גדלתי בראשון לציון, ובית הכנסת שלנו, בכרמל 6, היה ועודנו, ברוך ה', מרכז החיים של הקהילה בשבת.

בית כנסת זה, המרכזי והראשון של קהילת חב"ד בעיר, קיים כבר למעלה ממאה שנה. הבניין עומד בלב העיר, וכדי להגיע אליו היה עלינו לצעוד בשמש קופחת או בגשם שוטף. ובכל זאת, כמעט תמיד הלכנו. זו הייתה השבת שלנו. היה צריך תירוץ משכנע במיוחד כדי להישאר בבית. המזגן היה נדלק רק לאחר ששבנו הביתה, וגם הייתה גלידה למי שהלך…

אני זוכרת את ההתארגנות, את הידיעה שמתלבשים יפה ויוצאים. אחד האחים הקטנים שלי, שהיה אז בן שנתיים־שלוש, אפילו תיאר פעם את השבת במילים שלו: "בשבת קמים, אוכלים עוגה, נהיים יפים והולכים לבית הכנסת."

בתוך אולם התפילה מתנשאת כיפה בגובה חמישה מטרים, צבועה כחול ומלאה במאות כוכבים. בילדותי יכולתי לשבת ולהביט בהם דקות ארוכות. בימת הקריאה העשויה שיש, הקירות, הניגונים, הכול יצר תחושה של מקום קדוש, חגיגי ומיוחד.

עזרת הנשים הייתה מלאה. אימהות עם תינוקות, ילדות, נערות, כולן היו חלק מהתפילה ומהמפגש הקהילתי. אחרי התפילה היו נשארים, מדברים, מתוועדים. וכמובן הייתה פעילות פסוקים של הילדים – שכל ילדי בית הכנסת חיכו לה והשתתפו בה.

לאט־לאט הקהילה גדלה, ואלו שהתקרבו קירבו בעצמם אחרים. היום כבר יש שם דור שלישי ורביעי של מקורבים ובעלי תשובה. וכמובן יש בעיר עוד כמה בתי כנסת חב"ד.

ואז התחתנתי והגעתי למקומות אחרים. להפתעתי, גיליתי מציאות שונה לגמרי: עזרות נשים כמעט ריקות. נשים רבות נשארות בבית.

זה גרם לי לעצור ולשאול: מה החשיבות של היציאה הזו לבית הכנסת? האם נכון לצאת עם תינוקות קטנים בשמש או ברוח? האם באמת צריך להתאמץ כל כך כדי להגיע?

בחרתי להמשיך להגיע, אך עם השנים המשכתי לפעמים לשאול את עצמי:

מה אישה מקבלת כשהיא יוצאת מהבית לבית הכנסת? מה היא נותנת לילדים שלה בעצם הנוכחות שם? האם זה רק שכר ההליכה או תפילה בציבור, או שיש כאן משהו עמוק יותר, שנוגע לאווירת השבת, לקדושה, לקהילה ולתחושת השייכות?

החלטתי לחקור זאת לעומק.

דווקא בבית הכנסת

הקדוש ברוך הוא שומע ומקבל כל תפילה שנאמרת בכוונה, ועם זאת, אמרו חכמינו ש"צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה", ובית הכנסת הוא מקום מיועד ומיוחד לתפילה.

יתרה מזו, בית הכנסת נקרא "מקדש מעט", כפי שאומר הנביא יחזקאל: "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם", והמפרשים מסבירים ש"רומז לבתי כנסיות שיהיו להם בגלות להתפלל אליי, ואהיה עמהם ואשמע בקולם ואצילם מיד אויביהם". למעשה, בית הכנסת הוא תחליף גלותי לבית המקדש – שורה בו קדושה מיוחדת, ומרגישים בו קרבת ה'. לכן התפילה בבית הכנסת מתקבלת יותר. כך שגם בעבור אישה, שאינה חייבת במניין, יש עניין להתפלל בבית הכנסת.

אומנם בית הכנסת מיועד בעיקר לתפילה בציבור במועדים הקבועים, אך גם בכל עת יכול כל אחד להתפלל שם. אם כן, גם מי שהחמיץ את התפילה עם הציבור ונאלץ להתפלל ביחידות, טוב שיתפלל בבית הכנסת. כך שגם אם אישה הגיעה לבית הכנסת אחרי התפילה, יש לתפילתה שם חשיבות מיוחדת.

אבל חשיבותו של בית הכנסת אינה מסתכמת רק בהיותו המקום המיוחד לתפילה. בית הכנסת הוא גם המקום שבו נוצרת קהילה, שבו נשים נפגשות, מתחברות ומרגישות שייכות.

כדי להבין איך בונים מקום כזה, ומה גורם לנשים לא רק להגיע לבית הכנסת, אלא גם להרגיש שהוא שלהן, פניתי לרבנית לאה דוברבסקי, שגדלה בעצמה בתוך סיפור מרתק של בניית עזרת נשים וקהילה.

שכל אחת תרגיש שרואים אותה

הרבנית לאה דוברבסקי חוזרת איתי לילדותה בבני ברק, אל התקופה שבה בבית הכנסת חב"ד ברחוב רש"י עדיין לא הייתה עזרת נשים. "אימא שלי רצתה בית כנסת", היא מספרת. "היו שתי נשים שעמדו ליד החלון של החזן, גב' רבקה חפר ע"ה, ושתבדל לחיים טובים, אימא שלי הגב' פריידא אורנשטיין. וכך התחילה עזרת הנשים. אנחנו הלכנו בכל שבת. אחר כך העמידו סככה, וככה נוצרה עזרת נשים שהיום שוקקת חיים.

"אבל לא רק עזרת הנשים נבנתה שם. אימי הבינה שכדי שנשים ירגישו שבית הכנסת הוא גם המקום שלהן, צריך ליצור בעבורן עולם שלם של שייכות. 'מה שיש לגברים, צריך שיהיה גם לנשים. יש התוועדות לגברים? גם לנשים. יש אוכל לגברים? גם לנשים.'"

בעיני הרבנית, בית הכנסת הוא הרבה מעבר למקום שבו מתפללים. "בית הכנסת הוא המקום שבו נשים בקהילה נפגשות. את רואה את האישה שלא הייתה בשבוע שעבר. את יכולה לשאול לשלומה. חשוב שכל אחת תרגיש שרואים אותה."

גם בקהילה בראשון לציון, שבה היא מכהנת כרבנית, המרכיב הזה מרכזי בעיניה. "כשאני הגעתי לבית הכנסת, תמיד השתדלתי לחבק נשים, לתת להן תשומת לב, לעזור לנשים שלא יודעות להתפלל. צריך מישהי שתקבל את הנשים במאור פנים, וחשוב מאוד לשים לב כשמגיעות נשים חדשות."

והקשר שנוצר אינו מסתיים בתפילה. אחרי התפילה יש קידוש עם כיבוד קל. "נשים אוהבות את ההתוועדות. יש ארבעה שולחנות של נשים. יש נשים שאין להן משפחה, והקהילה הפכה למשפחה שלהן."

כאן הוספתי אני לספר לרבנית זכרונות, מהתקופה קודם בואה לקהילה, איך בכלל ההתוועדויות האלו התחילו. בתחילת שנות הממ"ים הוריי עברו לראשון לציון עם עוד כמה משפחות, והתפילה הייתה מתחילה ומסתיימת מוקדם. אבא שלי ועוד שני חברים הרגישו שזה לא מספיק, והתחילו לארגן התוועדויות. הרבי דיבר באותן שנים על הקהלת קהילות, וכבר אז היו קהילות חב"דיות שהיו השראה לכולם.

לפעמים היו נשארים כמה אנשים בשבתות מברכים להתוועדות מאורגנת, אך לרוב הם היו מתוועדים לבד בספונטניות. עם הזמן התקבצו עוד אנשים, ואז אבא שלי ביקש מאימא, הגב' אסתר רוכורגר תחי', שתעכב את הנשים בבית הכנסת, כדי שלא יגידו לבעליהן לחזור מוקדם… עם הזמנים זה הפך למסורת רשמית. 

הבה נחזור לדברי הרבנית שמספרת כי בית הכנסת היה במשך הדורות הרבה יותר ממקום תפילה. "בית הכנסת תמיד היה המרכז הקהילתי. האדם הוא טיפוס קהילתי. גם היום אנשים, אפילו כאלה שלא בהכרח דתיים, מחפשים לגור בקהילה. כי היא נותנת משמעות. ואפילו מחקרים גילו שאנשים שחיים בקהילה מאריכים ימים."

אחד הדברים שהרבנית מקפידה עליהם עד היום הוא הקשר האישי. "במוצאי שבת אני שולחת הודעות למתפללות שלא הגיעו. כך נשים מרגישות שרואים אותן. זה דורש זמן, אבל שווה."

גם לתת לנשים מקום לדבר בהתוועדות חשוב בעיניה. "נותנים לכל אישה במה לומר רעיון או לספר סיפור וכדומה."

כי מבחינתה, המטרה היא שכל אישה תרגיש שייכת.

מה, לדעתך, יעודד את הנשים להגיע לבית הכנסת?

הרבנית מאמינה שנשים צריכות להבין מה הן מרוויחות כשהן מגיעות, ומה הן מפסידות כשהן נשארות בבית. "מפסידים קדושה, מפסידים קהילה, מפסידים תפילה בציבור. נכון, אישה אינה חייבת בתפילה בציבור, אבל ברור שהיא תרוויח אם תשמע את הניגונים, את ההוספות בתפילה, את קריאת התורה, תראה את פתיחת הארון ותחוש את האווירה. עד שנשים לא יכירו בחשיבות הדבר, לא יהיה שינוי. צריך לדבר על מעלת בית הכנסת, על הקדושה, על מהות השבת, איך נראית שבת בבית ומה מפסידים כשלא מגיעים לבית הכנסת".

ולדעתה כדאי להשקיע בחינוך הדור הצעיר. "הייתי מתחילה מהבנות הצעירות, כי הן משפיעות. להתחיל משבת מברכים, לארגן תהילים בבוקר, להביא ילדות, לחלק פרסים לבנות שמתפללות ולעשות תעמולה לבית הכנסת."

היא נזכרת בתלמידה שלה בסמינר, שלימדה בכיתה ב' בבית ספר חב"ד בלוד על בית הכנסת, על הקדושה ועל תפילה בציבור. היא שאלה אותה: "את בעצמך הולכת לבית הכנסת?" והתלמידה ענתה: "אף אחד לא הולך."

אז היא אמרה לתלמידתה: "צריך לעשות מבצע שכולן יבואו" . 

היא עצמה יזמה אמירת תהילים לתלמידות. "כשגרתי בכפר חב"ד, חינכתי כיתות ז'–ח'. בשבת מברכים אחת הזמנתי את התלמידות שלי להגיע אליי הביתה לתהילים, וברוך ה', הייתה היענות יפה. בעקבות כך, עוד מורות מהכיתות הגבוהות התחילו לארגן תהילים לבנות, אך לא כולן יכלו להכניס כל־כך הרבה תלמידות לביתן. אז העברתי את זה לבית הכנסת. בנות התחילו ללכת מרחקים, ועוד כיתות ביקשו להצטרף, ואז ארגנו אמירת תהילים בשלושה מוקדים – ב'מרכזי', ב'בית מנחם' וב'שיכונים'. וכך התחיל ארגון אמירת תהילים בכפר חב"ד."

ומה עם העייפות?

הרבנית מבינה היטב את הקושי של הנשים אחרי שבוע עמוס. נשים עובדות קשה, ויש ילדים ובית. אבל היא מציעה להסתכל גם על האפשרות האחרת.

גם כאשר אישה מגיעה לבית הכנסת, היא אינה חייבת להיות שם שעות ארוכות. צריך למצוא את הדרך המתאימה לה.

הרבנית עצמה מספרת על הקשר החזק שהיה לה לבית הכנסת: "אני הייתי בבית הכנסת שבועיים אחרי הלידה". היא זוכרת גם תקופה שבה היו נשים שאמרו שלא להביא ילדים לבית הכנסת, והיא הייתה עומדת מתחת לחלון של החזן. למרות הקשיים, היה לה חשוב להיות נוכחת בתפילה.

אבל היא אינה מתעלמת מהקושי. היא מדגישה שיש צורך באיזון, ובמיוחד כשיש ילדים קטנים.

באדיבות מגזין עטרת חיה