הגמרא במסכת תענית מספרת לנו שהיו משפחות שהביאו קורבן עצים, ועצים אלו שימשו בעבור הקורבנות בבית המקדש.

בהתוועדויות רבות של כ' במנחם־אב מזכיר הבי את דברי חז"ל: 'בעשרים של חודש אב היו מביאים בני פחת מואב בן יהודה ממשפחת דוד בן יהודה'.

מסופר שהיה תאריך קבוע לכל משפחה, שבו היו מביאים כמות עצים שהספיקה לצורכי המקדש. ביום שהביאה את קורבן העצים, הייתה המשפחה עושה יום טוב מיוחד.

חז"ל מתארים כי אחרי שרפת העצים נערמו על גבי המזבח כ־300 כור אפר, למעלה מ־600 אלף ליטר. אז תארו לעצמכם את כמות העצים שהביאו.

אבל מהי השמחה הגדולה? למה זה יום טוב מיוחד? לכבוד מה החג? בסך הכול הביאו עצים, מכשירי מצווה ששימשו בעבור המצווה עצמה – הקרבת הקורבנות.

איננו מוצאים תיאור של ימים שמחים, חגיגיים ומיוחדים כאלו בגלל הבאת הקורבנות, המצווה עצמה. אז בגלל מכשירי מצווה?

מכאן נלמד יסוד גדול, שמוכר לנו מהחסידות, לדרך למצווה יש חיבה יתרה, כי היא בעצם גורמת שתיעשה המצווה.

כמו שהרבי מה"מ שיבח בהזדמנויות רבות את תפקידה של עקרת הבית. כלים נאים ודירה נאה מרחיבים דעתו של אדם, ודווקא האישה, שיוצרת את האווירה בבית, את הכלים בגשמיות, היא שעושה את מכשירי המצווה.

עצם עבודת האישה בבית סביב ההכנות הגשמיות, השמחה בגשמיות הזאת, היא שמגדלת, בעזרת ה', בעל וילדים חסידיים, בריאים ושמחים.

ודווקא על ההכנה הגשמית הזאת קבעו חז"ל יום טוב לדורות.

מתוך מיזם ׳הליכות בית הבחירה׳ של "למען ילמדו"

באדיבות מגזין עטרת חיה