כשם שצריך לגרש את הרע כך צריך לדעת לשמור על הטוב!

על מי אנחנו נלחמים ועל מי אנחנו שומרים?

יש רגעים בהורות שבהם האהבה עצמה מעמידה אותנו בפני החלטה קשה. אנחנו אוהבים את הילד שלנו, מכירים את הלב שלו, יודעים כמה טוב יש בו, זוכרים את הרגעים שבהם הוא היה קטן ותמים, את הדברים שמרגשים אותו, את הכוחות שלו ואת החלומות שלו. ודווקא משום שאנחנו אוהבים אותו, אנחנו לפעמים נדרשים לומר לו: עד כאן. לא מפני שהפסקנו לאהוב. אלא דווקא מפני שאנחנו אוהבים.

הקושי הגדול הוא שלא תמיד ברור לנו היכן עובר הגבול בין שמירה לבין דחייה, בין הגנה לבין שליטה, בין דאגה אמיתית לבין פחד שהולך ומנהל אותנו. וככל שהילדים גדלים, השאלה נעשית מורכבת עוד יותר. כשהם קטנים, אנחנו יודעים פחות או יותר היכן הם נמצאים. אנחנו רואים עם מי הם משחקים, מה הם אוכלים, לאן הם הולכים ומה הם עושים.

אבל יום אחד הילד גדל. הוא יוצא מהבית. הוא פוגש עולם שלם שאנחנו כבר לא יכולים לראות את כולו. והיום, העולם הזה נמצא גם בתוך הבית. בתוך הטלפון. בתוך המסך. בתוך קבוצה שאנחנו לא נמצאים בה. בסרטון שאנחנו לא ראינו. בתוכן שהגיע אליו במקרה או אולי מתוך סקרנות, צורך, שאלה או חיפוש שהוא עצמו עדיין אינו יודע להגדיר.

ואז מתעוררת אצל ההורה שאלה כואבת: מה אני עושה עכשיו? האם אני חוסם? האם אני אוסר? האם אני לוקח את המכשיר? האם אני מתעמת? והאם, בתוך כל הרצון שלי להגן עליו, אני עדיין מצליח לראות את הילד?

השאלה הזאת איננה חדשה. לפני למעלה משלשת אלפים שנה היא כבר עמדה בתוך אחד הבתים הראשונים הכי יהודיים הכי חסידיים לזוג השלוחים הראשון עלי אדמות המתוארים בתורה. בביתם של אברהם ושרה. ושם, באופן מפתיע, התורה אינה מציגה בפנינו הורה שאוהב והורה שמחמיר. היא מציגה בפנינו שני הורים שאוהבים. שני הורים שרוצים בטובת ילדיהם. ושני הורים שרואים את המציאות אך אינם רואים אותה בדיוק באותה דרך.

"גרש האמה הזאת ואת בנה שרה רואה את ישמעאל":

התורה מספרת: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". שרה רואה משהו שמטריד אותה. היא אינה מתעלמת ממנו. היא אינה אומרת לעצמה: "הוא רק ילד. זה יעבור". היא רואה את מה שמתרחש כאן ועכשיו! ומתוך הראייה הזאת היא פונה אל אברהם ואומרת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

אלה מילים קשות. קשות לקריאה וקשות עוד יותר אם אנחנו קוראים אותן מתוך עולם ההורות שלנו. כי יש כאן ילד ישמעאל ואמו. ויש כאן דרישה להרחיק אותם מן הבית.

אבל התורה אינה משאירה אותנו עם המילים הקשות האלה בלבד. היא מיד מגלה לנו שגם אברהם מתקשה מאוד. "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". אברהם כואב מאוד. והמילה הזאת "בְּנו" משמעותית. התורה אינה כותבת רק שאברהם הצטער על המצב. היא מזכירה לנו: זה הבן שלו.

גם כאשר צריך להציב גבול. גם כאשר יש סכנה. גם כאשר מתקבלת החלטה קשה. ישמעאל נשאר בנו של אברהם. וזה אולי אחד הדברים הראשונים שאנחנו צריכים ללמוד מן הסיפור הזה על קשר: גבול יכול לשנות את המרחק בין אנשים, אבל הוא אינו חייב לשנות את עצם הקשר. אברהם אינו אדיש לישמעאל. להפך. הכאב שלו מעיד עד כמה הוא קשור אליו.

שתי דרכים לראות את אותו ילד:

וכאן מתגלה עומק נוסף. חז"ל, ובעקבותיהם מפרשים חסידיים, אינם מסתפקים בתיאור של מחלוקת בין אברהם לשרה. הם מנסים להבין: מדוע אברהם ראה את ישמעאל אחרת משרה? רש"י, על הפסוק "שמע בקולה", מביא: "בקול רוח הקודש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".

המדרש אינו בא לומר שאברהם היה אדם פחות משרה. להפך אברהם אבינו הוא אברהם אבינו. אבל דווקא כאן התורה מלמדת אותנו דבר עדין מאוד: לפעמים אדם יכול להיות גדול מאוד ובכל זאת אדם אחר יראה בתוך המציאות נקודה שהוא אינו רואה. ובמקרה הזה, דווקא שרה.

ההסבר שמביא אדמו״ר האמצעי, רבי דובער, מעמיק את ההבדל הזה. אברהם ושרה אינם רק מחזיקים בדעות שונות. הם מחוברים למציאות מתוך נקודות מוצא שונות. אברהם, במדרגתו הרוחנית, היה מרומם יותר מן העולם החומרי. שרה, לעומתו, הייתה קשורה יותר אל המציאות כפי שהיא מתקיימת בתוך העולם. ולכן גם הראייה שלהם את ישמעאל הייתה שונה.

אברהם מסוגל לראות את מה שישמעאל יכול להיות. שרה רואה את מה שישמעאל כאן ועכשיו! אברהם רואה את העתיד שרה רואה את ההווה. אברהם רואה את האפשרות שרה רואה גם את הסכנה.

ואולי דווקא כאן נמצא אחד הסודות הגדולים של הורות. כי הורה זקוק לשתי הראיות האלה! הוא זקוק ליכולת להסתכל על הילד שלו ולראות הרבה מעבר להתנהגות הנוכחית שלו. לראות את האדם שמאחורי הטעות. את הכוחות שמאחורי הכישלון. את הילד שמאחורי ההתנהגות שמדאיגה אותנו. אבל הוא גם חייב להיות מסוגל לראות את מה שקורה כאן ועכשיו לא רק את מי שהילד עשוי להיות יום אחד. אלא גם את מה שעלול לפגוע בו היום.

אברהם אומר, במילים אחרות: אני עדיין רואה את בני. שרה אומרת: ואני רואה מה קורה לבני. ושתי האמירות האלה אינן סותרות זו את זו. הן זקוקות זו לזו.

"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה":

ואז מגיע הפסוק שאולי הופך את כל הסיפור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם… כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ".

אם נשים לב ללשון. לא נאמר רק: "שרה צודקת". נאמר: "שמע בקולה". יש כאן הוראה לאברהם להקשיב. להכניס לתוך נקודת המבט שלו את נקודת המבט של שרה. כי לפעמים מה שחסר לנו כדי לראות נכון את הילד שלנו אינו עוד מידע. אלא עוד אדם שאוהב אותו ורואה אותו אחרת.

ואולי זו משמעות עמוקה של קשר. קשר אמיתי אינו מצב שבו שני אנשים רואים בדיוק אותו דבר. קשר אמיתי הוא מרחב שבו אני מסוגל להכניס לתוכי את הראייה שלך, גם כאשר היא שונה משלי.

אברהם אינו נדרש לוותר על האהבה שלו לישמעאל. הוא נדרש להקשיב לשרה. להסכים לראות את מה שהיא רואה. ורק אז הוא יכול לקבל את ההחלטה הקשה. החלטה שמרחיקה את ישמעאל מן הבית. אבל אינה מוחקת אותו מן הלב.

לא כל גבול הוא דחייה:

אולי זו אחת הנקודות החשובות ביותר שהסיפור הזה מבקש ללמד אותנו. יש גבול שנובע מכעס. יש גבול שנובע מפחד. יש גבול שנובע מהרצון לשלוט. אבל יש גם גבול שנולד מתוך אהבה עמוקה ואחריות.

הגבול הזה אומר: אני רואה אותך. אני אוהב אותך. ודווקא משום כך אני לא מוכן לאפשר לכל דבר להיכנס אל החיים שלך. זה הבדל עצום. כי כאשר ילד חווה גבול שאין מאחוריו קשר, הוא עלול לשמוע: "אתה הבעיה". אבל כאשר הגבול נולד מתוך קשר עמוק, המסר יכול להיות אחר: "אתה לא הבעיה. יש כאן משהו שפוגע בך, ואני רוצה לשמור עליך מפניו".    וזה אולי ההבדל בין להילחם בילד לבין להילחם על הילד!

אבל הסיפור עדיין לא הסתיים. אברהם שולח את ישמעאל. והמרחק שנוצר הוא ממשי. ובכל זאת, במסורת חז״ל מופיעה תמונה מרתקת של מה שמתרחש אחר כך: אברהם אינו מוחק את ישמעאל מחייו. הוא ממשיך להתעניין בו. ממשיך להגיע אליו לבקר אותו במדבר פארן. ממשיך לשאול לשלומו. ממשיך להיות אבא.

כאילו התורה מבקשת לומר לנו: אפשר להרחיק אדם מן הבית בלי להרחיק אותו מן הלב. והנקודה הזאת תהיה משמעותית מאוד כאשר נעבור מן הבית של אברהם ושרה אל הבתים שלנו. כי גם אנחנו נדרשים לפעמים לסלק משהו מביתנו תוכן מסוכן. השפעה שלילית. חברות לא בריאה. הרגל רע. גישה בעייתית. משהו שנכנס אל עולמו של הילד שלנו ופוגע בו.

אבל כאן עלינו לעצור ולשאול: כאשר אנחנו מסלקים את הדבר שמזיק לילד מה אנחנו עושים עם הילד עצמו? השאלה הזאת מקבלת משמעות חדשה לגמרי בדור שבו העולם כולו יכול להיכנס הביתה דרך מסך קטן.

להרחיק מן הבית לא מן הלב:

יש משהו כמעט בלתי נתפס בסיפור הזה. אברהם, שעל פי ציווי ה׳ נדרש לשמוע בקול שרה ולשלוח את הגר ואת ישמעאל, אינו הופך בעקבות ההחלטה לאדם שאינו מעוניין עוד לדעת מה קורה לבנו להפך בפרקי דרבי אליעזר מתואר הקשר של אברהם עם ישמעאל גם לאחר הפרידה: הוא ממשיך לבקר את ישמעאל בקביעות, להתעניין בשלומו, לשאול על חייו, על משפחתו ועל מצבו, ואף להעניק לו עצה לגבי הזוגיות שלו.

המרחק קיים. הגבול קיים. אבל גם הקשר קיים. וזו נקודה שאסור לנו לפספס. כי קל מאוד לחשוב על גבול כעל קו שמפריד בין שני צדדים: אני כאן ואתה שם. אבל אצל אברהם מתגלה אפשרות אחרת: אתה יכול להיות שם ואני עדיין אבא שלך. ההרחקה מן הבית אינה הופכת את ישמעאל לילד שהוצא מחייו של אברהם. היא אינה מבטלת את השייכות אליו. היא אינה אומרת: מכיוון שלא יכולת להישאר כאן, אינך שייך אליי יותר.

אברהם ממשיך להיות נוכח. וזה מלמד אותנו דבר עמוק על גבולות: גבול בריא אינו בהכרח סוף הקשר. לפעמים הוא הדרך שבה הקשר מגן על עצמו.

שרה אומרת: עד כאן. אברהם, גם לאחר שהוא מקבל את הגבול, ממשיך לומר במעשיו: אני כאן. שתי האמירות האלה יכולות לחיות יחד.

אבל מה באמת ראתה שרה?:

כדי להבין עד כמה הדבר הזה משמעותי, צריך לחזור לרגע שבו הכול התחיל. התורה אינה מספרת לנו ששרה התעוררה יום אחד והחליטה שהיא פשוט אינה רוצה את ישמעאל בבית.

היא ראתה: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" חז"ל נתנו למילה 'מצחק' – פירושים שונים, וביניהם זיהו בה התנהגויות חמורות הקשורות לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אין הכרח לקרוא את הדברים רק כתיאור של מעשה נקודתי. אפשר לראות בהם גם תיאור של השפעה. שרה אינה מתבוננת רק בשאלה: מה ישמעאל עושה? היא שואלת, למעשה: מה קורה בבית? איזו השפעה פוגשת עכשיו את יצחק? איזה עולם ערכי נכנס אל תוך מרחב שבו ילד עדיין מתעצב? ומה עלול לקרות אם ההשפעה הזאת תהפוך לחלק מן החיים הרגילים שלו?

וזו כבר שאלה הורית מאוד. כי כאשר ילד נחשף לדבר מסוים, אנחנו יכולים להתמקד בתוכן עצמו. אבל לפעמים השאלה החשובה יותר היא: איזו השפעה התוכן הזה מייצר בתוך העולם הפנימי שלו?

לראות את מה שקורה עכשיו בלי לאבד את מה שיכול להיות:

כאן אנחנו חוזרים אל ההבדל בין אברהם לשרה.

אברהם רואה את ישמעאל. שרה רואה את ההשפעה של ישמעאל על יצחק.

אברהם מסוגל לומר: יש בו כוחות. יש בו אפשרות. יש בו עתיד.

שרה אומרת: כל זה יכול להיות נכון. אבל כרגע יש כאן מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה.

וזה אולי אחד האתגרים הגדולים ביותר של הורות. אנחנו רוצים לראות בילד שלנו את מי שהוא יכול להיות. אבל דווקא מפני שאנחנו אוהבים אותו, אנחנו חייבים לפעמים לראות גם את מה שקורה לו עכשיו. לא כדי להגדיר אותו. לא כדי להדביק לו תווית. אלא כדי להגן עליו.

ילד שנחשף לתוכן שאינו מתאים לו אינו הופך בגלל זה לילד בעייתי.                                    מתבגר שנמשך למשהו שמזיק לו אינו הופך להיות אותו הדבר שאליו הוא נמשך.                 והתנהגות שאנחנו רוצים לעצור אינה בהכרח האדם שאנחנו רוצים להרחיק.

יש הבדל עצום בין לומר: הדבר הזה מסוכן לך. לבין לומר: אתה מסוכן לנו!                                הראשון מציב גבול. השני פוגע בשייכות.

ומה קורה כאשר הגבול פוגש מתבגר?:

כאן אנחנו נכנסים כבר לעולם שלנו. ילד קטן יכול לקבל מההורה מכשיר מוגבל. אבל מתבגר כבר חי בתוך עולם שבו הטכנולוגיה היא חלק מהחיים. הוא מדבר עם חברים. לומד. מחפש מידע. צופה. משחק. מקשיב למוזיקה. מכיר אנשים. מגלה רעיונות. נחשף לדברים שהוריו מעולם לא פגשו בגילו.

והחשיפה הזאת אינה רק טכנולוגית. היא אנושית. כי מאחורי כל חיפוש יש אדם. מאחורי כל סרטון יש לפעמים שאלה. מאחורי כל סקרנות יש צורך. ולפעמים גם מאחורי תוכן שאנחנו כהורים מתקשים מאוד להבין מדוע הילד שלנו נמשך אליו יש משהו שהוא מחפש. לא תמיד הוא יודע לומר מה. ולא תמיד גם אנחנו יודעים.

אבל אולי כאן מתחילה ההורות שגובה העיניים דורשת מאיתנו: לא רק לשאול: למה אתה רואה את הדבר הזה? אלא גם: מה אתה מחפש שם? זו אינה אותה שאלה. למה אתה רואה את זה? יכולה להישמע כמו חקירה. מה אתה מחפש שם? יכולה להיות הזמנה למפגש!

אולי הוא מחפש ריגוש. אולי שייכות. אולי סקרנות. אולי בריחה. אולי מישהו שיבין אותו. אולי מקום שבו הוא מרגיש חופשי. אולי תשובה לשאלה שהוא מתבייש לשאול. ואולי בכלל משהו אחר. אנחנו לא יודעים. וזה חשוב. אנחנו לא יודעים. הורות אינה מתחילה בכך שאנחנו יודעים בדיוק מה עובר על הילד. היא מתחילה בנכונות להיות מספיק קרובים כדי לנסות להבין.

להבין אינו להסכים:

אבל כאן צריך להיזהר מפער נוסף. אם אנחנו אומרים שצריך להבין את הצורך שמאחורי התוכן, אין פירוש הדבר שצריך להסכים לתוכן. אם אנחנו רוצים להבין מדוע ילד נמשך למשהו, אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לו להמשיך לצרוך אותו להפך.                          דווקא כאשר אני מבין טוב יותר מה הילד מחפש, אני יכול להציב גבול מדויק יותר.                                 אם אני מבין שהילד מחפש ריגוש אולי עליי למצוא איתו דרכים אחרות לחוות חוויות.                   אם הוא מחפש שייכות אולי אני צריך לבדוק היכן הוא מרגיש שייך בבית ובחברה.                      אם הוא מחפש תשובה לשאלה שמביכה אותו אולי הוא זקוק למבוגר שאפשר לשאול אותו בלי להתבייש.                                                                                                                  אם הוא מחפש בריחה אולי יש משהו בחיים עצמם שכואב לו מכדי להישאר איתו לבד.

לא תמיד נדע. ולא כל תוכן מסתיר סיפור עמוק. לפעמים סקרנות היא פשוט סקרנות.

לפעמים חבר שלח. לפעמים האלגוריתם הוביל. לפעמים הילד לחץ בלי לחשוב. ולפעמים יש שם צורך עמוק יותר. התפקיד שלנו אינו לאבחן אותו. התפקיד שלנו הוא להישאר איתו מספיק קרובים כדי שלא נצטרך לנחש מרחוק.

וכאן הדברים חוברים למה שטענה שרה:

שרה אינה אומרת: תנו לזה להמשיך כדי שלא נפגע בישמעאל. היא רואה סכנה כאן ועכשיו ומציבה גבול. אברהם לעומת זאת מתמקד בעתיד הקשר ואומר בעקבות זאת: נכון יש סכנה אבל זה לא אומר שגמרנו עם ישמעאל. הוא ממשיך להיות הורה.

וזה אולי הציר שעליו עומד כל המאמר: אפשר לסלק השפעה בלי לסלק אדם!                            אפשר לומר לתוכן: לא בבית שלנו, בלי לומר לילד: לא בעולם שלנו!

אפשר להגן על הילד בלי להפוך אותו לאויב. ואולי אפילו יותר מזה: כאשר הילד יודע שההורה אינו נלחם בו אלא נלחם עליו, הגבול עצמו יכול להפוך לשפה של אהבה.

שרה מלמדת אותנו לומר: יש דברים שלא נאפשר להיכנס אל הבית. אברהם מלמד אותנו להוסיף: וגם כאשר אנחנו מציבים את הגבול הזה אתה עדיין הבן שלנו.

ורק כאשר שתי האמירות האלה נפגשות, מתחיל להיווצר אותו מרחב נדיר שבו גבול אינו קורע קשר. הוא מחזיק אותו.

לפני ששואלים מה צריך לסלק צריך לדעת מה יש שם:

אם שרה מלמדת אותנו שלא כל דבר אפשר להשאיר בתוך הבית, אברהם מלמד אותנו שלא כל דבר שאנו מבקשים להרחיק צריך להרחיק אותנו מן האדם.

אבל יש כאן עוד שאלה. אם אנחנו רוצים להגן על ילד מפני השפעות שפוגעות בו, מה אנחנו עושים במקום מה שאנחנו מסלקים? זו שאלה שאולי אינה נשאלת מספיק.

קל יחסית לומר: אסור. לא מתאים. תפסיק. תמחק. תחסום. תתרחק. אבל ילד אינו יכול לחיות רק מתוך רשימת איסורים. הוא זקוק למשהו חי יותר. הוא זקוק למבוגר שיראה אותו. שישאל אותו מה מעניין אותו. מה מרגש אותו. מה אכפת לו. ומה גורם לו להרגיש שהוא חי.

וכאן אני נזכר בסיפור שסיפרה אלישבע סלודוביץ על ילדותה ועל המפגש שלה עם הרבי מליובאוויטש. הסיפור הזה אולי נראה במבט ראשון רחוק מאוד מן השיחה על גבולות. אבל בעיניי הוא נוגע בדיוק בלב שלה.

"כתבי אודות משהו שאכפת לך ממנו":

אלישבע הייתה ילדה בבית ספר שלא היה לה קל בו. היה בה עולם פנימי משלה, ובתוך העולם הזה היה מקום משמעותי מאוד לבעלי חיים. היא אהבה אותם. עד כדי כך שלעתים הייתה מביאה הביתה בעלי חיים שמצאה ברחוב. יום שישי אחד היא מצאה חתלתול. היא החזיקה אותו בידיה, ואז הבחינה ברבי שמתקרב. לרגע היא קפאה. אולי היא חששה. אולי היא ציפתה לנזיפה. אולי כבר הכירה את הפער שבין מה שמעסיק ילד לבין מה שמבוגרים חושבים שצריך להעסיק אותו.

אבל הרבי עצר. הוא הסתכל עליה. הסתכל על החתלתול. וחייך אליה חיוך רחב. ואמר לה: שבת שלום.

אין כאן נאום חינוכי. אין כאן הסבר. אין כאן ביקורת. יש כאן מפגש בין ילדה חתלתול ומבוגר. והמסר שעובר ביניהם כמעט בלי מילים הנו: ראיתי אותך ראיתי את עולמך!

הדבר הזה משמעותי במיוחד משום שאלישבע עצמה מתארת כיצד הרבי נתן מקום לעולם שהיה חשוב לה. שהיה חלק מחייה.

הדבר שב על עצמו כאשר אלישבע התבקשה לכתוב עבודת גמר בבית הספר והיא לא הייתה מעוניינת במשימה בלשון המעטה, הרבי לא הסתפק באמירה: את צריכה לכתוב. הוא שאל אותה ממה אכפת לה? מה מעניין אותה? וכאשר אמרה שבעלי חיים מעניינים אותה, הוא הציע לה לכתוב על צער בעלי חיים!

פתאום המשימה כבר לא הייתה רק משימה. היא התחברה אליה. היא התחילה לחקור. לקרוא. ללמוד. אפילו להתמודד עם הקושי בכתיבה בעברית. ומה שהיה קודם משהו שמבוגר ביקש ממנה לעשות, הפך למשהו שהיה שלה. וזה הבדל עצום.

לראות את הנקודה שהילד כבר מחזיק:

הרבי לא היה צריך להמציא לאלישבע תחום עניין. הוא היה צריך לגלות אותו!

וזה אולי אחד הדברים העמוקים ביותר שאפשר ללמוד על קשר חינוכי. לפעמים אנחנו מסתכלים על ילד ושואלים: מה חסר לו? הוא לא לומד מספיק. הוא במסך יותר מדי. הוא לא מקשיב. הוא מתפרץ. הוא מתנגד. הוא לא מתעניין במה שאנחנו רוצים שילמד.

אבל אפשר להתחיל בשאלה אחרת: מה כבר חי בו? מה מסקרן אותו? מה מושך אותו? על מה הוא יכול לדבר שעות? מה גורם לעיניים שלו להאיר? מה באמת אכפת לו?

זו אינה שאלה שמוותרת על חינוך. להפך זו שאלה שמחפשת את המקום שממנו אפשר להתחיל לחנך. כי ילד אינו רק אוסף של התנהגויות שצריך לתקן. יש בו עולם. וככל שאנחנו מצליחים לפגוש את העולם הזה, כך יש לנו יותר סיכוי להשפיע עליו בלי למחוק אותו.

וכאן מתחבר הסיפור אל דור המסכים:

אנחנו חיים בתקופה שבה העולם יודע לעשות דבר אחד בצורה יוצאת דופן: לגלות מה מושך את הילד ולהציע לו עוד מזה. המסך יודע לזהות מה תפס את תשומת הלב. הוא מציע עוד סרטון. עוד משחק. עוד תמונה. עוד תגובה. עוד תוכן. עוד חוויה. וככל שהילד נשאר שם, העולם הדיגיטלי ממשיך להציע לו דברים שיגרמו לו להישאר.     

לכן, כאשר הורה רואה את הילד שלו שקוע בתוכן מסוים, יש כאן שתי שאלות שונות לחלוטין.

השאלה הראשונה היא: מה התוכן הזה עושה לילד? והיא שאלה חשובה. יש תכנים שאינם מתאימים לגילו. יש תכנים שעלולים לחשוף אותו לדברים שהוא עדיין אינו מסוגל לעבד נפשית ורגשית. יש תכנים שעלולים לעורר בו פחד, בלבול, גירוי, אלימות או תפיסות שאינן מתאימות לעולם הערכי שאנו מבקשים לבנות עבורו.

ולכן לפעמים צריך לומר בפשטות: לא. צריך לסנן. צריך להגביל. צריך לחסום. צריך לקבוע גבולות. צריך להגן.

אבל יש עוד שאלה, שאינה מחליפה את הראשונה אלא מצטרפת אליה: מה הילד מוצא שם? וזו כבר שאלה של קשר.

התוכן הוא לפעמים שפה!

אולי אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים ללמוד כאשר אנחנו מתבוננים במתבגר הוא שלא תמיד כדאי לראות את ההתנהגות שלו רק כהתנהגות. לפעמים היא גם שפה.

לא במובן שכל התנהגות היא בהכרח מסר עמוק. ולא במובן שאנחנו צריכים לפרש כל לחיצה על סרטון כאילו היא מגלה סוד נפשי.

אלא במובן הפשוט: משהו מושך אותו לשם. והסקרנות שלנו יכולה להתחיל דווקא במקום שבו אנחנו מודים: אני עדיין לא יודע למה.

במקום: מה לא בסדר איתך שאתה רואה את זה? אפשר לפעמים לנסות: אני רוצה להבין מה מושך אותך בזה?

במקום: איך הגעת בכלל לדבר הזה? אפשר לשאול: מה יש שם שאתה אוהב?

ובמקום להניח שאנחנו כבר יודעים את התשובה: נשאל: מה אתה מחפש שם?

השאלה הזאת אינה מבטלת את הגבול. היא מאפשרת לנו להציב אותו מתוך היכרות עמוקה יותר עם הילד.

לא כל מה שאנו מרחיקים צריך להשאיר אחריו חלל:

וזה מחזיר אותנו אל שרה. שרה מבינה שיש דברים שאי אפשר להשאיר. יש השפעות שצריך לעצור.

אבל אם אנחנו לוקחים את העיקרון הזה אל ההורות שלנו, אסור לנו לעצור שם. כי אם ניקח מילד את הדבר שממלא את זמנו, את הריגוש שלו, את השייכות שלו או את הבריחה שלו  ונשאיר אחריו חלל החלל הזה יבקש להתמלא.

וזו אולי אחת הסיבות לכך שגבול לבדו אינו מספיק. צריך לסלק את מה שפוגע, אבל גם לבנות מקום שבו הילד יוכל לחיות. צריך להרחיק את התוכן המזיק, אבל לא רק לקחת. צריך להציע. לגלות. להכיר. ליצור. לחבר. להעניק חוויה. להחזיר לילד תחושת ערך. להחזיר לו אפשרות להרגיש שהוא מעניין, משמעותי, שייך ואהוב.

וזה כבר מתחבר אל המשמעות של הצורך במלאות פנימית בחיינו. כי כאשר אין לאדם מקור פנימי של חיות, משמעות ושייכות, העולם החיצוני נעשה רעב הרבה יותר.

הוא מבטיח לו: תראה אותי. תעשה אותי. תצרוך אותי. ואני אתן לך לרגע תחושה שאתה מלא. אבל המלאות הזאת תלויה שוב ושוב במה שנמצא בחוץ והיא מתפוגגת לה ברגע שתם לו הריגוש החיצוני.

אולי זו הסיבה שהרבי לא התחיל מן האיסור:

בסיפור של אלישבע, הרבי אינו מתחיל ממה שהיא לא עושה. הוא מחפש את המקום שבו היא כבר חיה. ממה אכפת לך? זו שאלה חינוכית עמוקה. כי היא אומרת לילד: יש בתוכך משהו ששווה להכיר. יש משהו שאתה אוהב. יש משהו שמעסיק אותך. אני לא רוצה רק ללמד אותך את מה שאני חושב שחשוב. אני רוצה לפגוש את המקום שממנו אתה יכול להתחיל ללמוד.

וזה מחזיר אותנו לאברהם. אברהם אינו מפסיק לראות את ישמעאל כבנו גם כאשר יש צורך להרחיק אותו מן הבית. הוא אינו אומר: אם ההתנהגות הזאת אינה מקובלת עליי גם אתה אינך מקובל עליי. הקשר נשאר.

וזה אולי בדיוק מה שילד צריך להרגיש כאשר אנחנו מציבים לו גבול: ההתנהגות שלך יכולה להיות לא מקובלת. התוכן הזה יכול להיות אסור. ההשפעה הזאת יכולה להיות מסוכנת. אבל אתה עדיין יקר לי מאוד. זהו הבדל קטן במילים. אבל הבדל עצום בנפש.

על מי אנחנו נלחמים?:

וכאן מתחילה להתבהר השאלה המרכזית והעיקרית:

כאשר הורה רואה ילד שנשאב אל המסך, אל תוכן מזיק, אל עולם שמדאיג אותו על מי הוא נלחם? אם הוא נלחם בילד, המאבק הופך מהר מאוד למאבק על כוח. מי ינצח? מי יקבע? מי יחזיק את המכשיר? מי ייכנע?

אבל אם ההורה נלחם על הילד, משהו אחר מתרחש. הוא יכול לומר: אני לא מוכן שהתוכן הזה ייקח ממך משהו. אני לא מוכן שתהפוך לצרכן של משהו שמקטין אותך. אני לא מוכן להשאיר אותך לבד מול עולם שמכיר היטב את נקודות המשיכה שלך. ואני גם לא מוכן לוותר עליך בתוך המאבק הזה. אני אשים גבול לתוכן. ואשמור את הקשר איתך.

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות ביותר של אותו בית של אברהם ושרה: שרה ידעה לומר: "גרש"! אברהם ידע להמשיך לומר: "בני"!

ובין שתי המילים האלה נבנה מרחב שלם של הורות. מרחב שבו אפשר להילחם במה שפוגע בילד בלי להילחם בילד עצמו!

לא רק לקחת גם להחזיר את הטעם:

יש נקודה שבה הורות של גבולות עלולה להיתקע. אנחנו מזהים משהו שפוגע בילד. אנחנו עוצרים אותו. מסננים. מגבילים. מוציאים. ואז אנחנו נושמים לרווחה.

אבל לפעמים דווקא אז מתחילה העבודה האמיתית.

כי אם הדבר שהילד היה שקוע בו נתן לו משהו ריגוש, עניין, שייכות, בריחה, תחושת מסוגלות או פשוט תחושה שיש לו משהו שמעסיק אותו אי אפשר להסתפק בכך שלקחנו אותו ממנו.

צריך לשאול: מה ניתן לו במקום? לא במקום במובן של תחליף מלאכותי. אלא כיצד נחזור יחד אל העולם הפנימי שלו ונגלה שם משהו שיכול להחזיק אותו.

במובן הזה, אחד הסיפורים המיוחדים על הרבי מליובאוויטש הוא סיפורו של ר' נחום מרקוביץ.

לא בא לי ללמוד!

ר' נחום מרקוביץ חסיד חב"ד איש של חסד אמיתי, אך בתקופה מסוימת בחייו לא הרגיש חשק בלימוד תורה. היה זה בשנות נערותו הוא היה עסוק בפעילות התנדבותית במסגרת המשמר אזרחי בשכונת קראון הייטס, והעולם המעשי תפס מקום משמעותי בחייו.

ביחידות אצל הרבי הוא הצליח לנסח את הדבר בצורה כנה מאוד. הוא לא הסתיר. הוא אמר שאין לו סיפוק אמיתי. שלא בא לו ללמוד. שהוא מרגיש שהוא כבר יודע הכול. אבל בתוך כל זה הייתה אצלו נקודה אחת קטנה, כמעט פרדוקסלית: "אכפת לי שלא אכפת לי".

המשפט הזה חשוב מאוד. כי הוא אומר: אני עדיין לא מנותק לגמרי. משהו בי עדיין רוצה לרצות. משהו עדיין בוער בי אכפת לי.

והרבי לא התייחס אליו כתלמיד שצריך לנזוף בו עד שילמד. הרבי התחיל ממנו. מן המקום שבו הוא נמצא.

הרבי שאל אותו בן כמה הוא, בירך אותו, והציע לו להתחיל ללמוד תורה באופן קבוע אבל באופן מותאם אישית.

לא סדרים ארוכים. לא החלטה דרמטית שתדרוש ממנו להפוך בן לילה לאדם אחר. חמש דקות כל יום! חמש דקות תורה שבכתב. חמש דקות תורה שבעל פה. וחמש דקות פנימיות התורה. ובהמשך, להוסיף בהדרגה.

הוא התחיל ללמוד פרשת שבוע עם פירוש רש"י במשך חמש דקות. לפעמים היה עוצר אפילו באמצע משפט. אבל דווקא העצירה הזאת יצרה דבר מעניין. הוא התחיל לחשוב על מה שקרא. והמחשבה המשיכה איתו במשך היום. והרצון לחזור ללימוד התחיל להופיע מעצמו. חמש דקות הפכו לשש. ומשם המשיך הלאה.

למה חמש דקות?:

אפשר לקרוא את הסיפור הזה כעצה פשוטה לניהול הרגלים. אבל בעיניי, בעצה של הרבי, יש בו משהו עמוק יותר. הרבי לא ניסה לכפות על ר' נחום מלאות מבחוץ. הוא לא ביקש ממנו להוכיח שהוא יכול. הוא חיפש את השער שדרכו אפשר יהיה להחזיר אותו אל עצמו.

וזה הבדל גדול. כי לפעמים כשאנחנו רואים ילד שמתקשה, אנחנו מנסים להעמיס עליו את כל מה שאנחנו מאמינים שחסר לו. עוד שיעור. עוד שיחה. עוד הסבר. עוד איסור. עוד תכנית. עוד פיקוח.

אבל אולי לפעמים הילד אינו זקוק לעוד עומס. הוא זקוק לנקודת כניסה. למשהו קטן מספיק כדי שלא יפחיד אותו, ואמיתי מספיק כדי לעורר בו שוב רצון.

הרבי מצא אצל ר' נחום את המשפט: "אכפת לי שלא אכפת לי". ושם התחיל. לא מהמקום שבו הרבי רצה שהוא יהיה. אלא מהמקום שבו הוא היה!

זו בדיוק שאלת המלאות:

וזה מחזיר אותנו אל העולם של המתבגר. כאשר אנחנו אומרים שילד נמצא יותר מדי במסך, אנחנו עלולים לראות רק את הבעיה: הוא מבזבז זמן. הוא מתנתק. הוא נחשף. הוא מתמכר. הוא לא קורא. הוא לא לומד. הוא לא מדבר.

אבל לפעמים צריך לשאול שאלה אחרת: מה המסך נותן לו שהוא אינו מקבל במקום אחר? שוב לא תמיד יש תשובה עמוקה. ולא כל שימוש במסך מעיד על חסך רגשי.

אבל כאשר השימוש הופך להיות מרכזי, כפייתי או קשה לוויסות, שווה לנו להיות סקרנים. אולי שם הוא מקבל תחושת הצלחה. אולי שם הוא מרגיש שייך. אולי שם הוא יכול להיות מישהו אחר. אולי שם אף אחד לא שופט אותו. אולי שם יש לו שליטה. אולי שם הוא מקבל ריגוש. אולי שם הוא פשוט מצליח לא להרגיש משהו אחר. אנחנו לא צריכים לקבוע מראש. אנחנו צריכים להקשיב.

ואז מגיעה שאלת ההורה:

נניח שהבנו שהילד מחפש שייכות. האם מספיק לומר לו: תפסיק להיות בטלפון? ברור שלא. אם הוא מחפש שייכות, צריך לחפש איתו מקומות שבהם יוכל להרגיש שייך.                              אם הוא מחפש מסוגלות, צריך ליצור עבורו חוויות שבהן הוא מצליח.                                            אם הוא מחפש תחום עניין, צריך לגלות יחד איתו מה באמת מעניין אותו.                                                אם הוא מחפש קשר, אולי לפני שמגבילים את זמן המסך צריך להתחיל להחזיר לתוך הבית זמן של מפגש.

לא כטקטיקה. לא כדי לגרום לו לעזוב את הטלפון. אלא מפני שקשר הוא צורך בפני עצמו. וזה בדיוק מה שהרבי עשה עם ר' נחום. הוא לא רק ביקש ממנו להפסיק להיות במקום אחד. הוא פתח לו דלת אל מקום אחר.

לא להחליף התמכרות אחת באחרת:

כאן חשוב גם דיוק. אנחנו לא צריכים להפוך כל חלופה למסך לפתרון.

אם ניקח מהילד את הטלפון ונמלא את כל חייו בעוד ועוד מטלות, שיעורים וחוגים לא בהכרח בנינו מלאות פנימית. גם עומס יכול להיות דרך לברוח מעצמי. המטרה אינה לייצר ילד עסוק.

המטרה היא לעזור לו להיות מחובר לעצמו. לאנשים סביבו. למשמעות. לגוף. לעולם. לסקרנות. ליצירה. לערכים. לאמונה. ליכולת להיות לבד בלי להרגיש בודד. וזה תהליך.

אי אפשר להוריד אותו מהמסך ולצפות שפתאום הוא יגלה את עצמו. כמו אצל ר' נחום, מתחילים בחמש דקות. במשהו קטן. במפגש אחד. בשיחה אחת. בתחום אחד שמעניין אותו.

במשהו שאפשר לומר עליו: בוא נראה מה יש כאן בשבילך.

עכשיו נדמה לי שאנחנו יכולים להבין את אברהם ושרה באופן עמוק יותר.

שרה אומרת: יש דברים שאסור להם להמשיך להתקיים בתוך הבית זה הגבול. אבל אברהם מלמד אותנו: שגם אחרי הגבול האדם נשאר אדם.

והסיפור של הרבי מוסיף נדבך נוסף: לא די לשמור על הילד מפני מה שפוגע בו. צריך לעזור לו למצוא בתוכו ובחייו משהו שהוא רוצה לשמור עליו. זו כבר אינה רק הגנה. זו בנייה. כי בסופו של דבר, ילד לא יכול לחיות כל חייו כשההורה עומד לידו ואומר: אל תראה. אל תיכנס. אל תיגע. אל תעשה. אל תלחץ. אל תחפש.

ההורות צריכה להגיע למקום שבו הילד מתחיל לומר בעצמו: אני יודע למה אני בוחר במה שאני בוחר. לא מפני שההורה כבר אינו נחוץ. אלא מפני שהקשר עם ההורה עזר לו לפתח קשר עם עצמו.

ההבדל בין שליטה לבין קשר:

שליטה שואלת: איך אני גורם לילד לעשות את מה שאני רוצה? קשר שואל: איך אני עוזר לילד להכיר את עצמו מספיק כדי שיוכל לבחור? שליטה רוצה תוצאה. קשר רוצה אדם.                                                                                שליטה יכולה לפעמים להשיג ציות. קשר מבקש לבנות אמון.

ולכן גבולות בריאים אינם מסתיימים בשאלה: מה מותר ומה אסור? הם מתחילים בשאלה: מי הילד שנמצא מולי, ומה יעזור לו להיות אדם שמסוגל לשמור על עצמו גם כשאני לא נמצא לידו?

זו כבר שאלה אחרת לגמרי. והיא מחזירה אותנו אל אותה נקודה שממנה התחלנו: אברהם ושרה. הזוג הראשון שיצא לשליחות מלמדים אותנו, כל אחד בדרכו, שהורות אמיתית אינה רק להחזיק ילד בתוך גבולות. היא להחזיק קשר. קשר שיש בו אהבה. קשר שיש בו ראייה. קשר שיש בו הקשבה. קשר שיש בו גבולות. וקשר שיש בו מספיק אמון כדי שהילד יוכל, עם הזמן, להתחיל להחזיק בעצמו את מה שההורה החזיק עבורו קודם.

אחרית דבר: כשהמשבר נכנס אל הקשר!

אולי התחלנו את המסע הזה בשאלה על גבולות. מה מותר להכניס הביתה, מה צריך לסלק, כיצד שומרים על ילד בעולם שבו כל כך הרבה דברים יכולים להגיע אליו דרך מסך.

אבל אברהם ושרה הובילו אותנו למקום עמוק יותר. אל השאלה: מהו קשר?

קשר אמיתי אינו נבחן רק ברגעים שבהם הכול מתנהל כשורה. דווקא כאשר משבר נכנס אל החיים, אנחנו מגלים מה יש בקשר שלנו.

האם אנחנו רואים מולנו רק את ההתנהגות שמכאיבה או מפחידה אותנו או שאנחנו עדיין מצליחים לראות את האדם?

האם אנחנו מתרגמים את המשבר לאיום עלינו או מצליחים לשאול מה הוא מספר לנו על מי שנמצא מולנו?

שרה מלמדת אותנו שלא כל דבר אפשר להשאיר ללא גבול. יש רגע שבו צריך לומר: עד כאן. אברהם מלמד אותנו שגם כאשר הגבול הכרחי, האדם אינו נעלם. הוא עדיין בנו.

ואולי זו אחת המשמעויות העמוקות של קשר בין הורה לילד: לא למנוע מן הילד משברים, אלא להיות שם איתו כשהם מגיעים. להקשיב. לראות. להבין. להציב גבול כשצריך. ולא לאבד בתוך כל זה את האדם שמאחורי המשבר. כי המשבר אינו רק מבחן לקשר. הוא מגלה לנו מה יש בקשר!

ואולי השאלה החשובה ביותר שהורה יכול לשאול את עצמו ברגע כזה אינה רק: מה אני צריך לעשות עכשיו? אלא קודם: מי אני רוצה להיות עבור הילד שלי בתוך הדבר הזה? כי בסופו של דבר, ילד אולי לא יזכור את כל הגבולות שהצבנו לו. אבל הוא יזכור היטב שגם בתוך הרגע שבו היה לו קשה עדיין היה לו בית חם!