסר מה לעשות בערב פסח – בעלי יצא לחיפושים נמרצים בכל העיר להשיג גז. זה לא היה פשוט, ולא קרה מהר, אבל בסוף הוא הגיע לשכונה אחת, סוג של שוק שחור, שאפשר היה להשיג בה גז, שם מילאו לנו את הבלון. היה זה נס אמיתי ולא מובן מאליו.
נו, זה טופל. כעת אפשר לסיים את הבישולים.

נכנס החג. עכשיו צריך להגיע החלק היפה של ליל הסדר עצמו: אורחים, סיפורים מרגשים, יציאת מצרים שלנו, נכון?

מקבלים את החבר'ה שמגיעים ומתחילים את ליל הסדר בסביבות שבע־שמונה בערב, (השקיעה די מאוחרת כאן). במקום כל זה – המשימה עכשיו הייתה טיפול בתינוקת עייפה בת קצת יותר מחצי שנה. עליתי להרדים אותה, מקווה שהפעם זה יהיה קצר ויקח פחות משעה כדי שאוכל לחזור לשטח… אבל התינוקת, אולי הרגישה שקורה משהו בחוץ, ונרדמה רק כעבור שלוש שעות.
שלוש שעות להרדים זה אומר שכמעט במשך כל ליל הסדר – זה שטרחתי עליו פיזית ורגשית כל התקופה האחרונה – הייתי בחדרה, מנותקת מכל מה שקורה.

יצאתי מהחדר כשכולם כבר החלו ללכת, השעה די מאוחרת, ואני אוספת לעצמי ליל הסדר משלי… רק למחרת, בחג שני, חוויתי סוף סוף ליל סדר אמיתי. קצת חוויה מתקנת, להרגיש את מה שיצא מכל הטרחה וההתעסקות.

במהלך הפסח קיבלתי הזדמנויות מעניינות נוספות לחוות את השליחות ואתגריה. כך למשל, באמצע חול המועד, מצאתי את עצמי מבקשת מהאורחים היקרים לצאת ולהכין את הקפה שלהם מחוץ למטבח הפסחי שלי (הם הצטיידו בחלב, ועוד חלב עכו"ם).

לסיכום – ליל הסדר הראשון שלי בשליחות היה קצת להרגיש את מה שהרבה פעמים הוא תפקידה של אישה בתוך השליחות – לשמוע על האישה המבוגרת ניצולת שואה שהגיעה בהתרגשות, על מבקרים שנהנו וחגגו ליל הסדר כהלכה, לראות את כל מה שהכנתי ונגמר – ולהישאר מאחורי הקלעים, לדעת שאני חלק ממה שקרה גם אם זה כאילו בסוף בלעדיי".