אפשר להגיד שהסיפור התחיל בשבת.

זו הייתה שבת חמה ומתישה כמו שרק שבת שאחרי תשעה באב יכולה להיות. מין ייאוש ועצבות מצטברים שגם שבע מכונות כביסה, על־האש עסיסי ומוזיקה ללא הפסקה אינם יכולים להעביר באמת. כמו כשקמים מהשבעה. כבר מותר להתקלח ולכבס ולחזור לעבודה, אבל… אבל לא באמת השתנה משהו משנה שעברה, ובית המקדש לא נבנה, אז כאילו, מה?

המזגן דלק, מנסה את כל כוחו בריענון האווירה. המתבגרים היו שמוטים על הספות, תוהים אם לנוח מהמנוחה של החופש הגדול או לאזור כוח ולזחול למטבח לחפש משהו לאכול. הקטנים קצת שיחקו, קצת רבו, קצת נדנדו. מנחה עוד רחוקה…

"אולי נלמד משהו?" ביקשתי, מיואשת.

"מה?" בעלי הרים את עיניו מהרמב"ם.

"לא יודעת…" נאנחתי. "משהו טוב, מעודד. בטח לרבי יש גם מילים טובות להגיד על חודש אב…"

ככה הגענו לשיחה על "דמוסיף – יוסיף". מה זו השיחה הזו, בכמה מילים לבורות כמוני שלא שמעו עליה?

כתוב בבבא בתרא (קכא ע"ב) שמי שמוסיף מיום זה בלימוד תורה, מוסיפים לו ימים ושנים. דיל משתלם. מה הקשר לחמישה־עשר באב? כי מיום זה הימים מתחילים להתקצר והלילות להתארך. אומנם השבת עדיין יוצאת אחרי שמונה, אבל היא כבר בתהליך של התקצרות.

אז לילה ארוך הוא הזדמנות ללמוד יותר תורה, כמובן.

אילו היינו מרגילים את עצמנו לחשוב כמו הרבי, היינו חושבים על זה מן הסתם לבד.

במוצאי שבת חיפוש קצר הביא אותנו לווידאו של הרבי בכינוס לחיילי צבאות ה', בט"ז באב תשד"מ. שם הרבי מחזק את הילדים לזכור שהיצר הרע אינו יכול לבלבל אותם. אומנם בלילה בדרך כלל נחים, אבל לא בגלל זה הלילות מתארכים. וכל חייל יכול ורוצה להוסיף בלימוד תורה בלילות המתארכים.

שמעתי והתלהבתי. באמת בשביל מה הלילות מתארכים?

הכרזתי על בית מדרש לילי שייפתח החל מהשעה עשר בלילה. כיבוד הובטח. במצב חופש גדול אין מה לדאוג משעת הקימה של הילדים בבוקר ללימודים, וגם הקטנים נשארו, נאמנים לדבריו של הרבי מה"מ בווידאו.

לא באמת ידעתי מה יהיה ואיך. אפילו בעל הבית, האחראי אצלנו ללימוד התורה, לא התחייב שיצליח להגיע בזמן, אבל אני הרגעתי את עצמי. להוסיף זה להוסיף, לא משנה בכמה. גם אם בסוף רק אני אומר כמה משניות בפרקי אבות, עדיין העניין נעשה.

ברבע לעשר פתחתי כמה חבילות חטיפים, ארגנתי אותם בצלחות הגשה על השולחן בסלון שסידרתי לכבוד האירוע. הבטתי בארון וניסיתי לחשוב אילו ספרים כדאי להניח על השולחן. "מעיין חי" של דברים, "דבר מלכות" למיטיבי לכת, "דבר מלכות" לנוער. אפילו "קומיקס סבא" שמתי שם וליתר ביטחון גם פרקי אבות.

הילדים הגיעו אחד־אחד, בודקים בזהירות, מרחרחים. חוששים. מי יודע כמה זמן יימשך השיעור ואילו שיעורי בית יקבלו. הם כבר לא ממש זוכרים איך לומדים.

גאולה (15) עיקמה פרצוף. "אפשר אולי עוגיות פרצופים ואני אכין לי קפה?"

"בטח," חייכתי, מתיישבת מול החת"ת. "אולי תכיני לי גם?"

היא הלכה למטבח, נעלמה שם. אחרי עשר דקות הקימה לנו פינת שתייה חמה מדהימה ומעוצבת על השולחן הנמוך של הסלון.

כבר הגיעו עוד שניים.

"מה לומדים היום?" בערי (16).

"כל אחד מה שליבו חפץ!" הספקתי עוד שני פסוקים בחומש היומי.

"כמה זמן צריך ללמוד?" חני (12) זהירה מאוד, עדיין אינה נוגעת אפילו במשענת של הכיסא.

"כמה שרוצים…" כבר צחקתי.

"מה מקבלים בסוף?" זה חיים (8), הסוחר שלי.

"אריכות ימים…" איני נבהלת. הוא מעקם פרצוף, אבל אינו אומר דבר. אולי לא הפרס שתכנן, אבל להתלונן הוא בטח לא יכול, במיוחד עם תנאי ההעסקה הנוחים אצלנו. הוא מתיישב ליד השולחן, מקרב אליו את ה"דבר מלכות לנוער" בזהירות ממש, כאילו מפחד שינשך אותו.

"בא לך לנסות ללמוד גמרא?" בערי מחליט לאתגר אותו. הוא מהנהן, מתלהב.

הם פותחים יחד את הספר הענק, ואני נהנית לשמוע הרצאה על מבנה הדף. חלק ממנה באמת חדש לי, חייבת להודות. אחר כך הם מכינים קפה. חיים רצה שוקו, אבל בערי התעקש שגמרא לומדים עם קפה, אז הוא נכנע.

גאולה פותחת "דבר מלכות", אבל היא בעיקר מקשיבה לחיים שמנסה לשבור את השיניים וללמוד כמה מילים בסיסיות בארמית. חני רק מכינה לעצמה משהו חם, מתלוננת שאין לה מושג מה ללמוד, היא לא אוהבת ללמוד כלום.

ברגע הראשון אני נלחצת, אחר כך מרפה. "הכול בסדר, מתוקה. תנסי. מקסימום למדת בטעות פסוק שלא התכוונת, לא נורא…"

היא צוחקת, עדיין מתלבטת. קצת מציצה ב"דבר מלכות" לנוער, קצת מקשיבה לבנים, רבה, טוחנת חטיפים מחטיפים שונים.

אבא שלנו מגיע ברבע לאחת עשרה, הוא המום, ממש!

"מה זה?" הוא צוחק, "אני מרגיש כאילו חזרתי לכולל!"

הילדים מזדקפים בן רגע.

הוא מצטרף מייד, מכין לעצמו קפה שחור, מתיישב ליד חני, מראה לה משהו מעניין בהתוועדות של הרבי מתי"ו שי"ן משהו. יחד הם מחשבים גימטרייה, צוחקים.

אני יושבת בצד, החומש עדיין פתוח כי אני לא באמת מצליחה להתקדם, רק מביטה בהם, רווה נחת, מתענגת. כבר מתחילה לתהות אם הרבי שליט"א התכוון להוספת חיים בגשמיות בתעודת הזהות או ברוחניות. כמו אוויר לנשימה מה שקורה פה.

אני מנסה להרגיע את עצמי, זו רק הפעם הראשונה, זה לא יימשך. אבל הכולל לא נסגר, ברוך ה'.

בערב למחרת גאולה אופה עוגיות. כשחני שואלת אם אפשר אחת, אני נדהמת לשמוע את התשובה: "לא, אלה עוגיות לבית המדרש הלילי שלנו! שיהיה לנו כיף ללמוד!"

בליל שישי בערי התעקש על טשולנט, הכין בעצמו משהו פרווה. באחד הערבים היה קצת פחות חם והעמדנו מרק, הגשנו קרוטונים ושקדי מרק לכל משתתף.

פופקורן גם הולך טוב… מעורר חשיבה בהחלט.

לא היו אצלנו כללים בכולל, ולא רישום. יש ימים שרק אני לומדת ועוד ילד ברקע, יש כאלה סוערים, כולם שם. תמיד יש משהו טעים, עדיף מעשה בית. כשמענדי חזר מהקעמפ הוא הביא איתו חיות מחודשת והמון חוברות של הפעילימודים, מקווה שכותבת נכון…

ביום הראשון ללימודים הכולל נסגר. "עבר לישיבה ולתלמוד תורה, לא נסגר," בעלי מתעקש לדייק.

נפרדנו ממנו בגלידה טעימה והמון חוויות.

עדיין קורה מדי פעם שמישהו נתפס יושב בסלון בערב עם ספר לימוד.

עכשיו, כשתשעה באב כבר כאן, עם כל העצבות הדביקה שהוא מביא איתו, אני מתחילה להיזכר, להתאושש, להבטיח. גם השנה, בעזרת ה', נפתח את בית המדרש שלנו!

מי לא רוצה לעשות חיים?

אה, וכמעט שכחתי… הרבי אומר שם בשיחה הזו (או אחרת, אבל אל תתפסו אותי על המילה, יש הרבה שיחות על "דמוסיף – יוסיף"), שכל זה צריך להיות מתוך שמחה, כמובן. שהיא שמחה הרבה יותר גדולה כי היא מגיעה אחרי העצב הגדול של תשעה באב וכו'.

אז למה סיפרתי את כל זה? כי אני מקווה מאוד בשביל כולנו שתשעה באב השנה יהיה שונה לגמרי ונחגוג אותו עם הרבי בבית המקדש, נרגשים ומאושרים. אבל בכל מקרה, לא משנה איך ייראה הקיץ, להוסיף בלימוד תורה החל מט"ו באב נוסיף, נכון? אז תמצאו לכן את הדרך שמתאימה לכן ולמצב המשפחתי שלכן, אבל אל תוותרו על זה, כן?

באדיבות מגזין עטרת חיה