ב"ה

כיצד נכניס נחמה אל חיינו?

פרשת חיי שרה  בין אובדן, התפתחות הנפש, אהבה והיכולת לשוב ולחיות

שלום לכולם!

השבוע נקרא בפרשת חיי שרה, שבמרכזה אחד האירועים המשמעותיים בחיי האבות והאימהות: נישואי יצחק ורבקה, השידוך הראשון המתואר בתורה.

לאחר תלאות הדרך וטרחתו של אליעזר, עבד אברהם, במציאת אישה ליצחק בן אברהם, רבקה מסכימה להינשא ליצחק, והשידוך יוצא לדרך בשעה טובה ומוצלחת.

רבקה מובאת אל יצחק, והוא מביא אותה אל האוהל שבו שכנה אמו, שרה אמנו, טרם פטירתה. ואז מתרחש דבר מעניין, כפי שמתארת התורה:

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ז).

רש"י מפרש על אתר:

"האוהלה שרה אמו": ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר: והרי היא שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

ועל המילים "וינחם יצחק אחרי אמו" מפרש רש"י:

"דרך ארץ: כל זמן שאמו של אדם קיימת, כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו".

הרמב"ן מוסיף ומפרש:

"וינחם: ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שניחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו".

גם בילקוט שמעוני מובאים דברי חז"ל על משמעות הנחמה שמצא יצחק ברבקה:

"וינחם יצחק אחרי אמו רבי יוסי אמר: שלוש שנים התאבל יצחק על אמו, לאחר שלוש שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו. מכאן אתה למד: עד שלא לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר הוריו לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר: 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו' וגו'. וכי יעזוב איש את מצוות 'כבד את אביך ואת אמך'? אלא שאהבת נפשו בדבקות אחרי אשתו, שנאמר: ודבק באשתו".

מפסוקים אלה אנו למדים שיעור מאלף על משמעותה של האהבה בחיי האדם, על כוחה של רבקה אמנו להביא נחמה אל חייו של יצחק, ועל השפעתה העמוקה של כניסתה אל הבית שבו גדל, ביתה של שרה אמנו.

אך מעבר לכך, התורה מלמדת אותנו דבר נוסף: לעיתים, דווקא כאשר נדמה לנו שהחיים נעצרו בעקבות אובדן, יכולה להופיע בחיינו נוכחות אנושית חדשה, שתאפשר לנו לשוב ולחיות, לא מתוך מחיקת העבר אלא מתוך יצירת מקום גם לעתיד.

כיצד מתאפשר הדבר? מה מאפשר לאדם לקבל נחמה לאחר אובדן? האם כל אדם יכול להתנחם באותו אופן? ומה הקשר בין סיפורה של רבקה אמנו, שהייתה בת שלוש בעת יציאתה מבית אביה על פי דברי חז"ל, לבין התפתחות הנפש והיכולת ליצור קשרים משמעותיים בחיינו?

ננסה להתבונן בשאלות אלו דרך נקודת מבט יהודית, תורנית, חסידית ופסיכותרפית, העולה מתוך פרשת השבוע.

כשהלב ממאן להתנחם "אין שמחה כהתרת הספקות", גם כשהאמת מרה וקשה

הרבי מליובאוויטש מפנה את תשומת לבנו לשאלה מעניינת העולה מפסוק זה.

על הפסוק "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" מפרש רש"י, שכאשר נולדה רבקה, בזמן מיתת שרה, היה יצחק בן שלושים ושבע שנים. יצחק המתין שלוש שנים עד לנישואיו עם רבקה.

ולכאורה מתעוררת שאלה: בפרשת חיי שרה נאמר "ויקח את רבקה… וינחם יצחק אחרי אמו". כלומר, רק לאחר ש"ויקח את רבקה" מצא יצחק נחמה לאחר מות אמו.

לפי פירוש רש"י, יצחק נשא את רבקה שלוש שנים לאחר פטירת שרה. כיצד אפוא ייתכן שהתאבל על אמו במשך שלוש שנים, והרי על פי ההלכה אין להתאבל על המת יותר מדי, ואף על אביו ואמו אין מתאבלים יותר משנים עשר חודש?

אין לתרץ שהדין האוסר להתאבל על המת יותר משנים עשר חודש התחדש רק במתן תורה. ראשית, מדובר בציווי שכלי, המבוסס על ההיגיון שבדברי חז"ל: "אין אתם רחמנים יותר ממני". שנית, חז"ל אומרים שהאבות קיימו את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה, ובכלל זה דיני אבלות וניחום אבלים.

דוגמה לכך אנו מוצאים בפרשת וישב, כאשר בניו ובנותיו של יעקב אבינו מבקשים לנחם אותו לאחר שנודע לו, כביכול, על מותו של בנו יוסף:

"וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית לז, לה).

רש"י מפרש על המילים "וימאן להתנחם":

"אין אדם מקבל תנחומין על החי, וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב, ולא על החי".

כלומר, כאשר אדם סבור שאדם אהוב מת, אך בלבו מקנן החשש שאולי הוא עדיין חי, קשה לו למצוא נחמה. האבל אינו יודע אם עליו להיפרד מן האדם שאיבד או להמשיך להמתין לשובו.

במדרש נאמר שהסיבה לכך שיעקב לא התנחם הייתה שיוסף היה באמת חי. מכאן אפשר ללמוד שגם קודם מתן תורה, כאשר אדם ידע בוודאות שאהובו מת, הייתה קיימת האפשרות של נחמה לאחר תקופת האבל.

בשיחה שנשא בשבת פרשת תולדות, ב' בכסלו תשכ"ה, מבאר הרבי מליובאוויטש את הדברים באמצעות דברי חז"ל שלפיהם, בתקופה שבין העקידה לנישואיו, הלך יצחק לבית מדרשם של שם ועבר, ולדעה אחרת הלך לגן עדן.

לפי הסבר זה, אף שחלפו שלוש שנים מאז פטירת שרה, יצחק לא ידע על מותה, משום ששהה בבית מדרשם של שם ועבר או בגן עדן. כאשר נודע לו על פטירת אמו, נהג בדיני אבלות כדין שמועה רחוקה, ולאחר מכן נאמר עליו: "וינחם יצחק אחרי אמו".

ההסבר הזה מאיר את משמעותה של הנחמה מזווית נוספת: לא רק הזמן שעובר קובע אם האדם יוכל להתנחם, אלא גם המפגש שלו עם המציאות והיכולת הנפשית לעכל את מה שאירע.

יעקב ויוסף – כאשר חוסר הוודאות מונע את הנחמה

מן הדברים עולה נקודה נוספת, הלקוחה מדברי חז"ל במסכת פסחים: "גזירה על המת שישתכח מן הלב, ואין גזירה על החי".

המקור לדברים הוא סיפור מכירת יוסף. יוסף, בנו האהוב של יעקב אבינו, נמכר לעבד בידי אחיו, והם מספרים לאביהם שחיה רעה אכלתהו.

יעקב ממאן להאמין לבניו, מתאבל על יוסף ימים רבים ומסרב לקבל נחמה מילדיו. בלבו הוא חש שיוסף עדיין חי, ואכן, לאחר עשרים ושתיים שנה, כאשר בני יעקב יורדים למצרים לשבור שבר בשנות הבצורת, הם חוזרים לאביהם עם הבשורה שיוסף עודנו חי במצרים.

יעקב יורד למצרים בהתרגשות גדולה כדי לפגוש את בנו אהובו. לאחר עשרים ושתיים שנה שבהן לא ראו זה את זה, הוא אומר לו:

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (בראשית מו, ל).

לכאורה, הדברים תמוהים. דווקא עכשיו, לאחר עשרים ושתיים שנה של פרידה, של סבל ושל געגועים, כאשר סוף סוף נפגשים יעקב ויוסף, אומר יעקב "אמותה הפעם". האם דווקא עכשיו הוא מבקש למות, במקום לבקש עוד שנים רבות לצד בנו האהוב?

אפשר להבין את דבריו של יעקב לא כמשאלה למות מיד, אלא כביטוי לעומק ההקלה שהוא חש כעת. במשך עשרים ושתיים שנה הוא חי בחוסר ודאות בנוגע לגורלו של בנו. הוא לא ידע אם יוסף חי או מת, והספק מנע ממנו למצוא מנוחה לנפשו.

כעת, לאחר שראה את יוסף במו עיניו, נולד בו מצב חדש. הוא יכול להמשיך לחיות מתוך ידיעה שבנו חי, וכאשר יגיע יומו להיפרד מן העולם, יוכל לעשות זאת מתוך מנוחת הנפש, בלי הספק הנורא שליווה אותו במשך שנים.

האבל לא נמחק מן העבר, אך משהו יסודי השתנה בהווה. יעקב כבר אינו כבול לחוסר הוודאות. הוא פגש את בנו, ראה שהוא חי, והידיעה הזאת מאפשרת לו לשוב ולחיות.

כאן מתגלה ההבדל בין אבל על אדם שמותו ידוע לבין מציאות שבה אין אנו יודעים מה עלה בגורלו של אדם אהוב. כאשר אין ודאות, האדם עלול להישאר תלוי בין תקווה לייאוש, בין ציפייה לשיבה לבין חשש מאובדן.

הדברים מקבלים משמעות כואבת במיוחד במציאות שבה אנו חיים, כאשר משפחות נאלצות להתמודד עם היעדרם של יקיריהן, חטופים, נעדרים או שבויי מלחמה, בלי לדעת מה עלה בגורלם. במצבים כאלה, אי אפשר לדרוש מן האדם להתאבל כאילו האובדן כבר הוכרע, וגם אי אפשר לצפות ממנו למצוא נחמה באמצעות הסברים בלבד.

לעיתים, רק כאשר נודע לנו שאדם אהוב חי, או כאשר אנו מתבשרים, חלילה, על מותו, מתאפשרת התחלה של התמודדות עם המציאות שנוצרה.

וגם אז, חשוב לזכור, אין פירוש הדבר שהכאב נעלם. הידיעה עשויה להתיר את חבל חוסר הוודאות, אך תהליך האבל וההחלמה יכול להימשך זמן רב.

מכאן אנו לומדים שנחמה אינה תמיד היעלמותו של הכאב. לעיתים היא מתחילה כאשר מתאפשר לנו לפגוש את המציאות, להבין מה קרה, ולמצוא בתוכה מחדש מקום לתקווה, לאהבה ולהמשך החיים.

תהליך השיקום ועיבוד האבל – כאשר דמות משמעותית נעדרת מחיינו

רוב בני האדם זוכים לגדול בבית שבו האם מהווה עבורם דמות משמעותית ואהובה. דמות המעניקה ביטחון, אהבה, מסירות ומודל לחיים של משמעות. מי כמונו יודע שאין כמו אמא ואמא יש רק אחת.

עם זאת, ישנם אנשים שנסיבות החיים לא אפשרו להם לחוות בילדותם המוקדמת קשר רציף ומשמעותי עם אמם. לעיתים מדובר בנסיבות בריאותיות, פיזיות או נפשיות, ולעיתים באילוצים שהביאו לגידול במסגרת חוץ־ביתית או להיעדרות ממושכת של הדמות המטפלת העיקרית.

חשוב להדגיש כי הדברים הבאים מתייחסים בעיקר לשנות החיים הראשונות, מלידה ועד גיל שלוש, שבהן מתרחשים תהליכים התפתחותיים משמעותיים בעולמו הרגשי והנפשי של הילד.

היעדרותה של דמות משמעותית בתקופה זו עשויה להשפיע על הדרך שבה הילד לומד ליצור קשרים, לבטוח באחרים, לבטא את צרכיו ולהתמודד עם פרידה. עם זאת, אין מדובר בתוצאה הכרחית או אחידה. ילדים שונים מגיבים באופן שונה למציאות חייהם, וההתפתחות מושפעת גם מאיכות הטיפול שהם מקבלים, מרציפות הקשרים ומנוכחותן של דמויות מיטיבות אחרות.

אצל ילדים מסוימים נוכל לראות נטייה להסתגרות, להימנעות או לקושי ביצירת קשרים. אחרים עשויים להפגין תלות רגשית רבה, לחפש קרבה באופן אינטנסיבי או להתקשות בפרידה. ישנם ילדים שנראים עצמאיים מאוד לגילם, אך לעיתים עצמאות מוקדמת זו עשויה להיות גם דרך להתמודד עם מציאות שבה לא תמיד היה מי שייענה לצורכיהם הרגשיים.

אין פירוש הדבר שכל עצמאות מעידה על קושי, או שכל תלות מעידה על חסך. התנהגות האדם היא רק חלק מן הסיפור כדי להבין את עולמו הפנימי עלינו להתבונן בו ברגישות, בסקרנות ומתוך היכרות עם סיפור חייו.

בספרות הטיפולית מתואר תהליך התפתחותי מרכזי בשם ספרציה ואינדיבידואציה, שאותו פיתחה הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר (1897–1985), יהודייה ילידת הונגריה שהיגרה לניו יורק על רקע עליית הנאציזם.

תיאוריה זו התפתחה מתוך תצפיות שערכה מאהלר על תינוקות וילדים, והיא שמה במרכז את האינטראקציות הממשיות בין הילד לדמויות המטפלות בו בשנות החיים הראשונות. היא נחשבת לחלק משמעותי מזרם יחסי האובייקט.

על פי מאהלר, תהליך הספרציה־אינדיבידואציה מתרחש בעיקר בשלוש השנים הראשונות לחיי הילד, ובמהלכו מתפתחת בהדרגה תחושת העצמי הנפרד שלו. מאהלר תיארה שישה שלבים בהתפתחות זו, מן התקופה שלאחר הלידה ועד גיל שלוש בקירוב.

אפשר להבין את התהליך הזה כמעבר הדרגתי מתלות ראשונית אל היכולת לחוות את עצמי כאדם נפרד, בעל רצונות, רגשות וצרכים משלי, ובו בזמן לשמור על קשר עם הדמויות המשמעותיות בחיי.

במילים אחרות, הילד אינו נדרש לבחור בין עצמאות לבין קשר. הוא זקוק לשניהם: למרחב שבו יוכל לגלות את עצמו, ולידיעה שיש לו לאן לשוב כאשר הוא זקוק לקרבה, לביטחון ולהרגעה.

כאשר הקשר הראשוני נפגע כיצד אפשר לבנות מחדש את האמון?

כאשר הקשר הראשוני אינו זמין, אינו רציף או אינו מספק מענה רגשי מספק, הילד עשוי להזדקק בהמשך חייו לתהליך שיסייע לו לבנות תחושת ביטחון ואמון. אין פירוש הדבר שאפשר להשיב את הזמן לאחור או ליצור מחדש את הילדות שלא הייתה, אלא שאפשר להעניק לאדם חוויות קשר חדשות, שיאפשרו לו לפתח דרכים נוספות להתמודד עם רגשותיו וליצור קשרים משמעותיים.

הדבר דורש מאתנו, המבוגרים והמטפלים, להציע לילד קשר יציב, צפוי ומכבד. קשר שבו הצרכים שלו מקבלים מקום, שבו הוא אינו נדרש להסתיר את רגשותיו כדי לזכות באהבה, ושבו גם כאשר הוא מתרחק, מתנגד או בוחן את גבולות הקשר, המבוגר ממשיך להיות נוכח באופן עקבי ומיטיב.

לעיתים, דווקא ילדים שחוו חוסר יציבות בקשרים משמעותיים יתקשו בתחילה להאמין לקשר החדש. הם עשויים לבחון שוב ושוב אם המבוגר יישאר, אם הבטחותיו יתקיימו ואם אפשר לסמוך עליו. אין לראות בכך בהכרח ניסיון מכוון להקשות על המבוגר, אלא לעיתים ביטוי לחשש עמוק מפני אובדן נוסף.

בניית האמון היא אפוא תהליך ממושך. היא אינה מתרחשת באמצעות הבטחה חד־פעמית, אלא דרך חוויות חוזרות של נוכחות, הקשבה, עקביות ואכפתיות.

האם הביולוגית עשויה להיות הדמות המתאימה ביותר לחידוש הקשר כאשר הדבר אפשרי ובטוח לילד. במצבים אחרים, דמות מטפלת חלופית, יציבה ואוהבת יכולה למלא תפקיד משמעותי ביותר בהתפתחותו.

העיקר אינו בהכרח זהותה של הדמות, אלא איכות הקשר שהיא מסוגלת להציע: קשר שבו הילד יכול להרגיש שהוא נראה, נשמע ואינו נדרש לוותר על עצמו כדי להישאר שייך.

וכאן אנו חוזרים אל סיפורה של רבקה אמנו.

רבקה אמנו – משושנה בין החוחים אל המרחב המאפשר חיים

המציאות הזאת נשקפת היטב מחייה של רבקה אמנו, שגדלה בבית שבו הייתה, כדברי המדרש, בבחינת "שושנה בין החוחים".

רבקה חיה לצד אביה, בתואל, ואחיה, לבן הארמי, המתוארים במקורות כדמויות שליליות מבחינה מוסרית ורוחנית. היא גדלה בסביבה שבה נדרשה לשמור על טהרתה ועל דרכה, למרות המציאות שסביבה.

על פי המסורת המובאת בדברי חז"ל, רבקה הייתה בת שלוש כאשר יצאה מבית הוריה. אין בידינו להסיק מכך כיצד חוותה מבחינה נפשית את שנות ילדותה, או לקבוע במונחים טיפוליים מה היו השלכותיהן עליה. עם זאת, הסיפור החסידי על רבקה מאפשר לנו להתבונן במעבר שלה מבית אביה אל ביתו של יצחק כיציאה ממרחב מורכב אל עבר אפשרות חדשה של חיים, קשר ומשמעות.

הרבי מליובאוויטש מסביר באופן נפלא את הדימוי שבו משתמש המדרש, כשהוא ממשיל את רבקה לשושנה בין החוחים.

רבקה הייתה טהורה וצדקת, אך הייתה מוקפת בחוחים קוצים בדמותם של בתואל אביה ולבן אחיה.

בגידולן של שושנים אפשר לראות דבר פלא: הקוצים גדלים סביב השושנה ומקיפים אותה מכל עבר. במבט ראשון אפשר לחשוב שתפקידם לשמור עליה מפני מזיקים. ואולם, הרבי מפנה את תשומת לבנו לנקודה אחרת: כל עוד השושנה נשארת באדמה, במקום גידולה, הקוצים ממשיכים להתקיים לצדה. ברגע שהשושנה נעקרת ממקומה, הם מאבדים את נקודת האחיזה שלהם.

אפשר ללמוד מכך משל על מציאות שבה אדם אחר אינו רואה בהכרח את טובתו של הזולת, אלא את התועלת שהוא מפיק ממנו. לעיתים, מה שנראה כלפי חוץ כשמירה, הגנה או דאגה, עלול להפוך לדרך שבה אדם מבקש לשמר את תלותו של האחר בו.

בספרות הטיפולית אפשר למצוא מצבים שבהם הזולת נתפס כאובייקט שנועד לספק את צרכיו של אדם אחר, במקום להיות מוכר כאדם שלם, בעל רצונות, רגשות וצרכים משלו. במצבים כאלה, הקשר עלול להפוך למרחב שבו האדם אינו חופשי להתפתח, להיפרד או לבחור את דרכו.

חשוב להדגיש שלא כל קשר של תלות, ולא כל דאגה או הגנה, הם שימוש באחר. קשרים אנושיים בריאים כוללים תלות הדדית, אחריות ודאגה. ההבדל נעוץ בשאלה אם הקשר מאפשר לשני הצדדים לצמוח, או אם אחד מהם נדרש להישאר במקומו כדי שהאחר יוכל לשמר את תחושת הביטחון או השליטה שלו.

בדרך זו מסביר הזוהר את להיטותם של כוחות הסטרא אחרא הצד האחר, המתנגד לקדושה ללכוד ברשתם נשמות גבוהות וטהורות. על פי תפיסה זו, כוחות הרע מבקשים להיאחז בקדושה, משום שאחיזתם בה מאפשרת להם להמשיך להתקיים.

כך גם בתואל ולבן, על פי הסיפור החסידי, לא היו מעוניינים לאפשר לרבקה לעזוב את ביתם. רבקה הייתה מקור ברכה, אך לא בהכרח זכתה לקבל את המרחב הדרוש לה כדי לממש את דרכה.

הרבי מסביר כי כאשר רבקה הייתה קטנה ונתונה ברשות משפחתה, לא הייתה אפשרות להוציאה משם. כאשר מלאו לה שלוש שנים, ועל פי המסורת ההלכתית הייתה ראויה לנישואין, נוצרה האפשרות להוציאה מן המרחב שבו גדלה ולקשרה אל בית אברהם ויצחק, המייצג את צד הקדושה.

אברהם חש בכך, ובו ביום שלח את אליעזר כדי להביא את רבקה. במסורת החסידית מתואר גם נס קפיצת הדרך, שאפשר את הגעתו המהירה של אליעזר, כדי שרבקה לא תישאר אפילו רגע מיותר במקום שהשפעתו עליה שלילית.

המשל של השושנה בין החוחים מאפשר לנו להבין את משמעותה של יציאה ממרחב שאינו מאפשר צמיחה. לעיתים, כדי שהאדם יוכל להתפתח, עליו להיפרד ממסגרת שמגבילה אותו. אך אין די בעצם ההיפרדות. הוא זקוק גם למרחב חדש, שבו יוכל לבנות קשרים, לפתח את זהותו ולחוות את עצמו כאדם בעל ערך בפני עצמו.

גיל שלוש בחייה של רבקה – נקודת מפגש בין המסורת להתפתחות הנפש

כאן אנו שבים לנקודה שבה פתחנו את הדיון: גיל שלוש, שבו יצאה רבקה מבית אביה על פי המסורת, וגיל שלוש, המסמן בקירוב את סיומו של פרק מרכזי בתהליך הספרציה־אינדיבידואציה שתיארה מאהלר.

חשוב להבחין בין שני הדברים. המקורות התורניים והחסידיים אינם מתארים את יציאתה של רבקה באמצעות המושגים הפסיכולוגיים של מאהלר, ואי אפשר לומר שהאירועים בחייה מוכיחים את התיאוריה הטיפולית. ובכל זאת, אפשר לקיים בין שני העולמות שיחה רעיונית משמעותית.

בשני המקרים אנו פוגשים את שאלת הקשר שבין האדם לבין המרחב שבו הוא גדל, את הצורך בביטחון ואת האפשרות להיפרד ולהתפתח.

במונחים התפתחותיים, הילד זקוק לקשר ראשוני המאפשר לו לבנות אמון, ובהדרגה גם לגלות את עצמו כאדם נפרד. במבט החסידי על סיפורה של רבקה, אנו פוגשים דמות היוצאת ממרחב משפחתי מורכב ומתחילה פרק חדש בחייה.

אין הכוונה שרבקה הייתה זקוקה בהכרח לתהליך טיפולי, או שהמקורות מספרים לנו על עולמה הנפשי במונחים קליניים. החיבור הוא ברובד העקרוני: האדם זקוק למרחב שבו יוכל להיות הוא עצמו, לצמוח וליצור קשרים שאינם מבוססים על ניצול או על תלות כפויה.

יתרה מכך, היכולת להיפרד אינה מחייבת למחוק את העבר. אדם יכול לצאת מבית ילדותו, לבנות משפחה חדשה וליצור קשרים משמעותיים, מבלי להתכחש למקום שממנו בא. וכאשר קשר חדש נבנה מתוך חופש, כבוד והדדיות, הוא עשוי לאפשר לאדם לגלות בעצמו כוחות שלא היה יכול לממש קודם לכן.

רבקה יוצאת מבית אביה ומגיעה אל ביתו של יצחק. יצחק, מצדו, שב אל ביתו לאחר תקופה שבה היה מנותק מן הידיעה על מות אמו. שניהם מגיעים אל נקודת מפגש חדשה בחייהם, וכל אחד מהם מביא עמו מסע אחר.

רבקה מביאה עמה את האפשרות להתחיל מחדש. יצחק נושא עמו את האהבה לאמו ואת הכאב על אובדנה. המפגש ביניהם מאפשר לשני המסעות הללו להיפגש, וממנו צומחת מציאות חדשה.

שלוש השנים שבין פטירת שרה להגעת רבקה – שני מסעות, בית אחד

על פי המסורת, שלוש שנים חלפו בין פטירת שרה אמנו לבין נישואי יצחק ורבקה. במשך תקופה זו, יצחק לא ידע על פטירת אמו, משום ששהה בבית מדרשם של שם ועבר או, לפי דעה אחרת, בגן עדן.

כאשר שב יצחק לביתו ונודע לו על מות אמו, הוא נדרש להתמודד עם האובדן. קדושתו, לימוד התורה שלו והתקופה המשמעותית שעבר לא ביטלו את הכאב האנושי הכרוך בפרידה מאם אהובה.

אפשר לראות בכך נקודה חשובה: גם אדם שחייו מלאים ברוחניות, בלימוד ובמשמעות אינו חסין מפני כאב. הרוחניות אינה מבטלת את האנושיות, והקדושה אינה מונעת מן האדם לחוות געגוע, צער ואבל.

במקביל, על פי הסיפור החסידי על רבקה, שלוש השנים הללו היו תקופה שבה היא עדיין חיה בבית אביה, במרחב שתואר כ"שושנה בין החוחים". גם היא עמדה בפני מעבר משמעותי בחייה יציאה מן הבית שבו גדלה והגעה אל מרחב חדש.

אין בידינו לדעת כיצד חוותה רבקה את שלוש השנים הללו מבחינה נפשית, אך הסיפור המסורתי מאפשר לנו להתבונן במפגש שבין שני מסעות שונים: יצחק שב מתקופה של התעלות רוחנית ונדרש להתמודד עם אובדן, ורבקה יוצאת ממרחב מורכב ונכנסת אל בית חדש, שבו היא יכולה לבנות חיים משלה.

בנקודה זו מתגלה משמעותה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא משתקפת במבט החסידי על סיפור חייהם.

אין מדובר בהוכחה שכל אירוע קשה בחיינו מתרחש כדי להכין אותנו לתפקיד מסוים, או שכל כאב נועד להוביל אותנו אל מפגש שנקבע מראש. אין לנו תמיד היכולת להבין את חשבונות ההשגחה, ואין נכון להסיק מכך שעל האדם לקבל פגיעה או סבל כאילו היו הכרחיים.

אולם אפשר למצוא בסיפורם של יצחק ורבקה הזמנה להתבוננות: גם כאשר שני אנשים מגיעים אל קשר חדש ממקומות שונים מאוד, הם עשויים למצוא בו אפשרות לצמיחה, להמשכיות ולבניית חיים משותפים.

יצחק שב אל ביתו ונדרש לעבד את האובדן. רבקה מגיעה אל אותו בית ומביאה עמה נוכחות חדשה. היא אינה מבטלת את כאבו של יצחק, ואינה נדרשת להיות אמו. היא נעשית בת זוגו, והקשר ביניהם מאפשר לו למצוא נחמה.

וכאן אנו חוזרים אל הפסוק: "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו… וינחם יצחק אחרי אמו".

האוהל של שרה – כאשר האהבה החדשה אינה מוחקת את האהבה הישנה

רש"י מתאר כיצד, עם כניסתה של רבקה לאוהל, חזרו סימני הברכה שהיו בו בחייה של שרה: הנר שדלק מערב שבת לערב שבת, הברכה שהייתה מצויה בעיסה והענן שהיה קשור על האוהל.

יש כאן תיאור מופלא של המשכיות. שרה אינה חוזרת לחיים במובן הגשמי, ורבקה אינה נעשית שרה עצמה. ובכל זאת, משהו מן האור שהיה בבית שב ומופיע.

יצחק אינו נדרש לוותר על אהבתו לאמו כדי לאהוב את רבקה. הוא אינו צריך לשכוח את שרה כדי לבנות קשר חדש. דווקא בתוך האוהל המזוהה עם אמו, הוא יכול לגלות שהחיים אינם חייבים להיעצר במקום שבו האובדן התרחש.

הנחמה אינה מחיקה של העבר, אלא פתיחת מקום להווה ולעתיד. רבקה אינה מחליפה את שרה, אלא מאפשרת לחיים לשוב ולזרום במקום שבו האובדן עצר אותם.

אפשר לראות כאן גם את ההבדל בין החלפתו של אדם לבין המשכיותו של קשר. אדם חדש אינו יכול להיות האדם שאבד לנו. הוא אינו יכול להשיב את קולו, את נוכחותו או את הרגעים שכבר חלפו. אבל הוא יכול להיות נוכח לצדנו, לאפשר לנו לשאת את הגעגוע, ובהדרגה לפתוח בפנינו מרחב שבו החיים יכולים להמשיך ולהתפתח.

וזו אולי אחת המשמעויות העמוקות של נחמה בחיינו: לא תמיד אנו זקוקים למי שיסביר לנו מדוע קרה מה שקרה, ולא תמיד אנו זקוקים למי שיבקש מאתנו להתגבר ולהמשיך הלאה. לעיתים אנו זקוקים לאדם שיישב לצדנו, יכיר בכאבנו ולא ינסה להחליף את מה שאבד.

מתוך המפגש הזה עשויה להיוולד האפשרות לחזור ולחוש את החיים.

במובן הזה, רבקה מביאה אל חייו של יצחק לא רק אהבה חדשה, אלא גם את האפשרות לשוב ולחיות לצד הזיכרון. האוהל נשאר אוהלה של שרה, אך בתוכו נפתח מרחב חדש לחיים.

וזו זכותה הגדולה של רבקה אמנו: לא לבטל את האבל של יצחק, אלא להיות לצדו עד שיוכל למצוא בתוכו מקום גם לכאב וגם לאהבה, גם לזיכרון וגם להמשכיות.

הנחמה שהכניס הבעל שם טוב לחייהם של הורים שאיבדו את בנם בן השנתיים

אדמו"ר הריי"צ מספר סיפור נפלא על אישה אחת שבאה אל הבעל שם טוב וסיפרה לו בבכי כי היא חשוכת בנים ולא זכתה לפרי בטן.

"סעי לביתך וה' יברכך שתזכי לבן", בירך אותה הצדיק.

האישה חזרה לביתה שמחה וסיפרה לבעלה, ר' יעקב, שהיה צדיק נסתר, על ברכתו של הבעל שם טוב. כעבור שנה חבקו בני הזוג בן. הילד היה יפה תואר ומוצלח, והוריו רוו ממנו רוב נחת.

בהגיע הבן לגיל שנתיים הביאוהו הוריו אל הבעל שם טוב כדי שיברך אותו. הצדיק לקח את הילד על ידיו ונישקו. אחר כך החזירו להורים המאושרים וציווה עליהם לנסוע הביתה.

אך שבו בני הזוג לביתם, נפטר הילד בפתאומיות.

עם תום השבעה נסעו ההורים השכולים, שבורים ורצוצים, אל הבעל שם טוב ושפכו לפניו את מר לבם.

הבעל שם טוב הרהר לרגע וביקש לספר להם סיפור.

מעשה במלך אדיר, שלא היה חסר לו מאומה, מלבד בן שיירש את הממלכה האדירה וימשיך את מורשת אביו. כל ימיו היה המלך מיצר על כך שהוא נותר ערירי.

פעם אחת כינס המלך את יועציו וביקש את עצתם. קם יועץ אחד ואמר: "איש לא יוכל לעזור למלך מלבד היהודים! יוציא המלך צו כי אם עד תום שנה מהיום לא יזכה המלך בבן, יגורשו כל היהודים מארצו".

הסכים המלך לדברי היועץ וגזר את הגזירה.

התכנסו היהודים בבתי הכנסת, צמו, אמרו תהילים וביקשו רחמים מאת ה' שייתן למלך בן. בכייתם ובקשתם בקעו את כל הרקיעים.

בגן עדן הייתה נשמה קדושה וטהורה, וזו לא יכולה הייתה לראות בצערם של היהודים. באה והתייצבה לפני כיסא הכבוד ואמרה: "ריבונו של עולם! שלח אותי לעולם כבנו של המלך, ובלבד שהיהודים לא יסבלו, חלילה".

וכך היה. עוד בטרם כלתה השנה, ילדה המלכה בן. המלך היה מאושר מאוד, וכמובן ביטל את הגזירה על היהודים.

בן המלך גדל וביקש לרכוש חכמה. סקרנותו של הילד הפיקח לא ידעה גבולות. המלך שכר פרופסור מפורסם ללמד את בנו. יורש העצר הצעיר גילה כישרונות נדירים בכל תחום שלימדו אותו, אך הלימודים לא היו לרוחו. משהו בנשמתו לא ידע סיפוק.

ביום מן הימים שיתף הנסיך את אביו המלך בחוסר הסיפוק שלו מהלימודים. קם המלך ושלח את בנו אל הבישוף, "בכבודו ובעצמו", ומעתה הוא יהיה לו למורה.

הבישוף הסכים ללמד את בן המלך, אך הציב תנאי: שעתיים בכל יום יורשה לו להתייחד בחדרו באין מפריע. בזמן זה לא יינתן גם לבן המלך להפריע את מנוחתו, כי באותו זמן הוא מסתגר בחדרו ועולה השמימה.

המלך ניאות להבטיח לו זאת.

הנסיך היה תלמיד מצטיין, והבישוף הבטיח למלך המאושר כי בנו נועד לגדולות. חלפו חודשים. הנסיך התקדם מאוד בלימודיו, אך עדיין לא מצא מרגוע לנפשו.

הנסיך הסקרן לא יכול היה להתאפק מלדעת מה עושה הבישוף בזמן שהוא מסתגר בחדרו. התעלומה הטרידה את מנוחתו בימים ובלילות.

שכפל הנסיך מפתח לחדרו של הבישוף ונכנס לחדר בשעת ההתייחדות של מורהו הדגול.

לתדהמתו, הוא ראה את הבישוף יושב ולומד בספרי תורת ישראל, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.

הבישוף נבהל ונסוג לאחור. פחד ומורא אחזו בו. סודו הכמוס התגלה היותו יהודי.

הנסיך סגר את הדלת, התיישב סמוך ל"בישוף היהודי" ומיהר להרגיעו.

"אל נא תדאג, לא אספר על כך לאיש. זה זמן רב שנמשך אני ללמוד על הדת היהודית. אבקשך ללמד אותי יהדות", אמר הנסיך.

בחוסר ברירה נאלץ הבישוף ללמד את הנסיך ולהכיר לו את היהדות. עולם חדש ומרתק נגלה לפני הנסיך. כל מאווייו היו מעתה נתונים להגות בתורת ה'.

לאחר תקופה הודיע הנסיך לבישוף על רצונו להתגייר ולהצטרף לעם הנבחר. כל ניסיונותיו של המורה להניא את הנסיך ממעשהו עלו בתוהו.

בפעם הבאה שנסע הנסיך לבקר את אביו, הוא לא סיפר לו מאומה ממה שעובר עליו ומתחולל בקרבו פנימה.

זמן קצר לאחר מכן יצא מביתו ולא שב. הוא התלבש בבגדי איכר פשוטים, יצא למדינה אחרת, התגייר וחי כיהודי כשר וחרד לדבר ה' עד יום מותו.

כשחזרה ועלתה הנשמה הגבוהה והקדושה לעולם האמת ועמדה למשפט לפני בית הדין של מעלה, לא העז איש מן המקטרגים לומר דבר רע על נשמה קדושה שכזו, שבחרה לרדת לעולם הזה בהקרבה למען כלל ישראל.

לבסוף העלה המקטרג טיעון אחד ויחיד: הנשמה עדיין זקוקה לתיקון ולזיכוך, שהרי במשך שנתיים גדל הילד בבית להורים שאינם יהודים וינק חלב מאם שאינה יהודייה, חלב שאינו כשר ליהודי.

בבית הדין נגזר שעל הנשמה לרדת שוב לעולם הזה, להיוולד לאם יהודייה כדי לינוק ממקור טהור וכשר, חלב של אם יהודייה.

כאן הפסיק הבעל שם טוב את שטף דיבורו, שקע בהרהורים, ואחר כך המשיך לספר להורים את סוד נשמתו של ילדם:

"נשמתו של הילד שלכם היא היא אותה נשמה קדושה ונעלית! אתם זכיתם לתקן אותה, וכעת היא שבה לשכון במקומה הראוי בשמים. אף על פי שלא הוקצבו לכם ילדים מלמעלה, הוחלט לתת לכם את הזכות לקבל את הנשמה הקדושה כדי שהיא תגיע אל מנוחתה".

שמעו ההורים הנרגשים את סיפורו של הבעל שם טוב והחלו למלמל: "לא ידענו איזו נשמה קדושה הופקדה בידינו. מי יודע, שמא לא נהגנו עמה כשורה, ולא שמרנו עליה בקדושה ובטהרה כראוי".

בדמעות הם ביקשו מהצדיק תיקון על כך שאולי לא נתנו לבנם את הכבוד המגיע לנשמה כה גדולה ואצילית.

פנה הבעל שם טוב לר' יעקב, האב, ואמר:

"עליך להיות שמש בבית הכנסת. שים לבך היטב לילדים הרכים הבאים לבית הכנסת אך אינם יודעים עדיין לקרוא מן הסידור. אסוף אותם למקום אחד, ולמד אותם לענות 'אמן', 'ברכו', 'שמע ישראל' ו'קדושה' עם הציבור".

כמו כן, הורה לו להגביה את הילדים ולסייע להם לנשק את ספר התורה.

לאם ציווה הבעל שם טוב שתהפוך למיילדת ותסייע במיוחד ליולדות עניות.

"כשתסייעי בלידה של בן, תמשיכי ותלווי את היולדת. הקפידי שעד לברית המילה יקראו לפניו קריאת שמע, וסביב מיטת התינוק יתקבצו ילדים לומר ברכות ופסוקי תורה. מהברית והלאה, דאגי לכיסוי ראש עבור התינוק, וכן שיקפידו ליטול את ידיו שחרית".

טרם יצאו בני הזוג, בירך אותם הבעל שם טוב בברכת ה' ובתנחומי החלמה משברון הלב הגדול, במות בנם יחידם.

נסעו בני הזוג לביתם ומיהרו לקיים את מצוותו של הצדיק. האיש נעשה לשמש בבית כנסת גדול בעיר פינסק, והאישה הפכה למיילדת. שניהם מילאו את כל אשר ציווה עליהם הבעל שם טוב בזהירות גדולה.

חלפו שנתיים ימים, וה' בירך את בני הזוג בבן זכר. אהרן נקרא שמו בישראל. הילד גדל והיה לצדיק המפורסם רבי אהרן הגדול מקרלין, בן לאביו, הצדיק הנסתר ר' יעקב מפינסק.

אדמו"ר הזקן סיפר את הסיפור והפיק ממנו כמה וכמה לקחים: כדי לנחם את בני הזוג גילה הבעל שם טוב סודות נסתרים וכבושים מעולם גלגולי הנשמות, גילוי שעלול היה לגרור עונש לבעל שם טוב משמים על גודל הזכות בעידוד ילדים לעניית 'אמן' על החשיבות של מנהג ישראל לנשק את ספר התורה על כוחה של השתדלות בטוהר החינוך כבר מינקות, ועוד.

(מעובד על פי ספר השיחות, תש"א, עמ' 152).

מן הנחמה אל המשמעות – כיצד אפשר לשוב ולחיות לאחר אובדן?

לאחר המסע שעברנו בפרשת השבוע, בסיפורם של יצחק ורבקה, בדברי הרבי מליובאוויטש, בתובנות מן הספרות הטיפולית ובסיפורו של הבעל שם טוב, אפשר לשוב אל השאלה שבה פתחנו: כיצד נכניס נחמה אל חיינו?

סיפורו של הבעל שם טוב מציג דרך נוספת להתבונן בנחמה. הוא אינו מתאר רק ניסיון להקל את כאבם של הורים שאיבדו את בנם, אלא גם את הדרך שבה אפשר לסייע להם למצוא מחדש משמעות בתוך מציאות שלא בחרו בה.

הבעל שם טוב אינו מסתפק במילים של השתתפות בצער. הוא מספר להורים סיפור המעניק להם מסגרת רוחנית חדשה להבנת האובדן, ובהמשך מכוון אותם לעשייה שיש בה נתינה, אחריות וחיים.

חשוב לומר שאין פירוש הדבר שכל אדם שאיבד אדם יקר צריך למצוא מיד משמעות לאובדנו, או שהסבר רוחני יכול לבטל את הכאב. אין גם צורך לדרוש מן האדם להפוך את האובדן להזדמנות או להוכיח באמצעותו דבר מה. לכל אדם יש את הקצב שלו, את דרכו להתאבל ואת האופן שבו הוא לומד לשאת את מה שאירע.

אך הסיפור מלמד אותנו על האפשרות שלעתים, לצד הכאב שאינו נעלם, יכול להיפתח בהדרגה מרחב נוסף בחיים. מרחב שבו האדם אינו מוגדר רק באמצעות האובדן שחווה, אלא יכול לגלות מחדש את כוחותיו, את יכולתו לתת ואת האפשרות להיות משמעותי בחייהם של אחרים.

כאן מתחברים שלושת הסיפורים שבהם עסקנו.

יעקב אבינו מתקשה להתנחם כל עוד אינו יודע מה עלה בגורלו של יוסף. הידיעה שיוסף חי מאפשרת לו להשתחרר מחוסר הוודאות ולפגוש את בנו מחדש.

יצחק אבינו מגלה את גודל האובדן רק כאשר הוא שב לביתו, אך עם כניסתה של רבקה אל אוהלה של שרה נפתחת בפניו האפשרות לבנות קשר חדש, מבלי למחוק את אהבתו לאמו.

וההורים שבסיפור הבעל שם טוב, לאחר שאיבדו את בנם, מקבלים אפשרות למצוא מחדש משמעות בחייהם באמצעות העשייה למען ילדים, יולדות ומשפחות אחרות.

בכל אחד מן הסיפורים, הנחמה מופיעה בדרך אחרת. אין נוסחה אחת המתאימה לכולם, ואין דרך אחת שבה האדם חייב לעבור את תהליך האבל. אך בכל אחד מהם אנו פוגשים את האפשרות שהחיים לא יישארו לעד במקום שבו נעצרו.

נחמה היא לא תמיד היעלמות הכאב, אלא האפשרות להמשיך לחיות לצדו

אולי זהו המסר העמוק ביותר שאנו יכולים לקחת מפרשת השבוע.

רבקה אינה מחליפה את שרה. היא אינה מבטלת את כאבו של יצחק ואינה משיבה את המציאות לקדמותה. היא מביאה אל חייו אהבה חדשה, קשר חדש ואפשרות להמשכיות.

היא נכנסת אל האוהל שבו חיה שרה, ובמקום שבו פסקו סימני הברכה הם חוזרים ומופיעים.

אפשר לראות בכך משל לחיינו: לפעמים אנחנו מאבדים אדם אהוב, קשר משמעותי, תחושת ביטחון או את הבית שהכרנו. לעיתים אנחנו נושאים עמנו שנים של חוסר ודאות, כאב או בדידות. אנחנו עשויים להרגיש שמשהו בתוכנו נעצר, ושאין דרך להשיב את האמון או את תחושת הביטחון שאבדו.

במצבים כאלה, אנחנו לא תמיד זקוקים למי שיסביר לנו מה עלינו לעשות. לפעמים אנחנו זקוקים למישהו שיהיה מוכן להישאר לצדנו, להקשיב, להכיר בכאב שלנו ולא לדרוש מאתנו להתגבר עליו בקצב שאינו מתאים לנו.

מתוך נוכחות כזאת יכול להיבנות אמון. מתוך האמון יכולה להיווצר האפשרות לקשר חדש. ומתוך הקשר עשויה לצמוח בהדרגה היכולת לחזור ולחוות את החיים, גם כאשר הזיכרון והגעגוע ממשיכים להיות חלק מאתנו.

זו גם אחת התובנות שאפשר לקחת מן הספרות הטיפולית על התפתחות הנפש: האדם זקוק לקשרים משמעותיים המאפשרים לו להיות הוא עצמו, לחוות ביטחון, להיפרד כאשר הדבר נדרש ולשוב אל קשר מיטיב כאשר הוא זקוק לקרבה.

היכולת להתפתח אינה מחייבת למחוק את העבר. היכולת לאהוב אדם חדש אינה מחייבת לשכוח אדם שאבד. והיכולת להתנחם אינה מחייבת להפסיק להתגעגע.

אולי זו משמעותה של הנחמה בחייו של יצחק: רבקה אינה נדרשת להיות שרה, ויצחק אינו נדרש להפסיק לאהוב את אמו. בתוך הקשר החדש שנוצר ביניהם, מתאפשר לו להמשיך לחיות.

הנחמה אינה בהכרח היכולת לשכוח את מה שאבד, אלא היכולת למצוא מחדש מקום לחיים לצד הזיכרון.

וזו אולי גם הזמנה עבורנו: להיות עבור הזולת לא מי שממהר להציע פתרון לכאבו, אלא מי שמסוגל ליצור מרחב שבו הכאב יכול לקבל מקום, האמון יכול להיבנות מחדש, והחיים יכולים לשוב ולהיפתח.

שבת שלום ומבורך

מאת מישאל אלמלם