השבוע נקרא בפרשת בהעלותך.

הפרשה נפתחת בתיאור הציווי של ה' למשה רבינו: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח', ב').

רש"י על אתר כותב כך: בְּהַעֲלֹתְךָ – לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת ) על פי מדרש תנחומא ה' ).

חנוכת המזבח כפי שתוארה בפרשת נשא בארוכה, מפרטת את הקרבנות שהביאו 12 השבטים כל שבט על ידי נציגו נשיאי השבט. אהרון הכהן  ושבטו לא לקחו חלק בהקרבת הקרבנות לחנוכת המשכן. אהרון חש חולשת דעת על כך שלא זכה להיות חלק ממעמד נעלה זה. הקב"ה מנחם אותו אל תיפול רוחך שלך גדולה משלהם בהטבת ובהדלקת נרות המנורה.

אמנות גילוף העץ כפי שבאה לידי ביטוי בנפש האדם:

בכדי להבין מדוע הטבת הנרות והדלקתן גדולה מהקרבת קורבנות נשיאי ישראל בחנוכת המשכן נקדים פסוק נוסף מהנביא.

הנביא ישעיהו מביא מטפורה נפלאה 'לאמנות הנשים' המנהלות את ביתם בתבונה ובאמנות, אותה הוא מכנה 'תפארת אדם' ממלאכת אמנות הפיסול בעץ.

חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת (ישעיהו מ"ד, י"ג).

חרש עצים – אדם העוסק בפיסול בעץ- מכונה "חרש עצים", הנביא מתאר זאת כך היא דרך המפסלים:

נטה קו – כדרך הנגרים, ועל פי הקו יתארהו בשרד – מיישר אותו במסור.

יתארהו – ייפהו.

יעשהו במקצועות – ומחליקו באיזמל.

ובמחוגה יתארהו – אם בא לשרטט או לחרוט בו ציורים בצורות שונות, חג אותו במחוגה.

כתפארת אדם – היא האשה שהיא תפארת בעלה. (על פי רש"י  שם).

כלומר: כאשר נבא לתאר את גדולתן של נשים המעמידות בית לתפארת, נעזר באמנות העץ. אמנות גילוף העץ הנה מלאכת מחשבת הדורשת ידע וכשרון רב, אך מלבד היותה 'מלאכת מחשבת' הנה אמנות הנפש. חריטה על עץ גולמי הנו ביטוי של חוש הציור כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם.

אדם הרוצה לתת ביטוי ו-'לחרוט את אשר על דם לבו' בציור הנפש, זקוק לתכנון מדוקדק ומדויק לפני שהוא ניגש למלאכת החריטה מה הוא רוצה לחרוט?, כיצד הוא רוצה לחרוט?, מה המסר אותו הוא רוצה להעביר בחריטה זו?, כיצד יעבור המסר באופן הטוב ביותר? ועוד..

חריטה הנה ביטוי לרצון הנפש לבטא את תחושותיה באופן כזה ש-'גם כי יזקין לא יסור ממנה'. להנציח את ערכיה באופן כזה שלא תהיה אפשרות למחות את הרושם העז אותו הותירה חריטה זו. הרצון 'לתקוע יתד', להיאחז בנפש האדם באופן מוחלט, קבוע ומבוסס מתאפשר רק כאשר הפעולה להנצחת הזיכרון תעשה בדמות חריטה.

האמנות בעץ מלבד היותה חריטה אמנותית היא מעוניינת להעביר מסר לכל הבא במגע עם העץ. יד האמן שחרטה בעץ זה חשבה ודאגה כמובן לכל הנדרש ביצירה אומנותית זו עד אחרון הפרטים, אך מעבר לכך היא חרטה את נפש האומן ביצירה זו!

וכאן נכנסת לתמונה המטפורה של הנביא:  'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. ובפירושו של רש"י על אתר: 'היא האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה זקוקה לחכמת נשים כפי שהתבטא החכם באדם שלמה המלך במשליו: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). בכדי לעצב את נפש האדם נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני הגבר.

'אשת חיל עטרת בעלה':

יצירת אמנות בנפש האדם הנה עבודה ארוכת טווח יום אחרי יום, חדש אחר חדש, שנה אחר שנה. בסיפור אודות רחל אשת רבי עקיבא אנו מגלים את מלאכת אמנות 'גילוף הנפש' בהתגלמותה.

רחל בוחרת להינשא לרועה צאן שעבד אצל אביה עקיבא שמו, רווק מתבגר בגיל 40 בור ועם הארץ שלא ידע צורת אות. רחל זו שגדלה בבית אחד מעשירי ירושלים של אותם ימים, זו שלא חסרה דבר מזהה בעקיבא הרועה את צאן אביה משהו שאף אחד לא ראה בו. בתלמוד בבלי (מסכת כתובות ס"ב, ע"ב) מתואר שרחל ראתה שהוא מעולה במידותיו וצנוע בהליכותיו ולכן בחרה להינשא לו.         יום יום רואה היא איך מוציא הוא ומכניס את הצאן מהדיר ולדיר חזרה, את מידת האכפתיות שלו, את החמלה האנושית שבו, את היכולת לראות את צרכי הצאן אותו הוא מוביל ומנהיג כל אחד לפי צרכיו האישיים.

אמנם: תנאי התנתה עמו שילך ללמוד תורה. בכדי להבין את האבסורד שבבקשה זו כדאי לקרוא את דברי הגמרא במסכת פסחים מ"ט ע"ב) "תניא: אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם". כלומר: לפני התוודעו לתורה רבי עקיבא מעיד על עצמו על שנאתו מבורות וחוסר ידע כמובן לתלמידי חכמים.

למרות זאת רחל משדלת אותו ללמוד תורה בראותה את הפוטנציאל העצום שבו, אך עקיבא מסרב, שכן אין הוא מאמין בעצמו. ההשגחה העליונה מזמנת לו סימן בו הוא רואה וחש את המסר העובר אליו והוא מחליט גם אני יכול ללמוד תורה בגיל 40.

וכך מסופר בפרקי אבות לרבי נתן: (תוספת פירוש למסכת אבות שנכתבה על ידי רבי נתן הבבלי מתקופת הגאונים) "פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד ,אָמַר: מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה קוֹרֵא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם)"איוב י"ד, י"ט) – הַמַּיִם, שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאֶבֶן? אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה.הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְּלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ. כָּתַב לו אָלֶף בֵּית וּלְמָדָהּ.אָלֶף תָּיו – וּלְמָדָה.

ואז הגיע הרגע לו ייחלה רחל בעלה הולך ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא טובת עצמה חיפשה רחל, אלא בהיותה אשת חיל היא מחפשת ורוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הטמונות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו, את אותם כשרונות שחשה בהם בתבונתה עוד בהיותו בור ועם הארץ. לשם כך היא מוכנה להישאר לבדה שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה, בעוני מחפיר ובבוז גדול מכל שכנותיה על כך שבעלה נטש אותה לטובת לימוד תורה.

עד לאותו יום גדול למענו הקדישה את חייה כל אותן שנים רוויות סבל. היא סורכת רגליה בלוית בגדים למפגש הגדול עם בעלה, שכעת הנו רבן של ישראל שגידל 24 אלף תלמידים, שבשיאו רבי עקיבא מוציא תכשיט של ירושלים של זהב ומקדישו לה. ומכריז בקול רם בפני כל תלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" .

רחל באמנות ובתבונה מגלפת את חומר הגלם ושמו עקיבא. מסירה בעדינות שכבה מפה שכבה משם, משייפת קצת, מייפה מעט, ומוציאה תוצר מושלם תחת ידיה לאחר 24 שנות נישואין.                 רחל חרטה את עצמה על לוח לבו של רבי עקיבא. היא הנציחה את הערך הגדול מכל בתכלית האדם עלי אדמות והוא: 'עץ מגלפים באהבה', אהבה ממיסה גם לב אבן. כשאוהבים מישהו באמת האהבה מחלחלת בו, היא מעצבת אותו, היא מגלה אותו. 'המים ששחקו אבנים' סיפרו לרבי עקיבא על אהבת אמת של רחל כלפיו, על כך שבכוח אהבתה אליו היא הצליחה להמיס את לב האבן שלו.

עיצוב חיי הזוגיות והמשפחה הופקדו בידי האשה:

יש לזכור כי בכדי לזכות ולהגיע למימוש היעד "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (ישעיהו מ"ד, י"ג). נדרש שיתוף פעולה מלא משני הצדדים כאשר על האשה מונחת אחריות גדולה וכבדה יותר מזו של האיש, שהנה בעצם זכות גדולה. האשה זכתה והתברכה כאמור בתכונה הנפלאה אותה מנה הנביא ישעיהו 'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. המוסב על פי פירוש רש"י (שם) על: 'האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה הנה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה, היא ניחנה בחכמת נשים היתרה מזו של האיש על פי דברי החכם שבאדם שאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). אם כן בכדי לעצב את חיי הזוגיות והמשפחה נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני האיש כאמור.

במכתב מאלף מאת אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. ישנה התייחסות נפלאה ל-איך וכיצד אמורים להיראות חיי משפחה וחיי זוגיות משותפים ומאושרים וזה נוסח המכתב ככתבו וכלשונו:

ב"ה כ"ט ניסן לייקווד אל מרת… תחיה ברכה ושלום!

לפני נסיעתי מריגה, ביקשתי כמה פעמים לטלפן אליך, אך את לא היית בבית. אחר כך הייתי עסוק מאד, ופשוט היה בלתי אפשרי מצדי להקדיש את הזמן הדרוש, לדבר אתך על מה שרציתי לומר לך.

במילים קצרות אומר לך, שחיי משפחה דורשים מהאיש, ועוד יותר מהאישה. יתר שימת לב ויחסים כנים של מסירות ועדינות, שזה חייב לעלות בהרבה זמן ואנרגיה. על פי תורתנו הקדושה ועל פי שכל הבריא אין בחיים האנושיים כחיי התורה האמיתיים, היפים והסוציאליים, שאפילו מצוות כיבוד האב ואם, מפנה את מקומה אצל האדם במידה מסוימת, עבור המצווה של חיי משפחה.

חיי משפחה נכונים על פי התורה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, ניקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית. כך צריכים לנהוג שניהם, הבעל והאישה. אך לרב זה תלוי באישה, כפי שכתוב חכמות נשים בנתה ביתה – את הבית בונה האישה.

השם בית אינו מתייחס לבניין או מקום מגורים, אלא כוונתו למושב האדם באופן כללי, כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת בית". זאת אומרת, לא רק הדירה הגשמית כפשוטה אלא גם הדרגה הרוחנית והמוסרית של הדירה, ועל דירה זו נאמר – חכמת נשים בנתה ביתה. ודאי חייב כל אחד ואחת לקחת חלק בחיי דת הקהילתיים, ומה שהאדם, ברוך ה', במצב טוב יותר צריך הוא להתמסר לכך יותר, אך ראשית הכל הוא – "בנתה ביתה", לבנות את הבית הפרטי.

חייב אני לומר דבר שכואב לי מאד לאומרו: היה לי צער גדול מאד – ולעת עתה, בנושא זה לא הוטב לי, ואל תתרעמו על התבטאותי הישירה – מן הקלות בה אתם מעריכים את חיי המשפחה.

אתם עדיין צעירים ולא מנוסים מדי, וודאי חסר לכם גם את הידע התורני הנדרש, וההסברים הדרושים, לדעת את החשיבות העליונה ביותר בחיים, של חיי משפחה, בחיי האדם ותולדותיו לדורי דורות. הכל ללא יוצא מן הכלל, תורה ומצוות, בריאות, ילדים, פרנסה, לגרום נחת להורים ולידידים טובים, להיות אהוב ונחמד על הבריות – כמאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו" הכל תלוי בחיי משפחה נכונים.

הנני מברך אתכם שהשם יתברך יאיר אצלכם את ההבנה, ויעיר את לבבכם להבין כל מה שדיברתי עליכם. כל זאת תחדירו היטב במוחכם ולבכם, על מנת לקיים זאת בהצלחה.

והשם יתברך יחזק את בריאותה ובריאות ידידי הנעלה בעלה שיחי' וישמח את לבכם בזרעא חייא וקיימא ויתן לכם פרנסתכם בהרחבה גדולה בגשמיות וברוחניות.                                      המברכה יוסף יצחק שניאורסון.

כעת נבין מדוע הטבת והדלקת המנורה על ידי אהרון גדולה מהקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.

הקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן מבטאת את ההודאה על הזכות לבית בו תשרה השכינה. הטבת הנרות והדלקת המנורה מאפשרת את משכן השכינה בבית.

ובמילים אחרות: הטבת והדלקת הנרות מבטאים את היכולת להיטיב את ועם כל אחד ואחת באמנות השמורה לאהרון הכהן הגדול עליו נאמר: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

מלאכת הטבת הנרות והדלקתן מקבלת ביטוי מיוחד כאשר היחס למלאכה זו מקבל את הביטוי הרוחני שהנו הטבת והדלקת נפש האדם, ובפרט שהיא מותאמת בדיוק נפלא לכל אחת ואחת על פי אישיותם.

"אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך!"

בסיפור הבא נוכל לקבל מעט ממשמעות הדברים כפי שבאה לידי ביטוי במפגש עם רוען של ישראל: במפגש יחידות- (מפגש יחידות של עדת החסידים מכונה 'יחידות', מפגש של חסיד עם רבו בו מהות ועיצוב אישיות החסיד מקבלת משנה תוקף בהיותו חסיד. למפגש אישי זה זכו שלל אנשים נשים וטף יהודים ושאינם יהודים מכל רחבי העולם עם הרבי מליובאוויטש לאורך עשרות שנים מפגש זה נמשך לעיתים 14 שעות ויותר בו נכנסו אנשים ליחידות עם הרבי משעות אחה"צ והערב עד שהאיר היום).

באחד ממפגשי יחידות זו נכנס אל הרבי הדיפלומט הישראלי מר יהודה אבנר. במהלך היחידות שאל יהודה את הרבי מה תפקידו של הרבי בעולם? על כך השיב לו הרבי:

"תאר לעצמך שאתה רואה נר, ואני אומר לך זהו אינו נר, זהו גוש שעווה שבתוכו חוט. מתי השעווה והחוט נהפכים לנר? כאשר אתה מביא להבה אל החוט, אז השעווה והחוט נהפכים לנר, לאמור, הם ממלאים את התכלית שלשמה הם נבראו. זה מה שאני משתדל לעשות" אמר לו הרבי, "שכל איש ואישה יקיימו את המטרה שלמענה הם נבראו. כאשר אתה מצמיד את הלהבה אל הפתילה, הפתילה שנמצאת בפנים זו הנשמה, אז הדבר מעורר לחיים את הגוף – השעווה, והגוף והנשמה יחד ממלאים את המטרה שלשמה הם נבראו, וזאת באמצעות אש התורה".

לשמע תשובה זו שאל מר יהודה את הרבי: "האם הרבי הדליק את הנר שלי?  ענה לו הרבי, "אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך".

באמצעות סיפור זה נחשפת מעט התפיסה של מה היא הטבת והדלקת הנרות בנפש האדם. זה היה תפקידו של אהרון שמהותו הנה אהבת הבריות. אדם שאוהב את הבריות (בריה: הנה כינוי לנברא שמלבד השם בו הוא מכונה 'בריה' לא ניכרת בו לכאורה שום מעלה) יכול גלות את נשמתם להיטיב איתם ואותם ולהאירם באור יקרות.

זו זכותו של אהרון ועל כך אמר לו ה' יתברך: שלך גדולה משלהם, כי שלי ושלכם שלך הוא.

שבת שלום ומבורכת