א

בתחילת פרשת נח "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", מביא רש"י את דברי חז"ל "יש דורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי". ידועה תמיהתו של הרבי: הרי התורה נזהרת שלא לדבר אפילו בגנות בהמה טמאה (שזה גם בפרשתנו), כיצד אם כן (לפי ה"יש דורשין לגנאי"), מדברת התורה בגנותו של נח (צדיק שהקדוש ברוך הוא בחר בו ובניו להצלת העולם)?

הביאור בזה הוא, התורה באה ללמד הוראה נצחית לדורות: הקדוש ברוך הוא מצפה מיהודי לפעול ולהשפיע על הסביבה שלו, ולא לחכות שהסביבה תבוא אליו מאליה. אם אדם אינו פועל עם זולתו, יש בכך חיסרון משמעותי ולכן התורה מעוררת על כך.

רעיון  זה מהווה הדרכה יסודית לאברכים בשנתם הראשונה לנישואין, בה לנים ב'תיבה' הרוחנית וחוסים באהלה של תורה, עליהם לזכור ששנה זו אינה רק לתועלת הרוחנית האישית שלהם, אלא, עניינה ומטרתה להכינם לפעולה בסביבתם העתידית –  לפעול ולהשפיע להאיר את הנפשות באורה של תורה לקרבם לעבודת הבורא ברוך הוא. שנה זו של לימוד התורה בשקידה והתמדה כהכנה לפעולה בעולם – שליחות, היא הכרחית ויסודית כפי שעולה משיחותיו והוראתיו של הרבי. ומעשה שהיה באחד השלוחים שנתקל בקשיים שונים בשליחות, כשכתב על כך לרבי, הרבי ענה לו: ידועה דעתי שכהכנה לשליחות יש ללמוד שנה אחת בשקידה והתמדה בכולל, האם ניסה זה?! כלומר כאשר אדם נמצא בתקופה הזו, בה שוקד הוא על התורה והעבודה, מונח אצלו היסוד שזו ההכנה הטובה ביותר לפעולתו אח"כ בעולם, וכן לאידך הצלחתו אח"כ בענייני השליחות היא בזכות אותה השנה בה שקד על התורה ועל העבודה.

ב

אחד הדברים המשמעותיים ביסוד זה ונכונים לאדם באופן אישי, ולפעולה עם הסביבה ביציאתו לשליחות היא קיום הוראת המשנה "עשה לך רב והסתלק מן הספק".  ההדרכה התורתית לכל אדם היא, בכל ספק שמתעורר לך, תפנה אל הרב, תציע בפניו את הספקות ובהוראתו יסור הספק מלבך.

בנושאי הבית היהודי הוראה זו משמעותית ביותר, דווקא בגלל שמדובר בנושא אישי ורגיש מאד, נוטה דעת האדם באופן מאד טבעי "לוותר" על עצת חז"ל הנזכרת ולהחליט לבד, לאסור או להתיר, להחמיר או להקל. עלינו להבין, להפנים וגם להסביר לזולת, לא לברוח ולהתעלם מעצה זו, אלא אדרבה לנצל את האפשרות הזו ולהשתמש בה, זו דרך שמקילה ומסדרת את החיים היהודיים עם המון אחריות ושיקול דעת.

מעניין לציין: במענה של הרבי לאישה שטענה כי הרב שלהם נוטה להקל, הורה הרבי שבמה שהרב פוסק יש לשמוע לו, ובלשון קדשו:

"מובן (א) שכשהרב אומר שהכל בסדר אין צריך לחשוש כלל. (ב) אין ענין בחומרות יתרות וכנראה במוחש שהן מבלבלות את האדם. וכן (ג) תורה לא נתנה למלאכי השרת כי אם לבני אדם, ואינו מבקש אלא לפי כח בני אדם. (ד) עבדו את השם בשמחה בכל מצוה ומצוה, נאמר בשוה ממש לנשים ולאנשים".

מובן שתפקידו של הרב הוא לקחת על עצמו את האחריות ההלכתית, תפקיד השואל הוא לנהוג כפי שנפסק, שליחותנו ואחריותנו היא לחבר בין השאול לנשאל, בין הציבור לבין הרב, ובהחלט לעשות להם חיים קלים יותר.

לחידוד הרעיון אספר מעשה קצר ששמעתי ממורי ורבי הגה"ח הרב ישראל ע"ה הלפרין: בהיותו אברך צעיר, היתה לו שאלה על אחת הבדיקות וניגש איתה אל הרב, הרב התייגע רבות הביט במקום אחד ולאחר מכן הלך והביט במקום אחר, עד שלאחר זמן ויגיעה ממושכת פסק שהמראה טהור. הוא פנה לרב בשאלה: ראיתי שכל-כךהתייגעת, אני מבין שזה לא "חלק", האם אני רשאי להחמיר על עצמי? הרב ענה לו תשובה שיש בה יסוד גדול, כל עוד לא פסקתי בשאלה היה לך רשות להחמיר על עצמך, אך לאחר שהוריתי  לטהר, זו ההלכה ואין לך אפשרות להחמיר.

בכלל, החמרה עצמית בשאלות, מתוך חשש או בושה לשאול אינה "חומרה", אלא קולא גדולה. היא עלולה לגרום לשאלות בשלום בית, שאלות על דחיית טבילה שלא כדין, עיכוב מצוות עונה ופרייה ורבייה ועוד.

לכן, הכלל עשה לך רב והסתלק מן הספק, מקבל משנה תוקף ומשמעות רחבה יותר בפרט בעניין הזה של מצות טהרת המשפחה והשלום בית הכרוך בה.

מתוך שיעור בנושאי הבית היהודי

שנמסר על ידי הרב מנחם מענדל הראל

לקריאת מאמרים נוספים  https://taharaonline.com/blog