מפגש במונטריאול  

בשנת תשכ"א, בהיותה נשואה טרייה, בת שמונה־עשרה בלבד, הצטרפה גברת יהודית אנגל לשליחותו של בעלה במונטריאול. שניהם יחד ניהלו שם בית ספר יהודי. שרה אסתר ורנאי, שנולדה וגדלה במונטריאול, למדה בבית ספר זה.

יהודית: כבר בגיל צעיר, בהיותי בת שתים־עשרה, ידעתי שהייעוד שלי הוא ללמד ילדים. ארגנתי מסיבות שבת, ובגיל שלוש־עשרה הבאתי חמש מאות ילדים מהשכונה שלי, ויליאמסבורג, להשתתף בתהלוכת ל"ג בעומר בקראון־הייטס. בשנים הבאות לימדתי בבית ספר של יום ראשון, וניסיתי בכל כוחי להחדיר אהבה ליהדות ללבבות תלמידיי. באופן טבעי, כשנישאתי ועברתי למונטריאול, התחלתי ללמד בבית הספר היהודי שהיה שם.

שרה אסתר: היינו "יהודים של פעמיים בשנה". אני ומשפחתי הלכנו לבית הכנסת רק בראש השנה וביום הכיפורים. אף על פי שהוריי גדלו בבתים אורתודוקסיים, הם עצמם התרחקו מהיהדות, כמו רבים מבני דורם, ובחרו במקום זאת להיות יותר "קנדיים".

ובכל זאת, אני, אחי הגדול ואחותי הצעירה גדלנו עם מודעות חזקה לכך שאנחנו יהודים. אף שלא שמרנו בבית על כל כללי הכשרות, היה לנו מטבח כשר לפסח. אומנם למדנו בבתי ספר ציבוריים, אך מכיוון שגרנו בשכונה יהודית מאוד, תשעים ושמונה אחוז מהתלמידים היו יהודים. כמעט כל התלמידים הביאו "סנדוויץ' מצה" לארוחת עשר בפסח, ואף שהלימודים התקיימו בימים הנוראים, רוב התלמידים לא הגיעו לבית הספר בימים הללו. כשהייתי ילדה, היה מקובל לומר שארצות־הברית היא "כור היתוך" לדתות ולתרבויות, ושקנדה היא "פסיפס", זאת אומרת שההבדלים הדתיים והתרבותיים שלנו זוכים להכרה, מתקבלים ואף מוערכים.

ובכל זאת, כשאני מביטה לאחור, כל יום לימודים שלנו התחיל בשירת מזמורים נוצריים. זה לא ממש נשמע לי כמו "פסיפס"… תמיד היו לנו מסיבות כיתתיות בחגים הנוצריים. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ה', זכיתי בתחרות האיות של הכיתה. מה היה הפרס שלי? זכיתי לעזור לקשט את עץ חג המולד של בית הספר. אומנם התרגשתי, אבל אפילו בזמן שתליתי קישוטים על הענפים, ידעתי שזה לא קשור אליי. בשבילי, וגם בשביל שאר הילדים היהודים שקישטו את העץ, זה היה רק משחק.

גדלנו יהודים גאים, אף שלא שמרנו מצוות. לאחי חגגו בר־מצווה, והוריי גם קנו לו זוג תפילין. על בת־מצווה לא שמעתי עד עשרות שנים לאחר מכן, במקום זה הייתה לי חגיגת "סוויט סיקסטין" (חגיגת גיל שש־עשרה).

כשהייתי בת תשע או עשר, רשמו אותי הוריי לתוכנית ללימודי יהדות לאחר שעות הלימודים. התרגשתי מאוד, אינני יודעת מדוע. אולי פשוט הרגשתי חיבור טבעי לכל דבר יהודי. במשך שנתיים הלכתי לתוכנית יהודית בבית הספר היהודי פעמיים בשבוע אחרי הלימודים וגם בימי ראשון בבוקר. 

לא ידעתי כמעט דבר על היהדות, כל מה שלימדו אותי נראה זר, כאילו עבר מעל ראשי, ובכל זאת אהבתי להיות שם ולא החמצתי שום שיעור כמעט. באופן מוזר, זה משך אותי. אני זוכרת שפעם הגיע תורי לכתוב את התאריך העברי על הלוח. הייתי נבוכה כל כך, לא היה לי מושג איך לעשות זאת. עדיין לא ידעתי שיש לוח שנה יהודי ששונה מלוח השנה שהכרתי. ניגשתי לאט לאט אל הלוח, והיססתי לפני שלקחתי בידי את הגיר. אני בטוחה שהאיטיות שלי הרגיזה את המורה, אבל ניסיתי למשוך זמן, ואולי גם התפללתי לנס.

ואכן הנס קרה. בדיוק אז המורה יצאה מהכיתה (אולי היא התייאשה כשראתה אותי מתקדמת לאט כל כך לכיוון הלוח?). נשמתי לרווחה ופניתי לאחד התלמידים, והוא אמר לי מה לכתוב. עד שהמורה חזרה, כבר ישבתי במקומי, והתאריך נכתב כראוי על הלוח.

ידעתי שהוריי נתנו לי שם יהודי כשנולדתי, אבל בתעודת הלידה שלי היה כתוב "שלי", וזה היה השם היחיד שבו השתמשתי. כשהמורה בבית הספר היהודי קראה לי "שרה", הופתעתי. לא ידעתי איך להגיב. היה בי רצון למרוד ולהתעקש על השם הקנדי שלי, ועם זאת גם הסתקרנתי. "שרה?" אהבתי לשמוע את המורה קוראת לי כך, במיוחד כשהיא סיפרה לנו סיפורים על אברהם אבינו ושרה.

הילדה המאתגרת

יהודית: בסוף השנה הראשונה שבה לימדתי בבית הספר היהודי, רציתי להפסיק ללמד. זה עתה ילדתי את התינוק הראשון שלי, ורציתי להיות אימא במשרה מלאה, אבל בעלי רצה שאמשיך ללמד, לכן החלטתי לכתוב לרבי. בעלי עמד לנסוע לקראון־הייטס ולהיכנס ליחידות עם הרבי, והציע להעלות את העניין בשיחה אישית במקום לכתוב. הסכמתי. השיחה של בעלי עם הרבי התנהלה בערך כך:

הרבי: "כמה כיתות ביום אשתך מלמדת?"

בעלי: "כיתה אחת".

הרבי: "למה לא שתיים?"

אחרי תשובה כזאת היה ברור שפרישה מההוראה אינה באה בחשבון… לאחר מכן הרבי אמר לבעלי שבפעמים הבאות הוא רוצה לשמוע ממני ישירות, לכן מאז התחלתי לכתוב לרבי באופן קבוע, והרבי תמיד השיב בברכות. לאחר אותה יחידות המשכתי כמובן ללמד בבית הספר היהודי, וניצבתי מול האתגר הגדול ביותר בקריירת ההוראה שלי עד אז. התמודדתי עם תלמידה שבחנה ללא הרף את גבולות הסבלנות שלי.

בכל יום הייתי חוזרת הביתה מבית הספר עם מורה נוספת ושופכת לפניה את ליבי, מספרת על הקשיים ועל הניסיונות שחוויתי בגלל אותה תלמידה. ואם לא די בכך שנאלצתי להתמודד עם ההתנהגות שלה במשך השבוע, היא גם הקפידה להגיע למסיבות שבת שערכתי, כך שבפועל כמעט לא הייתה לי מנוחה ממנה.

לעיתים הפיתוי להרחיק את הילדה הצעירה הזו מבית הספר היה גדול מאוד, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות זאת לילדה שהיא, בסופו של דבר, נשמה יהודית. עם זאת, תהיתי עד כמה היא באמת מפיקה תועלת מההשתתפות שלה, כאשר היא מבלה את רוב זמנה ביצירת מהומות…

שרה אסתר: אני זוכרת שהמנהל שלנו, הרב אנגל, קרא לנו פעם מתוך מגילה. כל תלמיד קיבל רעשן. נהניתי מאוד מהחוויה, אני בטוחה שהרעשן שלי היה הכי רועש. בדרך כלל המנהל היה סבלני מאוד כלפיי וכלפי שאר התלמידים, ולכן חיבבתי אותו, אך באותו אירוע חשבתי שהוא חסר סבלנות, כי הוא לא נתן לנו להרעיש בלי הגבלה. הוא אפילו לא הרשה לנו להרעיש ברעשן בכל פעם ששמו של המן הוזכר, אלא רק לפעמים. חשבתי שהוא שכח איך זה להיות ילד וניסיתי "להגניב" עוד כמה סיבובי רעשן. היה נראה שהרב אינו מרוצה מהתנהגותי… 

בהזדמנות אחרת אני זוכרת שהרב יצא איתי להליכה מחוץ לבית הספר שלנו. הלכנו הלוך ושוב והוא דיבר אליי בעדינות ובכבוד, אבל גם בתקיפות. הוא היה מודאג כי כנראה בעטתי בתלמידה אחרת. זה לא היה אופייני לי, לא הייתי ילדה אלימה ולא אהבתי לריב. שידרתי ביטחון וטענתי שהתגרו בי מאוד, אף שבתוך תוכי ידעתי שזה לא נכון. הייתי אסירת תודה על כך שהרב היה סבלני ואדיב כל כך כלפיי. אני בטוחה שבבתי ספר אחרים היו משעים אותי או אפילו מסלקים אותי לצמיתות.

לא הייתי ילדה מרדנית, אבל הייתי שובבה מאוד וה"ליצנית" של הכיתה. כל הזמן זרקתי הערות מצחיקות באוויר, ואפשר לומר שבהחלט הייתי גם סוערת והרפתקנית. התנהגתי כך לא רק בבית הספר היהודי, אלא בכל מקום: בבית, בבית הספר הציבורי ובקייטנה. נדמה לי שהיה לי ה"כבוד" להיות הילדה היחידה בת השש שהורחקה מקייטנה… למעשה, אימא שלי קיבלה תלונות רבות כל כך על ההתנהגות שלי, שהיא לקחה אותי לרופא הילדים להיבדק. הרופא אמר לה שאני בסדר, אני פשוט הולכת לשגע את כל מי שיהיה סביבי…

בבית הספר היסודי אומנם הייתי הליצנית של הכיתה, אבל גם מנהיגה ואהובה על חבריי. רוב המורים שלי, לעומת זאת, לא ממש העריכו את הטבע הסוער שלי. המורה של כיתה ג' התקשתה במיוחד להסתדר איתי. היא הייתה נשואה טרייה, ולא הייתה לה סבלנות לתעלולים שלי. היא כתבה בתעודה שלי שאני מבלה יותר מדי זמן בעמידה בפינה ופחות מדי זמן בישיבה ליד השולחן ובלמידה. אותה שנה זכורה לי כמלחמה אחת ארוכה ביני לבינה.

שינויים

שרה אסתר: במבט לאחור, אולי זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שאהבתי כל כך את בית הספר היהודי שאליו הלכתי. המנהל והמורים שם תמיד התייחסו אליי בכבוד, לא משנה איך התנהגתי, וזה השפיע עליי מאוד.

אני מניחה שבדור הזה ילדה כמוני הייתה מאובחנת עם הפרעת קשב וריכוז או משהו דומה ומקבלת טיפול תרופתי. בסופו של דבר התבגרתי ונרגעתי והגעתי למצב שבו הפכתי להיות "מענטש" (טוב, אני עדיין עובדת על זה…), אבל זה דרש זמן ומאגרים בלתי נדלים של סבלנות ואהבה (וגם משמעת).

אני בטוחה שהיו גורמים רבים שתרמו לכך שהפכתי עם הזמן לתלמידה טובה ולילדה אחראית. האהבה הבלתי מותנית של הוריי הייתה גורם מרכזי. המורים בבית הספר היהודי השפיעו עליי לטובה, וגם המורה הקפדנית שלי בכיתה ו' בבית הספר הציבורי הייתה דמות משמעותית מאוד בשבילי.

בבתי הספר הציבוריים במונטריאול התלמידים קיבלו תעודות ארבע פעמים בשנה. כשקיבלתי את התעודה הראשונה שלי בכיתה ו', רצתי הביתה, נעלתי את עצמי בחדר ובכיתי. נכשלתי כמעט בכל המקצועות… התביישתי מאוד, אבל אותה מבוכה חוללה משהו מדהים: היא דחפה אותי להשתנות. ידעתי שאני האחראית היחידה לכל הכישלונות האלה.

מאותו יום שבו קיבלתי את התעודה הזו, הפכתי לתלמידה רצינית. הקשבתי בשיעורים, הכנתי שיעורי בית, והפסקתי לעשות שטויות בזמן הלימודים. התעודה השנייה באותה שנה כבר הראתה שיפור, במקום כל ציוני ה"נכשל" קיבלתי "טוב". המנהל נכנס לכיתה והחמיא לי על ההתקדמות שלי מול כולם. חזרתי הביתה קורנת מאושר.

ברבעון הבא עבדתי קשה יותר. כשקיבלתי את התעודה השלישית, בכל מקצוע היה לי לפחות ציון "טוב מאוד". הפעם, כשהמנהל נכנס לעבור על התעודות של התלמידות, הוא קרא לי לקדמת הכיתה והעניק לי את סמל בית הספר. חזרתי הביתה מאושרת, בתחושת רוממות רוח עילאית. באותו ערב אימא שלי תפרה את סמל בית הספר שקיבלתי מהמנהל על התלבושת שלי, ומאותו יום לבשתי אותו בגאווה בכל יום כשהלכתי לבית הספר.

ועדיין נשאר עוד רבעון אחרון, ואף שהייתי גאה בעצמי וב"שרה אסתר החדשה", שאפתי לעוד הישג אחד: הסיכה הנחשקת של המנהל. רק מעט תלמידים זכו בה. ברבעון הבא השקעתי מאוד בלימודים, וגם התנהגתי יפה במיוחד בכיתה. ביום האחרון של הלימודים, כשקיבלנו את התעודות, פחדתי להסתכל בתעודה שלי, אבל… כן! בכל המקצועות היה ציון "מצוין"!

שוב המנהל קרא לי לקדמת הכיתה, סיפר כמה הוא גאה בי, והצמיד את סיכת המנהל למדים שלי. הלב שלי ממש ריחף. הצלחתי! אני חושבת שמאותו יום כבר לא הייתי תלמידה בעייתית בבית הספר.

יהודית: עזבנו את מונטריאול בשנת תשכ"ג, היינו שלוחים של הרבי במשך שמונה שנים באוסטרליה. ניו־יורק הייתה חסרה לנו מאוד, היה קשה לנו להיות רחוקים מהרבי, והתגעגענו למשפחות שלנו. לכן, בשנת תשל"ב חזרנו לארצות־הברית, ובעלי נכנס לעולם העסקים ופתח חנות למנות ראשונות מיוחדות, בפאר־רוקאוויי. 

המשבר שהצמיח

שרה אסתר: יש לטרגדיות נטייה להפוך את החיים על פיהם. בשנת תשל"ה למדתי לקראת תואר שני בעבודה סוציאלית, כאשר אימי, שהייתה חברתי הקרובה ביותר, חלתה מאוד. לפי דברי הרופאים, נותרו לה שבועיים עד שלושה לחיות. כמה שנים קודם לכן עברנו לוונקובר, ולכן היה צריך להתקשר לדודים ולדודות שלי במונטריאול ולבשר להם את הבשורה הקשה. האחריות נפלה עליי, וכולם טסו לוונקובר כדי להיפרד מאחותם.

למעשה, אימי חיה עוד שבעה שבועות וחצי לאחר האבחנה. אלו היו השבועות היקרים והעוצמתיים ביותר בחיי, ניצלנו כל רגע שהיה לנו ביחד. השבועות והחודשים שלאחר פטירתה היו ההפך הגמור מאלו שקדמו לה: שקעתי בים של דיכאון ובדידות. עזבתי את הלימודים באוניברסיטה. עזבתי את החיים. כעסתי על הקדוש ברוך הוא. עשיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו כדי להראות לו שאני לא מכניסה אותו לחיי.

ובכל זאת, גם כשדחיתי את הקדוש ברוך הוא, המשכתי לחפש משמעות בחיים. איפה אימא שלי נמצאת עכשיו? לא הייתי מוכנה לקבל את המחשבה שהיא רק קופסה של עצמות באדמה ולא יותר מזה. אימא שלי הייתה אדם יקר מכדי להיות רק אוסף של אטומים שהתנגשו זה בזה במקרה. לא! מוכרחה להיות משמעות עמוקה יותר לחיים מאשר רק הקיום הגשמי הזה.

מאחר שהחזקתי מעצמי אדם אינטלקטואלי ופמיניסטי, החלטתי לגשת לעניין בצורה לוגית. רבים מחבריי באוניברסיטה נסעו לאשראמים בהודו ולמקדשים בסין, אבל זה לא דיבר אליי. אף שהידע שלי ביהדות היה שטחי למדי, הוא לא אפשר לי לבגוד במורשת שלי. לא סתם נולדתי יהודייה, כנראה יש סיבה לכך.

לבסוף החלטתי לחקור את השורשים שלי. מעולם לא נתתי ליהדות הזדמנות אמיתית. אבל מאיפה להתחיל? הייתי משכילה מספיק כדי לדעת שיש זרמים שונים ביהדות. הרגשתי כאילו אני משחקת "אן דן דינו" – האם לבחור בזרם הרפורמי, הקונסרבטיבי או האורתודוקסי?

לאחר שחקרתי קצת את הזרמים השונים הגעתי למסקנה ששני הראשונים הם גרסאות מדוללות של היהדות. לא עניינה אותי דת של נוחות. רציתי את הגרסה של הקדוש ברוך הוא לחיים יהודיים. רציתי אמת.

יצאתי לחפש בית כנסת אורתודוקסי. מצאתי את "שארית צדק" בוונקובר. לאט לאט התחלתי לקבל עליי מצוות מסוימות. המשכתי ללכת לבית הכנסת, אבל הרגשתי שחסר משהו. לא הצלחתי לשים את האצבע על זה, עד שיום אחד הגיע הרב שלום דובער לוויטין מסיאטל למסור שיעורים.

הרב לוויטין היה שליח של הרבי מליובאוויטש, לא היה לי מושג מה זה 'רבי' או מה פירוש להיות שליח, אבל משהו דיבר אליי. נשביתי. השיעורים של הרב לוויטין היו פופולריים מאוד, הם מילאו צורך שהיה בוונקובר, ובוודאי גם אצלי. לא עבר זמן רב, והוא דאג לכך שלוונקובר יהיו שלוחים משלה: הרב יצחק ורעייתו הניה ויינברג.

הנוכחות של חב"ד בוונקובר שינתה לי את החיים, וגררתי איתי גם את אחותי הצעירה לשיעורים, רציתי לשתף אותה באוצר שמצאתי. גם היא עברה תקופה קשה אחרי פטירת אימנו, ויחד קיבלנו עלינו כשרות ושבת. אבל שתינו רצינו יותר. החלטנו לנסוע ללמוד בארץ ישראל במשך שנה.

לא מצאנו מדרשה חב"דית לבנות דוברות אנגלית ("מכון אלטע" בצפת נפתח רק בשנה שלאחר מכן, בשנת תשל"ח), לכן בחרנו בבית ספר אורתודוקסי, "שפל קולג'" בירושלים.

נקודת מפגש

שרה אסתר: בבוקר שבו טסנו לניו־יורק, בדרך לארץ ישראל, אספתי את מכנסי הג'ינס שתמיד לבשתי וזרקתי אותם לפח. כך התחיל "הניסוי" שלי להתלבש במשך שנה בצניעות. מכיוון שלא היו לנו בגדים צנועים, התוכנית הייתה להישאר בניו־יורק במשך שבוע ולקנות בגדים מתאימים לפני שנמשיך בדרכנו לארץ ישראל.

זוג חב"די, הרב רפאל וגולדי מינקוביץ, מורים בתלמוד תורה בוונקובר, סידרו לנו מקום להתארח אצל הוריה של גולדי, משפחת דובין, בפאר־רוקאווי. מעולם לא יצאתי למסע קניות כזה, זה היה כיף כל כך! מתברר שבאמת קיים עולם אופנתי שלם מעבר לזוג מכנסי ג'ינס.

בערב שבת, בדרך חזרה מהקניות, ליווינו את אחת מבנות משפחת דובין לחנות גורמה כדי לאסוף הזמנה של אימה. בעל החנות היה ידידותי, ושאל אותנו לשמותינו ומאיפה אנחנו. לאחר מכן הוא שאל אותי שאלה שנראתה כאילו באה משום מקום: "האם את זוכרת את שמו של המנהל בבית הספר היהודי שלך?" זה היה כל כך לא צפוי, שהמוח שלי פשוט התרוקן. הוא חייך וענה בעצמו: "קראו לו הרב אנגל". כמובן! חשבתי. ואז הוא חייך שוב ואמר: "זה אני!"

עד אותו רגע לא היה לי מושג שהחינוך שקיבלתי בבית הספר היהודי היה בחסות חב"ד. האם זו הסיבה שנמשכתי לחב"ד כשחיפשתי משמעות לחיי? זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הרב אנגל, הוא נפטר בשנת תשס"ז. אני מקווה שהפגישה איתי, כשאני גדולה ובוגרת (בערך…) ובדרך לחיות חיים שמתנהלים על פי היהדות, גרמה לו נחת.

יהודית: יום אחד, כמעט עשרים שנה אחרי תקופת ההוראה שלי בבית הספר היהודי, הופתעתי לקבל מכתב מעמיתתי לשעבר, מרת שרה פייגלשטוק ע"ה. זה הזכיר לי את הימים שבהם היינו הולכות יחד הביתה אחרי הלימודים ומשתפות זו את זו בקשיים שחווינו בגלל אותה תלמידה שובבה.

הייתה זו הפתעה נפלאה לקרוא במכתבה שאותה תלמידה לא רק הפכה לשומרת מצוות לחלוטין, אלא אף השתדכה כעת עם חסיד חב"ד! תמיד תהיתי כמה היא קלטה ממה שלימדתי אותה. זו הייתה תחושה נפלאה באמת לראות פירות מכל המאמצים שלי. אילו הייתי מוציאה אותה מהכיתה בגלל ההתנהגות שלה, כפי שלפעמים רציתי לעשות, אולי היה לי שיעור שקט יותר, אבל מה שקיבלתי עכשיו היה מספק הרבה יותר!

הנס שחיבר

שרה אסתר: אני רוצה לקפוץ שני עשורים קדימה. בשלב הזה כבר הייתי נשואה לישראל ורנאי, חסיד חב"ד נפלא (גם הוא בעל תשובה), והיינו כבר הורים לאחד־עשר ילדים (בלי עין הרע). לאורך השנים עבדתי לסירוגין בגן ילדים. תארו לכם, אני, הילדה השובבה, הפכתי לגננת! אני, התלמידה שלא הבינה מהו לוח שנה יהודי, לימדתי עכשיו אל"ף־בי"ת ותפילה.

אני חושבת שהשנים המאתגרות שלי בתור תלמידה (ליתר דיוק, השנים המאתגרות שהיו להוריי ולמוריי…) אפשרו לי להרגיש אמפתיה רבה יותר כלפי התלמידים שלי.

ילד אחד בן ארבע הזכיר לי את עצמי במיוחד, הוא לא רצה לשבת ליד השולחן ולעשות יצירות, והוא העדיף לרוץ ולשחק בגן בצעצועים. זה היה דה ז'ה וו בשבילי. הוא החזיק בידו אופנוע צעצוע קטן, אז קירבתי אותו אל השולחן, ואת האופנוע שמתי על השולחן. השמעתי קולות של "וְרוּם וְרוּם" כמו אופנוע, והראיתי לו איך להשתמש בצעצוע כדי לעזור לו לעבוד על היצירה. הוא אהב את זה! הוא ישב מרותק, מפעיל את הצעצוע ביד אחת ואת הצבעים באחרת, כשהוא ממשיך להשמיע קולות של מנוע. הוא ישב שם יותר זמן מכל שאר ילדי הגן. אני תוהה אם יום אחד אפגוש אותו בחנות למאכלים מיוחדים…

בחול המועד פסח תשנ"ח חוויתי מקרה רפואי חמור וכואב מאוד, שהריץ אותי לבית הרפואה. הרופא המטפל אמר שיש לי פריצת דיסק בגב, והוא לא היה אופטימי: אם לא אעבור ניתוח בתוך כמה שעות, לעולם לא אוכל ללכת כראוי, ובוודאי לא בלי תמיכה או מחוך. אמרתי לו שבעוד כמה שעות ייכנס חג, "האם אי אפשר לחכות עד אחרי החג?" שאלתי. קיבלתי תשובה חד משמעית: "לא".

כששכבתי על האלונקה במסדרון בית הרפואה, ממתינה לבדיקת סי־טי, חוויתי משהו שאני יכולה לתאר רק בתור נס. פתאום הרגשתי תחושה של שלווה פנימית וידעתי שהכול יהיה בסדר. כמה דקות לאחר מכן, בזמן הבדיקה, כבר היה לי חיוך על הפנים. ידעתי שלא אזדקק לניתוח בסופו של דבר. הדאגה היחידה שלי הייתה: האם אצליח להשתחרר בזמן כדי להגיע הביתה להדלקת נרות?

ואכן, כבר לא היה צורך בניתוח, וכשהרופא המתמחה חתם על מסמכי השחרור, הוא נענע בראשו בתדהמה. "אבל זה היה שם", הוא מלמל לעצמו שוב ושוב, "אני יודע שזה היה שם".

הצלחתי להגיע הביתה בזמן להדלקת נרות יום טוב, ולמחרת, בסעודת החג, שיתפתי את משפחתי בנס שחוויתי בבית הרפואה. אז גיליתי שבעלי בדיוק באותו זמן כתב לרבי, וביקש ברכה לרפואה שלמה בעבורי. הייתי מלאה הכרת תודה לרבי, ונדהמתי שזכיתי לחוות נס.

בחור צעיר ושמו דניאל קרשאי היה אורח אצלנו באותה סעודה. כשהוא שמע על מה שקרה לי, הוא הציע שאצור קשר עם גברת יהודית אנגל, שמדפיסה עלונים על סיפורי ניסים של הרבי. הודיתי לו, אבל הנחתי את הרעיון בצד. הייתי עסוקה מדי בהחלמה שלי ובחזרה לשגרה. וחוץ מזה, היה קשה לי להתקשר לאדם זר ולדבר על עצמי.

אדם זר? כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאותה גברת אנגל.

כן, היא הייתה אשתו של המנהל שלי והמורה שלי. גברת אנגל ראיינה אותי בטלפון, והסיפור שלי פורסם בעלון שלה. בהמשך הוא גם הודפס בספרה הראשון. הרבי חיבר בינינו בבית הספר היהודי, והוא גם הפגיש אותנו מחדש ארבעה עשורים לאחר מכן…

לפני כמה שנים בתי הצעירה, נחמה דינה, השתדכה עם בחור שגר בקראון־הייטס, וטסנו כל המשפחה מארץ ישראל לניו־יורק לקראת  החתונה. התרגשתי מאוד, זו הייתה הפעם הראשונה שאחד מילדינו מתחתן ב־770. נוסף על כך, זכיתי לאורחת מכובדת במיוחד בחתונה, המורה שלי מבית הספר היהודי, גברת אנגל.

ניצלתי את ההזדמנות לבקר את גברת אנגל גם בביתה. כמובן רציתי לקבל ממנה עותק חתום של ספר הניסים שלה, שבו הופיע הסיפור שלי, אבל גם רציתי לגרום לה נחת ולספר לה מה הספקתי לעשות (או לפחות לנסות לעשות) בחיי, וגם רציתי לתת לה עותק חתום של ספר הילדים החדש שלי Dovid and Esty at Masada. אבל הדבר החשוב ביותר שרציתי לעשות היה לבקש סליחה על עוגמת הנפש שגרמתי לה, ולהביע את תודתי על כך שלא סילקה אותי מבית הספר.

באותה הזדמנות גיליתי שהייתה עוד מורה שהיה קשה לה איתי מאוד: גברת שרה פייגלשטוק. לכן כשאני ובעלי היינו במונטריאול בפגישת מחזור, אזרתי אומץ ונכנסתי לבקר אותה. היא זכרה אותי (אוי, עד כדי כך הייתי "בלתי נשכחת"…) ואני חושבת שהיא התרגשה שבאתי לבקש ממנה סליחה. נדמה לי שעשיתי לה נחת. והתברר שאחד מבניי, לוי, שנמצא בשליחות במערב קנדה, הוא הרב בבית הכנסת שבו מתפללים נכדיה וניניה. זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה.

לא לוותר על שום נשמה

יהודית: זו התחושה הטובה ביותר – לראות פירות מההשקעה שלך. ה' גמל לי, כאשר קיבלתי שיחת טלפון מאישה שהייתה תלמידה שלי לפני יותר מחמישים שנה. לאחר מכן היא הזמינה אותי לחתונת בתה הצעירה. היה חשוב לה שאהיה שם, כדי שאזכה סוף־סוף לנחת אחרי כל הקושי שגרמה לי. היא סיפרה שכל ילדיה יהיו בחתונה, והיא רוצה שאפגוש אותם. השתתפתי בחתונה. היה מרגש מאוד לראות את המשפחה היפה הזו, ילדים ונכדים, חסידי הרבי; כמה מהם אף שלוחים בעצמם. אני מודה מעומק הלב לרבי, שלימד אותנו לעולם לא לוותר על נשמה יהודית אחת.

שרה אסתר: עברו כבר יותר מחמישים וחמש שנה מאז שגברת אנגל לימדה אותי. השנתיים שבהן למדתי בבית הספר היהודי השפיעו עליי הרבה יותר ממה שהיא או בעלה יכלו אי פעם לדמיין, וההשפעה נמשכת גם לדורות הבאים. יותר משני תריסר נכדים שלנו (עד כה… אבל מי סופר?!) גדלים כולם על ברכי התורה והמצוות, ברוך ה'…

הוראה, גידול ילדים ועבודה קהילתית הם תחומים נעלים וחשובים מאוד. אך הם יכולים להיות גם מאתגרים ומתסכלים, בייחוד כשמדובר באישיות מורכבת. לכל מי שנמצאת במצב כזה, קחי עצה ממי שהייתה פעם ילדה שובבה ומאתגרת במיוחד: אל תוותרי על שום ילד. אל תוותרי לעולם! גם אם אינך רואה תוצאות מיידיות, האמיני שאת משפיעה לטובה על חייהם של אחרים.

ובמיוחד כשיש לך ברכה מהרבי.

מתורגם מ"נשי חב"ד ניוזלטר" ובאדיבותן

באדיבות מגזין עטרת חיה