שבת נעימה וחמה, סוף־סוף רגע לנוח מהמרוץ של כל השבוע, המבחנים, השיעורים, העזרה בבית וההדרכה בצבאות ה'. ספר טוב או שינה מתוקה יכולים למלא היטב את שעות אחר הצוהריים הארוכות והרגועות של השבת. סוף־סוף לנשום עמוק, לשכב בנחת…

בסוף לא.

בכוחות על־אנושיים הן מתרוממות, נועלות נעליים, שוטפות פנים ולוקחות את חבילת השלוקים מהמקפיא. יוצאות אל הגינות או אל בית הכנסת הקבוע, וצועקות בקול ניחר עוד פסוק ועוד אחד, מספרות סיפור ומפרידות בינתיים מריבה קטנה על המקום ליד החלון, מחלקות שלוקים דביקים, ומבטיחות שייתנו בשבת הבאה שניים למי שלא קיבל היום. ברוך ה' שהגיעו ילדים רבים כל כך!

כמה אימהות ניגשות להודות או להתעצבן או לשאול משהו. ביום ראשון הן כותבות דו"ח לרבי, גורמות נחת רוח מרובה.

חיילות בחזית החינוך.

"ויש לקשר האמור לעיל עם הוראה לפועל בעניין שהזמן גרמא:  להקהיל קהילות בכל שבת להיכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים (כולל גם באופן ד'העמידו תלמידים הרבה'), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך 'זמן מתן תורתנו' על אחת כמה וכמה." (דבר מלכות בהר־בחוקותי, אות י"ד).

לא סיפור גדול…

מספרת הגב' הניה ליין:

נכנסתי ליחידות אצל הרבי, עם אימי. הייתי נערה צעירה, בת שלוש־עשרה. הרבי אמר לי: "אימך סיפרה לי שאת מנהלת מסיבות שבת. האם את יכולה לספר לי מה את עושה?"

אמרתי: "אה, זה לא כזה סיפור. אנחנו מסתובבות ומביאות את כל הבנות מבתיהן ומביאות אותן לביתנו, ואז נותנות להן אוכל, מברכות ברכה, שרות שיר, רוקדות. מספרות סיפור מתוך 'שיחות לנוער' (זה כל החומר שהיה באותם ימים) ואז אנחנו מברכות ברכה אחרונה ולוקחות אותן חזרה לבתיהן."

למה אמרתי "אנחנו"? כי אני עשיתי את זה, וכל אחיותיי עשו את זה. לכל אחת הייתה קבוצה בבית.

הרבי הרים את מבטו אליי, חייך חיוך רחב מאוד מאוזן לאוזן ואמר: "זה נפלא מה שאת עושה, עלייך להמשיך."

ואז הרבי החל להרעיף עליי ברכות רבות כל כך שאמרתי לעצמי: "וואו, זה באמת כזה סיפור גדול?"

חשבתי לעצמי: בבת אחת נערה צעירה בת שלוש־עשרה גבהה לגובה של שלושה מטרים…

לפעמים עושים משהו ולא רואים תוצאות, ובכן, אני רוצה לרוץ קדימה, ברבות השנים. כש"האקדמיה העברית" של קליבלנד, אוהיו (מוסד חינוך יהודי) חגגה חמישים שנה מעת הקמתה, ההנהלה החליטה להעלות על נס את פועלם של הוריי, הרב והרבנית קייזן. אמרתי לאחותי, רבקה: "אני חושבת שעלינו לנסוע לקליבלנד". כשהיינו שם, כמעט כולם סביבנו היו דתיים, מישהי ניגשה אלינו ואמרה: "את יודעת מי אני? תראי אותי, רבקה! את היית המדריכה שלי ב'מסיבות שבת'. היינו מגיעות למסיבות שבת שלכן, רובנו היינו תלמידות בית ספר ממלכתי, הרבה מאיתנו למדו לימודי יהדות אחרי הצוהריים, הרבה מאיתנו עברו לאקדמיה העברית, וכל מי שאת רואה כאן למדה בסמינר להשכלה גבוהה בארץ ישראל או במקום אחר, כל אחת מאיתנו היא תוצר של מסיבות השבת שלך!"

פסוקים מתוך השטיח

אישה צעירה ומבוהלת פנתה לעזרתם של פעילי "יד לאחים". הסיפור האישי שלה היה קורע לב. היא עלתה בילדותה עם הוריה מאחת ממדינות חבר העמים, וגדלה כאן בארץ ישראל ללא זיקה כלשהי ליהדות. כשבגרה, הכירה בחור ערבי, ויחד עברו לגור באחד הכפרים.

לזוג נולדו שתי בנות. די מהר הבעל הערבי, שהיה כה נחמד כשהכירו, גילה את פרצופו האמיתי, והאישה סבלה רבות מנחת זרועו. הוא מנע ממנה כספים, אסר עליה לצאת מהבית, והיה משפיל אותה ומתעלל בה. באחד הימים הצליחה האישה להימלט מהבית בעור שיניה, אבל הילדות… הן נשארו אצל משפחת בעלה בכפר.

בוכה ומבוהלת ביקשה את עזרתם של פעילי "יד לאחים", מתחננת שיחלצו את שתי בנותיה הקטנות.

האב והבנות התבצרו בתוך בניין שהיה שייך לחמולה שלו, ונראה היה שחילוץ הבנות יהיה קשה מאוד. חיילי צה"ל הסכימו לאבטח את המבצע, ואולם התרו כי יש להוציא את הבנות מהבית בתוך דקות מספר בלי להתעכב.

הבית, שבו השתכנה כאמור כל החמולה, היה מלא ילדים וילדות, והאם התבקשה לתת סימן זיהוי מהיר והחלטי כדי שיוכלו להכיר את הבנות ולהוציא אותן מן הבית במהירות האפשרית.

התשובה הייתה מפתיעה מאוד: "הילדות יודעות את שנים־עשר הפסוקים!"…

ברגע האמת לא הצליחו הפעילים למצוא את הבנות. נראה היה שבני המשפחה התכוננו לרגע הזה, והם מחביאים אותן במקום סתר כלשהו. המשימה למצוא שתי ילדות לא מוכרות בבית ענק מלא אנשים נראתה חסרת סיכוי, ואז הכריז אחד הפעילים: "תורה!" "ציווה!" לאחר רגע של דממה שמע קולות ילדותיים עונים לו מתוך שטיח מגולגל…

מזועזעים, שחררו הבחורים את הילדות מהמחבוא הנורא, והחזירו אותן לאימא הדואגת.

"איך הילדות ידעו את הפסוקים?" שאלו אותה, עדיין המומים.

"כשהייתי ילדה קטנה," סיפרה, נרגשת, "היה בחור שהיה אוסף את כל הילדים בכל שבת לאמירת שנים־עשר הפסוקים. הוא היה מחלק ממתק, ואהבתי מאוד להשתתף בפעילות. באחת השבתות חילק לנו דף ובו שנים־עשר הפסוקים, והבטיח שמי שילמד אותם בעל פה עד שבת הבאה, יקבל ממתק מיוחד. כשגרתי בכפר והבנתי שהילדות שלי גדלות בלי שום סממן יהודי, החלטתי ללמד אותן לפחות את הדבר היחיד שאני ידעתי, שנים־עשר הפסוקים…"

מה גדולה הזכות של אותו בחור שיצא מדי שבת לומר עם הילדים את הפסוקים, כשאינו מדמיין לעצמו שיום אחד יצילו הפסוקים שהכריז שתי ילדות קטנות מכפר ערבי…

המחאות מן המזכירות

מספרת הגב' רבקה זקוטינסקי:

היינו בנות שתים־עשרה כשיצאנו לטיול שנתי בניו־יורק. לקחו אותנו מטעם בית הספר של יום ראשון לראות את הרבי. היינו נרגשות מאוד כשנסענו ברכבת מניו־הייבן. כמובן סיפרו לנו את מי אנחנו הולכות לבקר, קראו לו "הרב הגדול…" הרגשנו יראת כבוד כלפיו, וכאשר הוא דיבר איתנו ידענו שהוא רוצה בטובתנו. קיבלתי די השראה כדי לרצות לעשות משהו. רציתי להקים מועדון מסיבות שבת. ידעתי איפה הרבי נמצא ומה כתובתו, אז כתבתי לו מכתב: "אנחנו רוצות להקים מועדון מסיבות שבת, אבל אין לנו כסף בעבור הכיבוד שאנחנו צריכות לקנות."

כמה זה כבר עלה? אולי שלושה או ארבעה דולרים בשעתו…

אבל הרבי ענה לי במכתב לבבי: "אני גאה מאוד בכך שאת רוצה לעשות את זה, אני מעודד אותך לעשות זאת, אדאג לכך שהרב חודקוב ישלח לך מהמשרד, בשמי, כסף כדי לכסות את ההוצאות."

אנחנו רק היינו צריכות לשלוח לו את הרשימות ואת התוכנית, מה עשינו ומה קנינו. וכך עשיתי.

הגיעו הרבה ילדים, ואני, עם העוזרת שלי, סיפרתי סיפור, לימדתי אותם שיר, עשינו ריקוד, בירכנו ברכות, וכבר חלפה לה שעה.

ואז, אחרי השבת, כתבתי מכתב עם רשימה מפורטת: "עוגת שיש בעבור ברכת מזונות, בוטנים בעבור ברכת האדמה, ממתקים בעבור ברכת שהכול…"

הייתי שולחת את הרשימות, וההמחאות היו מגיעות…

עולמות שלמים

מספר הרב אליהו גבאי, רב ודיין בעיר רחובות:

בבחרותי החלטתי לעבור מישיבה ליטאית שבה למדתי לישיבת חב"ד. בדרך נכנסתי ללמוד בעתודה הטכנולוגית אלקטרוניקה. בינתיים לא הצלחתי לדחות את השרות הסדיר, והשתלבתי בטייסת להדרכת טיסה בחיל האוויר.

תוך כדי השירות החלטתי לעשות מבצעים ולפתוח בית חב"ד בבסיס חיל האוויר בחצרים שבו שירתי. הייתי מכין ילדים לבר־מצווה ובעיקר עשיתי מסיבות שבת לכל ילדי הבסיס. היו תקופות שהשתתפו במסיבות שבת למעלה ממאה וחמישים ילדים!

באחת השבתות התארחתי אצל זוג חב"די יקר בבאר שבע. הם היו שניהם יהודים מיוחדים, עובדים במקצועות נחשבים, ואולם לא זכו להתברך בילדים. במהלך השבת רק הרגשתי את השקט ואת החוסר, ואולם במוצאי שבת כבר ממש דיברנו על זה, והם שיתפו אותי שניסו להכין כלים גשמיים ורוחניים, ועדיין לא זכו להיפקד.

באותו רגע עלה הרעיון במוחי, וכמעט בלי לחשוב הצעתי בנדיבות: "את כל הזכויות שיש לי ממסיבות השבת אני נותן לכם!"

לא הרבה זמן אחר כך הם זכו ונפקדו בילדים.

לימים, כשהייתי ראש מתיבתא בקריית גת, זכיתי אף ללמד את מנחם מענדל שלהם, הילד הניסי.

נראה לנו לפעמים שמסיבות שבת הן לא עניין גדול, קצת פסוקים וממתק… אנחנו צריכים לזכור שמסיבות שבת הן עולמות שלמים!

שליחות שעוברת מדור לדור…

הגב' שושנה הורביץ משתפת:

כשהייתי ילדה, אימא שלי הייתה מארגנת את "קבלת השבת". גרנו אז בשכונה דתית־לאומית, ולא הייתה התנגדות מיוחדת לפעילות, חוץ מפעם אחת ששכנה התעצבנה והשפריצה עלינו מים מצינור… האמת? בעבורנו זה היה יותר "אקשן" מאשר הפרעה. בהמשך אחיותיי הגדולות לקחו את המושכות, וכשהגעתי לכיתה ה', האוכלוסייה באזור כבר התבגרה, אז התחלנו לנדוד לגינות רחוקות יותר כדי לחפש ילדים.

אני זוכרת שבת אחת שאימא הייתה אחרי לידה, ולא הייתה בבית. אבא שלי, כנראה כדי להפיג את השעמום שלנו, לקח אותנו לגינה רחוקה שהכיר בדרך למקווה. הוא פשוט התחיל לצעוק פסוקים, וכל הילדים התקבצו סביבו. הוא חזר על זה איתנו כמה פעמים, וככה אחיותיי למדו איך מארגנים מסיבת שבת בגינה ציבורית.

בהיותי נערה, עוד לפני שהיה בית חב"ד בכל פינה בראשון לציון, היינו הולכות מרחקים עצומים בשבת, מחפשות גינות מלאות בילדים. אני זוכרת שפעם, בכיתה ח' או ט', עמדתי בפארק עם ספסלים עגולים ענקיים והתחלתי את המסיבה. פתאום הגיע מישהו והתחיל לצרוח עליי. נבהלתי ומיהרתי לברוח מהגינה, אבל הילדים לא היו פראיירים, כולם רצו אחריי עד שמצאנו פינה שקטה, רק כדי לקבל את הממתק והפסוק. אחותי ואני היינו הולכות בדרכים ומדמיינות שיום אחד יהיו פה שלוחים שיפעלו הרבה יותר מאיתנו.

השנים עברו, ובשנה ג' בסמינר מצאתי את עצמי, בהשגחה פרטית מופלאה, מדריכה בפנימייה של הרווחה. הייתי אחראית על בנות מכיתה ט' ועד י"ב. בשבתות שרר שם בלגן לא רגיל; הצוות הבכיר לא היה, והמדריכות הרגישו שזה הזמן שלהן לנוח. 40 בנות הסתובבו משועממות בצוהריים, בלי תעסוקה.

פתאום חשבתי לעצמי: שנים הלכתי קילומטרים במסירות נפש כדי לחפש כמה ילדים בגינה, והנה כאן הקדוש ברוך הוא גלגל לידי עשרות בנות שרק מחכות לי. לקחתי כמה ממתקים שקניתי, פתחתי ספרי תהילים, והתחלנו פעילות. מהר מאוד זה הפך למסורת: כל המדריכות נחות, ואני עם הבנות. היו שם בנות שהכירו את הפסוקים, וזה היה נחמד ומרגש. בסוף גם החניכות האחרות ביקשו שאגיד איתן פסוקים, כדי שגם הן יקבלו משהו לנשמה.

היום אני גרה בביתר עילית. בשבת הראשונה בבניין לא הכרתי איש. בעלי יצא לתפילה, שמעתי ילדים משחקים בחוץ, והרגשתי צורך להכיר את השכנים, אז פשוט הזמנתי אותם אליי הביתה. מאז הפעילות הזו לא הפסיקה – כבר למעלה מעשר שנים.

בכל שבת, כמה דקות אחרי הדלקת נרות, הילדים כבר דופקים על הדלת. גם כשחזרתי מבית הרפואה אחרי לידה, כשהבית היה הפוך ובקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, פתחתי את הדלת. השכנות שואלות אותי לפעמים: "איך את עושה את זה?" ואני מסבירה להן שממילא אינני יכולה לנוח עם תינוק קטן וילדים, אז לפחות שיצא מזה משהו טוב למישהו אחר…

לא מזמן הייתה לנו התוועדות בבית הכנסת ודיברנו על מסירות נפש. סיפרתי על קבלת השבת שלי, ואחת הנשים אמרה לי משפט שחרוט אצלי: "זו אולי מסירות הנפש שלך, אבל אלו הכוחות שהרבי נותן לנו". כי באמת, לפתוח את הבית בכל מצב, גם כשלא מרגישים טוב, זה לא בכוחות שלי. זו השליחות, וזה מה שמחזיק אותנו.

מי אוהב מסיבות שבת?

הסיפור של מסיבות שבת בבית שאן מתחיל לפני הרבה שנים, כשהשליח הרב יעקב שמולביץ ע"ה, היה עדיין נער בן שש־עשרה או שבע־עשרה. הוא היה אז בתחילת ההתקרבות שלו לחב"ד, וארגן מסיבות שבת בהתלהבות גדולה מאוד. רק מה? לאכזבתו לא ראה פירות.

הילדים הגיעו, הקשיבו לסיפור, אמרו פסוקים והלכו… הוא היה בטוח שתהיה מייד נהירה המונית לחב"ד ואולי אפילו עוד שינויים, ואולם זה לא קרה.

אז הרבי כתב לו את המכתב הבא, מכתב שהוא הוראה לכולנו:

"האברך יעקב ארי' שי'

שלום וברכה!

…לכתבו שלפעמים אינם רואים תוצאות ממשיות מההשתדלות בהפצת היהדות והמבצעים – לפלא גדול איך יכול לדעת הנעשה בלבו של חברו, שאמחז"ל שזהו מכוסה כמו 'מלכות בית דוד מתי תחזור' (פסחים נד, ב) ויתרה מזו – הבטיחו חז"ל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכו'.

ההכרח ללימוד החסידות בזמננו – הרי מבואר באריכות בקונטרס עץ החיים ובכ"מ."

בהמשך, בשליחותו בבית שאן, היו מסיבות שבת לשם דבר. הילדים בבית שאן היו קוראים לזה "הרבי מליובאוויטש", היו כאלו שאפילו התבלבלו וחשבו שהרב שמולביץ הוא הרבי מליובאוויטש בעצמו…

בתחילה היו שרים עיבוד מחודש לשיר הילדים הידוע:

"מי אוהב מסיבות שבת?

אימא ואבא.

מי אוהב מסיבות שבת?

סבתא וסבא…"

בהמשך המציא הרב יעקב שיר שליווה את מסיבות שבת לאורך השנים: (במנגינת "שירו לו" של פרחי מיאמי)

"בואו לבית לבית חב"ד

יש מסיבות מסיבות שבת

בואו מהר בשעה חמש

לא כדאי לאחר!

שירים, סיפורים, אמירת פסוקים,

ובידיים המון ממתקים,

כל אחד יוצא עם חיוך על הפנים

ואף פעם לא מפסידים!

אז בואו לבית"…

היום, שלושים שנה אחרי, פוגשת הרבנית חנה שתחי' שמולביץ אנשים שניגשים ואומרים לה: היום אנחנו דתיים, חזרנו בתשובה וקיבלנו עלינו כך וכך, אבל תדעי שזה התחיל אצלכם, במסיבות שבת. אז נזרע הגרעין ונדלק הניצוץ ששנים אחר כך החל לפרוח.

גם ראש העיר בית שאן טרח להדגיש בתהלוכת ל"ג בעומר: "אני עצמי הייתי מגיע למסיבות שבת בבית של הרב יעקב וקיבלתי ממנו ארטיק!"

כי אכן, איך יכול לדעת הנעשה בליבו של חברו?

באדיבות מגזין עטרת חיה