על הכיסא שמולי שוכבת לה בנחת כרית הנקה גדולה וצבעונית, ונדמה שהעולם נדם. השקט התעשייתי שסביבי, כשהאוצר המתוק שקוע בשינה שלווה במיטתו, מאפשר לגלגלי מוחי לעבוד ביתר שאת.

לפתע מטלטל אותי בכי עז. התחלתי לעכל בפעם הראשונה את היותי א-מ-א, חלום חיי, שחיכיתי לו כמעט שמונה שנים.

התחלתי לשחזר מההתחלה את כל ניצוצות (סימני) הדרך, מודה על הנס (הלב הקטן) הפועם ששכב בקרבי תשעה חודשים.

ההתוועדות

הכול התחיל מהתוועדות אחת תמימה, או שלא, שהשתתפתי בה לפני כשנה אצל המשפיעה שטערנא אלפרוביץ.

אחת לשנה המורה שטערנא עורכת התוועדות לרגל י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. להתוועדות זו, הנערכת בערב פסח, מתאספות למרות העיתוי המאתגר נשים ובנות מכל קצוות הארץ, מקבלות עליהן החלטה טובה ומבקשות ברכה בשביל מישהו קרוב, ובשנה הבאה באות להודות על הניסים.

בנעוריי חברה סחבה אותי להתוועדות הזו. נכנסתי, שרתי ניגונים, ולא הבנתי ממה כולן מתלהבות. עוד התוועדות, נו, שוין. הגעתי שנה אחרי שנה להתוועדות, החלטתי החלטה, ולא יצא מזה שום דבר.

באחת השנים נשואה טרייה שהגיעה להתוועדות שיתפה את כולן: בכל שנה היא מקבלת עליה החלטה, לא מצליחה לעמוד בה, ואינה זוכה לברכה שהיא זקוקה לה כל כך – למצוא את החצי השני של נשמתה. לפני שנה היא החליטה ליישם, והנס קרה.

מאז הבנתי שהברכה זקוקה לדבר שתאחז בו, ואני חייבת לקבל עליי החלטה יישומית כדי לזכות באוצר.

היו שנים שהחלטתי, ולא הצלחתי לעמוד בהחלטות. והיו שנים שהחמצתי את ההתוועדות כי לא ידעתי מתי בדיוק תתקיים. הרגשתי שלהשתתף בהתוועדות הזו – זה יותר מלזכות בפיס.

בשנה שעברה הלכתי להתוועדות וקיבלתי עליי שלוש החלטות – שתי החלטות לזכות חברה ולזכות חמי, שיהיו בריאים, ועוד החלטה אחת בשבילנו, שנזכה לפרי בטן. באורח פלאי ביותר הם נרפאו, ואנחנו עדיין חיכינו.

לפני מי אתם מטהרים

ההחלטה הייתה נראית לי פשוטה למדי, אבל למעשה היא התבררה כצוק איתן שניצב בעוז מול גלי הים.

החלטתי לקחת עשרים חוברות של טהרת המשפחה ולחלק בטיפולים שעברנו.

בטיפול הקרוב לקחתי איתי את עשר החוברות הראשונות, ולא העזתי לחלק אפילו אחת מהן, הרגשתי כאילו אני מציעה לאנשים תפילין לפני כ־60 שנה, כשמבצע תפילין עוד היה בחיתוליו, ונתקל בגבות מורמות ובהתנגדות ממש.

וכך עוברים להם הטיפולים, ואני מטפטפת בכל פעם חוברת אחת. כשהגעתי לחוברת העשרים, ראיתי אישה שיוצאת ממעלית עם דמעות בעיניים. הגשתי לה את החוברת האחרונה ואמרתי: "קחי, זה בטוח יעזור לך".

לא עוברים ימים רבים, ואני מקבלת תשובה חיובית. את זעקות השמחה לא היה אפשר לתאר. הודיתי לבורא עולם ולרבי, הודעתי להורים והתקשיתי לעכל.

לא לעזוב את החינוך

כעבור זמן מה סיפרתי למנהלת שלי בעבודה, והיא שמחה איתי יחד. זכיתי לטפל בתינוקות ולהתמסר לחינוכם. אהבתי את עבודתי, אך במהלך ההיריון היה לי קשה מאוד לצאת לעבוד. הייתי "נשפכת" למיטה מוקדם ולא מצליחה לקום בבוקר. מגיעה לזמן קצר, ושוב מוצאת את עצמי "נשפכת" בחדר הג'ימבורי של המעון.

הרגשתי לא נעים, אני מקבלת משכורת, והתפוקה שאני נותנת היא כלום וכלום. כתבתי לרבי שברצוני לעזוב את המקום, והרבי כתב לי בעשרות מכתבים להישאר בעבודת השליחות, בשטח החינוך, למצוא את העבודות הקלות ועוד ועוד.

ואני, אני נשארתי. הרגשתי שהרבי מלווה אותי לאורך כל ההיריון, דווקא בזכות העבודה בשטח החינוך.

היריון ולידה של גאולה

ההיריון היה שגרתי למדי, הבדיקות כולן יצאו תקינות. ההקאות המעטות היו רק בלילה ולא ביום (כדי שיהיה לי קל בעבודה בבוקר, כך הרגשתי). כמעט לא היו צרבות, ורק העייפות העיקה.

רוב חודשי ההיריון היו בעונת החורף, אז גם החום לא הפריע. פעם אחת גם נפלתי, אך, ברוך ה', הכול היה תקין. פשוט מלאכים ליוו אותי בדרך.

ללידה קיבלתי את הדולה המדהימה ביותר שיש, דבורי דורון. היא ליוותה אותי לאורך כל ההיריון בייעוץ ובהסבר, הרגיעה אותי כשחששתי מהלידה, ובלידה עצמה השרתה את הרוגע המושלם ביותר בעולם. עשתה לי עיסויים במשך כמעט יממה, עשתה הכול כדי שאצליח לעבור לידה ראשונה ללא אפידורל.

ועוד מתנה גדולה, מלבד האוצר עצמו, הייתה ללדת ברוגע, בזמן של הפסקת אש, ללא אזעקות ופחדים.

מלבד התודות שאני רוצה לומר לאבא שבשמיים, לרבי מה"מ, לבעלי שתמך בי לי לאורך כל הדרך ולכל היקרים סביבי – זו גם הזדמנות להגיד כמה מילים גם לך, קוראת יקרה: תתחילי לחפש. לחפש את כל הזרקונים שה' והרבי זורעים לך במהלך חייך. רק את יכולה למצוא אותם בתוך ים של מכשירי הכושר והמהמורות. רק כך תביאי גאולה לעצמך, לסביבתך ולעולם כולו.

באדיבות מגזין עטרת חיה