מאת: הני אלישביץ, עטרת חיה

חודשים ארוכים של עבודה מאומצת התנקזו לבוקר הזה. רחלי הרגישה את כובד האחריות על הכתפיים. זה התחיל בתיאומים אין־סופיים כדי להחליט על התזמון המושלם ולהשיג את המרצה המתאים ביותר, המשיך בוויכוחים עם הספקים על המחירים ובלחימה יום־יומית על כל פרט ופרט כדי שהתוועדות י"ט כסלו השנתית תהיה מושלמת. היא התרגלה לחיות בתחושה של "קרב". כל דבר דרש מאמץ, כל הישג הגיע אחרי יגיעה. בקיצור, שום דבר לא בא בקלות.

השעה הייתה עשר בבוקר כשהיא צעדה נמרצת לעבר בית חב"ד. בערב תתקיים כאן ההתוועדות לנשים, אבל רק אמש, עד השעות הקטנות של הלילה, עוד ישבו כאן עשרות גברים. ההודעה שקיבלה לפני זמן קצר מאוקסנה, המנקה הקבועה ("חולה, לא מגיעה"), הכניסה אותה לכוננות קרב מיידית. היא כבר דמיינה את הריח של המאכלים מאתמול ("בטח סגרו דלת ודי, אפילו חלונות לא פתחו"), את כתמי ה"משקה" הדביקים ואת ערמות הזבל. היא הצטיידה מראש ב"ערכת חירום": מטהר אוויר, מסירי כתמים מכל מיני סוגים, מרכך כביסה לטפטף על הסמרטוט בניגוב האחרון, כפפות גומי עבות ומבט נחוש של מישהי שהולכת להילחם בחושך – או לפחות בלכלוך – עד טיפת הכוח האחרונה…

הכול מוכן?!

רחלי פרצה פנימה חסרת נשימה, מוכנה להסתער, ונעצרה הלומה.

האולם היה מאוורר ונעים. הכיסאות היו מסודרים בשורות ישרות, הרצפה הבהיקה בריח של ניקיון טרי, ועל השולחנות כבר נפרסו מפות לבנות ועליהן האגרטלים החדשים. התברר שהבחורים מהישיבה נשארו הלילה וסידרו הכול טיפ־טופ.

ובכל זאת, העין של רחלי, שכבר חודשים מחפשת מה לא בסדר ומה צריך לתקן, לא נחה. היא סרקה את החדר בחיפוש אחרי "אויב". המבט שלה נחת על פינת נטילת הידיים ביציאה מהמטבחון. הכיור היה נקי, אבל הברזים היו נראים לה עכורים, עם סימני אבנית בני חודשים על חודשים. בלי לחשוב פעמיים היא שלפה את מסיר האבנית, "הפשילה שרוולים" והתחילה לשפשף במרץ, מסתכנת בהתזה של חומר מכתים על בגדיה. "אי אפשר לקבל אורחות עם ברז כזה", מלמלה לעצמה בלחץ, "הכול חייב להבריק".

"רחלי, תעצרי!" קולה של מושקא, השליחה השותפה, קטע את השפשוף הנמרץ. "אינך רואה? הכול כבר מוכן! 'הכפתורים כבר מצוחצחים'. אם תמשיכי להיאבק עם הברז הזה, תישארי עם ריח של אקונומיקה, ולא יהיה לך כוח לעמוד בכניסה ולחייך לנשים שיגיעו. התפקיד שלך היום הוא לא לנקות, אלא לקבל את פני האורחות".

ממנקות למארחות

הסיפור של רחלי הוא תמונת מראה מדויקת למצב התודעתי שלנו מאז שנות נ"א–נ"ב. אנחנו מורגלות לעבוד קשה. במשך אלפי שנים העם היהודי עסק ב"עבודת הבירורים" – לנפות את הטוב מן הרע, להיאבק בחושך, לקרצף את הלכלוך של העולם הזה כדי לגלות בו אלוקות. התרגלנו שקדושה נקנית בדם, ביזע ובדמעות של מאבק מתמיד, כמו אותם חודשים של ריצות וסידורים שעברה רחלי.

אבל בשיחת ה"דבר מלכות" של פרשת וישלח הרבי מה"מ משנה את כל התמונה, ומכריז שהמציאות השתנתה. כמו ההבדל בין עבודתו של יעקב כשהוא בורח לחרן ("ויצא") ובין עבודתו כשהוא חוזר ארצה ("וישלח"). כשיעקב שולח מלאכים לעשו, הוא בעצם מודיע לו: סיימתי. "נגמר ונשלם…  הבחינות ומדרגות… כולם נתבררו ונתקנו".

המסר הזה מכפיל את עצמו מאז. הרבי מה"מ קובע עובדה מוגמרת: "כבר נגמרו ונשלמו כל העניינים גם מצד (וב)העולם… גם 'צחצוח הכפתורים', והכל מוכן לביאת המשיח".

ופתאום "הסמרטוט" ו"מסיר האבנית", שהיו כלי העבודה העיקריים שלנו לאורך הגלות, כבר אינם רלוונטיים באותה צורה. העולם מוכן. השולחן ערוך לסעודת הלווייתן ושור הבר. "הניקיון הגדול" הסתיים.

אז למה אנחנו עדיין פועלות? למה אנו עדיין יוצאות למבצעים ומארגנות שיעורים, וצריכות להתמודד עם "צרות של גלות"?

כי העבודה לא נגמרה, היא פשוט התחלפה. עד עכשיו היינו "המנקות" שמכשירות את האולם. מעכשיו אנחנו ה"מארחות" שעומדות בפתח. אם נמשיך לחפש "כתמים" במקום שכבר נקי, נחמיץ את העיקר. העבודה עכשיו היא "לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש".

הפעולות שלנו היום – הפצת המעיינות, מבצעי המצוות וכל שאר המעשים – אינן באות ממקום של מאבק בחושך או ניסיון "לתקן" עולם שבור, אלא ממקום של גילוי האור שכבר קיים. אנחנו כאן כדי להזמין את העולם להיכנס אל הטרקלין המוכן, לטעום מהגאולה שכבר נמצאת כאן, ולהתיישב לשולחן המלך.

זה הזמן להניח את "בגדי העבודה" המנטליים, את תחושת הקושי והמאבק, וללבוש תודעה של גאולה. לעמוד בראש מורם, בשמחה של מי שכבר ניצחה, ולהכריז בפני כולם: "הכול מוכן, רק בואו ותראו".