אריאלה אלהרר דאשיף, מגזין 'עטרת חיה'

יום הורים. שרה צועדת במסדרונות בית הספר התיכון הדתי 'קשרים' לכישרונות צעירים. מנחם מענדל, סליחה, מני, בהחלט עונה על הקריטריון של כישרון צעיר. יכולת הנגינה שלו בלתי נתפסת. הוא לימד עצמו לנגן בפסנתר ובחליל צד, ללא תווים, כבר בגיל צעיר מאוד, ובזה השקיע את רוב זמנו. מן הקירות ניבטות יצירות אמנות של באי ובאות בית הספר, ותמונות הופעות סיום המחזורים הקודמים מתנוססות בגאון זו לצד זו.

אנשי צוות, הורים ותלמידים חולפים על פניה, והיא מרגישה כל כך זרה ומוזרה כאן. מני משתרך אחריה, שומר על מרחק–קורונה קבוע, ומידי פעם זורק מילה, חיוך או לחיצת יד. "אהה, זו אמא שלך? יפה, יפה". ואז זוכה שרה למבט מלוכסן–מסוקרן, ולשאלה אילמת "מה לזה ולזו?"

כאשר מני החליט ללמוד בבית הספר הזה, היא באה לרשום אותו, הרי הוא קטין. כל הדרך שמרה על מצב רוח מרומם, עד ש… עיניה ראו ולא זר. כאן זה דתי??? מה זה הדבר הזה, לוותר על אמת, בשביל משהו שהוא חיקוי קלוש שלה… אבל מותק, את חיה בכפר. כאן זה העולם שבחוץ. תתעוררי.

השוק הזה, של פתאום להבין לאן באמת הגיע התכשיט, מסמא. כמה ימים של הסתגלות למציאות, ועכשיו הגיע הזמן לקבוע את היחס והדרך. מה יעזור לכעוס, להתנגד, להסתגר? זה בטח לא יועיל למצב. אז עם כל הקושי, ועם כל הבושות, שרה סחבה את עצמה אל היחס הנכון.

בן נשאר בן

דבר ראשון היא, או יותר נכון המציאות, הורידו אותה מהר מאוד מעץ המחשבות, אל קרקע המעשים. עכשיו בוקר, ומענדל, סליחה, מני, צריך לנסוע לרמת אביב, דרך לא קצרה. מה צריך? סנדוויץ', רב–קו טעון. כובע… חליפה… תפילין… לא. הם קפצו לרכב לכיוון תחנת הרכבת. שתיקה. אחרי שתי דקות, הוא: "אמא, למחר אני צריך את תיק הגב וכמה קופסאות שימורים".

המחשבה הראשונה שקפצה הייתה: "בחרת ככה? תסתדר!", אבל היא אספה את עצמה וענתה: "למחר יהיה מוכן, גוזל". "תודה, אמא" הוא נענה ברוך. והמבט שלו אמר: "אני כל–כך שמח שלא הפסקת להיות אמא שלי, למרות הקושי. את יודעת? אני זקוק לך" היא קצת נדהמה וקצת התיישרה. "אין בעד מה, תכשיט".

יש עם מה לעבוד, היא חשבה לעצמה, קצת מעודדת. אולי היא לא תזכה לראות אותו שליח, אבל בסיס טוב ואיתן של אישיות שמחה, חיובית שרואה את הזולת – אפשר להקנות גם ברמת אביב. זה לא יהיה קל… היא תצטרך לפעול בתנאי שטח קצת לא מוכרים ועם סטנדרט שונה, אבל, אחרי הכל, הרי ה' נמצא בכל מקום, גם ברמת אביב. ובסופו של דבר, אולי היא כן תזכה…

כמו שלומדים ב״כללי החינוך וההדרכה״, החינוך מורכב מרבדים–רבדים. אם הכל הולך כשורה, אז הסדר הוא שבהתחלה מלמדים (כלומר, עוזרים לילד להביא לידי מעשה) ניקיון אישי, הרגלים טובים של טיפול בעצמו וכדומה. אחר–כך, גילאי 3–6 לערך, מלמדים אותו דרך–ארץ; כיבוד הורים, יחס נאות לזולת. גם מרחיקים אותו מאיסורים, ומשתפים אותו בקיום מצוות עשה. ככל שהוא גדל, מחייבים אותו במצוות עשה בהדרגה, ומזהירים אותו על מצוות לא תעשה. בגיל 10–13 והלאה נותנים לו בהדרגה אחריות וחופש פעולה, תוך כדי השגחה על מעשיו. עם כל זה, ככל שהגיל עולה, מעמיקים את מה שנלמד בגיל צעיר יותר, כי בכל גיל יש דברים נוספים שלא היו רלוונטיים לפני כן. למשל, מגיל 3 לימדו לצחצח שיניים. בגיל 10 מוסיפים ללמד אותו להשתמש גם בחוט דנטלי, בגיל 17 מדריכים אותו לקבוע בעצמו תור לשיננית.

או בנוגע ללימוד: בגיל 3 – פסוקים, בגיל 5 – תניא בעל–פה בגן ובבית, מגיל בית ספר לאט לאט מכניסים חת"ת ורמב"ם, ואחר–כך בגיל ישיבה הצוות אחראי להחדיר את הלימוד.

האם (תפקיד האב שונה קצת) מעודדת, שואלת ומתעניינת, נותנת פרסי עידוד וכן הלאה לפי כלי המחונך.

אם ילד לא מקבל על עצמו עול לפי הסדר, חייבים לעבוד עם מה שהוא כן מקבל. בגיל ההתבגרות העול מגיע מתוך הילד, בגיל הילדות – מן ההורה, מתוך אהבה ושיתוף. שרה יכולה לעבוד עם מני בתחומים שהוא מקבל על עצמו, שהם שיחות ועידוד בנוגע לדרך–ארץ, לתפילה והנחת תפילין יומיומית וכדומה.

הצוות החינוכי

בקצה המסדרון חיכה המנהל בחדרו, כשלצידו ישבה מחנכת הכיתה. מני ושרה נכנסו. מני לחץ את ידי הנוכחים, והם התיישבו. שרה סרקה אותם במבט מהיר, להעריך קצת את אישיות היושבים מולה. היא מיד חשה ברוגע שהקרין המנהל סביבו, תכונה שהיא מאוד העריכה. אהבה לתלמידים וישוב הדעת הם בסיס החינוך.

המחנכת, הגברת צילה תום, נראתה כאישה נמרצת וחביבה. האהבה לאמנות ניכרה היטב באופן לבושה וסגנון דיבורה…

אחרי מילות נימוס והכרות נסבה השיחה על דרישות בית–הספר ואופן התנהלותו. הם דיברו על רצונם לקדם את התלמידים למצוינות מקצועית, מתוך אמונה, ושרה מצאה כאן הזדמנות להביע את דעתה, שההצלחה בכל תחום מצריכה משמעת עצמית, סדר וביטול אל המחנך, לכן היא רוצה להיות מעורבת בנעשה עם מני, ותשמח לסייע בכל מקום שנדרש ממנה בתחומים האלה.

המנהל פנה אל מני ושאל: "יש משהו שאוכל לסייע בו? היית רוצה לומר משהו?" מני דיבר על הקשיים שהוא פוגש בתחום המוסיקה ושאל באיזה אופן ניתן יהיה לסייע לו. שרה ישבה קשובה ומתעניינת, ומדי פעם הציעה דרכי סיוע. בסוף הפגישה החמיא המנהל: "מני, אתה צריך להיות גאה באימך. היא אמא מיוחדת". על פניו של מני ניכרה גאווה. שרה עברה בהצלחה את טבילת האש.

העיקרון הוא – לעזור ולקדם ככל שניתן ובכל תחום. כללי החינוך נכונים לכל מצב ובכל מקום, לכן צריך להשתדל ליישמם בכל אופן. לכן המאמר נקרא 'כללי החינוך וההדרכה', משום שהם כללים, והיישום שלהם משתנה לפי המצב, אבל העקרונות נכונים בכל המצבים:

1. מעורבות ואכפתיות

2. הערכת מצב

3. סימון כיוון התקדמות

4. תכנית פעולה

5. כלי פעולה הם העקרונות, וצריך לראות איך מיישמים אותם בבית ובמסגרת החינוכית תוך שיתוף פעולה מקסימלי.

לגבי יראת שמיים, צריך לבדוק מה הם כלי המוסד החינוכי וכלי הילד. בשיחת הרבי מה״מ על הנושא של ״אמור אל בני ישראל ויסעו״, מציין הרבי שאין עניין להילחם, כדעת אחת הכיתות, אלא להתקדם. לקדם ענייני יהדות וחסידות ככל שניתן. המלחמה עם העולם, אומר הרבי, מסיטה את הכוחות מן השליחות האמיתית – גילוי ה'. וברגע שנוסעים, אזי נבקעים ה'מים רבים' ונהיה גילוי של היבשה. ישנם מקרים בהם ניתן לחזק ערכים בהתנהלות מול המוסד ומול הנער, ויש פעמים שהכוונה הזו נשארת בהעלם, אבל לעולם אין מתייאשים. גם כוונה שנמצאת בהעלם, במקיף, יש לה השפעה על הפנימי.

לחולל שינוי

מה שמרגש ויפה בחב"ד הוא, שיש לנו מרץ ליזום, ליצור שינוי, גם במקומות שלכאורה אין לנו מה לחפש שם, או לא נראה שגישה לשם אפשרית… חולה הגיע לבית–רפואה, למה? כדי להפיץ שם יהדות. אדם נאסר בבית האסורים, למה? כדי לחזק שם שיעורי תורה. טכנאי הגיע לתקן מכשיר אקמו – הזדמנות לחלק ספרוני ביטחון לחולים ולצוות. לעולם אינך מיותר.

שרה אמנם שמרה על קשר קרוב עם מחנכת הכיתה. הן מאד התחבבו זו על זו. באחת הפעמים הביעה הגברת תום את הנאתה ממנגינת צלצול הטלפון של שרה. "ניכר שזוהי  מנגינה עמוקה ועתיקה" אמרה. "יש בה השפעות של תקופת הבארוק, אבל יש בה עדינות מיוחדת". "כן, זהו ניגון חב"די עתיק לשבת ויום טוב. מושך את הלב" ענתה שרה. "אשלח לך קישורים אם תרצי״. זו הייתה תחילתה של התעניינות, שהלכה והתרחבה.

הפרי: במסיבת הסיום נוגנו שני ניגוני חב"ד בעיבוד פילהרמוני לתענוג הקהל, קשר חם ועמוק התפתח עם המורה צילה ועם הנהלת בית הספר, קשר שהשפיע לטובה גם על מני, בכל תחום…