זה נחת עליי כרעם ביום בהיר. לא הייתי מוכנה לזה כלל… שבבית שלי זה יקרה? מעולם לא דמיינתי. הילדה שלי, תלמידת כיתה ח', החלה להסתגר, וזו הייתה רק ההתחלה. בהמשך היו התקפי זעם, התקפות בכי, אלימות כלפי האחים הצעירים, חוסר רצון בולט ללכת לבית הספר.
ואני, אנה אני באה ואנה הולכת? כשהחלטתי לפתוח את ליבי לפני מחנכת הכיתה, הבנתי לאיזה בור ללא תחתית היא נפלה.
ח–ר–ם כיתתי. לא יכולתי לדמיין מצב גרוע יותר. מאיפה אני מתחילה לאסוף את השברים, לשאוב כוחות ולהילחם על חייה של הבת שלי?
חרם חברתי, למי שלמזלה עדיין לא יודעת, הוא תופעה של נידוי והדרה, שבה קבוצה דוחה באופן מכוון ומאורגן את אחד מחבריה. הוא מתבטא בהתעללות ממושכת, בהרחקה מפעילויות משותפות ובניתוק קשרים, מתוך מטרה ברורה לפגוע בילד המוחרם ולבודד אותו.
רחל בולטון | כך הוחרמתי
איך הכול התחיל? החרם נחת עלייך בהפתעה או היו סימנים מוקדמים?
אני חושבת שחרם אינו מתחיל בבת אחת. הוא מתחיל בהדגשת השוני. תוקפים ילדה או ילד, ומתחילים להראות לכולם עד כמה הם שונים מהשאר, ואין מקום לשונה בתוך הקבוצה. הקבוצה נראית הומוגנית, אך זו בעצם אשליה שיוצרים שניים־שלושה ילדים המצביעים על השוני והבידול שקיים בין הילד המוחרם ובין שאר חברי הקבוצה.
פעמים רבות ההשתייכות הקבוצתית מבוססת על שתיקה.
לא תמיד התירוץ לחרם הוא מאפיין חיצוני כמו עדה, צבע, גובה, משקפיים, גמגום, משקל עודף וכדומה. גם תגובה רגשית יכולה להיות תירוץ לחרם. למשל, הילד מפוחד או מבוהל ממשהו, ובעיני המנהיג זו תגובה חריגה, וסיבה ללעג ולהדרה.
ברגע שמדביקים לילד תווית, נוצר מנגנון פגיעה דינמי. בכל פעם שהילדים פוגשים את הילד שסומן, הם רוצים לבדוק אם הסימן עדיין קיים. לדוגמה, אם הדביקו לילד תווית ש"הוא בוכה בכל פעם שנוגעים לו בתיק", כולם, גם אלה שאינם רוצים לגרום לו כאב גדול, נוגעים בתיק שלו שוב ושוב, כדי לוודא שהוא אכן בוכה – כלומר, שמה שאומרים עליו עדיין נכון.
צריך להבין שהסכמה שבשתיקה היא חלק מהחרם. כשהילדים בקבוצה שותקים ואינם מנסים למחות או לגונן, הם מאפשרים לחרם להימשך. זאת ועוד, ההתעלמות מכאיבה מאוד, והיא בעצם אלימות לשמה. כשכל הילדים הולכים למסיבה, ורק ילד אחד נשאר בבית כי לא עודכן ולא הוזמן, הקבוצה בעצם מסמנת את הנחיתות ואת החולשה שלו ומצהירה: "אנחנו לא מעוניינים בו ובחברתו". הרי אם נגלה כלפיו עניין, נצטרך להסכים לקבל את השונה ואת החלש; ואם נקבל את החולשה כחלק מאיתנו – את מי נוכל להחרים או להוקיע כדי להרגיש חזקים?
במקרה שלי, ה"שונות" נבעה משלוש סיבות: ראשית, לא גרתי באזור שבו גרו הילדים האחרים; שנית, אימא שלי הייתה אישה חכמה באופן נדיר, אבל לא השקיעה בלבושי, מחוסר מודעות, ואצל הבנות האחרות בכיתה היה נושא הלבוש אישיו גדול מאוד, הן היו לבושות בטוב טעם; שלישית, באתי לכיתה א' כשאני כבר קוראת ספרים, ובעצם הייתי נטע זר גם בעיני המורה.
עד כיתה ד' לא הקפיצו אותי כיתה. אפילו ההנהלה ראתה בי נטע זר ולא חשבה כיצד לעזור לי.
איך התמודדת עם זה? את מי שיתפת ואת מי לא?
הייתי מוצאת את עצמי הולכת לבד. בהפסקות קראתי, ובעצם אף אחת לא שאלה אותי דבר, אף אחד לא ניסה לדבר איתי. לא הוזמנתי לשום מסיבת יום הולדת.
לא סיפרתי בבית על מה שאני עוברת. יש מחקר שקובע שחמישים אחוז מהמוחרמים אינם משתפים את ההורים או היועצת החינוכית והמחנכת. אני הייתי בתוך ה־50 אחוז האלה. ובעצם לא היה לי עם מי לחלוק חוויות, את מי לשתף, זאת הייתה בדידות קשה. קשה מאוד.
בסופו של דבר, בכיתה ה' המנהלת קראה לאחי הגדול, הוא היה אז אלוף משנה בצבא, והיא אמרה לו: "תוציא אותה – או שהם יהרגו אותה או שהיא…" וכאן התבטאה בביטוי קשה מאוד, ומי שמבינה – מבינה…
מה עזר לך לצלוח את התקופה האיומה הזו?
במבט לאחור, הקריאה שלי הצילה אותי באותם ימים. הייתי מנויה בשלוש ספריות, בכל ספרייה היה אפשר לקחת שלושה ספרים בשבוע. והייתה ספרנית אחת שידעה שאני שואלת ספרים בעוד ספריות, והיא שאלה אם זה בסדר שהיא תבחר לי ספר אחד מתוך שלושת הספרים שאני לוקחת מהספרייה שלה.
שמחתי מאוד. ואז היא סיכמה איתי שכשאחזיר את הספר לספרייה, נדבר עליו. וזו הייתה קרן אור בשבילי – מישהו ראה אותי, מישהו הבין והרגיש אותי.
דבר נוסף שעזר לי היה דווקא הריצוי. משום שהייתי מרצה כל כך, לא התמרמרתי על מר גורלי, והיה לי טבעי שאני מחוץ למעגל החברתי.
מה יש לך להגיד לאימהות ולילדים בנושא הזה?
אני חושבת שכל אלה שמתחילים את החרמות, את הבידול ואת המעמדות – בעצם שואפים להנהיג. הייתי עושה בבתי הספר תוכניות של הכשרת מנהיגים – נותנת לילדים לעבוד על נושא של הובלה בחברה וראיית הזולת.
נכדי ז"ל התמודד גם הוא עם חרם חברתי. אביו, הבן שלי, אומר שכל הורה צריך לשאול את הילד שלו: האם לכולם יש חברים בכיתה? האם כולם יצאו בהפסקה? האם יש ילד שאולי המורה העליב אותו ואיש לא ניגש אליו? האם היית יכול להפוך ילד אחד, שאיש לא ניגש אליו, למאושר? פשוט לשאול את ילדינו על המצב בכיתה ולעודד אותם לתמוך בילדים בודדים.
וגם אם הילד מתכנן חגיגת יום הולדת גדולה בבית עם כל בני כיתתו, חשוב שההורה שלו יוודא שהזמין את כל הכיתה. שמעתי פעם אימא שאמרה: "זה יום הולדת של הבת שלי, היא תחליט את מי היא רוצה להזמין". נכון שזהו יום ההולדת של הבת שלך, אבל בעצם את מארגנת הכול. התפקיד שלנו הוא לעזור לילדינו להיות טובים יותר.
מהו הצעד שלדעתך צריכים לנקוט, כדי למנוע את החרם הבא?
אני חושבת שחייבים להציף יותר ויותר בתוך גני הילדים ובתוך בתי הספר שאסור להשאיר מישהו מאחור או לבד. להדגיש את המשותף שבינינו, לא את המפריד. הבגדים אולי מכסים את הגוף, אבל אינם מכסים את הפצע בנפש, אותו פצע שנוצר בשל התעלמות, חרמות ושיחות מאחורי הגב.
מושקא | החרם שהבן שלי עבר
מושקא בחרה, מסיבות מובנות, להישאר בעילום שם המשפחה, אבל הדברים שלה כנים, אמיתיים ומטלטלים.
שתפי אותנו באפיזודה שאת זוכרת מהחרם.
הרגעים הנוראים ביותר היו כשבני חזר הביתה מוכה כולו. עד עכשיו, כשאני נזכרת בסימני המכות, אני נחרדת וקופצים לי פלאשבקים.
איך גילית את החרם?
החרם נמשך תקופה ארוכה, אבל לאורך כל אותה תקופה לא חשדתי… שמתי לב שהוא חוזר לבית שקט מהרגיל, אבל חשבתי שפשוט התעייף. עד שיום אחד, כשאמרתי שנכנסים למקלחת (אז עוד עזרתי לו במקלחת), הוא הוא אמר לי "לא"…. הופתעתי ואמרתי לו בקול נוקשה יותר שעכשיו הוא נכנס למקלחת או שאכניס אותו בעצמי.
אז הוא נכנס… אבל כשהגעתי לקלח אותו, חשכו עיניי. בני היה כל כולו מלא בסימנים כחולים! שאלתי את בני מה קרה, אך הוא שתק. התחלתי לבכות… חיבקתי אותו, עטפתי אותו במגבת, ופשוט בכינו ביחד. אחר כך הוא נרגע מעט וסיפר לי הכול. יש ילדים בבית הספר שמחייבים אותו להביא להם ממתקים או לקנות להם משהו מחנות מסוימת, שנהגנו לרשום בה. הוא לא הצליח להביא להם את מה שהם ביקשו, כי כעסנו עליו וביקשנו שלא לקנות בחנות בלי רשות, ולבסוף ביטלנו את האפשרות לרשום. מאותו יום בני לא יכול היה לקנות להם ממתקים.
בכיתי עוד יותר, וחיבקתי את בני עוד יותר. שאלתי אותו למה הוא לא סיפר, ואז הוא הסביר שפחד שנכעס עליו שקנה בחנות בלי ידיעתנו, וגם הילדים איימו עליו שיספרו למנהל שהוא יוצא למכולת בזמן הלימודים. אז הוא פחד…
למי פנית?
מייד צילמתי את סימני המכות שקיבל, שלחתי קודם למורה, אחר כך למנהל, ואיימתי שאם עד מחר כשאגיע עם בעלי לבית הספר לא יהיו לו תשובות, התמונות יועברו למשטרה.
מה הרגשת באותם רגעים?
הייתי עצבנית וכעוסה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי… הרשיתי לבני לישון בחדר ההורים באותו לילה. דיברתי איתו. אמרתי לו שלא מסתירים מהורים, גם אם קרה הדבר הכי גרוע. אבא ואימא תמיד יהיו לצידו ויעשו הכול כדי שיהיה לו טוב… הוא שוב התפרק בבכי עד שנרדמנו. בני לא הגיע לבית ספר כחודש, בזמן הזה גילינו מי הילדים. ישבנו לשיחה רצינית מאוד עם הצוות החינוכי וההורים, והילדים הועברו לבסוף למוסד אחר.
מה עזר לך ולבנך לצלוח את הקושי, להתמודד ולצאת משם?
בני מצא כוח לחזור לכיתה בזכות המורה שלו. מדי ערב המורה התקשר אליו לדבר ולספר מה היה בכיתה. בכל יום שישי הוא היה מגיע לביתנו, לתת לו דף קשר, וככה לאט לאט בני הסכים לחזור. כמובן תמיד היינו לצידו.
מה תרצי להגיד לילדים ולילדות שיוצרים חרמות וגם להורים שלהם?
הייתי ממליצה להורים לדבר עם הילדים שלהם בכל יום, אפילו על נושאים סתמיים. זה חשוב בכל גיל. אפשר לספר לילדים גם מהחוויות שאנו ההורים עוברים. אם יהיה שיח פתוח בבית בין הורים לילדיהם, לדעתי יהיו פחות חרמות.
וילדים שעושים חרם על חברים, דעו שזה לעולם לא נגמר בטוב. תמיד החרם ישוב אליכם כבומרנג. ישנם סיפורים רבים על אנשים שחוו ייסורי גוף ונפש קשים בחייהם, עיכוב בזיווגים, בזרע של קיימא ועוד, עד שהם תיקנו את מה שעשו בילדותם, ובינתיים הם חוו שנים ארוכות של סבל.
שיינדי שכטר | כך נטפל
שיינדי שכטר, פסיכותרפיסטית ומטפלת רגשית העוסקת בחרמות, מציעה את הזווית המקצועית שלה, מתוך יסודות של ספר התניא.
מה, לדעתך, יכול להוביל לחרם?
אדמו"ר הזקן מלמד אותנו בתניא (פרק א') שבכל יהודי יש נשמה אלוקית ונפש בהמית. החרם נולד מהנפש הבהמית – מהיצר לשלוט, לדחות, לפגוע. כשאדם פועל מתוך קנאה או מתוך רצון להתנשא, הוא מאפשר לנפש הבהמית לשלוט. עם זאת, ראוי לציין שילד או ילדה שמחרימים אחרים, בעצם פוחדים מהם. בדרך כלל המחרימים אינם מאמינים בעצמם, הביטחון והדימוי העצמי שלהם נמוכים, אף שכלפי חוץ הם מפגינים דימוי שונה.
האם חרם קשור ליחסי קורבן־תוקף?
כן. "כל הפוסל במומו פוסל" (מסכת קידושין). התוקף פועל מתוך חוסר ביטחון פנימי עמוק. זה לא פוטר אותו מאחריות, אבל מסביר מדוע יש לטפל גם בו. לפי הפסיכולוגיה החברתית, קורבן החרם נושא או מבטא משהו שהקבוצה מתקשה להכיל, ולכן הקבוצה משליכה עליו את התסכולים, את הפחדים או את המתחים שלה.
חשוב להבין שברוב מקרי החרם, הגורם המרכזי אינו הקורבן עצמו, אלא הצורך של הקבוצה ליצור היררכיה, כוח או לכידות סביב "מישהו אחר". לכן אפשר למצוא ילדים חכמים, חברותיים ובעלי ביטחון עצמי שנפגעים מחרם, פשוט משום שנבחרו לשמש "השעיר לעזאזל" של הקבוצה.
איך הורים יכולים לזהות שבנם אינו מתמודד עם קצר בתקשורת או עם קושי חברתי חולף, אלא מדובר בחרם ממש?
ילד שעשו עליו חרם מראה סימני טראומה: הוא מסוגר, עצבני, נמנע מבית הספר, בוכה ללא סיבה ברורה, או להפך – קהה רגשית. ההורה צריך לפתוח שיח ולשאול תחילה בעקיפין, כדי שהילד לא ירגיש מאוים או מושפל, ולאט לאט להגיע לעניין עצמו, בלי לשפוט. חרם אמיתי הוא מאורגן, עקבי וממושך. אם הילד אומר "אף אחד לא מדבר איתי כמעט שבוע" – זה חרם.
למי פונים?
קודם כול, למורה. אם המורה אינו מצליח לטפל בחרם, ההורים אמורים לפנות להנהלה. אם עדיין אין פתרון, פונים לאנשי מקצוע.
הרבי מה"מ מדגיש את ערך המשפיע – המנחה הרוחני. כל ילד צריך מבוגר אחד שרואה אותו ועומד לצידו.
לאילו אנשי מקצוע כדאי לפנות כדי לעזור לילד, ואיך מזהים שהטיפול המקצועי אינו עוזר וצריך לנסות טיפול חדש?
פסיכולוג, עובד סוציאלי, מטפל רגשי, פסיכותרפיסט המתמחה בילדים. אם אחרי 5–6 מפגשים אין שינוי בהתנהגות או במצב הרוח – כדאי להתייעץ ולהעריך מחדש את המצב.
כיצד נלמד את ילדינו להתחבר לכאבו של הזולת, החבר שעובר את החרם?
חשוב לשוחח כל הזמן על הרגשות, לשאול "מה הרגשת כשמישהו לא שמע אותך?" לפתוח את הלב. להסביר ש"נר ה' נשמת האדם" (ליקוטי אמרים פרק י"ט) – כשאנחנו מכבים את האור של הזולת, אנחנו מכבים חלק בתוכנו, חלק מהאלוקות שבעולם.
מה נוכל לעשות כדי שילדינו לא יהיו מחרימים ולא יהיו מוחרמים?
לפעול מתוך ערכים, לא מתוך פחד. ילד שיודע מי הוא ומה הוא שווה, לא יצטרך לתקוף, ובדרך כלל גם לא יאפשר להפוך אותו עצמו לקורבן.
איך ננחה את ילדינו שאינם המחרימים ואינם המוחרמים להגיב למצבים חברתיים כאלה בכיתה?
"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" – ילד שרואה חרם ושותק נעשה שותף. חשוב ללמד את הילדים: אפילו מילה אחת של יחס, הצעה "בא נשחק יחד", יכולה להציל נשמה.
אילו כלים אפשר לתת להורה שילדו לא עבר חרם, אך קשה לו בחברה?
אהבת ישראל היא הבסיס לכול. ההורה יכול ללמד את ילדו: כל אדם הוא "אות" ייחודית בספר התורה – אם תחסר, הספר פגום. כשהילד מבין שגם הוא וגם האחר הם חלק מכלל אחד, קל יותר לסבול חיכוכים.
נוסף על כך, חשוב להעצים את הילדים שלנו, לחזק את הביטחון העצמי שלהם ולדאוג שידעו שאנחנו פה תמיד בשבילם. חשוב להסביר להם שהצקות הן מבחן חברתי, ולא פחות מכך, הדרך של המציק "להרים את עצמו" על ידי הורדת הזולת.
וידוע הסיפור על אדמו"ר הרש"ב והרז"א ששיחקו בילדותם בחצר הבית. במהלך המשחק דחף הרז"א את אחיו לתוך בור קטן, כדי להיראות גבוה יותר (הרז"א היה פחות גבוה מאחיו הצעיר). אביהם, האדמו"ר המהר"ש, ראה את המעשה ואמר לו: "בשביל להראות שאתה גבוה יותר, אינך צריך לדחוף את הזולת למטה. אם תרצה להיות גבוה יותר – קח כיסא, עמוד עליו, ותהיה גבוה מאחיך. לעולם אל תגביה את עצמך על ידי השפלת האחר".
עד כמה ההורים צריכים להתערב במריבות בין ילדים בכיתה?
יש להתערב כשיש פגיעה שיטתית וחוזרת. עם חיכוכים רגילים הילד צריך ללמוד להתמודד בעצמו.
בתניא מדבר אדמו"ר הזקן על "עבודת ה' בכוחות עצמו". הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם לעבוד בעזרת הכוחות שניתנו לו, ולא להסתמך על מדרגות שאינן שלו. רעיון נוסף מופיע באגרת הקודש, שם מבואר שיש הבדל בין מתנות מלמעלה ובין מה שהאדם משיג בעבודתו שלו. מה שהאדם רוכש בכוחותיו, נעשה קניין פנימי ויציב יותר.
איך נמנע את החרם הבא?
בבניית תרבות כיתתית של כבוד וראייה של האחר. המילים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אינן סיסמה – הן תרגול יום־יומי. כשכל ילד מרגיש שיש לו מקום, אין צורך לדחוק אחרים.
נסיים בתפילה ש"אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".
זוהי תפילה שכל הורה וילד יכולים לאמץ. שנדע לראות את האחר, לשמור על כבודו – וכך לקיים את הנשמה האלוקית שבכל אחד מאיתנו.
באדיבות מגזין עטרת חיה
