כשחנויות ספרי הלימוד עמוסות לעייפה, הילקוטים החדשים כבר מנצנצים בחדר הילדים, והשולחן מלא בשלל עפרונות וצבעים, יצאנו לשוחח עם גננת ומורה, על הדרך לצלוח נכון את ההתחלה החדשה. אמא לילד בגן, או לתלמידה ביסודי – זה בשבילך.

ישבנו לשיחה עם הגב' דבי מיידנצ'יק, גננת בגן טרום חובה בנות, כפר חב"ד, והגב' דבורה קירשנזפט, מחנכת כיתה א' בבית־הספר "בית חיה מושקא" כפר חב"ד, על הנדרש מאיתנו לקראת המעבר: מהחופש הגדול אל שגרה של לימודים אינטנסיבית.

מתכוננים לשגרה

כיצד בידי ההורה לרכך את השינוי ולסייע לילד להסתגל מחדש לשגרה בצורה מיטבית?

דבורה: דבר ראשון, אני ממליצה לשמור על גבולות גם בחופש. גם אם אין לימודים והילדים לא צריכים להיות בשעה שמונה במוסדות, הילדים צריכים מסגרת. אמנם יותר גמישה, שעות שינה מאוחרות יותר, אבל כן כדאי לשמור על גבול מסוים.

מבחינה רגשית, במהלך החופש כדאי לערוך עם כל ילד שיח פתוח, מין רפלקציה על שנת הלימודים החולפת. לשאול שאלות כמו: 'מה יש לך לומר על השנה שהייתה?', 'מה היה טוב?', 'ממה נהנית/לא נהנית?', 'מה היית רוצה לשפר/לשנות?' ואם נראה שיש עומס במה שהילד רוצה שישתנה, נערוך בירור מה בדיוק היה, נעבד נתונים ונבדוק – מה תלוי בילד? מה תלוי בסביבה? אולי הילד זקוק לכלים שיסייעו לו להתמודד עם המציאות החברתית/הלימודית/וכדומה?

כשבוע לפני תחילת הלימודים, אני ממליצה לשוחח על השינוי שאנו עומדים לקראתו, לדבר על השוני בין החופש ללימודים, ולהתחיל להתארגן מבחינת שעות שינה לשנה החדשה.

דבי: לפני שנכין את הילדים, עלינו להתכונן בעצמינו, כהורים, לשינוי המשמעותי שעומד בפתחו של הילד הרך. מהחופש (בו ההתנהלות גמישה יותר, שעות ההשכבה והיקיצה משתנות, הדרישות שלנו מהילד ברמה נמוכה יותר מטבע הדברים), אל לוח זמנים נוקשה ומאורגן, (עומס לימודי, התמודדות עם חברה וכו'). ההורה נדרש להבין את המקום של הילד, ולהתאזר בסבלנות והכלה. כשאנו כהורים, נגיע מכזו גישה, נכיל את התנהגותו של הילד גם אם יתמרד לשינוי, כמו דרישה לשינה מוקדמת ממה שהורגל עד כה.

במישור המעשי, אני ממליצה לבנות לילדים מסגרת עם לוח זמנים מסודר כבר שבוע לפני תחילת שנת הלימודים הכוללת שעות שינה ויקיצה מותאמות, וכן ארוחות מסודרות. כאשר הילד מקבל את צרכיו הגשמיים בצורה מיטבית – כמו אוכל, שינה, ומקלחת טובה, הילד רגוע הרבה יותר במהלך היום.

מסגרת לימודית חדשה

יש את אלו הממשיכים באותו מוסד ובאותה חברה, אך כיצד יש להכין את הילד שנכנס כעת לראשונה בחייו למסגרת?

דבי: ילד שמתחיל גן חדש, לא מכיר את המקום, לא מכיר את הגננת, במקרים רבים גם לא מכיר את החברים. לנו בתור מבוגרים ברורה החשיבות של התחלה כזו, על אף הקושי שבדבר, אבל לילד קשה לעשות את ההפרדה. הוא חש תלוש מהבית, מהסביבה המוכרת, ונמצא במקום זר. עם הזמן הוא יפתח אמון באנשי הצוות, יכיר את המקום וירכוש חברים חדשים.

מצידינו כהורים חשוב להכין את הילד מראש: ראשית – נדבר עם הילד ברגישות ובהכלה, נסביר לו לקראת מה הוא הולך, נפרט את שם אנשי הצוות,  אפשר אפילו לבקש מהגננת תמונה שלה ולהראות לו. כמו כן, מומלץ לעבור על יד הגן לפני היום הראשון ולהכיר לו את המקום.

על ההורה לשדר לילד שהוא כאן בשבילו בתקופת ההסתגלות הזו, שהוא נותן בו אמון, וסומך עליו שיתאקלם כראוי. כן חשוב לשמור על יחסים טובים עם הגננת, שהילד יראה שאנו שמחים שהוא נמצא בגן הזה.

כשהילד חוזר מהגן חשוב לקבל אותו בחיבוק, בשמחה, לשמוע איך היה ולשוחח בפניות מרבית. להבין שהוא חווה כעת תהליך משמעותי והוא מתאמץ, ולקבל אותו – גם אם התנהגותו אחר־הצוהריים מאתגרת יותר.

באופן כללי – להיות אופטימיים, לא להילחץ גם אם הילד בוכה, לזכור שילדים הם טיפוסים חברותיים מטבעם ורוצים להכיר חברים חדשים. כדאי אחרי כמה ימים להיות בקשר עם הגננת, לוודא שהילד מסתדר בגן, מדבר, פונה לגננות אם צריך משהו, יוצר קשרים חברתיים, לעקוב שהכל כשורה.

תסמכו עליי.

אל תשפטו אותי!

מתי לדעתך יש צורך לערב את הצוות? לפנות לאיש מקצוע? ומהן הציפיות שלך מההורים לקראת השנה החדשה?

דבורה: הגישה שלי היא שכל קושי שההורה לא יודע כיצד להתמודד איתו, כדאי שיפנה לעזרה, ליעוץ. כך יוכל לרכוש כלים להתמודד.

יותר מכך, לעיתים יש קושי לילד אך בסופו של דבר מתברר שהבעיה שורשית יותר. למשל, אני כמורה יכולה לראות אצל הילדה קושי לימודי, לאחר בירור מעמיק אני מגלה שהבעיה היא גבולות בבית. ככה שההורים נדרשים קודם כל לערוך בירור עם עצמם.

בתור מורה, אני מצפה מההורים לשיתוף פעולה והבנה הדדית שיש לנו שותפות למען הילדה. כשהורה בא מכזו גישה הוא ירגיש בנוח לפתוח נושאים מול המורה, וגם אם אני ארים טלפון לשוחח על קושי לא יבהל, גם אם זה דורש עבודה מול הילדה.

דבי: הנקודה הבסיסית והחשובה ביותר מבחינתי, היא שההורים יבטחו בצוות, יסמכו על הגננת! הרי הגננת רוצה בטובת הילד, אכפת לה שיפרח. הן מבחינה רגשית, חברתית, והן מבחינה לימודית. ויותר מכך, אלו שטחים המושפעים זה מזה, רק ילד שטוב לו רגשית בגן ילמד ויתקדם כמו שצריך גם בתחומים האחרים, כך שהאינטרסים של כולנו ודאי משותפים.

אני משתדלת בתור גננת אף פעם לא לשפוט את ההורים, גם אם הילד לפעמים לא מגיע הכי נקי ומסודר. צריך לזכור שלכל משפחה ההתמודדות שלה. לי בתור גננת חשוב יותר מההגיינה – העיקר, שהילד יגיע שמח לגן, לראות הורה שמכניס את הילד לגן באהבה ובסבלנות.

עם זאת, מצד הילד, חשוב בשביל ההרגשה האישית שלו שיגיע נקי ומסודר, עם ראש נקי מכינים, ציפורניים גזוזות, ואם זו בת אז גם בלבוש צנוע, כך היא מרגישה יותר בנוח ליד החברות.

לגבי שיח ופנייה של הורה לגננת – יש גננות שאוהבות שהורים פונים מיד בימים הראשונים, ויש שרוצות להכיר את הילדים במשך כמה שבועות ורק אז תתפננה לשיחות אישיות עם הורים.

חשוב להבין שבתחילת השנה – בין שבועיים לחודש הראשון, הילד פוגש המון דברים חדשים ועסוק בהתאקלמות: הוא בודק את מאזן הכוחות בגן, למי כדאי לו להתחבר, איפה יעדיף לשבת, בוחן כיצד הגננת רואה אותו, ועוד. מצד זה, מומלץ להמתין ולתת לזמן לעשות את שלו. כשקשיי ההתחלה יחלפו והילד יכנס למסלול, ליצור קשר עם הגננת ובשיתוף פעולה משותף לעזור לילד במה שנדרש.

לצד זאת, באם לילדך יש קושי – התמודדות ספציפית משמעותית כמו ילד ביישן מאוד שלא יגש מצד עצמו לצוות, ממליצה לפנות מראש לגננת ולשוחח על כך כדי למנוע תסכול ובדידות אצל הילד. ובוודאי אם לילד יש בעיה מולדת, או אבחון התפתחותי מסויים מומלץ לספר זאת לגננת מיד בתחילת השנה.

באם הקושי לא משמעותי ברמה כזו, עצתי היא לתת לילד את הזמן, ואחרי שבועיים לפחות ליזום שיח.

ההמלצה שלי

טיפ קטן לסיום:

דבורה: לגבי ציוד, כהורים עלינו להיות ערניים לסטנדרט המקובל כך שהילד לא ירגיש חריג ולא יתבייש. ובלי קשר לחברה, כאמא את יכולה להשפיע על כך שיהיה לילדה כיף לחזור. שתאהב את התיק שלה, את הציוד שבתוכו, אפשר להוסיף משהו מפנק מעבר למינימום, כמו טושים מיוחדים… וגם לשים גבולות זה חשוב, שהילד יודע שלא כל מה שהוא רואה אצל החבר אמא תקנה לו…

ממליצה בסיום החופש לערוך חלוקת תפקידים לבוקר, וגם לקראת שעת ההשכבה, מי אחראי על מה. כך הילדים יקחו אחריות וירגישו חלק.

דבי: באופן אישי, בתור אמא לשבעה ילדים, כן־ירבו, בטווח בין עולה לתיכון ותינוק בן חודש, אני מקפידה כשבוע לפני תחילת הלימודים שהחפצים יעמדו כבר מוכנים ליום הראשון, התיק מוכן על שלל איבזורו. משתדלת לקנות משהו חדש ליום הראשון לכל אחד, זה לא חייב להיות הוצאה גדולה. יכול להיות גרביים חדשות, סיכה יפה, וכדומה. שהילד יתרגש, יחכה ליום הראשון ללימודים.

ערב קודם, שמה לכל אחד בתוך התיק מכתב מאמא ליום הראשון, לאלו שטרם קוראים – ציור, ולגדולים יותר כמה מילים חמות כמו 'אני בוטחת בך', 'מאמינה בך שתצליח', 'ודאי תהיה לך שנה מדהימה' וכו', וכן מצרפת משהו מתוק, הפתעה ליום הראשון.

מעבר לכך מקפידה ששבוע קודם ילכו לישון בשעה סבירה, גם הגדולים לא יאוחר מתשע בערב. אפשר לצאת לטייל אם רוצים, אך להקפיד לחזור בשעה מוקדמת.

כשקרבה שעת ההשכבה, מחשיכה קצת את הבית, משתדלת שתהיה אווירה רגועה, פלאפון על שקט, ממליצה מאוד לשים ברקע ניגוני חב"ד שקטים, אני אישית משתמשת ב'ניגוני חב"ד לתינוקות' של מנחם לרר.

טיפ נוסף: יומיים־שלושה לפני תחילת הלימודים, אנחנו מתאספים כולנו סביב השולחן, תורמים מטבע לצדקה, נוטלים ידיים, וכותבים לרבי מה"מ, מבקשים ברכה לשנה החדשה. כל אחד כותב מכתב אישי, הקטנים מציירים ציור. מי שרוצה משתף בבקשותיו. אני מכוונת אותם לבקש בקשות משמעותיות לשנה, כמו "שתהיה לי סייעתא דשמיא", "שאמצא חבר/ה טוב/ה ונאמנ/ה", "שתהיה לנו כימיה טובה עם המורה החדשה".

בהזדמנות זו אנחנו יוצרים שיח שיכין את הילדים מבחינה רגשית, נפשית לשנה החדשה, ועורכים יחד תיאום ציפיות לפני שנצעד ליום הראשון בבית־הספר. אני שואלת את הילד – איזה מורה הייתי רוצה שיהיה לי? מהן הציפיות שלי? וגם מדברת איתם על כך שמה שיהיה, זה בהשגחה פרטית ותהיה ברכה בעזרת־ה'. גם אם זה לא המורה שהכי רצינו, הוא ודאי יהיה מצוין עבורינו.

טיפ קטן ואחרון שנותן הרבה כח: לכל ילד אני שמה תמונה קטנה של הרבי בקלמר או במקום נגיש אחר, והם יודעים שאם יש איזה רגע קשה, אם הם מרגישים שהם צריכים לקבל כח, תמיד הם יכולים להוציא את התמונה, להביט בפנים של הרבי, ולהיטען בכוחות.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

נושא הבחירה מתקשר לאחד הציטוטים היותר מפורסמים מה"דבר מלכות" של השבוע: "צריכים לפרסם לכל אנשי הדור שזכינו והקב"ה בחר ומינה בעל בחירה"… אם הרבי מה"מ מציין זאת, משמע שיש מעלה מיוחדת בזה שנשיא הדור, משיח שבדור, הוא "בעל בחירה".

למי ש'זכתה' כמוני לגור בשכנות למוקד הפגנה שבועית זה נשמע כאילו ככה:

ד-מו-קרט-י'ה! חשבתי על כך שהסיסמא אשר הפכה לסמל מחאת השמאל בארץ ישראל, למעשה מביעה צעקה פנימית של הנשמה שרוצה שיאפשרו לה את הבחירה החופשית באלוקות "שאין על גביו אלא ה' אלוקיו".

בחירה עם אחריות

במבט כולל, אפשר לראות איך ככל שמתקרבים לגאולה – עניין יכולת הבחירה הולך ונעשה משמעותי יותר ויותר עד שהוא תופס מקום בראש הסולם.

מעניין לשים לב, שבאותו ציטוט עצמו, לאחר התיאור על מעלתו ("שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור"), תפקידיו ("שיהיה ה"שופטייך", "יועצייך" ונביא הדור") ומעשיו ("שיורה הוראות וייתן עצות") של נשיא הדור, ואפילו נבואתו אלינו כמשיח דורנו ("עד הנבואה העיקרית – הנבואה [לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות] ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה [משיח] בא".) – מגיעה תזכורת נוספת, עקיפה, לעניין הבחירה החופשית:

"וביחד עם הזכות – יש לכל אחד מאנשי דורנו את האחריות לקבל על עצמו את ה"שופטייך" ו"יועצייך" ולציית להוראות ועצות טובות שלו"…

אופס…

הרבי מה"מ אומר: נכון, בחירה חופשית היא עניין נעלה וחשוב ביותר, אבל בבקשה לא להתבלבל… יש בה זכויות ויש אחריות!

לפעמים אנחנו שוכחים את ה'אחריות', מרוב שימת דגש והתלהבות מהזכות הגדולה שכרוכה בבחירה החופשית שלנו. הרי ‘זכות' מעצם טבעה היא דבר המותנה גם בבחירה ולא מהווה 'חובה'.

לעניות דעתי אפשר לראות את זה בהרבה מאד תחומים, ולא רק בנושא המאוד מרכזי הזה של קבלת מרותו של הרבי מה"מ והצורך לפרסם זאת.

בחירה בטוב

אציג נקודה אחת למחשבה בתחום:

ילדים הם ילדים והם חורגים מדי פעם מהכללים, איך נגיב לחריגה שמגיעה ל"חריקה", חריגה שעברה קו אדום כלשהו? האם עדיין הזכות ה'מקודשת' לבחירה חפשית ולהכלה של הילד תקפה כאן, או שצריך לדעת ואף לפעול בצורה אסרטיבית וחד משמעית?

בעיניי התשובה טמונה כבר בשתי ההוראות הראשונות המובאת בשיחה:

לקבל על עצמנו ולציית לכל ההוראות והעצות אותן נביא הדור מדבר בהתוועדויות, בשיחות, באגרות ועוד.

להנהיג את כל הבית וכן את שבעת שערי האדם – עיניים, אוזניים, אף ופה – על פי הוראות התורה, ובפרט כפי שנמסרו על ידי נשיא דורנו.

בקיצור: בחירה חופשית כדי לבחור בטוב…

ונסיים בהוראה האחרונה "מסיימים בטוב": לאחל, כמנהג ישראל, לכל אחד ואחת ולכולם יחד כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ובפרט את הגאולה תיכף ומיד ממש.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

היכולת להבין מי אתם, לפני שאתם דורשים מעצמכם היא קריטית להצלחה מתמשכת. הבנת העצמי מתייחסת לתהליכים שבהם אנחנו מבינים מי אנחנו: מהם הערכים שלנו, מהם ההרגלים שלנו, השאיפות והמטרות האישיות שלנו, ואיך אנחנו פועלים בעולם.

אנשים רבים מגשימים חלומות של אחרים, ההורים, האחים והאחיות, חברים ואנשים אחרים. הם רואים במה שהסביבה שלהם דורשת את משאלת הלב שלהם, גם אם זה לא מרגיש להם נכון.

ולכן, היכולת שלהם להשיג את המטרות של אחרים לא תמיד מסתדרת עם מציאות החיים האישית, ויש תסכול רב שנוצר, נצבר ושובר את כח הרצון להמשיך ולנסות. כל זה כי הם לא עושים את מה שנכון להם, אלא את מה שאמרו להם שנכון.

הבנת העצמי מאפשרת לנו להבין את תחושותינו, מחשבותינו ורצונותינו האישיים. כשאנחנו מכירים את עצמנו היטב, אנחנו יכולים לנהל את חיינו בצורה מודעת ומכוונת. אנחנו מסוגלים לקבל החלטות מושכלות ולבחון את השליטה העצמית ויכולת הבחירה שלנו בצורה כוללת.

שתהיה שנה של צמיחה

שמואל הראל

הן פוגשות אותן יום־יום, עם כל הזבל והשטויות. שומעות את ההתלבטויות שלהן, מחבקות אותן ברגעים הגרועים שלהן, מכילות ומקבלות אותן כמו שהן. ואף אחת מהן לא התמחתה בנושא, לא עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. פשוט נשים טובות שנמצאות שם בשבילן – בנות מתמודדות.

רות היא מארחת. הבית שלה פשוט פתוח לכל אחת והכתובת עוברת ביניהן מפה לאוזן. הן מגיעות כשאין להן לאן לחזור ועוזבות כשרווח להן. לא תמיד זוכרות לחזור להודות. זה בסדר. היא רק תחנה בדרך, לא לוקחת קרדיט על שום דבר.

אלה היא אמא לתשעה, וזכתה ששלוש מתוכן מחפשות את עצמן בכל מיני מקומות ועניינים לא רצויים. (לכתוב זכתה בלי מרכאות! היא מזהירה).

יעל מורה מחנכת בתיכון חב"די בעיירת פיתוח. את הבנות היא פוגשת בכיתה וחלקן שומרות איתה על קשר גם כשהן כבר ברחוב.

ההתחלה

איך הגעת לעיסוק עם הבנות המתמודדות? בדרך כלל זה לא תחום שבוחרים לכתחילה…

רות: אני חיה בגפי כבר יותר מחמש עשרה שנה. בעלי עליו־השלום אהב מאוד אורחים והבית שלנו תמיד היה מלא. אהבתי לבשל ולאפות, לערוך שולחנות ארוכים ארוכים ולשטוף הרים של כלים, להציע מיטות ולפתוח לולים. כשהיה חולה, הבית כמובן התרוקן לטובת תרופות, טיפולים ואישפוזים ובשלב מסוים גם עובד סיעודי. אחרי שנגמרה ה'שבעה' נשאר הבית ריק ושקט כל כך.

היה לי קשה מאוד, אבל חזרתי מהר לעבודה ויתר העיסוקים וההתנדבויות שלי. מה שהיה לי קשה במיוחד היו השבתות. הן היו ריקניות כל כך, בלי אורחים ובלי שולחן ארוך, רק אני לבד. הרבה ידידים ושכנים טובים הזמינו אותי להתארח אצלם, אבל אני רציתי לחזור להיות מארחת.

שבוע אחד פגשתי במסגרת מבצע נש"ק אישה בודדה, עולה חדשה, שלא היה לה ולבתה היכן להתארח, והזמנתי אותן אליי. היתה שבת נהדרת עם קידוש וזמירות של נשים. השבת הזו גילתה לי שאני עדיין יכולה לארח והמון. אמנם רק נשים, אבל כמה שאני רוצה… מאז הבית שלי מלא, ולא רק בשבת. בתחילה הגיעו אליי רק נשים בודדות. ערב אחד דפקה אצלי נערה. היא בקושי דיברה, שאלה אם אפשר לישון כאן והתיישבה על המיטה שסידרתי לה עם הסיגריה. אני אפילו לא בטוחה שהיא הייתה לגמרי צלולה באותם רגעים. אחרי יום היא התחילה לקום, אכלה כשהגשתי לה אוכל ודיברה מעט מאוד. בצהריים לקחה את התיק הגדול שלה ועזבה, חוזרת אחרי יומיים עם עוד שתי חברות, דומות מאוד. מאז הבית שלי הפך להיות בית פתוח לנערות. אין לי צורך לפרסם אותו, הן מעבירות את המידע מאחת לשנייה…

אלה: איך הגעתי? העיסוק הגיע אליי… שלוש מתוך הבנות שלי מוגדרות בנות מתמודדות מכל מיני סוגים. אין בזה הגדרה ברורה. ככה זכיתי לתואר והוא מלווה אותי כבר חמש שנים בצורה מאוד חזקה כמובן.

יעל: למדתי חינוך רגיל. חטיבת ביניים. אבל מטבע הדברים כשמקבלים חינוך בתיכון בעיירת פיתוח, וגם ככה מדובר בתיכון חבד"י שמקבל כל אחת, אז פוגשים בכיתה את כל סוגי האוכלוסיה. במהלך השנים כבר פגשתי בנות שמגיעות בתלבושת אחידה, נראות אפילו די טוב, ומאחורי התחפושת יש בת במצבים הכי גרועים. בנות מעשנות, מסתובבות עם בנים, מגיעות למקומות הכי גרועים ובבוקר הן בבית הספר. אם לא נתפוס אותן בשלב הזה, הן יעזבו בסוף, ינשרו לגמרי, ואז הכל יהיה הרבה יותר קשה.

אליהו הנביא בתחפושת

את בטח פוגשת בנות במצבים ממש קשים, איך את מתמודדת עם זה? לא מרחיק אותך?

רות: היו זוג צדיקים שלא זכו לילדים. הקב"ה שלח את אליהו הנביא לנסות אותם. הוא הגיע אליהם בליל שבת, נראה כמו קבצן דוחה ואפילו ספק מחלל שבת. הם קיבלו אותו בסבר פנים יפות ואהבה גדולה. בזכות זה נולד להם הבעל שם טוב הקדוש. את הסיפור הזה כולנו מכירים, לא? מגיל שלוש בערך…

אין לנו ספק שהיינו עומדים בניסיון. קטן עלינו… מי לא יודע מה ערכה של נשמה יהודית? ועוד אחרי התגלות הבעל שם טוב. הבנות של היום הן בדיוק אותו יהודי. לא נעימות, בוטות, מכורות ומקועקעות. ממש לא נראות כמו יראות שמיים או שומרות שבת, אז מה? גם רבי אליעזר וזוגתו שרה הצדיקה לא ידעו שמדובר באליהו הנביא כשהם קרבו את הזר המוזר. בדיוק אותן עלינו לקרב ולאהוב ולחבק, ככה, כמו שהן.

אלה: כאמא שלהן, אני אכן פוגשת אותן במצבים מאוד מאוד קשים. לא חושבת שהעיתון שלכם הוא במה מתאימה לפרט, אבל מדובר בהחלט לא רק על לחזור מאוחר בלילה, להתחצף או ללכת בלי גרביים. הגעתי עם הבנות שלי גם לחדר מיון או מוקדי שבת למיניהם בגלל נושאים בריאותיים שלא קורים לבנות טובות, אם נגדיר זאת כך. איך אני מתמודדת עם זה? יש לזה שתי תשובות. הראשונה היא שאני אמא שלהן. בדיוק כמו שידעתי לנקות אותן כשפספסו בגיל שלוש או הקיאו בגיל חמש, ככה אני אטפל בהן עכשיו. שום דבר מבחינתי לא השתנה. רק מה, הן עשו את זה לעצמן? יכול להיות. לא משנה את המהות. אמא היא אמא.

דבר שני, ולקח לי זמן להבין אותו, לא כל אמא זוכה. יש בנות שכל כך התרחקו מאמא שלהן, שלא יתנו לה לראות אותן בקלונן ובחולשתן. אם הבנות שלי מגיעות אליי כשרע להן, זו מחמאה אמיתית בשבילי. זה אומר שהן יודעות שאני אקבל אותן תמיד, לא משנה לאן יידרדרו.

יעל: זה קשה, בהחלט. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני שליחה של הרבי מה"מ ולא סתם הוא העמיד אותי כאן בצומת הזו, רגע לפני שהן עוזבות. אני מתייעצת המון, וגם הצוות בבית הספר תמיד שם בשביל לתמוך ולכוון, וכמובן הרבי שליט"א, שכל המכתבים שלי כמורה מלאים בבקשות ובשאלות בנושאים האלה.

רגע מאיר

סיפור מרגש?

רות: הגיעה אליי באחת הפעמים נערה שלא הייתה יכולה להישאר בבית. לא הבנתי אם היא ברחה או סילקו אותה. לא שאלתי. היא השתתפה בקידוש ובסעודות והיתה מאוד שקטה ומאוד מרוגשת. בלילה היה קר ועברתי בין האורחות לראות שכולן מכוסות טוב. שמתי לב שהיא ישנה כשעל היד שלה שעון שהיה מהודק חזק מאוד. פחדתי שזה יעצור לה את הדם ולכן שיחררתי לה אותו בעדינות. היא התעוררה, מבוהלת. מיהרה להחביא את היד עם השעון כאילו ניסיתי לגנוב לה אותו. הרגעתי אותה. הראתי לה שרק שיחררתי בחור אחד או שניים שלא ילחץ לה. היא התחילה לבכות. ממש.

יצאנו למרפסת עם מעילים, לא להפריע לבנות האחרות. היא חזרה רק על משפט אחד: זה פעם ראשונה שלמישהו אכפת ממני. בבית שלי רק היה אכפת אם אני מקשיבה יפה לקידוש, אם אני נוטלת כמו שצריך, אם אני עוזרת מספיק. פעם ראשונה שלמישהו אכפת אם משהו לוחץ לי בלילה.

מאז התקדמנו הרבה. היא חזרה לקשר טוב עם ההורים, למדה לראות גם את הטוב שנתנו לה ולא רק את הביקורת. אבל מה שיצר את האמון בינינו היה הרגע בו הבינה שלמישהו באמת אכפת ממנה.

אלה: עדיין אין לי סיפור מאיר אמיתי, כמו חופה חסידית או נכד. גם זה יבוא, אני בטוחה. בינתיים יש לי הרבה סיפורים מאירים קטנים, כמו נערה שבקושי זוכרת איך קוראים לה, בהשפעת חומרים מסוכנים, אבל זוכרת לברך את אמא ב'קבלת התורה בשמחה ובפנימיות'. בת שכבר לא שומרת שבת, אבל כשאחת הבנות מהחבורה המפוקפקת שלה נפגעה מתאונה היא התקשרה לבקש שאזכיר אותה בהדלקת נרות. או לבוא לבקר בהפתעה בדירה החדשה של הבת עם החברות ולגלות תמונה של הרבי על הקיר(!), תמונה שלא תלו לכבודך. אורות קטנים שמאירים את הדרך.

יעל: בת שכבר הייתה רגע לפני עזיבה. באמת מסובכת בכל כך הרבה דברים ובליווי של הרווחה כבר. הייתי איתה בקשר מאוד קרוב שכלל שיחות אישיות וגם טלפונים אחרי הצהריים. יצאנו לחופשת פסח, חופשה ארוכה שמאוד קשה אחריה לחזור ללימודים. וגם אני, כאמא למשפחה ברוכה, ב"ה, שקעתי בהכנות לחג – שבקושי התחלתי עד היציאה לחופשה. כמה ימים אחרי תחילת החופשה היא מתקשרת. היא מתגעגעת לניגון שאנחנו מנגנות כל בוקר לפני התפילה, מבקשת שאשלח לה אותו. איך אפשר להישאר אדישה מול בקשה כזו?

כינוי אהוב

איך את מעדיפה לכנות אותן? מתמודדות, נושרות, בסיכון?

רות: יהלומים. ככה אני מכנה אותן גם בפניהן. יהלום הוא יהלום גם כשהוא שקוע בבוץ. אין אדם אחד שמבין ביהלומים ויסכים לוותר על יהלום רק בגלל שהוא עדיין לא נקי, לא מלוטש. אם יש מישהו כזה, זה רק בגלל שהוא לא מבין ביהלומים. הבנות האלה הן יהלום כל אחת. יש כאלו ששומרות על קשר, מזמינות בסופו של דבר לחתונה. הרגע הזה שרואים את היהלום נוצץ הוא רגע ששווה לחיות בשבילו.

אלה: האמת? לא רוצה לכנות אותן בשום שם. הן פשוט מושקי, חני ורחלי. שלוש בנות מתוקות ואהובות שלי והדרך הארוכה שלהן לחיי תורה ומצוות מלאים מתוך בחירה אמיתית. מי צריך להגדיר כל דבר?

יעל: הייתי מכנה אותן בנות גיבורות. הן באמת מתמודדות עם ניסיונות וקשיים שאת ואני, קשה לנו אפילו לקרוא עליהן בספר. עומדות מול הפיתויים הכי קשים וכל כך הרבה פעמים גם מצליחות להתגבר. וכל זה ללא תמיכה של המשפחה והסביבה, לפעמים בדיוק ההיפך. הן גיבורות אמיתיות ויש להן המון כוח. רק צריך לגלות להן את זה.

המסר שלי

משהו להגיד לציבור הקוראות?

רות: תעריכו את עצמכן קצת יותר. כל אחת מכן היא לא סתם אישה בסתם יום. את יכולה להיות רבי אליעזר. להיות האדם הנכון במקום הנכון בסיפור החיים המופלא של בת מתמודדת. אילו היית יודעת שיום אחד מישהי תספר את הסיפור האישי שלה או תוציא אותו לאור כספר ותכתוב בו עלייך: "ואז היא הביטה בי, ראתה אותי, שאלה אם אני צריכה עזרה, הזמינה אותי, ומאותו רגע השתנו חיי". לא היית מתרגשת. זה יכול להיות, אם רק תפקחי עיניים, תעריכי את עצמך קצת יותר.

אלה: יש לי הרבה מה לומר, במיוחד לאימהות כמוני. דבר ראשון, תאהבו אותן בלי תנאי, אהבה אמיתית. דבר שני, תאהבו אותן בלי תנאי, דבר שלישי ואחרון, תאהבו אותן בלי תנאי. זהו. צריך לזכור שמה שעובר עליהן לא אומר עלינו כלום, לא מעמיד אותנו במבחן, לא מסמן אותנו או מעיד משהו על החינוך שלנו. גם לאברהם היה בן שלא המשיך בדרך שלו, גם ליצחק. אנחנו בחברה טובה. נגזר עליהן לעבור איזה תהליך וגם עלינו. אז נעבור אותו הכי טוב שאפשר, בהרבה אהבה, לנו ולהן.

יעל: לבנות האלו, בדיוק כמו לכל הנוער, יש כוח אדיר. הבעיה היא שנראה להן כאילו אף אחד לא זקוק להן. אילו רק היו יודעות כמה אנחנו צריכים אותן, הכל היה אחרת. אנחנו לא צריכות להתחשב בהן כי הן חזקות. רק לגלות להן כמה כוח יש להן. לא לוותר להן ולא לוותר עליהן.

באדיבות מגזין עטרת חיה

ובבאר שבע כמו בבאר שבע – העיר שבה פעל "האוהל הפתוח" של אברהם אבינו איש החסד, אירוע הפתיחה היה מושקע במיוחד. עשרות מתגברות שהתאספו בבית הכנסת נהנו מכיבוד מפנק ומתכנית עשירה, שאותה הנחתה הגב' עטי פלדמן

ההשקעה ניכרה בכל פרט, מהעיצוב הגרפי של ההזמנות, דרך סידור השולחנות ועד לתכנית המרגשת לאורך הערב. המילים החמות מהמשתתפות לא מפסיקות להגיע ואנו בטוחות שזוהי תחילתו של מסע מופלא וחוליה נוספת בשרשרת של נפלאות מתגברות.

תארו לעצמכם שאתם מגיעים לארוע בגג מגדלי עזריאלי ובדיוק הורידו את המעקים…

מה היה קורה לכם??

שמרו את התשובה בנתיים ובואו נמשיך..

מכירות את המשפטים…

▫️ אני אף פעם לא העזתי לדבר ככה להורים שלי

▫️רק המורה נכנס כולם נעמדו במקום

▫️פעם לילדים היה כבוד למבוגרים

אז נכון.. פעם..

ההורים היו הורים

המורים היו מורים

והתלמידים היו תלמידים

👶👦👩👩‍🦳

היום סמכות וגבולות הפכו למילה 'גסה'.. ואפילו הבינה הפכה למלאכותית…

ו…ההורים הפכו לחברים החברים הפכו למורים והילדים להורים במצב הטוב…!

💭💭

ואז ישבו חכמים והבינו שאולי צריך 'סמכות חדשה' לא הסמכות של פעם עם עונשים וכדו' אלא סמכות בצורה חיובית…

🛠️

בפרשתינו- כי תצא יש את הנוסחה, באה התורה ומלמדת אותנו מה בדיוק צריך לעשות..

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", ובהמשך.. "ולא תשים דמים בביתך, כי ייפול הנופל ממנו".

🛠️

הדבר הראשון שאדם צריך בבית זה מעקה – גבולות ברורים וחזקים.

כוחו של המעקה בכך שהוא חזק מהאדם ובולם אותו.

🛠️

גבולות מביאים לאדם יציבות וחוסן פנימי ובנוסף הגבול בולם האדם מנפילה… ללא גבולות מתפתחים חרדות ורגישויות 'שלא היו פעם' …

ואנחנו ההורים לפעמים במקום לתת הגבול והמעקה שהילד זקוק לו נופלים בעצמינו מהגג…

ופותחים מסע הסברה כמה חייב להיות חברים של הילדים, לקנות להם מותגים שלא יהיו שונים, לפצות אותם על זה שאנחנו עובדים,לפנק באכילה רגשית…

ומעבירים השיטה הזאת לסבא וסבתא, למנהלים, למורים אפילו למדריך בחוג והבייבסיטר…העיקר שחס ושלום הילד לא ישבר!!

🛠️

באה התורה ואומרת

הילד לא מחרסינה הוא עמיד! הוא הופך לחרסינה ונשבר לרסיסים כשלא מציבים לו גבולות!

ועל זה נאמר "ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל" הוא רק יפול מהגג…

🛠️

אז בואו רגע נעצור…

נזמין 'סורגים' ונדאג למעקה בטיחותי..

נזכור שזה התפקיד האמיתי שלנו!

לחנך את עצמינו ואת הילדים לגבולות!

כמובן בעזרת מילים טובות מלב אל לב, העצמה ויחס חם..

🤍🤍🤍

ואם יש צורך בביקורת כדי לשפר הסביבה נאמר זאת בדיוק כמו שאנחנו רוצים שידברו איתנו ויתיחסו אלינו ואל הילדים שלנו.

🛠️

כל זאת בהוספה בגבולות רוחניים- תפילה , הוספה ביראת שמים, חיים בצניעות וענווה והרבה הרבה דוגמא אישית.

ואסיים בתפילה "…וְזַכֵּנִי לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. אוֹהֲבֵי יְיָ. יִרְאֵי אֱלֹהִים. אַנְשֵׁי אֱמֶת. זֶרַע קֹדֶשׁ בַּה' דְּבֵקִים וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא…"

שבת שלום ורוב נחת!!

אסתי פרקש

שליחת הרבי בפתח תקוה

ויועצת חינוכית.

לסרטון פרסום

לרישום

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת כי תצא

אחד הנושאים המעניינים בפרשה עוסק בנישואין מהיבטים שונים, אמנם ישנו פסוק מיוחד המאיר את מהות ותכלית הנישואין בעיניי וכך נכתב בפסוק:

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח." (דברים כ"ד, ה').

ורש"י על אתר מפרש את הפסוק כך:

אִשָּׁה חֲדָשָה – שֶׁהִיא חֲדָשָׁה לוֹ, וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ.

וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו – דְּבַר הַצָּבָא.
לְכָל דָּבָר – שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַצָּבָא, לֹא לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן וְלֹא לְתַקֵּן דְּרָכִים.

יִהְיֶה לְבֵיתוֹ – אַף בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, אִם בָּנָה בַּיִת וַחֲנָכוֹ וְאִם נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, אֵינוֹ זָז מִבֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמִּלְחָמָה.

וְשִׂמַּח – יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ.

ורבינו בחיי בן אשר מפרש:

נקי יהיה לביתו שנה אחת – וכן מצינו אצל ה' יתברך ששהה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד שני באייר בשנה השנייה.

ובעל הטורים מוסיף:

לְכָל דָּבָר נקי יהיה לביתו – שהנושא אישה מוחלין לו על כל עונותיו.

ניתן לראות בראיה ראשונית, את יוקר וחשיבות השנה הראשונה בחיי הנישואין ועד כמה הפליגה התורה בחשיבותה עד כדי פטור מלא מכל מחויבות חברתית ואף משירות צבאי – בצבא ה'. כלומר: מהעבודות השוטפות בבית המקדש אם כהן או לוי הוא. ואף מצבא ישראל הנלחם את מלחמות ה' למשך שנה זו, וכל זאת למה? כדי שהאיש יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ.

מה משמעותה וחשיבותה של השמחה עליה מצווה האיש כלפי אשתו בשנה זו, שאפילו משירות צבאי פטור הוא?

'שנה – ראשונה' בכל רגע ורגע מהחיים:

המושג השגור בעולם היהודי המתאר את שנת הנישואין הראשונה מכונה 'שנה ראשונה'- ומתאר את האווירה הייחודית בה נתונים זוג טרי שנישא זה עתה ואת המרקם העדין והרגיש הקיים ביניהם  והנדרש להם כדי לחוות ולצלוח את השנה הראשונה באופן הטוב ביותר עבורם בכדי לבסס את הקשר הזוגי ביניהם.

לצורך כך נדרשת סביבה נטולת רעשי רקע: מקום מגורים מותאם לצרכיהם, צרכי קהילה, משפחה קרובה, חברים טובים, תעסוקה מאפשרת, פניות נפשית ורגשית, זמן איכות ייחודי להם.

התנאים לסביבה נטולת רעשי רקע הכרחית עד כדי קריטית בשנה זו, שכן בכדי לבסס קשר משמעותי ואינטימי נדרשת סביבה מאפשרת.

בקרב הקהילות השונות בזרמי היהדות המגוונים: נהוג בשנה זו שהגבר ילמד לימודים תורניים במוסד תורני המכונה 'כולל'- כלומר לימודים כוללניים בכל תחומי היהדות ובעיקר בנושאים העוסקים בקשר הזוגי מהיבט יהודי תורני. הן מחלקים הקשורים בנגלה שבתורה והן מחלקים העוסקים בהיבט הקשר הזוגי על פי פנימיות התורה.

כלומר קשר דורש סביבה מאפשרת, מה שדורש מהחברה סביבה מאפשרת ונטולת רעשי רקע עבור זוג טרי למשך שנה שלימה, בכדי לאפשר להם לבנות ולמסד את הקשר הזוג באופן ובמרחב הטוב ביותר עבורם!

התבוננות זו של התורה וחכמיה על שנת הנישואין הראשונה, מלמדת שמהותו של קשר זוגי וביסוס הקשר הזוגי נשען על הסביבה אותה יוצר הזוג סביבם.

בכדי להבין יותר את המשמעות הטמונה בכח שנת הנישואין הראשונה, אציג כאן חלק ממכתב שכתב אביו של הרבי מליובאוויטש המקובל רבי לוי יצחק אל בנו הרבי שנישא בשנת תרפ"ט דרכו נוכל להתבונן על המשמעות הייחודית של שנת הנישואין הראשונה וכך הוא כותב אל בנו: "בשנה זו כשהאיש והאישה דרים יחד באהבה וחיבה על פי התורה והמצווה כפי הנצרך, אזי הם בונים את חלקם בעולם יחד ומכשירים את עצמם 'ליציאה למלחמה- מלחמת החיים', לברר ולתקן בימי חלדם בחיי חיותם הוא ואשתו יחד את חלקם הייעודי והייחודי להם בעולם, שלשמו באה נשמתם לעולם". (המכתב ערוך לשונית)

הבנה זו יש בה בכדי ללמדנו ש-'שנה ראשונה' הנה מטפורה בלבד  למהותו של קשר זוגי ארוך טווח. 'שנה ראשונה' הנה דרישה מצד בני הזוג, ומשמעותה של דרישה זו הנה מיסוד הקשר הזוגי באופן כזה שכל ימי קיום הקשר בין בני הזוג הם צריכים, יכולים ונדרשים לקיים את הקשר הזוגי שלהם על ידי יצירת מרחב מאפשר ובניית סביבה מאפשרת עבורם.

ההבנה שקשר זוגי בריא יציב ושמח לאורך ימים ושנים טובות מתבסס ומתקיים על שימור 'השנה הראשונה' לכל אורך ימי הקשר בין איש לאשה.

כל רגע ורגע בו מתקיים הקשר בין בני הזוג חייב להישען על המהות של שנה ראשונה, מרחב מאפשר וסביבה מאפשרת עבור בני הזוג.

כל זאת כאמור כדי שלאחר מכן הם יצאו 'למלחת החיים', לקיים לתקון ולברר את חלקם בעולם, שלשמו ירדה נשמתם לעולם הזה.

וזוהי הסיבה לפטור לו זוכה האיש מיציאה למלחמה בצבא ה' או ללחום את מלחמות ה'. שכן כעת הוא אמור להתכונן לקרב חייו. למלחמה על הבית אותו הוא הקים כעת עם בת זוגתו, על ידי שימורו בעבודה המשותפת לשניהם לכל אורך ימיהם כזוג נשוי.

אתגרי החיים והניסיונות בחיי הנישואין הנם 'המסרים הסמויים' העוברים דרך שפת 'הצרכים הסמויים' הלא מדוברים בין בני הזוג:

אך לצד זאת ביודענו ובהכירנו את החיים ואת עצמנו, אשר מזמנים לנו אתגרים וניסיונות, ואת הצורך לעמוד מנגד ולצלוח את אותם אתגרים, נדרש מאתנו להיערך ולהציע מענה הולם לאתגרי החיים.

לשם כך נדרשת הסתכלות והתבוננות ייחודית על החיים ועל האתגרים שהם מזמנים לנו, שלצידה נגזרת התובנה העמוקה שאי אפשר איתם אך אי אפשר בלעדיהם. שכן כל קשר בריא לא ימוסד לכדי קשר יציב וחזק, שמח ובריא, ועמוק  לולי אתגרים אלו, ושאין מנוס בשל היותנו בשר ודם המורכב מחלקים שונים שהנם מהשלם הגדול מסך חלקיו לעבור דרך ואת אותם האתגרים כדי לצמוח ולהצמיח את הקשר ולמסד אותו לבניין עדי עד.

ובמילים אחרות: האתגרים והניסיונות הנם שפה, שדרכה ועל ידה ניתן ביטוי עמוק לצורך בקשר משמעותי וייחודי. אמנם כאשר הצורך הרגשי מודחק או מוכחש בתוכנו, אנו צפויים לקבל ולחוות את הקשר בתמורות וחילופי מילים וכאשר ננסה לבטא אותו הוא יופיע בדמות וצורה שאינה מוכרת לנו.

בדרך כלל כשאנו רוצים להביע ולבטא את צרכינו, אנו נעשה זאת בשפה ברורה, נעימה ומאפשרת, אמנם כאשר אנו לא מצליחים למצוא את היכולת להביע ולבטא את צרכינו בצורה שגרתית, נמצא את עצמנו בתוך שיח המופיע בדמות חיכוכים ומריבות שלא באמת משקפים מצב שכזה השורר ביננו, אלא שכאמור חוסר היכולת להביע ולבטא את צרכינו ורגשותינו מוציאים מאתנו שפה שלא כל כך מוכרת לנו ולא ממש מאפשרת, ברורה או נעימה לנו.

 צורך זה נושא בתוכו את שפת ה-'צרכים הסמויים' הנדרשים לכל אחד ואחת מבני הזוג שלא מצאו את ביטויים בשל הקושי והעומס הרגשי בו נתון אחד מבני הזוג או שניהם גם יחד, ומוצא את ביטויו כאמור בשפה תוקפנית ואף אלימה, שכן הקושי הרגשי העמוק גובר על היכולת לווסת את הרגשות השליליים ולתת להם ביטוי ודרור לבטא את המצוקה באופן בריא ומאפשר.

אז נכון שאין קשר ללא עליות ומורדות, אבל זה נכון כאשר לצד העליות והמורדות קיים קשר! ולא סתם קשר אלא קשר המבוסס על אהבה אמיתית הנזרעת וצומחת לכדי קשר עמוק בין בני הזוג המאפשר את החיים השמחים והבריאים יחד לכל אורך שנות הנישואין.

קשר שכזה נבנה לחוד ויחד במקביל. מחד נדרשת עבודה עצמית יום יומית של כל אחד ואחת מבני הזוג לכל אורך ימיהם, ההכרחית והמהותית ליצירת קשר מיטבי יציב ובריא. מה שנכון לכל אדם החפץ לקיים קשרים בין אישיים תקינים ובריאים כשלצידה מאידך נדרשת עבודה משותפת יומיומית על הקשר הזוגי.

קיום השמחה אצל האשה נפעל על ידי שמירת האיזון הפנימי אצל האיש!

אחד הגורמים המרכזיים המסייעים מאוד לצליחת משברים בזוגיות הנה השמחה. על השמחה ומשמעותה בעבודת האדם ובקשר הזוגי נאמרו ונכתבו כל כך הרבה מאמרים, אני מצדי אנסה להתמקד כאן בפן הנוגע לשימור השמחה אצל בני הזוג.

השמחה הספציפית אודותיה מדברת התורה ורואה בה כמודל למיסוד הקשר הזוגי הנה דווקא השמחה שהאיש מצווה עליה ולא האשה! כפי מופיע בפרשתנו, "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

משמעותה של שמחה זו הנה הדאגה של האיש והאכפתיות הגדולה הנדרשת ממנו לדאוג שאשתו תהיה שמחה תמיד, אבל ממש תמיד! ('שנה ראשונה' זו מטפורה לכל החיים זוכרים?)

האם ניתן בכלל לצוות על מישהו לשמח מישהו אחר? האם זה בכלל אפשרי לדאוג לשמח מישהו באופן תמידי? האם זה ריאלי לבקש ממישהו בקשה שכזו?

הציווי 'עבדו את ה' בשמחה', הנו אבן היסוד לקשר של האדם כלפי בורא עולם. אדם שמח יכול לקיים את רצון ה' באופן המושלם כפי שהוא מצווה מבעל הרצון.

השמחה מעידה על  יוקר הדבר ועל הקרבה הגדולה של הדבר אותו ואתו אני קשור ומקיים. השמחה מעידה על קשר עמוק בין בעל הרצון (בורא עולם) למקיים הרצון (האדם). השמחה מספרת על קיום מערכת יחסים עמוקה בין שניים, בה האחד עושה כל אשר ביכולתו בכדי לשמח את השני.

הרבי מליובאוויטש מביא משל נפלא לקשר בין האדם לבוראו: מאדם הנושא משא כבד על כתפיו לאורך קילומטרים רבים, ועל כך שכל מי שעובר לידו רואה בן אדם שמח הזורח מאושר, אבל לא מבינים איך? איך אפשר לשאת משא כל כך כבד ולזרוח מאושר פנימי?

האדם הנושא משא זה מבחין במבטים הניתנים בו ורק הוא יודע מה הגורם לאושר הפנימי למלא אותו ולהציף אותו החוצה. הוא נושא אוצר יקר בשק שעל שכמו, והמרחק הרב אותו הוא 'נאלץ' לעבור כלל לא נוגע לו ולא מטריד אותו בשום צורה שהיא, בטח שלא להשפיע על מצב רוחו!

איש ואשה הנישאים זה לזו צריכים וחייבים לראות ולהתייחס אחד לשנייה כמי שזכו ב-'אוצר בלום'. הזכות להקים בית ולמסד קשר עם בחירת לבנו הנה הזכות בגדולה ביותר לה זוכה אדם עלי אדמות!                             

ההבנה העמוקה לזכות העצומה לקיים קשר זוגי ולמסד אותו בכך שהשלם שלי ושבי מתקיים אך ורק בקשר זוגי, בטח על פי ההבנה היהודית הרוחנית בה נשמות מתאחדות בקשר זוגי ומשלימות האחת את השנייה הנה זכות מחד, אך לא פחות מכך חובה עצומה מאידך.

וכאן נופלת לפתחו של האיש החובה והזכות לשמח את אשתו כציווי ייחודי: זה נכון אמנם שכל אחד ואחת מאתנו תורמים לקשר הזוגי על ידי הבנת הזכויות והמחויבויות איתם הם באים ואיתם הם מביאים לקשר ביניהם.

אך ישנו ציווי ייחודי שהנו זכות וחובה אותו מטילה התורה דווקא על האיש כלפי אשתו לשמח אותה! (הציווי אמנם מופנה לחתן וכלה בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, אך הוא נכון לכל אורך שנות נישואיהם של הזוג כאמור), המבטא את הפעולה הייחודית בקשר בין בני הזוג המוטלת על האיש דווקא.

התורה דורשת ומבקשת מהאיש להיות זה שישמח את אשתו בשנה זו כמטפורה לכל שנות הנישואין כאמור, מתוך הבנה עמוקה שהביטחון הקיומי בקשר הזוגי מוטל על כתפי האיש.

מהו אם כן החלק הייחודי הזה המוטל דווקא על האיש במיסוד הביטחון והשמחה בחיי הנישואין?

החלק הייחודי המוטל על האיש הנו ההבנה העמוקה הדורשת התבוננות מעמיקה בכך ששימור מצב קיים הנו הבסיס הבטוח לקשר ממוסד ויציב כדלהלן!

אם אתה מעוניין ורוצה לקיים קשר זוגי עמוק ומשמעותי, בריא ויציב, אך בעיקר שמח ומאושר לאורך ימים ושנים טובות אתה חייב לדאוג שאשתך תהיה בשמחה תמיד! לשם כך נדרש ממך לדאוג להיות תמיד בשמחה בעצמך! כי זו חלק מעבודת ה' שלך "עבדו את ה' בשמחה", הבאה לידי ביטוי בדרישה ובציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

הדרישה והציווי מהאיש להיות במצב תמידי של שמחה נועדה אמנם עבורו בעיקר כחלק מעבודת ה' שלו כאמור, אך לא פחות מכך היא נועדה עבור בת זוגתו, הדאגה התמידית לקיום הציווי של האיש כלפי אשתו: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

וכאן נכנס לתמונה הציווי המוטל דווקא על האיש זו ולא על האישה:

אחד הגורמים המשמעותיים המשפיעים על אופי הקשר בין בני הזוג, הנו הנחת היסוד שבכדי שתשרור ביניהם אהבה, אחווה, שלום ורעות הם צריכים למצוא את האהבה, האחווה, השלום והרעות בתוכם פנימה ומשם הם ימצאו את דרכם להקרין ולהשפיע על הקשר הזוגי שלהם שיתמסד על אהבה ואחווה ושלום ורעות.

על החלק הזה שהנו זכות וחובה כאחד מופקד האיש יותר מהאישה. האחריות המוטלת לפתחו של האיש הנה לאפשר את השקט והשלווה הפנימיים הקיימים ממילא אצל האישה להזין אותם, להפרות אותם ולקיים אותם באופן תמידי.

האושר, השמחה, השקט והשלווה הפנימיים בחיי הנישואין, קיימים אצל האישה מעצם בחירתה להקים בית נאמן עם בחיר לבה. נעים לה וטוב לה והיא חווה יום יום את השקט והשלווה והשמחה מעצם בחירתה בבחיר לבה ואת החיים המשותפים בהקמת בית בישראל.

אמנם כאשר בחיר לבה דואג לשמר את השמחה והאושר הפנימיים המציפים את בחירת לבו מעצם בחירתה בו, בהנהגתו כלפיה ובייחס אותו הוא מעניק לה כראוי לבחירת לבו, בכך הוא מקיים את הציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח." בשימור הקיים הוא מזמין ומביא את האהבה האחווה השלום והרעות לפתחם ולמשכנם לאורך ימים ושנים טובות.

במילים אחרות: תפקידו של האיש לשמור על האיזון הפנימי הקיים אצל האישה פנימה, על ידי כך שהוא בעצמו יהיה מאוזן פנימה.

הדבר בא לידי ביטוי: כאשר האיש יוצא מביתו או שב לביתו אם זה לעבודתו או מעבודתו, לתפילתו או מתפילתו, או כל יציאה מהבית וחזרה אליו הוא חייב לדאוג שיציאה זו ושיבה זו תהיה נעימה ומאפשרת מצדו.

צא מהבית עם חיוך על הפנים, תיפרד מאשתך במילים וברכה ליום טוב ומוצלח, לרגע הזה יש משמעות ומשקל משמעותי ל-איך היום הזה יעבור על בת זוגתך, כאשר אתה נעים, רגוע, שלו, שמח אתה שומר על האיזון הפנימי של בת זוגתך ומאפשר לה להתחיל את היום בטוב. הדבר נכון שבעתיים בשיבה הביתה כאשר לאחר יום עמוס בחוויות על שניכם כל אחד ואחת בבירור חלקו בעולם, האופן בו אתה נכנס הביתה, החיוך, הרוגע, השלווה והשמחה או לחלופין הפנים הלא נעימות, הזועפות, הכועסות, העצבניות והחסרות מנוחה, שאתה מביא אתך הביתה קריטית לכל מה שיקרה ביניכם ובין ילדיכם בשעות הבאות שתבלו יחד בבית..

כשאני כותב כעת את המאמר וחושב על הדרישה מהאיש שהיא בעיקר 'שימור הקיים'  אני נזכר באירוע שאירע כאשר עברנו למודיעין, אשתי שתחי' הייתה לפני מעבר לבית ספר חדש כמורה. היא שיתפה אותי במשמעות הדבר עבורה לפרטי פרטים, אני מצדי הקשבתי בקשב רב. לאחר שסיימה את דבריה בחרתי כבעל טוב לנסות ולהיות שותף רגשית ולייצר עבורה קרקע ומרחב מאפשר למעבר זה, על ידי נרמול החוויה, וכמה שזה טבעי שתהיה התרגשות ומתח לקראת המעבר, בלה בלה בלה…

אני מצדי הרגשתי שעשיתי בדיוק מה שנדרש ממני כבעל טוב אכפתי ודואג, אבל ברגע הבא נפל לי האסימון. מי ביקש ממך לעודד לתמוך (שזה ממש בסדר אגב), איפה הסתתרה לה הבקשה הסמויה מאשתך להרגיע את מי שכבר הייתה רגועה לגמרי?  

ואז צחקתי בקול.. היא בסך הכל מבקשת ממני להישאר רגוע מהמעבר הצפוי, כשהיא טורחת ומסבירה לי לפרטי פרטים שהמעבר יבוצע בצורה הטובה והרגועה ביותר ושהכל ממש בסדר, רק (וכאן מגיעה הבקשה הסמויה) בבקשה תהיה אתה רגוע ולא לחוץ מהמעבר שלי, כדי שזה לא ילחיץ אותי!

מה שנדרש מהאיש בציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" זה פשוט (פשוט זה ממש לא) לשמור על האיזון הפנימי שקיים אצל בת זוגתו, על ידי שהוא ישמור על האיזון הפנימי של עצמו!

זוהי הדרך הקלה והישרה לשמח את אשתו, לאורך ימים ושנים טובות.

העובדה שציווי זה מופנה לשנה הראשונה, משמש כאמור כמטפורה לכל החיים. הדרישה והציווי הנו שהאנרגיה שהאיש משקיע בשנה ראשונה להיכרות מעמיקה ולמיסוד קשר חזר ויציב, בריא ושמח בינו לבן בת זוגתו, תהווה רק את ההתחלה ליציאה לחיים האמיתיים 'מלחמת החיים', המלחמה היום יומית לקיים ולשמר את אותן אנרגיות שהקשר יראה ויתקיים באותו האופן בו הוא התקיים בשנה הראשונה.

וזאת כאמור על ידי עבודה עצמית מתמדת ויום יומית לשמר את האיזון הפנימי אצלו פנימה, ועל ידי כך ממילא שימור האיזון הפנימי של בת זוגתו.

בכך מקיים האיש גם את הציווי הייחודי המוטל עליו: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" וגם את המסר הסמוי העובר מאשתו אליו: 'אם תהיה שמח אני אשאר שמחה'!

שבת שלום ומבורכת לכולם

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

אתמול הייתי בחתונה חב"דית.

לכל ילדי המישפחות המוזמנות להשתתף בשמחה,  בודאי נקנו אותיות אותיות בספר התורה של ילדי ישראל.

יחד עם זה, הרי לכל מקום שאנו הולכים,  מזומנת לנו  מלמעלה איזו  שליחות  קדושה, נסתרת, נעלמה. השאלה היא,  האם נגלה אותה בקלות?

האם נירצה להתאמץ קצת בשביל לגלות מה היא השליחות ? ולבצע אותה ?

ב"ה היה מאד מעייף להגיע. דרך שהיתה אמורה לקחת שלושת רבעי שעה, התארכה לכדי….שלוש שעות נסיעה מעייפת ומתישה. עלתה בדעתי מחשבה אולי לסגת …ולעשות "אחורה פנה" ולחזור הביתה. אך מצפים לנו וגם אנו מצפים להשתתף בשמחה .

הגענו לחתונה כמובן אחרי החופה.

למרות  שיצאנו בזמן ומוקדם…חמש ורבע אחרי הצהרים!!!

כשהגענו מותשים, הנפש הבהמית היתה רעבה. אז ריחמנו עליה. נתנו לה אוכל טעים מאד של קייטרינג ריבקין. השם ישמור אותם.

הקהל התחיל להתפזר…והנה אני מזהה אשה מזרם דתי אחר…לפי כיסוי הראש…

הצעתי לה לקנות לנכדים אות בספר התורה לילדי ישראל.

מבחינתי היה מאד מקל עלי להקליד מיד באתר. להכניס לאתר המאובטח את פרטי כרטיס האשראי שלה. ולהרגיש סיפוק נפשי. הנה  עשיתי. זכיתי. והנתונים כבר עכשיו בכפר חב"ד. במחשבי הוועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל.

אבל….לא כך היה..

היא צריכה לשאול את בעלה. ואם יסכים, היא תרצה לשלם אך לא בכרטיס אשראי באתר.

חיכיתי לה כשהלכה לשאול  את בעלה . תהיתי אם אכן תחזור… היא ב"ה חזרה אלי.

נתנה שמות של ארבעה נכדים.

ואני שמחה שזכיתי והיא זכתה.

וכדי שאני לא "אעוף על עצמי",

נשארתי עם השמות. וכל הפרטים הנילווים..וצריכה להתאמץ ולהכניס הכל לאתר…

פגישה אחת. ראשונה,  וכניראה גם האחרונה. עם אשה לא מוכרת לי.

שהסכימה לתת בי אמון כשסיפרתי על המבצע העוצמתי של הרבי  מליובאוויטש.

ב"ה שהצלחתי לנצל את הרגע . לעשות מיצוה. ולקוות לראות שנכריע סוף סוף את הכף. וניזכה להתראות עם הרבי בהתגלותו לעיני כל, בגאולה האמיתית והשלימה.

אמן. אמן כן יהי רצון.

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין