שעת בוקר של קיץ ירושלמי. באולם הכניסה של מלון ירמיהו מתקבצות עוד ועוד נשים. הצופה מן הצד לא ינחש את הסיבה שמכנסת את כולן יחד. הן בטווח גילים רחב, מחייכות ומטופחות. שום דבר אינו מסגיר את האתגר המורכב שעימו הן מתמודדות. לכל אחת יש סיפור, כל אחת נושאת צלקת בלתי נראית. יש שם ותיקות, רואים את זה בעיניים שלהן. הן כבר עברו מסכת ארוכת שנים, והן כבר ראו ושמעו כמעט הכול. ויש שם גם חדשות, רואים את זה בעיניים שלהן, המבט החושש וההתלבטות בין הרצון לשתף ולקבל כוח ובין הרצון להיעלם, שאיש לא ידע.

בחברה יהודית־חרדית נושא הילודה הוא הדבק המרכזי, הבסיס לקשרים החברתיים בקהילה. חגים, אירועים ומפגשים חברתיים מסתובבים כמעט תמיד סביב הילדים, ואלה שבעבורם הורדת נשמה לעולם מלווה באתגר וקושי לא פעם מוצאים את עצמם מחוץ לעניינים.

לנשים שפקדו באותו בוקר את מבואת המלון יש אתגר משותף, אתגר הפוריות, והן הגיעו לשם בזכות הארגון "כתר", בניצוחה של רחלי לייבוביץ מכפר חב"ד, שאירגן להן יום שכולו פינוק – מנוחה, תוכנית עשירה, ארוחות מושקעות, יום שמטרתו לתת כוח ולהעביר מסר ברור: "את לא לבד". כדי לשמוע עוד על הפעילות החשובה והמרגשת של הארגון, התיישבתי לשיחה עם רחלי, הלב הפועם שעומד מאחוריו.

האישה במרכז

"ארגון 'כתר' הוא למעשה חממה ובית לנשים שיש להן קושי בפריון", פותחת רחלי ליבוביץ. "אישה שמתמודדת עם אתגר פוריות מרגישה פעמים רבות מאוד לבד בתוך התהליך הלא פשוט הזה, משום שהסביבה, גם כשהיא רוצה לעזור, לא תמיד יודעת איך לתמוך או איך לגשת לנושא האישי הזה. וזה בדיוק המקום שבו 'כתר' נכנס לתמונה: מטרת הארגון היא להעניק סביבה תומכת ואוזן קשבת, לספק קבוצות תמיכה ולארגן אירועים מושקעים ששמים את האישה במרכז כדי לחזק אותה בתוך כל הכאוס.

"המטרה שלנו," היא מסבירה, "היא שתהיה חממה וכתובת לאישה מאותגרת פוריות דווקא בתוך חב"ד. לאישה חב"דית יש התמודדות עם מאפיינים ייחודיים, והחממה הזו היא בית שבו אפשר פשוט להרגיש שאת לא לבד."

כשאני שואלת אותה איך כל זה קורה בפועל, רחלי מחייכת ומספרת על הפריסה הרחבה של הארגון. החל מקהילה וירטואלית בקבוצות וואטסאפ ומפגשים ארציים ועד לסניפים פעילים בקהילות אנ"ש. השאיפה של הארגון היא להמשיך ולהקים עוד ועוד סניפים ברחבי הארץ, כדי שכל אישה שזקוקה לכך תוכל לקבל תמיכה קרוב לבית.

כבר לא לבד

הארגון קם בעקבות ההתמודדות הפרטית של רחלי. "ברוך השם, אני אימא לשני ילדים מדהימים, ששניהם הגיעו בעזרת טיפולים," היא משתפת בגילוי לב. "הבכור שלנו נולד אחרי ארבע שנים. אני זוכרת את עצמי בתחילת הדרך, מתמודדת עם קושי עצום. קודם כול, לא ידעתי למי לפנות ואת מי לשתף במה שאני חווה. תוך כדי הטיפולים יש המון הנחיות טכניות ובירוקרטיה, ולרופאים בדרך כלל אין זמן לשבת ולתת מענה רגשי. ומצאתי את עצמי לבד, מבולבלת. הכול נשמע מפחיד, מבלבל ולפעמים מייאש מאוד."

החיבור של רחלי לפעילות נוצר בעקבות מקרה חרום נקודתי. בערב שבת אחד היא גילתה שחסרה לה זריקה שעליה לקבל באותו יום. בלית ברירה ואף שחששה לחשוף את הקושי שלה היא חיפשה עזרה. "בהשגחה פרטית הגעתי למישהי מקסימה שהייתה לה זריקה כזו," היא נזכרת, "ופתאום פגשתי אדם שיודע בדיוק מה אני עוברת. כל מה שהחזקתי בפנים זמן רב כל כך פשוט יצא החוצה. היא לא רק עזרה לי טכנית, אלא גם רגשית. היא חיבקה אותי חזק וחיברה אותי לקבוצת נשים בכפר שמתמודדות בדיוק כמוני ומקיימות מפגשים קבוצתיים".

כשאותה אישה הודיעה לרחלי שהיא עוזבת את הכפר, רחלי הבינה שאם היא לא תקבל עליה את ניהול הקבוצה, המענה הזה פשוט ייעלם. רחלי חששה לקבל עליה אחריות כזו בשל גילה הצעיר. בכל זאת היא כתבה לרבי מה"מ, והתשובות שקיבלה לא השאירו מקום לספק.

באומץ החלה לנהל את הקבוצה, בתחילה רק מתוך דאגה לצד הטכני. אבל השמועה פרשה כנפיים, הקבוצה גדלה, פניות החלו להגיע מקהילות נוספות, וכך למעשה התהווה ארגון "כתר".

"המשפטים שאני שומעת מנשים נותנים לי כוח להמשיך," היא אומרת, ועיניה בורקות. "כשמישהי אומרת לי שפתאום היא מרגישה נורמלית, שפתאום היא גילתה שהיא לא לבד, זה שווה הכול."

ניסיון שהוא שליחות

רחלי אינה מסתירה את המאמץ האדיר שמאחורי הקלעים. הארגון דורש המון עשייה, והיא ובעלה "עובדים בזה" בהתנדבות מלאה ללא מטרות רווח.

"הקדוש ברוך הוא נתן לי את הניסיון הזה כדי שאוכל להיות שליחה," היא אומרת בפשטות. "זה מעניק משמעות עמוקה למסע שלי. גם היום, כשהרצון להביא עוד ילד עדיין דורש התערבות רפואית לא פשוטה, הכוח שהארגון הזה נותן לנשים מלווה ומחזק גם אותי."

הארגון גדל במהירות ונפתחות בו מחלקות חדשות: זומים תקופתיים, מחלקה שלמה למעגל הסובב את האישה (חמיות, אימהות ואחיות שרוצות לדעת איך לתמוך ונחשפות לוובינרים מחוללי שינוי), מחלקה לגברים (הרי זו התמודדות זוגית, שאינה קלה לשני בני הזוג) ומחלקה מיוחדת לנשים שליחות ברחבי העולם שזוכות למענה רגשי, הלכתי ומעשי.

נוסף לניהול, רחלי מעניקה גם ליווי מקצועי ואישי לנשים. כשאני שואלת אותה איך היא מצליחה להשתלט על עומס הפניות, היא מחייכת. הטלפון שלה אכן מוצף ללא הפסקה, אבל היא דואגת לפנות לזה מקום מוגדר ביום. עם נשים מסוימות היא בקשר יומי, עם מקצתן במפגשים תקופתיים, והחשוב מכול, הדיסקרטיות מלאה. "עצם הידיעה שיש להן כתובת בטוחה, מקום לפרוק בו את הלב ולדעת שמישהי בצד השני באמת מבינה אותן, מחזקת אותן ומעניקה להן כוח להמשיך."

"ילדה של הרבי בטיפולי פוריות"

הגב' שרה בן אריה, בת 24, מתגוררת בבית אל ונשואה ליוסף, אברך מישיבת 'מרכז הרב'. היא מסיימת בקרוב לימודי הוראה בחינוך מיוחד ומלמדת בבית ספר. שרה מדברת בגילוי לב על האתגר שעימו היא ובעלה מתמודדים ועל הקשר שלה לארגון "כתר":

"ההורים שלי תמיד היו אומרים לי שאני ילדה של תפילות ובאותה נשימה מוסיפים שאני ילדה של הרבי", פותחת שרה. "ההורים שלי אינם חב"דניקים, הם השתייכו בעבר לזרם הדתי־לאומי ובהמשך התחזקו והפכו לחרדים", היא מציינת. "הם לא נפקדו במשך תקופה ארוכה, וכשנה לאחר מלחמת המפרץ הם נסעו לרבי לשלושה שבועות, זה היה בתקופה של חג החנוכה, ואבא שלי מתאר בערגה את השביל שהחסידים עשו לרבי לפני התפילה ואחריה.

"הם זכו לעבור שלוש פעמים בחלוקת דולרים, והרבי בירך אותם שתהיה להם בת, וברוך ה', נולדתי אני, והדולר כמובן שמור אצלי עד היום. למיטב ידיעתי, הוריי היו אצל כל מיני רבנים, אבל הרבי הוא היחיד שאמר בצורה מפורשת שתהיה להם ילדה", היא אומרת בהתרגשות ומוסיפה בגילוי לב: "זו סגירת מעגל מרגשת בעבורי שגם אחרי הפטירה של אימא שלי, את החיבוק בתוך הקושי אני מקבלת מהשלוחים של הרבי".

לא צריכה להסביר

"אנחנו כבר שנה וחצי בתוך התהליך הרפואי והבירוקרטי של טיפולי הפוריות. אולי נשמע שזו תקופת זמן קצרה, אך בתוך התהליך זה נראה כמו נצח. כשזוג מתחיל טיפולי פוריות הוא אינו יודע אם יידרשו חודשים ספורים, שנים או אם בכלל?… וזה עניין לא פשוט כלל להתמודד איתו.

"כשהגעתי למפגש של 'כתר', הייתי מלאה בחששות," היא מודה. "ראיתי פרסומים ברשת, ולא ידעתי אם אמצא את מקומי בתוך זה. אני לא חב"דניקית, ופחדתי שזה יהיה מקום סגור שכולן בו שייכות לאותו הזרם, ורק אני אהיה שונה. פחדתי שלא יהיה לי מקום, ולא אצליח להביא את עצמי. וזה היה חשש הגיוני, הרי בכל קבוצה חברתית יש קודים משלה, ביטויים משלה וכו', וחששתי להרגיש שונה, אני גם ככה מתמודדת עם היותי חריגה בחברה של זוגות עם ילדים, ולא רציתי להוסיף לעצמי עוד אתגרים."

אבל החששות התפוגגו מהר מאוד. המפגש הראשוני והחיבור לשטח חשפו בפניה מציאות שונה לחלוטין. "מה שאני לא מקבלת בשום מקום אחר, קיבלתי דווקא שם. אף שאני לא חב"דניקית, יש תחושה מדהימה. פתאום את פוגשת נשים ועוברת איתן משהו שנשמע לא מובן לאוזניים מבחוץ. שוחחתי במהלך היום עם כמה נשים, ופתאום קלטתי שאני פשוט לא צריכה להסביר להן כלום. כולנו מבינות את אותן מילות קוד. לא צריך להתנצל על זה שנעדרת מהעבודה, ולא צריך להסביר למה הודיעו לך רק עכשיו על תור מהיום להיום. את פשוט נוכחת, בלי הסברים."

חיים של טיפולים

שרה מתארת את השחיקה היום־יומית סביב הטיפולים, עולם שלם שמנהל את לוחות הזמנים ומבטל לא מעט תוכניות אחרות בדרך. נוסף להתמודדות הפיזית והנפשית, קיימת גם ההתמודדות מול הסביבה.

החברה הדתית והחרדית היא חברה מבורכת שסובבת כולה סביב המשפחה והילדים, ולעיתים יוצרת הצפה לא פשוטה, ושרה משתפת בתחושותיה:

"הקושי הזה נוכח בכל מקום. את הולכת ברחוב בבוקר, ורואה את כל האברכים לוקחים את הילדים שלהם למסגרות. את מגיעה לעבודה, ורואה מורה שמביאה את הילדים שלה כי אין לה סידור. אחר הצוהריים רוב המפגשים החברתיים הם סביב גינה, ובאופן כללי החיים סובבים סביב זה, וזה מבורך, אבל במקום שבו אני נמצאת זה מציף מאוד".

הקושי קשור גם בתגובות שמתקבלות מהסביבה. "פעם מישהי אמרה לי בשיא התמימות 'אה, אתם רק זוג'. בכיתי אחרי זה עשר דקות. התחושה היא שבעיני אנשים משפחה היא רק אבא, אימא ושמונה ילדים. גם איחולים שמגיעים מלב יהודי אכפתי לא תמיד קלים לעיכול. כל מי שפוגש אותנו ושואל כמה זמן אנחנו נשואים, מאחל מכל הלב שבקרוב נזכה, וזה לא תמיד במקום, לפעמים לא נעים שנכנסים לעומק החוויה".

עיניה של שרה מאירות כשהיא מספרת בהתרגשות על הגישה המיוחדת שפגשה בארגון "כתר", גישה ששמה במרכז את האישה ולא את הקושי. "כל הקונספט שם מתרכז סביב פינוק ולא סביב אתגרים. במקומות אחרים שהייתי בהם הרגשתי שהמרכז הוא האתגר, ופה רחלי והצוות מביאות גישה אחרת לגמרי. את מגיעה לאירוע מושקע, מהתוכנית ועד לרמת המפיות והסכו"ם. את לא צריכה להביא חלקים מעצמך שאינך רוצה להביא. את פשוט באה לקבל חיבוק, להתפנק ולהתמלא. לראות את הלב הענק של רחלי, את האנרגיות והשמחה שלה עם כל אחת שמגיעה, זה מנחם ומלטף. זה שמישהו ישב, השקיע וחשב איך יהיה לך הכי מפנק שיש, נותן המון תקווה וכוח להמשיך הלאה."

"פינוק במקום עצה", מונולוג של אם אוהבת

חנה, שבנה וכלתה מתמודדים עם אתגר הפוריות, עשתה דרך מדהימה ומרגשת כדי להצליח להבין מקרוב את האתגר שעימו מתמודדים אנשים שיקרים כל כך לליבה:

"לאחר שנתיים של נישואין ללא ילדים, בני וכלתי האהובים התחילו לשתף אותנו שהם במסע של בדיקות ובירורים. הם סיפרו על הרופאים שפגשו, על התשובות שקיבלו ועל ההנחיות שנתנו להם. הערכתי מאוד את השיתוף שלהם, והשתדלתי לגלות אמפתיה ולהקשיב באמת.

"ואז, בשלב כלשהו, שאלתי את עצמי: 'מה עוד כדאי שאעשה?' לא באמת ידעתי לאיזה סוג של תמיכה הם מצפים, חששתי לשאול שאלות לא מתאימות ולתת עצות שאינן במקום והייתי אובדת עצות. בהשגחה פרטית שמעתי על רחלי ועל הארגון שהיא הקימה. התקשרתי אליה עם שאלה פשוטה, 'מה את מציעה לי לעשות במצב כזה?'

"רחלי התרגשה מאוד וסיפרה לי שבדיוק בימים אלה היא מתכננת לקיים מפגש זום שפונה לבני המשפחה של המתמודדים, לחמות, לאימא, לאחות, לגיסה. 'אני רוצה לפנות בדיוק לקהל הזה, בני המשפחה שמסביב', היא אמרה. ההשתתפות בכנס הזום הייתה מעשירה מאוד, ונתנה לי כל כך הרבה כלים.

"גם רחלי עצמה נתנה לי לא מעט כלים. היא אמרה לי: 'אם את כבר שואלת ומתעניינת, עצתי היא לא לחקור מעבר למה שהם מספרים, הדבר שזוג כזה הכי צריך הוא שיקשיבו לו ושלא ייתנו לו ייעוץ ולא יציעו סגולות כאשר הוא לא מבקש זאת'. לשאלתי מה כן לעשות רחלי אמרה מייד: 'פשוט תציעי פינוק. זאת אומרת, לא פינוק ספציפי. תגידי: 'אני רוצה להציע לכם משהו שייתן לכם הרגשה טובה, או משהו שבאמת יעזור לכם בימים האלה', ותשאירי את זה פתוח. 'הייתי רוצה לתת לכם לצאת לבית קפה, הייתי רוצה להזמין אתכם אליי לארוחה, הייתי רוצה להכין ארוחה ולשלוח אליכם, הייתי רוצה לתת לכם כסף שתקנו לעצמכם פינוק כלשהו'. פשוט את תציעי והם יבחרו. ההרגשה שהם לא לבד יכולה להקל עליהם מאוד'.

"לקחתי את זה בשתי ידיים, ואני לא יודעת מה הייתי עושה לולא הארגון החשוב הזה. העצה הזו חוללה שינוי אדיר במשפחה. משהו מדהים נפתח בקשר בינינו, והם בעצמם כבר רצו לבוא ולשתף אותנו בהתמודדות שלהם, ואנחנו מצידנו לא חקרנו מעבר למה שהם שיתפו והרעפנו עליהם פינוקים שגרמו להם להרגיש עטופים".

"לפחות יש לך שני ילדים"… מונולג כואב של אם לשניים

נעמה גם היא משתפת מזווית ראייתה: "באותו בוקר קיצי עמדתי בכניסה למלון ירמיהו 33, ואמרתי לעצמי שוב, בפעם המאה: 'איזו טעות שהגעתי, מה כל זה קשור אליי?' אחרי לא מעט התלבטויות נכנסתי. האירוע התחיל, ואחרי כמה דקות כבר שכחתי שלא רציתי בכלל לבוא. הסתכלתי מסביב, קצת המומה מכל הנשים היפות והמאירות שבחדר, כולן כמוני וכולי כמוהן. כולנו כאן מתמודדות עם משהו שלא בחרנו, ובמבט ראשון הוא אף בלתי נראה, בהמשך היום הבנתי עד כמה. היום נמשך, הלב נפתח מהר והסיפורים זרמו, ואנחנו הקשבנו עם העיניים והבנו זו את זו כמו שרק אנחנו יכולות להבין זו את זו.

"כל אדם יורד לעולם עם שליחות, כלים ואתגרים. אנחנו לא בוחרים את האתגרים שנתמודד איתם במהלך חיינו, אבל אנחנו כן בוחרים כיצד להתמודד עימם ואיזו תועלת להפיק מהם לשליחות חיינו. אנחנו משפחה של אבא ואימא ו(רק) שני ילדים מדהימים ומתוקים, ברוך ה', שהגיעו לעולם באמצעות טיפולים.

"זר לא יבין זאת, אבל הטיפולים הם העבודה העיקרית של זוגות מאותגרי פוריות. בתהליך זה אין סדר קבוע, לפעמים בדיקות משמעותיות וחשובות נקבעות יום או יומיים מראש. המשמעות של זה היא שלעיתים קרובות בני הזוג צריכים לבטל ולהזיז תוכניות רבות, חשובות ככל שיהיו. כמעט כל מטופלת פוריות מכירה את תחושת התסכול והכאב כששוב צריך לבטל פגישה חשובה, השתתפות באירוע, טיול מתוכנן וכדומה (אולי זאת הסיבה שהחברה ההיא נעדרה מהאירוע שלך בלי להסביר למה).

"נוסף להתמודדות הטכנית יש גם התמודדות רגשית וחברתית, בחברה שבה הורדת נשמות לעולם היא ערך עליון והקהילה מלאה במשפחות ברוכות ילדים האתגר מקבל משמעויות נוספות (בין שאלו טיפולים לילד ראשון ובין שמייחלים לילדים נוספים). ילדיי כבר מזמן אינם פעוטות, וכמעט בכל מפגש עם נשים בנות גילי עולים נושאי שיחה קבועים כגון התאוששות מלידה, השיניים שצמחו לקטן, מה כדאי לעשות עם פעוט שמסרב להיגמל מחיתולים, הקושי שבהעסקת הילדים בקיץ וההתלבטות איפה ללדת. אני מצידי באמת מנסה להשתלב בשיחה, אבל מהר מאוד מאבדת עניין. זה רחוק כל כך מהעולם שלי…

"והן מצידן באמת מקסימות, מנסות להתעניין ולשאול, אינן רוצות להכאיב ורוצות להרגיש חלק, ואני מצידי מרגישה שאין לי באמת יכולת להסביר להן את מה שעובר עליי, והשיחה תמיד בסוף חוזרת לייעוץ הנקה ולמבצעים על טיטולים. אז אנחנו יושבות שם, כמו שני עולמות מקבילים שמתקיימים זה לצד זה, הן בשלהן ואני בשלי, כל אחת והניסיון שלה בעולם.

"אבל אל תטעו, מטופלת פוריות היא לא האישה האפורה והעצובה מהסיפורים; הבית שלה אינו 'חשוך' ילדים, אלא מלא באור ובחיבור ישיר של תפילות לקדוש ברוך הוא. יש לה כוחות גדולים, סביבה תומכת ואמונה גדולה שהקדוש ברוך הוא אינו מעביר אותה את המסע הזה לחינם. והדרך הזו, גם אם היא רצופה במכשולים, היא גם מלאה בהשגחות פרטיות, ויש ארגון אחד מיוחד שמלווה אותה לאורך ההתמודדות שלה, ארגון 'כתר' שהרים יום פינוק מדהים לנשים בדיוק כמוה, כמוני.

"והיום הזה, נוסף לכל הפינוקים שהיו בו, העניק לנו גם כמה שעות של יקום מקביל שבו עולמות התחברו, ומי שהביט מהצד על חבורת הנשים המצחקקת שיצאה באותו הלילה אל הרוח הירושלמית הקרירה, לא יכול היה להעלות בדעתו את מה שאני לא העליתי בדעתי באותו הבוקר בכניסה למלון הירושלמי".

באדיבות מגזין עטרת חיה