חנה שטיפל, אמא מחברת

יש רגעים כאלה, קטנים ושקטים, שבהם אנחנו פתאום עוצרות ושואלות את עצמנו: רגע, ככה אמורים להיראות החיים?

בין הכביסות לארוחות, בין העבודה לילדים, בין רשימות המשימות שלא נגמרות לבין ההודעות שעוד לא ענינו עליהן – אנחנו רצות. כל הזמן רצות.

רצות להספיק.

רצות לתפקד.

רצות להיות אמהות טובות, בנות זוג טובות, חברות טובות, נשים שמחזיקות את הכול.

ובתוך כל הריצה הזאת, בלי לשים לב, אנחנו מתחילות לחכות.

מחכות לשבת.

מחכות לחופש.

מחכות שהילדים יגדלו.

מחכות שתיגמר התקופה העמוסה.

מחכות לרגע שבו סוף־סוף נוכל לנשום.

וכך, לפעמים, החיים עצמם עוברים לידנו בזמן שאנחנו מחכות לחיים שיתחילו.

אני זוכרת את עצמי בתוך המרוץ הזה. מתפקדת, מספיקה, עושה. ואז יום אחד עצרתי ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: אני באמת רוצה לחיות ככה?

לא רציתי לחיות שישה ימים בשבוע רק כדי להגיע לשבת.

לא רציתי להעביר ימים שלמים בציפייה לרגע שבו הילדים כבר יירדמו ואוכל סוף־סוף להתחיל לחיות.

לא רציתי שהחיים יהיו רק רשימת משימות שמסמנים עליה וי.

כי נכון, החיים באמת עמוסים. יש אינסוף דברים שצריך לעשות, והאחריות לא נעלמת. אנחנו לא יכולות לברוח מהמציאות, וגם לא צריכות.

אבל הבנתי שיש הבדל גדול בין לשרוד את החיים לבין לחיות אותם.

התחלתי לשאול את עצמי: מה יש בשבת שאני כל כך מחכה לו?

מה יש בחופש שאני כמהה אליו?

שקט? נוכחות? נשימה? חיבור? זמן לעצמי? תחושת משמעות?

ואז עלתה השאלה האמיתית: איך אני מכניסה את הדברים האלה גם ליום שלישי רגיל, בין כל המשימות?

איך אני עוצרת לכוס קפה בלי רגשות אשם?

איך אני באמת מקשיבה לילד שמספר לי משהו, במקום רק לענות תוך כדי שטיפת כלים?

איך אני יוצאת להליכה קצרה כי הנפש שלי צריכה אוויר, לא רק כי סימנתי “ספורט” ברשימה?

איך אני מפסיקה לחכות לרגעים מיוחדים ומתחילה למצוא קדושה, שמחה וחיים בתוך השגרה עצמה?

כי אולי זו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולות לתת לעצמנו: לא לחיות בציפייה מתמדת לעתיד, אלא ללמוד להיות נוכחות גם בתוך היומיום.

הרי בסופו של דבר, החיים שלנו אינם מורכבים רק מחופשות, שבתות ואירועים מיוחדים.

הם מורכבים בעיקר מימי חול.

ואם נלמד לחיות את ימי החול באמת – נגלה שאולי לא צריך לברוח מהחיים כדי ליהנות מהם.

צריך פשוט להתחיל להיות נוכחות בהם.