מבוא: לא להמתין עד שיהיה לי הכול

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מביטים במה שחסר לנו, עד שאנחנו מתקשים לראות את מה שכבר נמצא בידינו.

אנחנו מבקשים יותר ביטחון, יותר ידע, יותר כוחות, יותר ניסיון, יותר משאבים. אנחנו רוצים לדעת שהדרך שבה נבחר תהיה הנכונה ביותר, שההחלטה שנקבל תוביל לתוצאה הרצויה, ושלא נצטרך להתמודד עם קשיים שלא הבאנו בחשבון.

לעיתים קרובות, הרצון הזה מובן ואפילו נחוץ. החיים מזמנים לנו החלטות מורכבות, אחריות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, והתמודדויות המחייבות מחשבה, זהירות ושיקול דעת.

אולם לפעמים, מבלי שנבחין בכך, הרצון להיות מוכנים לקראת החיים הופך לתנאי מוקדם לחיים עצמם.

אנחנו ממתינים עד שנרגיש בטוחים יותר כדי להתחיל. מחכים שיהיו לנו יותר כוחות כדי להתמודד. מבקשים שהנסיבות ישתנו לפני שנשנה את דרכנו. רוצים לראות את האור שבקצה הדרך עוד לפני שהסכמנו לעשות את הצעד הראשון.

וכך, דווקא הרצון להתקדם עלול להשאיר אותנו במקום.

אולי כאן טמון אחד המסרים העמוקים העולים מסיפור אסוך השמן של אשת עובדיה הנביא: הדרך אינה מתחילה בהכרח כאשר יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. לפעמים היא מתחילה כאשר אנחנו לומדים לראות מחדש את מה שכבר יש לנו.

אין פירוש הדבר שעלינו להתעלם מן החסר, להכחיש את הקושי או להסתפק במה שאינו מספיק. פירוש הדבר הוא ללמוד להבחין בין מה שעדיין חסר לנו לבין מה שכבר עומד לרשותנו, ולגלות כיצד אפשר להתחיל לפעול מתוך המציאות הקיימת.

 אסוך השמן – מה שנותר בידי

בספר מלכים מסופר על אשת עובדיה הנביא, שנותרה לאחר מות בעלה עם חובות כבדים ועם איום על עתידם של שני בניה. היא פונה אל אלישע הנביא וזועקת לעזרה.

אלישע שואל אותה: "מה יש לך בבית"?

והיא משיבה: "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן".

(מלכים ב', ד', א'-ז').

בתשובתה של האישה מופיעים שני צדדים של המציאות: מצד אחד, אין לה כמעט דבר מצד אחר, יש לה אסוך שמן.

היא רואה את מצבה מתוך החסר העצום שבו היא שרויה. אין לה די כסף, אין לה דרך ברורה לפרוע את החוב, והיא אינה יודעת כיצד תוכל להמשיך ולכלכל את עצמה ואת ילדיה.

ובתוך המציאות הזאת נותר לה דבר קטן אחד אסוך שמן.

מבחינתה, הוא כמעט חסר משמעות לנוכח גודל המצוקה. כיצד כלי קטן ובו מעט שמן יוכל לפתור בעיה גדולה כל כך?

אולם אלישע אינו מבקש ממנה להביא תחילה את מה שאין לה. הוא שואל אותה מה יש לה.

השאלה הזאת משנה את נקודת המבט.

במקום להתחיל מן החסר, הוא מזמין אותה להתחיל מן הקיים. במקום לבקש ממנה להמתין עד שיופיע פתרון גדול מבחוץ, הוא מכוון אותה לזהות את הדבר הקטן שכבר נמצא ברשותה ולהתחיל לפעול באמצעותו.

הוא מבקש ממנה לשאול כלים ריקים משכניה, להיכנס לביתה, לסגור את הדלת בעדה ובעד בניה, ולצקת שמן לתוך הכלים.

האישה פועלת. היא אינה יודעת מראש כמה שמן יהיה, כמה כלים יתמלאו או כיצד בדיוק תסתיים ההתרחשות. היא מתחילה באסוך הקטן שבידה, והשמן ממשיך לזרום עד שהכלים מתמלאים.

רק לאחר מכן היא יוצאת אל אלישע, והוא מורה לה למכור את השמן, לשלם את חובה ולחיות עם בניה מן הנותר.

הסיפור מלמד אותנו שלא תמיד השינוי מתחיל בהשגת משאבים חדשים. לפעמים הוא מתחיל בגילוי האפשרות הטמונה במשאב שכבר נמצא בידינו.

האסוך אינו מבטל את החסר, אבל הוא מאפשר להתחיל לפעול בתוכו.

יתרון האור מן החושך לגלות את האפשרות בתוך המציאות הקיימת

בתורת חסידות חב"ד מקבל הרעיון "יתרון האור מן החושך" משמעות עמוקה.

בספר התניא, פרק י"ב, מבאר אדמו"ר הזקן את היתרון שיש לאור על החושך באמצעות האופן שבו האור פועל: מעט אור דוחה הרבה מן החושך מאליו וממילא.

במאמרו של הרבי על הפסוק "ואשה אחת מבני הנביאים" ( תשמ"ו),  מרחיב הרבי את הרעיון ומגלה לנו את האפשרות שהאור הנולד מתוך ההתמודדות עם החושך עשוי להגיע למדרגה גבוהה יותר מן האור שהיה קיים קודם לכן דווקא בזכות ובגלל החושך עצמו!

החושך אינו נעשה מטרה בפני עצמה. אין צורך לחפש סבל, להעצים את הקושי או להישאר בתוך מציאות מכאיבה. אולם כאשר האדם מתבונן במצבו, מכיר בריחוק, בחסר או בריקנות, ואינו מסתפק בהכחשתם, הוא עשוי לגלות כוחות פנימיים שלא באו לידי ביטוי קודם לכן.

כאן כדאי להתבונן ולהוסיף נקודת מבט הנוגעת לחיי היום יום שלנו.

לפעמים אנחנו חושבים שהדרך אל האור עוברת בהשגת מה שחסר לנו: כאשר יהיה לנו יותר זמן, נוכל להיות נוכחים יותר עם ילדינו. כאשר נרגיש בטוחים בעצמנו, נוכל לקבל החלטות. כאשר יהיו לנו יותר כוחות, נוכל להשקיע בזוגיות. כאשר תנאי העבודה ישתפרו, נוכל למצוא בה משמעות.

אבל אולי יש דרך נוספת.

אולי לצד השאלה "מה חסר לי"? כדאי לשאול גם: "מה כבר יש לי, וכיצד אוכל להשתמש בו כדי להתחיל"?

מה כבר למדתי על עצמי?

אילו כוחות פיתחתי במהלך חיי?

איזה ניסיון עומד לרשותי?

מה אני יודע להעניק לאחרים?

איזו יכולת קיימת בי גם כאשר אינני מרגיש במיטבי?

ייתכן שאין לי כרגע את כל הכוחות הדרושים, אבל יש לי יכולת להקשיב.

ייתכן שאין לי את כל התשובות, אבל יש לי אפשרות לשאול שאלה טובה.

ייתכן שאינני יכול לפתור את הקושי כולו, אבל אני יכול לעשות צעד קטן שיקל על מישהו אחר.

ייתכן שאינני יכול לשנות את נסיבות חיי, אבל אני יכול לשנות את האופן שבו אני פוגש אותן.

זהו האסוך שלי!

הוא אינו כל מה שאני צריך, אבל הוא מה שכבר נמצא בידי. והאפשרות להתחיל אינה תלויה בהכרח בכך שאשיג תחילה את כל מה שחסר לי.

 השגרה החושך שבתוכו אנחנו שוכחים את מה שיש לנו

בחיי היום יום, השגרה עלולה להפוך למרחב שבו אנחנו מפסיקים לראות.

אנחנו קמים בבוקר, מתארגנים, יוצאים לעבודה, מתמודדים עם מטלות, חוזרים הביתה, משוחחים עם בני המשפחה, מסדרים, מבשלים, דואגים ומנסים להספיק את כל מה שנדרש מאיתנו.

החיים מתמלאים בפעולות, אבל לא תמיד בנוכחות.

אנחנו יכולים להיות עם ילדינו, ובו בזמן להיות עסוקים במחשבות על העבודה. לשבת לצד בן או בת הזוג, ובתוכנו להמשיך לנהל את רשימת המטלות. לפגוש חבר, אך להקשיב לו רק באופן חלקי משום שאנחנו טרודים במה שממתין לנו בהמשך היום.

השגרה אינה בהכרח ריקה. לעיתים קרובות היא מלאה בדברים בעלי ערך. אלא שהחזרה על אותן פעולות עלולה להקהות את היכולת שלנו להרגיש את המשמעות הטמונה בהן.

כך אנחנו עלולים לחוות את חיי המשפחה כעומס, את העבודה כמטלה, את הקשרים שלנו כמובנים מאליהם ואת הזמן החולף כמשהו שעלינו רק לעבור דרכו.

במובן הזה, השגרה נעשית עבורנו מעין חושך: לא משום שאין בה אור, אלא משום שאיבדנו את היכולת לראות אותו.

כאן נכנסת לתמונה היצירתיות!

יצירתיות אינה חייבת להתבטא בהמצאה גדולה או בשינוי דרמטי. לפעמים היא מתחילה ביכולת להתבונן במציאות מוכרת ולגלות בה אפשרות חדשה.

במקום לראות רק את המטלה, לראות גם את האדם שעומד מאחוריה.

במקום לראות רק את הקושי, לזהות את הכוח שכבר עומד לרשותנו.

במקום להמתין לאירוע חריג שיעורר בנו חמלה, לנסות להכניס חמלה אל תוך היום הרגיל.

במקום לחכות שהחיים ישתנו כדי שנוכל להרגיש אחרת, להתחיל לפעול באופן מעט שונה בתוך החיים שכבר יש לנו.

היצירתיות מאפשרת לנו להביא את הבלתי שגרתי אל תוך השגרה, לא באמצעות בריחה ממנה, אלא באמצעות מפגש מחודש איתה.

 האסוך שלי בתוך הזוגיות, ההורות, העבודה והחברות

כשאני חושב על אסוך השמן בהקשר הזה, אני מבין שהוא אינו רק משל על משאב קטן שעשוי לחולל שינוי גדול. הוא גם הזמנה לבחון מחדש את היחס שלי אל עצמי ואל חיי.

בזוגיות

לפעמים אני מצפה מעצמי להיות בן זוג טוב יותר, קשוב יותר, סבלני יותר. אני יודע שיש דברים שהייתי רוצה לשנות, ואני מודע גם לחולשותיי.

אבל מה כבר יש לי ביד?

אולי יש בי יכולת להקשיב, גם אם אינני יודע לפתור את הבעיה. אולי אני מסוגל להכיר בטעות שלי. אולי אני יכול לעצור לרגע, להביט בעיני אשתי ולשאול אותה בכנות כיצד עבר עליה היום.

אינני צריך להמתין עד שאהיה בן זוג מושלם כדי ליצור מפגש משמעותי. אני יכול להתחיל ממה שכבר יש בי, ולתת לו מקום בתוך הקשר.

בהורות

אני עשוי להרגיש שאין לי די סבלנות, שאין לי מספיק זמן או שאינני מצליח להעניק לילדיי את כל מה שהייתי רוצה.

אבל אולי האסוך שלי הוא דווקא הזמן הקטן שבו אני מסוגל להיות איתם באמת.

כמה דקות שבהן אני מניח את הטלפון ומקשיב. רגע שבו אני מצטרף למשחק שלהם. שיחה שבה אינני ממהר לתקן, להסביר או לחנך, אלא מנסה להבין מה עובר עליהם.

אין בכך כדי לבטל את האחריות ההורית או את הצורך בגבולות. אבל אפשר להתחיל את ההורות מתוך מה שכבר קיים בי, ולפתח את הכוחות הנוספים תוך כדי המפגש.

בחברות

אני עשוי לחשוב שאין לי די זמן לשמר קשרים, שאין לי מה להציע לחבר שעובר תקופה קשה או שאינני יודע כיצד לעזור.

אבל אולי אני יכול להתקשר. אולי אני יכול להקשיב. אולי אינני צריך למצוא את המילים הנכונות, אלא להיות נוכח במקום שבו החבר שלי זקוק למישהו.

לפעמים האסוך אינו פתרון לבעיה. הוא עצם הנכונות להיות לצד אדם אחר!

בעבודה

אני עשוי להרגיש שהעבודה שוחקת אותי, שהמשימות חוזרות על עצמן ושאין לי אפשרות לשנות את המציאות כולה.

אבל אולי יש בי יכולת להכניס לתוכה יצירתיות. אולי אני יכול לשנות את סדר הפעולות, לבקש עזרה, להציע דרך אחרת לבצע משימה או להעניק תשומת לב לאדם שאיתו אני עובד.

ייתכן שהשינוי יהיה קטן מאוד. אבל שינוי קטן עשוי לפתוח אפשרות שלא הייתה קיימת קודם.

אין פירוש הדבר שעליי להסתפק בכל תנאי עבודה או להימנע משינויים נחוצים. לעיתים דווקא ההתבוננות במה שחסר מלמדת אותי שעליי להציב גבול, לבקש שינוי או לצאת לדרך חדשה.

אלא שגם אז, אני יכול להתחיל מתוך בירור של הכוחות, הניסיון והאפשרויות שכבר עומדים לרשותי.

 הכלים הריקים – לתת מקום למה שעדיין אין בי

בסיפור אשת עובדיה, האסוך לבדו אינו מספיק. אלישע מבקש ממנה להביא כלים ריקים.

גם כאן טמון רעיון עמוק.

אם האסוך מבטא את מה שכבר יש בי, הכלים הריקים יכולים לסמל את המקומות שבהם אני עדיין זקוק להתפתחות, ללמידה, לעזרה או למשאבים נוספים.

ההכרה במה שיש לי אינה מחייבת אותי להתכחש למה שאין לי.

אינני צריך לומר לעצמי שאני מסוגל להכול, שאני יודע הכול או שאינני זקוק לאיש. להפך: דווקא כאשר אני מכיר בערך של מה שכבר נמצא בי, אני יכול לפגוש את החסר בלי להיבהל ממנו.

אני יכול לומר: יש דברים שאני יודע לעשות, ויש דברים שעליי ללמוד. יש מצבים שבהם אני יכול להתמודד בכוחות עצמי, ויש מצבים שבהם אני זקוק לתמיכה. יש משימות שאני יכול להתחיל היום, ויש החלטות שדורשות ממני להמתין, להתייעץ או לאסוף מידע נוסף.

הכלים הריקים אינם עדות לכישלון. הם מבטאים את האפשרות להתרחב!

הם מזכירים לי שלא כל מה שחסר בי צריך להיתפס כחיסרון שיש להסתיר. חלק מן החסר יכול להפוך למקום שבו אני מוכן ללמוד, לקבל ולהתפתח.

כך האסוך והכלים הריקים משלימים זה את זה: האסוך מזמין אותי להתחיל ממה שיש, והכלים מזמינים אותי להישאר פתוח למה שעוד יכול להתמלא.

 לצאת לדרך בלי לראות את כולה

כשאני פוגש את הרעיון הזה בחיי, אני מגלה עד כמה אני מבקש לפעמים לקבל את כל האור לפני שאסכים לצאת לדרך.

אני רוצה לדעת שהבחירה נכונה. אני מבקש להבין את כל ההשלכות. אני רוצה להרגיש מוכן, בטוח ושכל האפשרויות כבר נבחנו.

ואני אומר לעצמי: עוד קצת בירור, עוד מחשבה, עוד זמן, ואז אצא לדרך.

לפעמים זה אכן הדבר הנכון לעשות. יש החלטות שמחייבות המתנה, איסוף מידע, התייעצות או בחינה מחודשת. לא כל עיכוב הוא פחד, ולא כל היסוס הוא חוסר אמון.

אבל יש רגעים שבהם אני מגלה שהבירור כבר הסתיים, לפחות במידה הנדרשת, ובכל זאת אני ממשיך להמתין.

אני יודע מה חשוב לי, אבל אינני מתחיל.

אני מבין מה נכון לעשות, אבל אני מבקש לדעת מראש מה תהיה התוצאה.

אני מרגיש שהגיע הזמן להתקדם, אבל אני מתקשה לשחרר את הצורך לראות את כל הדרך.

כאן אנחנו חוזרים אל אסוך השמן.

האישה אינה מקבלת תחילה את כל השמן. היא מתחילה במה שיש לה, מביאה כלים ומתחילה למזוג.

כך גם אני יכול ללמוד לזהות את הרגע שבו יש בידי די כדי להתחיל.

לא את כל הדרך, לא את כל התשובות, אלא את הצעד הבא.

האם אני מוכן לפעול בלי הבטחה שהכול יסתדר כפי שאני רוצה?

האם אני מסוגל להכיר בכך שהצעד הבא עשוי ללמד אותי משהו שלא הייתי יכול ללמוד אילו נשארתי במקומי?

האם אני מוכן לוותר על הדרישה לדעת מראש את כל התוצאות, בלי לוותר על האחריות שלי לבחון את מעשיי?

הערך שכבר התברר לי יכול להנחות את בחירתי.

הניסיון שכבר צברתי יכול לעזור לי לזהות את האפשרות הנכונה.

ההקשבה שכבר למדתי יכולה לעזור לי לפגוש אדם אחר.

והאמון שכבר נבנה בי יכול לאפשר לי לפעול גם כאשר אינני יודע כיצד יסתיים התהליך.

אני לא צריך למחוק את אי הוודאות כדי להתקדם. אני צריך ללמוד כיצד לחיות בתוכה בלי למסור לה את ההכרעה על כל צעד בחיי.

אולי זהו אחד המקומות שבהם האמונה הופכת מחוויה פנימית לתנועה ממשית.

כל עוד האמון נשאר רק תחושה, הוא עשוי לנחם אותי. אבל כאשר הוא מאפשר לי לעשות את הצעד שכבר התברר לי, הוא נעשה כוח שמוביל את חיי.

אני מתחיל לגלות שההליכה אינה רק תוצאה של ההבנה.

לפעמים היא גם הדרך שבה ההבנה מעמיקה.

 יתרון האור מן החושך – כאשר מה שיש נעשה מקור לצמיחה

כעת אפשר לחזור אל רעיון היתרון שבא מן החושך ולגלות בו משמעות נוספת.

החושך אינו רק המציאות החסרה שבה אני שרוי. הוא גם המקום שבו אני עלול לשכוח את הכוחות שכבר קיימים בי, את הניסיון שכבר צברתי ואת האפשרויות שכבר עומדות לרשותי.

כאשר אני מתבונן במציאות הזאת, אני עשוי לגלות שהקושי אינו מחייב אותי להמתין עד שייעלם. הוא יכול להזמין אותי לשאול מה אני יכול לעשות בתוכו, מה אני יכול ללמוד ממנו ואילו כוחות אני יכול להביא לידי ביטוי דווקא עכשיו.

לפעמים אני מגלה סבלנות שלא ידעתי שיש בי, משום שנדרשתי להקשיב לאדם אחר. לפעמים אני מגלה יצירתיות משום שהדרך המוכרת חדלה לפעול. לפעמים אני מגלה את משמעותה של נתינה דווקא כאשר אין לי אפשרות לפתור את מצוקתו של האחר, ואני לומד להעניק לו את מה שכן יש לי.

במובן הזה, היתרון אינו בכך שהחושך נעשה נעים או שהקושי נעשה רצוי. היתרון הוא בכך שהמפגש עם החסר יכול להוביל אותי לגילוי אפשרויות שלא הייתי מגלה באותה דרך אילו הכול היה מוכן ומזומן מראש.

וכך, בדומה לאסוך השמן, גם הכוחות הפנימיים שלי אינם חייבים להופיע בשלמותם לפני שאני מתחיל להשתמש בהם.

אני מתחיל ממה שיש, ובתוך הפעולה אני מגלה עוד ממה שיש.

אני מעניק מעט קשב, ומגלה בתוכי אפשרות להקשיב יותר.

אני עושה צעד קטן של אחריות, ומגלה שאני מסוגל לשאת אחריות נוספת.

אני מכניס מעט יצירתיות אל תוך השגרה, ומגלה שהמציאות המוכרת יכולה להיפתח לאפשרויות חדשות.

הפעולה אינה רק תוצאה של הכוחות הקיימים בי. לעיתים היא גם הדרך שבה הכוחות האלה מתגלים, מתפתחים ומתרחבים.

סיכום: מה יש לי ביד?

אולי השאלה החשובה ביותר שאוכל לקחת איתי אל חיי היום יום אינה רק מה חסר לי, מה עדיין לא השגתי או מה הייתי רוצה לשנות.

אולי כדאי לי לשאול גם:

מה יש לי ביד עכשיו?

איזה כוח כבר קיים בי?

מה אני יכול להעניק לבת הזוג שלי, לילדיי, לחבריי או לאנשים שאני פוגש בעבודה?

איזה צעד קטן אני יכול לעשות היום, בלי להמתין עד שאהיה מוכן לחלוטין?

ואיפה אני יכול להכניס מעט מן הלא שגרתי אל תוך השגרה, כדי לגלות מחדש את המשמעות שכבר נמצאת בחיי?

אסוך השמן אינו מבטיח לי חיים ללא חסר, ללא קושי או ללא אי ודאות. הוא מזכיר לי שהחסר אינו כל הסיפור, ושגם בתוך מציאות מוגבלת עשויה להימצא אפשרות להתחלה חדשה.

הכלים הריקים מזכירים לי שאני עדיין יכול ללמוד, לקבל ולהתפתח.

והשמן הזורם מזכיר לי שלפעמים האפשרויות מתגלות רק לאחר שהתחלתי לפעול.

אינני צריך להמתין עד שיהיה לי הכול כדי לצאת לדרך. אני צריך ללמוד לזהות מה כבר יש לי, להשתמש בו באחריות, ולהישאר פתוח למה שעשוי להתגלות בהמשך.

אולי זהו אחד מפירושיו העמוקים של "יתרון האור מן החושך": לא רק האפשרות למצוא אור במקום שבו שרר חושך, אלא גם היכולת לגלות שהמציאות המוגבלת שבה אני חי עכשיו אינה בהכרח מחסום בפני ההתפתחות שלי. היא יכולה להיות המקום שממנו אני מתחיל.

לא כל האור נמצא כבר בידיי, אבל ייתכן שדי במה שנמצא בידי כדי להתחיל להאיר.