זה היה שיעור מתמטיקה רגיל לגמרי בכיתה ו'. הלוח היה מלא בתרגילים פתורים לפי כל השלבים שלהם, הילדות עבדו בדממה עייפה במחברות שלהן, מרימות מדי פעם עיניים מייחלות לשעון, תוהות מתי יגיע הצלצול הגואל. בקצה הכיתה ישבה יהודית, סטאז'רית חמודה שצפתה בשיעור. בשלב זה כבר הכניסה את הקלסר הסגול שלה, סוגרת את התיק. לא רק תלמידות מחכות להפסקה…

"שירה?" המורה חני פנתה אליה בחיוך, "תוכלי לחלק את הדף לשיעורי הבית?"

שירה הרימה מבט מופתע מן המחברת, קמה, לוקחת מהמורה ערמת דפים ומתחילה לחלק אותם. הבנות השמיעו אנחות, כשראו כמה עבודה מתוכננת להן לאחרי הצוהריים הקרוב. כשניסתה לעבור אל הטור השלישי, נתקלה בילקוטה של אחת הבנות והשתטחה על הרצפה. דפי התרגילים התפזרו לכל עבר. כולן הרימו ראש מן העבודה, מביטות בה. המורה חני מיהרה אליה, חוששת שמא קרה משהו.

ואז זה הגיע. "וואו, חבל שלא בחרו אותך למגמת ריקוד, עם כזאת גמישות…" זו הייתה תמי, בלי להתבלבל.

גל צחוק שטף את הכיתה. זה באמת היה שנון. שירה, שבדיוק הצליחה לקום והתכופפה לאסוף את הדפים שהתפזרו, הרימה ראשה, אדומה כולה. המורה חני כבר הכינה את המילים המתאימות לגעור או לנחם, כשגילתה את שירה צוחקת גם היא, מוחאת כפיים לתמי.

הבנות סביבה צחקו אפילו יותר. "איזו חברמנית את, שירה!" צעקה אחת הבנות, "איזו זורמת!" שירה חייכה אליה, ממשיכה לחלק את הדף, מנסה לנשום עמוק.

המורה חני בחנה אותה עוד רגע ארוך, רק כשנרגעה מעט, הרימה את ידה, עוצרת את ההמולה בכיתה. "קדימה בנות, לתייק את הדפים, בעיות חמש ושש הן חובה, בשאר המשימות יש לכן בחירה – ארבע מתוך חמש."

הצלצול נשמע. עשרים ושמונה בנות צוהלות מיהרו לרוץ החוצה, בפטפוט רועש. המורה חני הביטה אחריהן עוד דקה, אחר כך החלה לאסוף את העבודות שהגישו הבנות בתחילת השיעור, משחילה אותן בעדינות לתוך הניילונית המתפקעת. מקצה הכיתה התקרבה יהודית, התיק על כתפה, שותקת.

"ראית את זה?" שאלה יהודית, מתקרבת אל שולחן המורה, "איזה אופי חזק יש לשירה, הא? איך היא לקחה את זה בקלות, צחקה על עצמה ויצאה מזה כמו גדולה, ממש!"

"את באמת מאמינה שהיא לקחה את זה בקלות?" המורה חני הרימה עיניה מן הניילונית, פניה רציניות.

"ככה זה היה נראה," יהודית חייכה בזהירות. "היא צחקה, מחאה כפיים…"

"היא לקחה את זה קשה מאוד," נאנחה חני. "היא הייתה אדומה כולה, ודמעות עמדו בעיניה. הידיים שלה, שמחאו כפיים, רעדו. היא צחקה מתוך חרדה. הבינה בשבריר שנייה שאם היא לא תצחק איתן, היא תהפוך לבדיחה של כל השכבה כל השנה. הצחוק הזה לא היה צחוק של שמחה, הוא היה מגן. לא הייתה לה ברירה."

"וואו," יהודית החווירה. "זה נורא."

"ואני, בתור מורה, אפילו לא יכולה לכעוס," חני הביטה בה בצער. "אם אומר משהו, תמי תגיד מייד: רק צחקתי, מה קרה? אפילו שירה צחקה!"

"ושירה תסכים איתה…" נאנחה יהודית.

"את יודעת מה עושה מי שאומר 'רק צחקתי'?" המורה חני אומרת בקול טעון. "הוא לא רק מנער מעל עצמו כל אחריות, הוא מפיל אותה על הצד הנפגע. כאילו אני, הלועג, לא עשיתי דבר נורא כל כך, ורק הוא, הלא זורם הזה, הופך את כל העניין לסיפור גדול…"

"את יודעת," יהודית מחייכת בזהירות, "זה מזכיר לי את פרשת השבוע…"

"האומנם?" חייכה חני חיוך מופתע.

"כן," ליהודית יש חיוך מתוק. "עברתי על הפרשה אתמול, כי מחר אני מוסרת שיעור פרשת שבוע בכיתה של המורה שרה, ושמתי לב שבפרשת וירא מוזכרים שני סוגים של צחוק: הצחוק של יצחק, 'צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי', הוא צחוק של אור, של שחרור, של תודה. צחוק שמחבר בין אנשים ומביא חיים לעולם!"

"ואיזה עוד צחוק יש שם?" המורה חני מתחילה לנחש.

"יש גם צחוק של ישמעאל, שהתורה מספרת עליו שהוא מצחק," יהודית לוחשת. "רש"י מביא שם שהצחוק הזה היה צחוק של העבירות הכי חמורות שיש." היא מהססת רגע, משחקת בסוגר של התיק שלה, "אז, פתאום הבנתי שגם צחוק יכול להיות רע, אף שהוא בדרך כלל מתקשר לנו עם שמחה וחביבות."

"יש בזה משהו," חני מביטה בה. "הצחוק של תמי היה צחוק ציני. צחוק שמקטין את השני כדי להרגיש גדול יותר. וגם הצחוק של שירה לא היה שמח, הוא היה עצוב ופגוע. ומה הכי גרוע? בשם החברמניות אי אפשר להעיר כלום…"

"אז מה נעשה?" יהודית מרימה עיניים, תוהה.

"בואי נקרא להן," המורה חני מחליטה. אומנם בתחילה חשבה להעביר ולהחליק, אך השיחה הזאת גילתה לה שיש הרבה מה ללמד את הכיתה שלה על צחוק חיובי וכזה שאיננו.

תמי ושירה נכנסו לכיתה, מופתעות. יהודית סידרה ארבעה כיסאות במין מעגל קטן. הן התיישבו, תוהות על מה ולמה הזעיקו אותן המורות.

"בנות," המורה חני נשמה נשימה עמוקה, אחר כך חייכה. "מקודם, רגע לפני הצלצול, קרה כאן משהו שהיה נראה ממש מצחיק במבט ראשון. תמי, יש לך חוש הומור חריף ממש! איך ידעת להגיד בדיוק את המשפט שיגרום לכל הכיתה לצחוק?"

תמי הרימה מבט מהסס, לא חייכה. "המורה, זה לא היה בקטע רע! אפילו שירה צחקה! אנחנו חברות ממש טובות, נכון שירה?"

שירה הנהנה בהיסוס, אינה מיישירה מבט.

"ראיתי שהיא צחקה," המורה חני לא חייכה. "רציתי לשאול לדעתכן, בנות, מתי צחוק מקרב אותנו ומתי הוא בעצם דוקר?"

שירה הביטה על הרצפה. השתיקה בכיתה הייתה סמיכה.

"שירה," אמרה המורה חני בעדינות, "כשצחקת מקודם… זה באמת הצחיק אותך, או שהרגשת שאין לך ברירה?"

שירה הרימה את עיניה. הברק השובב שהיה שם קודם נעלם, ובמקומו הופיעה אמת פשוטה. "אם לא הייתי צוחקת," היא לחשה, "כולן היו קוראות לי 'רגישה' או 'לא זורמת'. הרגשתי שכולן מסתכלות עליי, ושאני חייבת להראות שזה לא מזיז לי."

תמי הביטה על שירה, נדהמת. "אבל, שירה… צחקת! חשבתי שאת זורמת איתי!"

"צחקתי, תמי," ענתה שירה בשקט. "לא הייתה לי ברירה. בפנים רציתי להיעלם."

תמי שתקה כמה שניות, ואז הרכינה את ראשה. "לא ידעתי. באמת שלא ידעתי. סליחה, שירה."

שירה חייכה, הפעם זה היה חיוך אמיתי. היא אפילו הניחה את ידה על ברכיה של תמי. "אני סולחת. איך יכולת לדעת אם גם אני צחקתי?"

"אתן רואות?" אמרה חני בחיוך רך. "שתיכן בנות מקסימות וחכמות. הנושא הזה, של צחוק בחברה, לא ברור להרבה אנשים. אילו הייתן צריכות לכתוב עכשיו את 'כללי הברזל לצחוק נכון' לכל הכיתה, מה הייתן כותבות?"

תמי הייתה הראשונה, היא חשבה רגע, ואז אמרה לאט: "כלל ראשון: צוחקות עם מישהי, לא על מישהי."

"נשמע מדויק מאוד," אמרה חני. "ושירה, מה הכלל שלך?"

שירה חייכה חיוך קטן. "כלל שני: אם מישהי צוחקת, זה לא אומר שלא כואב לה. צריך לבדוק אם היא באמת שמחה או שזה צחוק של מבוכה."

תמי הוסיפה מייד: "וכלל שלישי: אם אנחנו מגלות שבדיחה שאמרנו פגעה, לא נאמר: 'מה את כבדה? סתם צחקתי'. נאמר סליחה מכל הלב!"

"תודה!" המורה חני קמה, לא רצתה לגזול להן את כל ההפסקה, "הלוואי והייתן יכולות ללמד את הכללים היפים האלה את כל הכיתה!"

"אני חושבת שאנחנו יכולות להכין שיעור מיוחד ולמסור לכל הכיתה!" תמי נדלקה מייד, "נכון, שירה? אנחנו נביא מקרים ודוגמאות ונעשה פעילות יפה. אני חושבת שכל בת מהכיתה צריכה לדעת את הכללים החשובים האלו!"

"נראה לכן?" המורה חני הכניסה סוף־סוף את הניילונית של העבודות לתיק, מקמטת מצח. "להכין שיעור זה לא דבר פשוט!"

"כמה מסובך זה יכול להיות?" צחקקה תמי, "לא צריך גמישות מיוחדת בשביל זה…" שנייה אחר כך נבהלה, מניחה ידה על פיה. "יואו, שירה, סליחה! אני לא מאמינה, כמה מהר זה נפלט לי…"

שירה צחקה, "הכול בסדר, תמי. נכין שיעור ביחד. אפילו אם רק לנו הכללים יהיו יותר ברורים, זה כבר שווה!"

כששתי הבנות יצאו מהכיתה, תמי שילבה את זרועה בזרועה של שירה. הפעם הן דיברו בשקט. כשהן ירדו במדרגות, שמעו את שירה צוחקת – צחוק קטן, אמיתי, משוחרר.

"אני חושבת שזה היה מדהים!" יהודית לחשה, מחייכת.

חני חייכה, מהורהרת. "את יודעת על מה אני חושבת?"

יהודית הופתעה. "לא, תגלי לי?"

"אני חושבת שלנו, המורות, יש חלק גדול בחינוך לצחוק בריא. אם נרשה לעצמנו לשלב מדי פעם בדיחה מתאימה בשיעור, אם נעשה צחוק מדברים מאתגרים שנפלו על הכיתה שלנו או שנרשה להן ולנו לדמיין את הדברים המצחיקים ביותר שעלולים לקרות, ניתן להן דוגמה לצחוק בריא ומשמח."

יהודית הנהנה, מסכימה בהתלהבות. "וגם… גם להימנע מציניות. כלפי התלמידים ובכלל."

"אני חושבת שזה ברור, לא?" הרימה המורה חני גבה. "הרי מורה באה לשליחות בחינוך, לא יכול להיות שהיא תפנה אל תלמידה בציניות, לא שייך בכלל!"

יהודית לא ענתה, שותקת. רק הביטה במורה חני הטובה, מודה לה' שהיא אצלה בסטאז'. היא למדה הרבה משיעור חשבון שצפתה בו היום, אבל למדה פי כמה מההפסקה….

באדיבות מגזין עטרת חיה