חורף תשמ"ג. 

אחר צהריים קר ומעורפל. לכאורה עוד אחר הצהריים שיגרתי במשרדי שבשכונת קראון הייטס. לא, בעצם לא שיגרתי כלל. ביקשתי ממזכירתי לא לקבל פציינטים רבים לאותו יום. היו לי תוכניות אחרות. פגישה עם ידיד בשדה התעופה וארוחה משותפת במסעדה. פתאום, זמזום אינטרקום. קולה הצעיר ומלא המרץ של המזכירה הכריז:

"ד"ר אודל, יש מישהי על קו הטלפון שמזמינה אותך לביקור בית".

הנחתי את האינטרקום, ירדתי במדרגות ועניתי לה: "דבורה, האינך יודעת שאיננו עורכים ביקורי בית בשכונה הזאת? רק חסר לי שנרקומן יראה אותי ברחוב עם התיק השחור מלא בתרופות. אני אהיה קרבן בטוח לשוד. שנית, את יודעת שהיום אני ממהר לצאת מכאן".

עוד דקה אחת עברה, ודבורה חוזרת לקרוא לי. "ד"ר אודל, מסרתי לאישה את דבריך והיא מבקשת לדבר איתך אישית."

הרמתי את הטלפון ושמעתי קול חלוש ועדין מעבר לקו. "ד"ר אודל, אני סובלת מכאבים קשים ברגל ורתוקה לבית בגלל תאונה". היא המשיכה לתת לי רשימת פציינטים מרוצים שהמליצו עליי.

"תצטרכי לסלוח לי, אבל אני חייב להודות ש… אני פוחד להסתובב בשכונה הזאת".

"אל דאגה", היא ענתה, "אני שולחת מישהו ללוות אותך, ודרך אגב, אני גרה רק רחוב וחצי ממשרדך".

עצרתי לדקה לסדר את מחשבותיי, ועניתי: "למען האמת, קבעתי פגישה חשובה לערב. ואם לא אוכל לבוא היום, אוכל להגיע רק ביום שלישי הבא".

"אנא, תשתדל. הכאב מציק לי מאוד, וקיבלתי המלצות מ… ו…"

"אוקיי, אני אראה מה ניתן לעשות. תני לי את שמך, כתובתך ומספר הטלפון שלך…"

"שמי גברת שניאורסאהן ואני גרה ברחוב פרזידנט".

ביקור בית אצל המלכה 

שניות ספורות לאחר מכן הייתי עם רגל אחת מחוץ למשרד, התיק השחור תלוי על זרוע שמאל, והמזכירה צועקת־מבררת ברקע: "ד"ר אודל, קיבלת קריאת חירום???"

עצרתי לשניה, ניסיתי לייצב את נשימתי ועניתי: "דבורה, לו הייתי בלונדון ומקבל הזמנה מהמלכה אליזבט לערוך אצלה ביקור בית, גם הייתי ממהר ככה"…

הליכה נמרצת בת חמש דקות הביאני לביתה של הרבנית. הסלון היה מרשים בניקיונו ומעוצב היטב. מה שעניין אותי באופן אישי היה שעון קיר בסגנון עתיק, מתנה לרבי מארגון נוער חב"ד בינלאומי.

המתנתי מספר דקות, והפציינטית שלי דידתה לתוך החדר בעזרת הליכון. היא היתה חלשה ושברירית. ההליכה מצד אחד של החדר למשנהו ערכה דקה שלמה. כל צעד דרש מאמץ אדיר. היה דמתה לעץ שניזוק על ידי רוחות סוערות, ואני חשתי רגשי אשמה על הקושי שגרמתי סביב ביקורי.

טיפלתי בבעיה ברגל והתכוננתי לצאת לדרכי. פתאום הרבנית פנתה אליי, ואמרה משהו שגרם לי להפתעה גמורה. בקולה החלוש שאלה אם אני חדש בשכונה. היא הציעה את עצמה לעזרה אם אצטרך להתארח בשבת כאן בשכונה. היא התחייבה למצוא לי מקום לישון ולאכול! במצב הפיזי הקשה שלה, כאשר היא סובלת כאבים עזים, היא מוכנה לטרוח עבור אורח לשבת!

שמח תשמח

חודשים רבים לאחר מכן, שוב היה לי הכבוד לעזור לרבנית. היא חשה טוב בהרבה, הצבע חזר לפניה. היא היתה מלאת מרץ וחיוניות. הפעם היא דרשה בתוקף שאני אשאר ואתכבד בכוס תה, עם עוגה כמובן. תוך כדי שיחה עמי, הרבנית דלתה ממני את העובדה שאני טרם נישאתי – מחלה שהיא ניסתה להבריא…

חשתי את גלגלי מוחה מסתובבים. כן, לא לקח לה הרבה זמן להביא לפניי מספר הצעות שיסיימו את תקופת רווקותי לתמיד. המוח שלה היה חד ביותר, ותירוצים קלושים לא שכנעו אותה.

תוך כדי שיחה, הרבנית תמיד ניסתה למעט את מקומה בקהילה ותפקידה הרם. גאווה היתה ממנה והלאה, ותמיד ניסתה לתמרן את שיחותינו לאפיקים אחרים, העיקר שלא לדבר על הממלכתיות שלה. שיחקתי איתה את המשחק וקראתי לה "גברת שניאורסאהן" ולא "רבעצין".

בביקור אחד בביתה, הרבנית שמה לב למצב רוחי המרומם. היא שאלה לפשר השמחה ואני הסברתי לה שאתמול השתתפתי בחתונה של מכרים שהשתדכו במפגש רווקים שבו השתתפתי גם אני. עיניה נפקחו לרווחה ועם חיוך גדול היא חקרה אותי לגבי כל פרט ופרט של החתונה. למרות היכרותי העמוקה עם בני הזוג, לא ידעתי מראש שמשפחת הכלה הם מחסידי ויז'ניץ. החתונה היתה שמחה מאוד ורקדנו כל הלילה.

החיוך הגדול של הרבנית התרחב עוד ועוד עם כל פרט שהוספתי לספר. על פי התיאור שלי, היא "השתתפה", חיה ונהנתה מכל דבר בחתונה.

ככל שהרבנית שאלה יותר, אני סיפרתי עוד ועוד על הנאתי מהחתונה. כשסיימתי סוף סוף, הרבנית נשענה על הכסא ושאלה:

"הגד נא לי אליוט, האם פעם השתתפת בחתונה חב"דית (ליובאוויטשער)?"

הנדתי בראשי בחיוב.

"ואיזו חתונה אהבת יותר, חב"ד או ויז'ניץ?"

הרגשתי את הדם עולה לי ללחיים. הסמקתי מאוד, והרגשתי שאני נמצא במלכודת. הבטנו אחד על השני ופרצנו בצחוק ספונטאני.

התעניינות כנה

הרבנית היתה אחת מהאנשים החדי מוח ביותר שפגשתי מאודי. פטפוטים לא עניינו אותה. באחד הביקורים שלי אצל הרבנית, מזכירתי דבורה ליוותה אותי.

"מה שלום משפחתך?" שאלה הרבנית.

"ברוך ה'", ענתה דבורה בקיצור. הרבנית לא נשארה חייבת לשניה. היא מיד הפטירה:

"וכעת אמרי לי, ברוך ה', מה שלום הורייך ואחייך? וכיצד הם מרגישים?" דבורה היתה בהלם!

כשהרבנית דרשה בשלום משפחתי או משפחתה של דבורה, זה לא היה ענין של נימוס גרידא. היא התעניינה באמת ובתמים, כי היה אכפת לה. היא לא היתה פוליטיקאית, וגינוני פוליטיקה היו ממנה והלאה. אם היא קיבלה מענה שטחי, היא החלה לרדת לפרטים וביקשה מידע פרטני יותר. הרבנית היתה כנה ואמיתית מהתחלה ועד הסוף. אהבה אנשים מאוד, ואהבה מאוד את החיים עצמם.

למה זרזה אותי הרבנית?

כאשר הרבי קיבל על עצמו את הנשיאות, הרבנית התחלקה בו עם כל עם ישראל. חלקה האישי הסתכם לפרקי זמן קצובים וקצרים. אבל את הפרקי זמן הקצרים והפרטיים, היא לא חלקה עם אף אחד. זה היה זמן שקדוש לרבי.

פעם הייתי אמור להגיע אליה לביקור, אך מקרה חירום גרם לי לאחר לביתה. שלא כדרכה, היא היתה מתוחה וזירזה אותי לסיים. לאחר מכן נודע לי שהרבי היה אמור להגיע הביתה באותן דקות…

אישי ואני האזנו לנאום שלך

פעם בחרו בי להיות אורח כבוד בדינר לטובת צא"ח. מטרת הדינר היתה גיוס כספים. הרגשתי אחריות גדולה. היה דרוש כסף רב, וסדר גודל התרומות שתתקבלנה היה תלו באיכות הנאום שלי! הייתי לחוץ. שוחחתי על כך עם הרבנית והיא הזמינה אותי לביתה לפני הדינר לקבל חיזוק מהרבי. בהתחשב במעט זמן שיש לרבנית עם הרבי בבית, סירבתי בצורה מכובדת להצעתה הנדיבה.

בנאומי מיקדתי את הדיבור על קוריוזים משעשעים מתחילת דרכי כרופא בקראון הייטס, כאשר פתחתי את משרדי. בנקודה אחת פרץ הקהל בצחוק בלתי נשלט כשסיפרתי איך למדתי יידיש מאישה בת 75 שבסופו של דבר היתה הפציינטית הראשונה שלי!

כעבור שבוע ביקרתי אצל הרבנית. כשפתחתי את דלת המטבח הרבנית קיבלה אותי בחיוך רחב ואמרה: "אליוט, אישי ואני האזנו לנאום שלך. זה היה מדהים וגרם לנו לצחוק!"

במשך השנים שעבדתי בקראון הייטס, דבר אחד הפליא אותי מאוד: התשובות המהירות והקולעות שמזכירותיי זכו לקבל מהרבי בנוגע לשידוכים. הבנות היו מתייעצות עם הרבי בכל ענין הנוגע לשידוכים, והמענה של הרבי, פעם אחר פעם, היה קולע ועכשווי.

שבט תשמ"ח. 

שמונה בבוקר.

אני אמור להיפגש עם הרבנית אחר הצהריים. אני יושב במשרדי, עוסק בתכנון נסיעה קבוצתית לקולורדו. אני מתכנן לספר לרבנית את מהלכי התכנית ופרטי הנסיעה ואולי אף לקבל עצה הגונה. היא הרי תמיד מציעה לי רעיונות מעשיים ואף נהנית לשמוע על הטיולים עצמם, במיוחד אם יש אפשרות של שידוך באופק…

הטלפון השמיע שני צלצולים. הושטתי יד להרים, ושמעתי את המילים המחרידות הבאות: "שלום אליוט, זה חברך טעבעל הירשפרונג. לא אאריך בדיבורים. אני שמעתי בשורה לא טובה. הרבנית נפטרה. אני יודע כמה היא היתה חשובה ומשמעותית לך".

סלע חנק את גרוני ודמעה מצאה את דרכה על לחיי ללא מעצור. פתחתי את החלון ומשב רוח קרה סתר על פניי. בכיתי על הסתלקותה של האישה האצילית ביותר.

הכתבה פורסמה בנשי חב"ד ניוזלטר'

תרגום ועיבוד: ל. מגן

באדיבות מגזין עטרת חיה