השעה שמונה בערב. הכיור עולה על גדותיו, צעצועים פזורים בכל פינה, ואת מוצאת את עצמך באותו מעגל מתסכל: מבקשת, דורשת, מתחננת, ולבסוף – כועסת ועושה הכול בעצמך. המשפט שמהדהד לנו בראש הוא לרוב: 'למה אף אחד פה לא עוזר לי?'

הטעות שלנו מתחילה בדיוק במילה הזו – עזרה.

עזרה היא מידה נפלאה, היא עשיית חסד. כשאנחנו פונות לארגוני סיוע, אנחנו יודעות שאינם חייבים לנו דבר. הם נותנים מתוך נדבת ליבם, וכשאינם יכולים – אי אפשר לבוא אליהם בטענות. כשאת מבקשת מהילדים "לעזור בבית", את בעצם אומרת להם: "הבית הזה הוא שלי, העול הוא עליי, ואני עמוסה כל כך שאני זקוקה לנדבה מכם".

אבל הילדים שלנו אינם אורחים בבית מלון, וסידור החדר שלהם אינו חסד שהם עושים לאימא. הם חיים בבית הזה. כדי לצאת מהמעגל המתיש של התסכול והצעקות, אפשר להתחיל לנהל את הבית כמערכת המושתתת על שלושה תחומים ברורים: אחריות אישית, שותפות ועזרה אמיתית.

לפני שיוצאים לדרך, חשוב להבין שמהלך כזה דורש קודם כול בהירות בין בני הזוג. שבו יחד, הסכימו על הציפיות ועל הדרך. לאחר מכן, כנסו אספה משפחתית חגיגית – עם עוגה חמה או מגש פירות יפה (אם יש ילד שאתם יודעים שנוטה להתנגד, מומלץ לעשות איתו שיחה מקדימה, בארבע עיניים, כדי לגייס אותו מראש כבוגר). באספה הזו תציגו לפניהם את שלושת המעגלים המרכיבים את הבית.

התחום הראשון – אחריות במרחב האישי

לפני שאנחנו מדברים על תרומה לבית המשותף, כל אדם בבית נדרש לקבל אחריות על עצמו, על גופו ועל חפציו. אי אפשר להיות שותף מלא בלי ניהול המרחב האישי. נחלק את האחריות הזו לשלושה חלקים בולטים בסדר היום:

"הולך חסיד" – אחריות על סדר היום: צדקה, תפילה והתנהלות כמו חסיד לאורך היום. בשגרה נשים דגש על הציוד שלהם. חלצת נעליים? הן מייד חוזרות למקומן ואינן נזרקות בסלון. חזרת מהלימודים? הילקוט מונח בפינה שלו. ובבין הזמנים נוספת אחריות בסדר יום חסידי. אחריות אישית אומרת שאימא אינה "המאספת" שצועדת בעקבות הילד ומנהלת אותו או מרימה את חפציו.

"אוכל חסיד" – אחריות ההזנה: אוכלים רק ליד השולחן, ומקפידים על ברכה ראשונה וברכה אחרונה. בסיום הארוחה הילד מפנה את הצלחת ואת הכוס שלו לכיור. זו אינה "עזרה לאימא"; זהו הטיפול הבסיסי ביותר של אדם בעצמו.

"ישן חסיד" – ניהול הלילה והיקיצה: האחריות של הילד על שעות המעבר, הכוללת הכנת "נעגל וואסער" בערב ונטילה מסודרת בבוקר, אמירת קריאת שמע בכוונה והתארגנות למקלחת. אחריות אישית פירושה שהילד שם את בגדיו בסל הכביסה ואינו משאיר אותם על רצפת האמבטיה כדי שאימא תאסוף.

התחום השני – שותפות במרחב הציבורי

אחרי שהילד מבצע את חובותיו האישיות, עוברים למעגל השותפות. הבית שייך לכולם. ההורים נושאים באחריות הכוללת – הם מפרנסים, מחנכים, קונים ומבשלים, ובעיקר אחראים – והילדים הם שותפים פעילים בתחזוקת החלל המשותף.

לכל ילד יש תפקיד קבוע ומוגדר בבית. כדאי לאפשר לילדים לבחור תפקיד שהם מתחברים אליו יותר: מיון כביסות, שטיפת כלים, ארגון חדרים, ריקון אשפה ועוד. אפשר גם לעשות רוטציה, ולהחליף תפקידים אחרי תקופה מוגדרת מראש.

התפקיד הזה אינו נתון למשא ומתן. הוא עובדה קיימת. בדיוק כפי שאבא הולך לעבודה, ואימא מכינה ארוחת ערב, כך הילד אחראי לתפקיד שלו. שותפות בונה אצל הילד תחושת ערך  – הוא מבין שהמשפחה שלו סומכת עליו, ושבלעדיו המערכת אינה מתפקדת באותה צורה.

התחום השלישי – עזרה לפנים משורת הדין

אז איפה נכנסת המילה "עזרה"? המושג הזה נשמר למקרים המיוחדים, ליציאה מהשגרה. אם אימא קורסת מעייפות, וילד אחד מחליט על דעת עצמו לשטוף את קערות האפייה שנשארו על השיש, אף שזה לא התפקיד שלו; אם חסר חלב, והילד מתנדב לקפוץ למכולת; או אם ילדה שומרת על אחיה הקטן כי אימא חייבת לצאת בדחיפות – זוהי עזרה.

כשאנחנו שומרים את המושג הזה למקומות שבהם הילד עושה מעבר לנדרש ממנו, אנחנו מחזירים למילה את הכוח שלה. הילד מקבל את מלוא השבח וההערכה, ומרגיש שהוא העניק מעצמו מעבר למצופה ממנו.

את המילה אחריות אפשר לחלק כך:

א – אני המעגל הראשון.

אח – רק לאחר שאני דואג לעצמי אני חלק מהסביבה הקרובה, המשפחה.

אחר – אחרי שקיבלתי עליי אחריות במעגלים אלה, אני יכול להתנדב ולתת לאחר.

אחרי – ממילא אני יכול להוביל אחריי, להיות שליח.

אחריו – כולם יצביעו עליי ויגידו "אחריו".

וזו היא "אחריות" אמיתית, שאנחנו מחנכים לפעול תכף ומייד את ההתגלות.

חינוך חסידי וסמכות הורית

קל לצייר את המודל הזה על הנייר, אבל מה קורה כשהילד אומר "לא בא לי" או מתעלם מנעליים הזרוקות בסלון?

כאן נכנסת לתמונה הסמכות ההורית, כפי שהיא משתקפת באופן מופלא בגישה החסידית.

בקונטרס "כללי החינוך וההדרכה" הרבי הריי"צ מניח את היסודות לחינוך עמוק ואמיתי. הכלל הראשון הוא "קשוט עצמך תחילה" – עבודת המידות של ההורה.

סמכות הורית אינה נבנית מצעקות, מאיומים או מאיבוד עשתונות ודמעות של חוסר אונים. הורה שצועק, משדר לילד בדיוק את ההפך מסמכות: הוא משדר חולשה.

סמכות היא ביטחון שקט, עקביות ונעימות. כשילד אינו מניח את הנעליים במקום, אין צורך להטיף לו מוסר על כמה את עובדת קשה. את פשוט ניגשת אליו באהבה, ודורשת את הדרישה בענייניות: "חמוד, הנעליים בסלון. קח אותן למקום". לא קרה? את חוזרת על כך שוב ושוב, בלי לאבד את שלוות הנפש שלך. כשהילד רואה שאימא אינה מתפרקת, אינה כועסת, אבל גם בשום אופן אינה מוותרת ואינה מרימה את הנעליים במקומו – הוא מתיישר.

עיקרון נוסף שמדגיש הרבי הריי"צ הוא שחינוך הוא תהליך של הצמחה ולא של אילוף. כמו שתיל שזקוק לזמן, אי אפשר למשוך ילד בכוח למעלה כדי שיגדל מהר יותר. הרבי מלך המשיח מוסיף על כך את החשיבות של ההתמקדות בנקודות האור שבילד. כשאנחנו משדרים לילדים שהם שותפים בעלי יכולת, איננו מתעסקים בחולשות שלהם, אלא מאירים את המסוגלות שלהם.

אימא יקרה, המסע מתפיסה של "טובות וחסדים" לחיים של שותפות ואחריות הוא תהליך. הוא דורש אורך רוח, חזרתיות ועקביות עדינה. אל תיבהלי מנפילות בדרך. שדרי ביטחון, היי עקבית, וזכרי: את לא רק מנהלת בית מתפקד, את מחנכת דור של גאולה.

 באדיבות מגזין עטרת חיה