מנקודת מבט יהודית־חסידית קצת קשה לדבר על המושג של ביטחון עצמי, כי משמעות המושג 'ביטחון עצמי' היא, כי האדם בוטח בעצמו. ביטחון הוא היכולת לסמוך על מישהו, כמו שמבאר בעל 'חובות הלבבות', בשער הביטחון: אם אני סומך על מישהו זולת הקדוש ברוך הוא, אז זהו ביטחון של שקר, ביטחון שאין לו בסיס אמיתי וסופו לאכזב ואולי אף להביא לכישלון.

בהרצאה על נושא הביטחון העצמי, מבאר הרב מ. רוטנשטיין: גם פרעה הרשע סמך על עצמו, ובטח בעצמו, והתוצאה הייתה – "לי יאורי ואני עשיתיני"! אז אולי אצלינו זה יבוא בצורה מעט יותר מעודנת, אבל העיקרון זהה. אומר שלמה המלך: "לפני שבר–גאון". חז"ל בפירושם על הפסוק, מסבירים שהגאווה (גאון) מביאה למשבר, לשבירה (שבר). הגאוה היא האמונה בכוחי ועוצם ידי. צורת החשיבה הזו מביאה למשבר כי מה יקרה אם אדם יכשל, אפילו אם רק לפעמים? הוא יגיע לרגשי נחיתות, אשמה ועוד מרעין בישין… שגם הם כישלון ברור. אם כן, מהו המושג המדויק?

הערך העצמי. 

לדברי הרב יצחק ערד, הערך העצמי של האדם מתחלק לשניים: האחד, היותו ניצוץ בורא, ובזה הוא שווה לכל אחיו היהודים, והשני – המיוחדות של נשמתו, שירדה למלא את השליחות המדויקת, שה' הטיל עליה באמצעות הכוחות שנתן לה. זהו ביטחון יהודי – ובקיצור – ביטחון בא–לוקות שבי, ובא–לוקות שבעולם, והערך שלי כנשמה, שהיא חלק מן הנשמה הכללית – כנסת ישראל.

אולם, בתהליך החינוכי אצל ילדים, המושגים הרוחניים האלה עדיין לא יובנו לעומקם ולכן לא ישפיעו עליהם בפנימיות כל כך. איתם צריך לעבוד על בנייה של דימוי עצמי וערך עצמי חיוביים, כמו שהם באים לידי ביטוי בעולמם: תפישת עולם של ראייה גשמית וחומרית, ובתוך התהליך לחשוף אותם למושגים הרוחניים, שאמנם יופנמו יותר מאוחר בחייהם. כי החשיפה למושגים רוחניים נעלים בגיל צעיר מכניסה את הקדושה לתודעה ולתחושה של הילד, גם אם אין לו את הכלים להבין אותם.

הבחנה בין דימוי עצמי לערך עצמי

דימוי עצמי, הוא הדרך שבה אני מגדיר את עצמי, האופן שבו אני רואה את עצמי, במגוון תחומים בחיי. בפסיכולוגיה מובא, שלכל אדם יש את הציור הפנימי של עצמו, שנמצא גם בתת מודע. לא תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו חושבים על עצמנו כל מיני דברים. אבל לפעמים עוברות שנים עד שמגלים כי חשבנו על עצמנו דברים מסוימים, והם עשויים להיות שגויים לחלוטין. זה במידה רבה דומה לאיך שאנו מגבשים דעה על הזולת. לא פעם קורה שלפתע מתגלה לנו, שמה שחשבנו על הזולת הוא טעות. חשבנו שהוא אדם שליו, נינוח ומתחשב, והנה באסיפת ועד הבית ראינו התנהגות שונה לגמרי! הדבר עשוי להיות נכון גם ביחס לעצמנו. למשל: שנים הייתי בטוחה שאני וספורט ממש לא נפגשים, עד שהגעתי לפיזיותרפיה, וכשהמטפלת התרשמה שטווחי התנועה שלי רחבים באופן נדיר, התחלתי להתאמן, ובהצלחה לא מבוטלת. מחקרים מראים שהדימוי העצמי מתגבש בתוכנו בעיקר במהלך הילדות והנערות. הדימוי העצמי משפיע ישירות על כמה ענייני מפתח בתפקוד היומיומי של האדם. הוא משפיע על מצב הרוח הכללי שלו, על החלטותיו לקחת יוזמה או לא, ובאילו תחומים. הדימוי העצמי משפיע גם על יחסי האנוש של האדם. על התעוזה שלו ועל היכולת שלו לחולל שינויים, ובקיצור, תת המודע הזה מוביל אותנו בחיים כמעט בלי שנרגיש…

אחד מן המרכיבים הקריטיים של הדימוי העצמי הוא הערך העצמי. הערך העצמי הוא ההערכה שלי את כמה אני חשוב ומועיל ביחס לקדוש ברוך הוא, לעצמי, לאחרים, לעולם. בגיל הצעיר הערך העצמי מבוסס על כמה שבחים אנחנו מקבלים מן הסביבה בשל התנהגותנו ההולמת, אבל ככל שגדלים הפוקוס של הערך העצמי שלנו אמור לעבור אל 'עד כמה אנחנו מחוייבים לעשיית רצון ה".

כיצד בונים דימוי עצמי  

אז כמו שנאמר לעיל, הדימוי העצמי נבנה בגיל הילדות והנערות, מה שאומר שבמידה רבה ההורים הם אלה המשפיעים על הדימוי העצמי של ילדיהם. זו בשורה טובה עבורנו!

האופנים בהם אנו ההורים והסביבה, כגון: הסבים ואנשי החינוך, בונים דימוי עצמי אצל הילד הם התגובות שלנו לילד והאופן בו אנו מסבירים ומגיבים למציאות. המציאות היא זרה מאוד לילד. הוא אינו מכיר אותה, והוא סומך על הוריו ומחנכיו לתווך לו את המציאות, כלומר להסביר לו את שהוא חווה. ישנם אופני תגובה רבים, ולכל אופן יש את ההשפעה שלו על נפש הילד. באופן כללי, תגובה בריאה היא תגובה נטולת רגשות שליליים ודיבורים שליליים, המחזקת את הטוב שבילד ובמעשיו, ומנחה אותו כיצד לתקן את טעויותיו בעתיד.

לדוגמא: יצחקי בן החמש הוא “שלומפר", ובכל זאת היום הוא נעל את נעליו באופן הנכון, אם כי הלולאות של חולצתו לא תמיד הצליחו למצוא את דרכן אל הכפתורים התואמים שלהן. אמו: “אוי! תראה יצחקי, הלולאות לא מצאו את הכפתורים שלהן! צריך לפתוח הכל ולרכוס מחדש, לאט לאט בתשומת לב. חוץ מזה אני רואה שכבר נעלת את הסנדלים בצורה הנכונה". זה, לעומת תגובות לא ממש מכבדות (והרי דובר רבות על הצורך הכי יסודי, לכבד כל אחד ואחד!) “איזה ‘שלומפר'! בחיים לא תלמד לרכוס נכון?" (אפס יחס להצלחה עם הנעליים). מה שאופני דיבור כאלה עושים לתת־מודע, כאשר הם חוזרים ונשנים, ניתן להבין בקלות. הילד ילמד שהוא יהיה מפוזר לנצח. בין התגובות המזיקות נמצא גם גלגולי עיניים, רמזים מסוגים שונים, לעג (חס וחלילה!) וציניות.

ציניות היא “ליצנות"!!!

ראוי להקדיש מספר מילים להנהגה הפסולה הזו. הציניות נקראת בלשון הקודש ‘ליצנות', ומשמעותה – להקל ראש וללעוג על עניינים רציניים ובעלי חשיבות. בהקשר של חינוך ילדים, הציניות היא לעג על הילד, על היותו מה שהוא. כשיש לאדם תכונה שלילית, קשה להיפטר ממנה בבת אחת. זה לוקח זמן. ובינתיים הטעויות חוזרות על עצמן. במקרה הטוב הן מציקות ובמקרה הרע – מזיקות. בשני המקרים סביבת הילד נוטה לעיתים להגיב בלעג. הציניות היא האנטיתזה, ה'סיטרא אחרא' של התמימות. כשלועגים לילד בציניות עוקרים ממנו את התמימות, את היכולת להסתכל על עצמו באמת, לבחון את עצמו. האם זה כל כך גרוע? כן! משום שהציניות גורמת בושה מעצמי, ממי שאני, וכדי לחפות על הבושה הזו, אנחנו לומדים להעלים ולהסתיר את המגרעות של עצמנו, לשקר לעצמנו, לא להודות על האמת, שבאמת כך וכך הן תכונותינו הלא כל כל טובות. ברור שבמקרה כזה הדימוי העצמי של האדם יהפוך למעוות, ומבאר אדמו"ר הריי"צ במאמר “כללי החינוך וההדרכה", שיקשה עליו לתקן ולשנות את עצמו, כי הוא מעלים את האמת גם מעצמו!

תהליך בניית ערך עצמי חיובי

אם נחזור לסיפור הכפתורים שבראש הכתבה, סירוב לתת לילד אחריות מחודשת, ובמקרה שלנו – להתלבש בעצמו, היא דרך נוספת שממעטת ומעוותת את הדימוי העצמי החיובי. הנושא של נתינת אחריות מחודשת הוא קריטי לבניין דימוי עצמי חיובי, ויש דרך מועילה וטובה לעשות את זה. אם שלחנו את מוישי לקניות, והוא חזר ללא חלק מן העודף, ממש טעות תהיה לומר לו בפעם הבאה: “אותך לקניות איני יכולה לשלוח!" או: “אוי לך אם לא תחזיר את העודף" – תגובות אוטומטיות. הדרך הנכונה היא לבטא את אי ההצלחה בפעם הקודמת, למצוא יחד דרכים לפתור את הבעיה, ולשלוח אותו שוב! כך זה עשוי להישמע: “מויש, בפעם הקודמת אבד (מעצמו, בלי להאשים את מוישי) חלק מן העודף. היום קח איתך ארנק, ושים לב להכניס את הכסף לארנק ואת הארנק לכיס המעיל. אין צורך למהר! העיקר שתהייה מרוכז בזמן ביצוע המשימה! אגב, ראיתי שנבחרת להיות גבאי הכיתה. מזל טוב!" אחר כך נתקשר למחנך כדי שייקח אותו הצידה, לשוחח איתו על אופני שמירת הכסף עבור כלל בני הכיתה. דרך נוספת ויעילה מאוד, היא לבקש מן הילד רעיונות כיצד יימנע איבוד כסף הפעם.

התהליך הזה הוא קריטי, משום שהוא מעביר מסרים מאד חשובים לתת מודע של הילד:

1. אין מצב אבוד. 2. אני כל הזמן בתהליך. 3. אם טעיתי אפשר וצריך למצוא דרך לתקן.

אחד האמצעים היעילים ביותר לחיזוק הדימוי העצמי של הילד, הוא שיחה גלויה על התכונה או ההתנהגות שהילד מתקשה בה. השיחה הזו תהייה מורכבת ממספר מרכיבים חשובים:

1. זימון לבבי ושמח לשיחה אישית בנושא המדובר.

2. שיחת פתיחה קלילה על מה שהילד עובר בחייו: איך בלימודים? ניצחתם את האליפות הבית־ספרית? המבחנים האחרונים נראים טוב!…

3. רציתי לשוחח איתך על כמה מקרים שקרו בזמן האחרון…

4. אחרי מחשבה, נראה לי שהקושי טמון בכך שלא קל לך להיות מסודר/רגוע/מפרגן. נכון?

5. להסיר מלב הילד את המבוכה ורגשי הנחיתות על שיש אצלו תכונות שכאלה. לומר לו שלכולנו יש תכונות לא מלוטשות, זה אנושי. אלה מתנות מה'! הן נותנות לנו הזדמנות להאיר ולשמוח בעבודה עצמית, בהתקדמות. והן בעצם הסיבה שה' הוריד את נשמתנו לגוף.

אפשר לשוחח גם על דרכי ההתמודדות, אבל גם יהיה מועיל מאוד להשאיר כך את השיחה, כי בכך שאיננו דנים בשאלה איך לתקן, אלא מדגישים שמה שחשוב לנו כרגע הוא שהילד יסתכל על עצמו בפרופורציות נכונות. הוא לא מפלצת או רשע בגלל אי־אילו תכונות שצריכות שיפור! גם אם התכונות האלה אינן נוחות לנו. השיחות האלה מחזקות את הערך העצמי של הילד, כי הוא לומד שיש לו תכונות מיוחדות שאין לאחרים, שיש לו תפקיד מיוחד וחשוב בבריאה, ושגם הקב"ה בכבודו ובעצמו בעצם זקוק לו ולעבודתו!!

דימוי עצמי חסידי

יש אימרה של האדמו"ר המהר"ש, המגדירה מהו הדימוי העצמי של חסיד, וכך אמר הרבי:

“לחסיד מתאים ללמוד כל יום אימרה חסידית.

לחסיד מתאים להתמסר לעשיית טובה לזולת.

לחסיד מתאים להיות בשמחה, ויתרה מכך לעשות טוב לזולת.

לחסיד מתאים להכיר היטב את חסרונות עצמו ואת מעלות הזולת.

לחסיד מתאים להחשיב את האדם הקטן והפשוט ביותר כיותר טוב ממנו.

לחסיד מתאים ללמוד מכל אחד מידות והנהגות טובות.

לחסיד מתאים אהבה ואחוה, שלום ורעות.

לחסיד לא מתאים שלא ללמוד חסידות.

לחסיד לא מתאים שלא להתמסר לעשיית טובה לזולת.

לחסיד לא מתאים להיות שקוע בעצבות. לחסיד לא מתאים שלא להכיר את חסרונותיו.

לחסיד לא מתאים להחשיב את עצמו כגדול יותר מהגדול שביותר.

לחסיד לא מתאים שלא ללמוד דבר טוב מהזולת. לחסיד לא מתאים לגרום למחלוקת ופירוד לבבות, גם אם הוא עושה זאת בשם דרכי החסידות".

כדאי ללמוד את הרשימה הזו, וכשילד נוהג על פיה, בכוונה או שלא בכוונה, לומר לו – “אתה חסיד, עשית את מה שמתאים לחסיד!" וגם אם עדיין לא – “אל ייאוש, גם עבודה ויגיעה מתאימה לחסיד!"

ביטחון בעצמי

כפי שהזכרנו לעיל, יחד עם בניית הדימוי העצמי החיובי, חשוב ללמד את הילד, שהחסרונות הם חלק בלתי נפרד מן האדם, ואין צורך להיבהל מהם, אלא להשתדל לשפר אותם, כדי שהביטחון ביכולתו למלא את שליחותו בעולם לא ייפגע. בד בבד עם התהליך הזה, צריך להטמיע את המושגים הרוחניים של ערכו העצמי של הילד, וכפי שמתאר אדמו"ר ה"צמח צדק" ב'דרך מצוותיך', מצוות אהבת ישראל – ערך נשמתו המיוחדת, והערך של היותו אבר מאברי כנסת־ישראל. על המושגים האלה צריך לדבר עם הילד. לומר לו שעם ישראל הוא כמו גוף שלם, שיש בו איברים רבים, וכולם שייכים לגוף במידה שווה. היד היא של הגוף וגם הלב הוא של הגוף. וכמו שהגוף אינו שלם ללא לב, הוא גם אינו שלם ללא יד. כמו שהרב הוא חשוב מאד לשלמות העם היהודי, גם החייל שבצבא חשוב, וגם ילד יהודי שאומר פסוקים ולומד תורה הוא חשוב מאוד, ואי אפשר בלעדיו!!! וכשיהודי עושה את תפקידו המיוחד הכי טוב שהוא יכול – זה מחייה את כל הגוף – את כל עם ישראל. באופן הזה, הילד מקבל נקודת מבט חדשה על עצמו.

על זה נוסיף ונסביר לילד שה' נותן לנו המון כוח לנצח את הקשיים שעלולים להיות לנו, כי ה' רוצה שנצליח, לכן גם אם קצת קשה לו להתגבר, הוא יכול להיות בטוח שה' נותן לו את הכוחות, ואת כל העזרה שהוא זקוק לה ולכן, גם אחרי שיפול, ישוב ויקום, ובוודאי בסוף יצליח!

כך נבנה בלב הילד ביטחון ביכולתו למלא את השליחות הייחודית של נשמתו, הביטחון בכוחות שה' נותן לו והביטחון שאמנם יצליח בעזרת ה'.

באדיבות מגזין עטרת חיה