להיות סבתא זו אחת המתנות המשמחות ביותר. 

לא רק לסבים ולסבתות, אלא גם לנכדים. המסירה הבין־דורית של המסורת, היא מתנה שמעמיקה את הקשר הנרקם בליבו של הילד למשפחה, לעם, לארץ, לתורה הקדושה ולאלוקיו.

על אברהם אבינו נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…  לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". ה' מתקשר אל אברהם משום שהוא יודע שאברהם יעביר את האמונה והמעשה הלאה לדורות הבאים, ושבסופו של דבר בהם יקוימו הבטחותיו של ה'.

ההיסטוריה איננה מקטעי־זמן תלושים המכונים 'דורות'. ההיסטוריה היא רצף של חיים, של יצירה, של שרשרת שכל חוליה בה קשורה וניזונה מהחוליות שלפניה. יש לה נקודת מוצא, והיא צועדת אל הייעוד שלה. ייעוד שכולו טוב, טוהר, אמת ואור. וזה התפקיד המוטל על הסבים ואבותיהם: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".

בשביל זה אנחנו כאן! בשביל זה זכינו לאריכות ימים בדור שלנו.

פניתי לשוחח עם אילנה ישראל, פסיכולוגית חב"דית ידועה בקרב אנ"ש כבר שנים רבות, וגם סבתא בעצמה, כדי לברר איך עושים את זה נכון…

כך התיישבנו לשיחת סבתות – כדבר סבתא אל רעותה.

סקירה קצרה מאילנה באשר לאדם המבוגר בימינו, מגלה, שתוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת, ברוך ה'. לתופעה הזו ישנן השלכות על כלל החברה, ועל האדם הפרטי גם כן, והיא מחייבת התארגנות מתאימה. לא רק התארגנות של הכלל והפרט, אלא גם התארגנות רפואית, משפחתית ועוד.

'סבתאות' בדור הגאולה

הינה כמה תופעות הקשורות לסבים והסבות בדורנו:

שלא כבעבר, הסבים והסבות זמינים היום פחות. סבים וסבות רבים ממשיכים לעבוד זמן לא מועט גם אחרי גיל הפרישה, כדי שלא לפגוע בנכסים שצברו וכדי להבטיח שגם ילדיהם יזכו ליהנות מן הנכסים.

אצל הורי הסבים והסבתות המגיעים לגילים גבוהים גם הם, קיימות תופעות לא פשוטות של דמנציה, חוסר יכולת תפקוד ובעיות בריאות שונות. כל אלה גורמות לכך שבניהם, כלומר הסבים, עם היותם הורים בעצמם, מתמודדים גם עם הטיפול בדור שלפניהם. אגב, מדובר בשינוי תרבותי נוסף כתוצאה מתופעת הנישואים המאוחרים, והנטל הכלכלי והריגשי שתופעה זו מביאה איתה.

המצב הזה יוצר עומס רב על הסבים. וכך, אם בעבר היו הסבתות והסבים אחראים על נכדיהם בשעה שהוריהם שהו במקום העבודה, וכך זכו ליחס ביתי אוהב וחם, היום רבות מן הסבות עסוקות בענייניהן, ואין זמנן פנוי.

'הגילנות'

על פי מחקרים, האפליה על רקע גיל מבוגר היא תופעה נפוצה בחברה בת ימינו. בעוד שבחברות המסורתיות האדם המבוגר נחשב למכובד בשל החוכמה והניסיון שצבר, ובשל הכרת הטוב שרחשו כלפיו על כך שהקים משפחה וגידל בנים ובני בנים; הרי שבימינו המבוגר נדחק למקום לא מכובד כל כך בשולי החברה.

קצב החיים והשינויים הטכנולוגיים המהירים הביאו לפער משמעותי בין היכולות, אופן החשיבה וצורת החיים של הדור המבוגר לזה של הדור הצעיר. החברה מעריצה את הנעורים, את היופי והעמידה בלחצים המאפיינים צעירים, וכך קורה שהאדם המבוגר נחשב לשני במעלה ביחס לצעיר, שלא בצדק כמובן.

אומנם ההזדקנות עשויה להביא עימה ירידה משמעותית ביכולות הקוגניטיביות וביכולות אחרות, אבל הדבר נכון באופן חלקי בלבד. מדובר בעיקר בגילים הגבוהים יותר, ועם כל זאת, מבוגרים רבים עדיין נהנים מיכולות שכליות וגופניות טובות למדי גם במרום גילם.

הרפואה הטבעית והרפואה החדשה כיום מזמנות פתרונות והדרכה יעילים מאוד לשיפור חייו של המבוגר; עלתה המודעות לחשיבות התזונה, התנועה, העיסוק הקוגניטיבי והתרומה לחברה. אגב, גם על פי הרמב"ם מתאפשרים חיים פעילים ומלאי עניין עד גיל זקנה ושיבה.

על פי מחקרים שנערכו בארץ, כשבעים אחוזים מן המבוגרים עד גיל 65, רובם נשים, ממשיכים להיות חלק משוק העבודה. העובדות האלה עולות יפה עם גישתו של הרבי מה"מ ביחס לאדם המבוגר, גישה שעודדה מעורבות, פעילות וחיים יחד עם שאר בני המשפחה, כי הקשר הזה הוא משמעותי לכולם.

להיות סבתא בחברה החרדית

לפני שאמשיך להביא את דבריה של אילנה, רציתי להביא ציטוט מעניין שראיתי באתר 'המכלול': "הממצאים במחקרים… מראים קורלציה חיובית בין מידת הדתיות של יישוב ובין אריכות ימים". במילים אחרות, נמצאה התאמה סטטיסטית בין מידת החרדיות לאריכות ימים. התופעה הנפלאה הזו מוסברת בדבריה של הגב' אילנה ישראל באשר לדרך החיים של המבוגר בחברה החרדית: בחברה החילונית המבוגר נחשב ללא רלוונטי, משום שהחברה הזו מתמקדת בחדשנות טכנולוגית, קידמה, נעורים, יופי ועוצמה כלכלית. בניגוד לכך, בחברה החרדית המבוגר מוערך בשל חוכמת החיים שצבר, בשל חכמת לימוד התורה וקיום המצוות שלו, בשל המשפחה הענפה שהקים ומעצם העובדה שה' בחר לברכו באריכות ימים. האדם הזקן אינו הופך ל'לא רלוונטי', משום שאורח חיים משותף וזהה יש לו ולצעיר – אורח חיים של לימוד, יחסי משפחה קרובים, בילוי משותף וכמעט זהה בחגים ושבתות, עיסוק בצדקה וחסד ופרנסה כדיני התורה. יתרוננו הוא שהידע החשוב ביותר עבורנו, הנהגה ולימוד תורני, נשאר רלוונטי לכל החיים.

להיות סבתא מוצלחת

כולנו התנסינו בתלות שלנו, הסבתות, בדור הצעיר – בעיקר בנושאי התפתחות טכנולוגית (איך, למען השם, עורכים חשבון בעגלות האלה של 'אושר עד'?! למה העגלה מצפצפת? ואם אני רוצה להוציא מוצר מן העגלה?).

אבל עם כל זה, אנו רוצות לדעת איך אנו בכל זאת יכולות למלא את תפקידנו ולהיות סבתות מוצלחות במיוחד. האם יש לנו מה לתרום לנכדים ה'יודעי־כל' שלנו, ומהי הדרך הנכונה לתת את מה שיש לנו לתת?

למרות היות הסבתות בעולם שלנו עסוקות עד גיל מבוגר יחסית – בעבודה, בתרומה לחברה ובהתפתחות אישית – לסבתא ולסבא יש פניות רגשית ונפשית לדורות הבאים יותר מלהורים. האם עסוקה לרוב בבניית קריירה, בגידול ילדים ובתחזוקת הבית. עם חלוף הזמן, הופכת המשפחה לדבר החשוב ביותר בחיים (הוכח מחקרית), ולכן רוצים להשקיע בה, ובמיוחד בדור הנכדים והנכדות. יש הנאה גדולה כל כך מהקשר שבין הסבים והנכדים. יש אפשרות להרגיש אהבה כל כך פשוטה וטהורה שאינה נגועה בכל מיני רגישויות שמתעוררות בקשר שבין ההורים לילדים.

לא תמיד יש התאמה בין האישיות של ההורה לזו של הילד, הניהול של הבית והילדים יוצר לעיתים חיכוכים, תלונות מצד הילדים על ההורים – ולהפך. כך שיש הזדמנות חדשה שנוצרת בסוג הקשר הזה, לנתינה ואהבה והתמסרות שהיא הרבה יותר פשוטה ומאפשרת מבחינה רגשית.

ניהול קשר פורה 

מסתבר כי האהבה הזו היא מאד עוצמתית. יש לה כוח להעניק לילדים את תחושת השייכות לתורה, לארץ, לערכים היהודיים.

איך מנהלים קשר כזה ומצליחים לשמור על יחסים טובים במשולש סבים־ילדים־נכדים?

לרוב הילדים יש צורך לבנות את העצמאות שלהם, והם לא רוצים שנתערב להם בחיים יותר מדי. חשוב להם לשמור על גבולות המשפחה הגרעינית החדשה שהקימו. לכן, כסבים וסבתות צריך להיזהר מאוד שלא להביע דעה שהיא אחרת מדעת הבנים מול הנכדים. צריך המון רגישות לבנות מערכת יחסים כזו, שהילדים יראו בסבים ובסבתות שותפים, ולא מתערבים, ביקורתיים או מקלקלים חלילה.

סבא וסבתא שמכירים את מקומם, מבינים שהם אינם המחנכים הישירים של הנכדים, אין הם קובעים את חוקי הבית וטוב יעשו כשיכבדו את הורי הנכדים במעמדם וסמכותם מול הנכדים. זו נקודה מאוד מאוד חשובה. גם אם משהו מאוד מפריע לי, אצטרך לכבד את זה.

בנוסף, כשמגיעים לבית הבת או הבן, צריך להיות רגישים במיוחד כלפי הכלה או החתן – מה עשוי להפריע להם.

עיקר הבעיות מתחילות כאשר קיימת אי־הסכמה בנוגע לערכים שהבית מתנהל על פיהם. למשל: סבים שמעירים לילדיהם על תזונה שאינה בריאה דיה.

אכן כן, ואף מקרה שקורה לעיתים די מזומנות הוא דווקא של מצב הפוך שבו הסבים מעוניינים לתת לילדים פינוקים של שוקולד וממתקים, וההורים הם אלה המתנגדים לכך. אז הסבתא צריכה לחשוב באופן יצירתי מה היא יכולה לתת במקום ממתקים, או לחילופין אילו מאכלים ערבים היא יכולה לתת שהם בהסכמת ההורים.

אם באמת רוצים לשמור על יחסים טובים, ורוצים שירשו לנכדים קשר איתנו, יש להיזהר מאוד. זו נקודה שצריך להפנים; ללא קשר טוב עם ההורים, לא יוכל להיות קשר טוב עם הנכדים. ואם ההורים יחושו שהסבים הם השפעה שאינה טובה עבור הנכדים, הם יחסמו ולא ייתנו לקשר שכזה לקרות.

חשוב להזכיר את עניין שמות הנכדים. לעיתים קרובות קיימות ציפיות לתת לרך הנולד שם לזכר קרוב משפחה וכדומה, אבל הדור הצעיר בוחר מה שנראה בעיניו. צריך ללמוד לשחרר ציפיות, להתנהל עם המון ענווה.

אולי זה עלול ליצור תחושה אצל הסבים שדוחקים אותם הצידה, שלא נותנים להם מספיק מקום, שאולי אין סומכים עליהם?

לדור הצעיר יש תחושה שהוא יודע הכול יותר טוב. ואם להודות על האמת, לפעמים זה גם נכון. יש להם המון מקורות ידע ומומחים שהם יכולים להתייעץ בהם, שיודעים יותר טוב מאיתנו. אתן דוגמה: אני תמיד זוכרת את העלבון כאימא־סבתא על כך שלא שאלו אותי דבר על הנקה, על טיפול בתינוק. היום יש יועצת הנקה בבית הרפואה, יש קבוצות ווטסאפ לאימהות טריות. וכך בכל כך הרבה תחומים. אנחנו צריכות לקבל, להשלים ולא לכעוס על זה. הכול תלוי באיך שאבחר להתייחס למצב.

אם נמשיך עם הדוגמה שנתתי – הרי יועצת ההנקה רואה הרבה אימהות, וראתה מצבים שונים ורבים מאלה שראיתי אני. אכן יש לה יותר ידע… זה לא שמישהו נגדנו. אנחנו צריכות להרשות להם את זה, להתעניין וללמוד מזה.

אם כן, מהו מקום הסבתא?

אכן הסבתא הרבה פחות נחוצה בעצות המעשיות האלה. הילדים שלנו יודעים להסתדר ללא העצות שלנו. מקומנו הוא המקום הרגשי; ההכלה, ההקשבה והאהבה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לתת. הם מרגישים את זה, ושמחים מאוד בכל ביקור של סבא וסבתא. כל זה נכון אם הסבא והסבתא הם אנשים טובים ומפנקים שלא באים בביקורת או במטרה 'לחנך'.

אם רוצים להעניק חינוך לדור הזה, זה צריך להיות מאוד בעקיפין: בסיפורי צדיקים שנספר להם, בזיכרונות מחיינו שמתחילים לעניין אותם מתישהו. סיפור התשובה של רבים מאיתנו טוב להם, כי בעיני חלקם העולם החילוני נראה כולו חופשי וקוסם ונפלא – אבל כל זה צריך להגיע מצידם. בעבודתי בקליניקה אני פוגשת סוגי סבות שהופכות מאוד ביקורתיות ו'נותנות על הראש'. מסבתא כזו ירצו רק לברוח.

כמובן שהקשר הטוב יכול לזכות את ההורים בימי חופש, וזו הזדמנות נהדרת להעניק לנכדים מה שאי אפשר לתת להם בזמן אחר.

אכן, אנחנו יכולות להעניק זמני כיף, זמנים ספוגים בערכים, מתוך קרבה ושמחה. אבל צריך גם גבולות… איך יוצרים אותם?

זכותה של כל סבתא לקבוע את הכללים בביתה. אצלי לא קופצים על הספה, גם אם בביתם האימא מרשה. אין פותחים את המקרר ללא רשות. ונכון לבקש את זה מן הבת או הכלה. בכל אופן, שכשמגיעה אימא עם ארבעה–חמישה זאטוטים, לא תמיד אפשר לשלוט בזה. על כל פנים, בהחלט אפשר לבקש מן ההורים לעזור בסידור הבית לפני עזיבתם.

ומה קורה אם מבקשים וזה לא מועיל?

צריך לדבר על זה. לא בכעס, אלא לשבת ולשוחח.

אני זוכרת שיחה של הרבי שבה הוא דיבר על המעלה הגדולה של גידול משפחות ברוכות ילדים; כיצד הורדת הנשמות לעולם הזה מקרבת את ביאת המשיח. ובהמשך דיבר על כך שיתרון נוסף יהיה להורים שכאשר יהיו מבוגרים ויהיה להם קשה לארח, יוכלו הם להגיע אל ילדיהם לשבת, פעם לבת זו ופעם לבן זה. בעיניי זו חוכמה גדולה מאוד, לדעת להסכים להתארח. כשמארחים את הילדים בקושי נשאר זמן עבור הנכדים, כי עסוקים באירוח. אבל כשמתארחים, זה לא רק מתאפשר, אלא גם הבת או הכלה שמחות שהנכדים עסוקים והן פנויות להכין את הארוחה, או לנוח קמעא.

מה הערך של הסבא והסבתא בעיני הילדים?

זה מאוד תלוי מי הם הסבא או הסבתא, אבל באופן כללי יש הערצה כלפיהם. זהו מקור גאווה לילד, בעיקר אם הם דמויות מוכרות וחשובות בקהילה – סבתא אשת חינוך או חסד, סבא חסיד מבוגר. די בכך שיש לסבא קלנועית שבה הוא מסיע את נכדיו – זהו כבר מקור גאווה!

מעבר לכל זה, הדבר החשוב ביותר הוא שהנכדים רואים בסבא או בסבתא אנשים שאוהבים אותם ללא תנאים. כאן לא צריך להיות תלמיד טוב, או לקום מוקדם, או לציית לכל הכללים המקובלים בבית. להורים יש ציפיות רבות שלסבא וסבתא אין.

שם הם בתהליך חינוכי, כאן יש מעין חופשה…

פחות חשוב לנו אם הוא מצטיין או מוכשר בצורה זו או אחרת. פחות מסתכלים על זה, אלא פשוט נהנים ממנו.

קורה למשל שבגיל ההתבגרות הילד מוצא אצל הסבא או הסבתא כתובת לחלוק איתם דברים שקשה לו לדבר עליהם עם הוריו.

צריך להיות רגישים מאוד במקרים כאלה, ובתיאום עם ההורים. לספר להורים מה עובר על הילד, ובמקרים אחרים יש לתאם איתם ציפיות. יש מקרים שבהם הנכדים אפילו יתלוננו על הוריהם. אפשר להקשיב, אולי לנסות להראות לנכדים את הצד החיובי של ההורים או הסיטואציה, ולשקול אם לספר להורים או לא. באופן כללי, אם מזהים בעיה או קושי שהילד עובר, כדאי לשוחח בעדינות עם הבת או הבן, לא כדאי עם הכלה או החתן.

קורה שהנכדים בגיל ההתבגרות מוצאים מקום מפלט בבית הסבים, משום ששם הם מרגישים שלא שופטים אותם. לסבים קל הרבה יותר להכיל את הנכדים מאשר להורים החשים שהנער בגד בדרך שהנחילו לו. זהו מצב מאוד עדין. הסבים יכולים לעזור בכך שיסבירו להורים שזה לא באשמתם, ושיש נערים שרוצים לחוות את העצמאות שלהם ורבים חוזרים אחר כך לדרך אבותיהם. וגם אם לא, הרי שהמשיכו את החיים כאנשים חיוביים שבנו משפחות טובות.

ומה בדבר יחסי חמות־כלה?

תופעה שנתקלתי בה פעמים רבות היא שמשפחת הכלה מקבלת יותר תשומת לב ויותר ביקורים מאשר משפחת הבת. זו תופעה קיימת, היא טבעית, וצריך לשים לב שלא להיפגע. ועוד יותר, ליהנות מן הביקורים כשכן מגיעים, לשמוח בהם ולהשקיע בהם כדי לחזק את הקשר.

הנה כי כן, למדתי שגם בשלב זה בחיים, כסבתא לנכדים, המפתחות להצלחה הם ענווה ונתינה.

אז שיהיה לנו קל וטוב ללכת בדרך ישראל… סבתא.

באדיבות מגזין עטרת חיה

זכור /אסתי פרקש

זכור

את אשר עשה לך עמלק

ולך אף פעם אין חלק?

עמלק – לא רק חמס

אלו – שמהדרך שלהם נמאס

שזורקים את האבנים

שנתנת להם עם השנים

עמלק לפעמים עם זקן

בתחפושת חסיד אך מרוקן

מושלל כל קשר וחיבור

עוטף הכול בסיפור

בתוכו עמלק של גאווה

אגו והרבה הרבה שליטה

"מחה תמחה את עמלק"

זה שבנפש

ששוחה ברפש

זה שמקרר- 'קרך' בדרכים

ומזנב בך הנחשלים

מרגיש מושלם

ומטעה את כולם

חסידות דורשת פנימיות

'ביטול' ותיקון למידות איכותיות

ביטול מסיסמאות עלובות

ביטול מיוהרה ופרסומות

ביטול פשוט משחצנות

אהב המלאכה ושנא הרבנות

כי באנו כולם לעולם בשליחות

ולכן…

נמחה את זכר עמלק

נרקע חמס על זה שבקרבנו

נתפלל לגילוי האחד- אלוקינו

נרקע גם על זה שמחוץ לנו

'נהפוך הוא' בכל גזרותינו.

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק , בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם . אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ , וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ — וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ ; וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים . וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב , בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ — תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח"

שבת שלום

אסתי

ב"ה אני זוכה להשתתף בחתונה. ליד דלת הכניסה לאולם ראיתי ילדון, תינוק קטנטן עזוב בעגלה. אין מסביבו אף אמא/אחות/ בייבי סיטר.

הוא ניסה לצאת מהקשירה. החזיק אצבע באזן…

התחיל לעוות את הפנים. ניסיתי להשמיע לו קולות מעניינים … ואולי ירגע כשאני אשחק אתו את "סבתא בישלה"….?

שום דבר לא עזר…עוד שניה ממש והוא יפרוץ בבכי. הפנים שלו מתעוותות, שלא טוב לו. ריחמתי עליו. ממש.

אם יש משהו שמקפיץ אותי – זה ילדים עזובים בעגלה, כשהאמא ממש לא באיזור. או ילדים קטנים שאיבדו את ההורים ברחוב סואן.

חיכיתי לידו. והנה מגיעה אחותו. ביקשתי לראות את האמא. לא יכולתי להתאפק. הסברתי שהתינוק ממש לא הרגיש בנוח להיות לבד. ממש לבד. הסברתי לה שהבעש"ט הקדוש אמר, שהכל בהשגחה פרטית. מה שרואים. מה ששומעים….

והתיקון לזה יהי' שנעשה עכשיו משהו טוב ביחד….

הצעתי לה לרשום אותו ל"אות בספר התורה של ילדי ישראל". לא היה לה כסף. שלחה את הילדה שתביא חמישה ש"ח. וככה, ברוך השם, מעז יצא מתוק. נולד רישום נוסף של "אות בספר התורה של ילדי ישראל".

בסיום החתונה, (כולל גם רישום של ילד שאמו היתה ברכב בחניה מחוץ לאולם), גיליתי שזכיתי לרשום עשרה ילדים שיחיו'. ל"אות בספר התורה של ילדי ישראל".

בנוסף על הנ"ל, אשה רצתה מאד לרשום את שבעת ילדיה, אבל מיהרה. נתנה לי את מספר הפל' שלה וביקשה, שנהיה בקשר ביום הבא.

אמנם התקשרתי אליה למחרת, אך בעלה שענה לפל' במקומה אמר, שהיא לא יכולה לגשת, ושאתקשר בערב.

המענה שלו כבר הוציא לי את הרוח מהמיפרשים. החלטתי שזהו. עד כאן. יש גבול לכל דבר. אני לא אתקשר בשנית.

בערב להפתעתי הרבה, הפל' שלי השמיע צלצול של שיחה נכנסת, מאותה גברת! בבוקר הייתי בטוחה שזה התחמקות אלגנטית. והנה התברר, שאני טעיתי. היא כן מעוניינת…

היא מעדיפה להתקשר למשרד בכפר חב"ד ישירות…היא לא מכירה אותי. לא רוצה למסור פרטים.

את הרישום לא עשינו ביחד. אבל חשבתי בליבי מה המצוה שכן ניתן לקיים בפועל. שהשיחה הנוכחית לא תסתיים בלא כלום?

הסברתי על אמירת השיעור התהילים לפי יום בחודש, על הפרק האישי בתהילים, על נתינת צדקה על ידי כל אחד מהילדים בבוקר. דוקא בקופת צדקה אישית לכל ילד. כפי שהרבי ביקש. האשה התרגשה מאד לשמוע על העצות החשובות של הרבי. היא לא ידעה על כך קודם לכן. היא אמרה שתקח ברצינות את הנאמר.

לפתע היא שואלת אותי היכן ניתן לרכוש דגלים של חב"ד ותחפושת של חב"דניק. הבן שלה ביקש שרוצה להתחפש דווקא לחב"דניק. הוא ראה חברים שלו שהתחפשו לחב"דינקים בשנה שעברה, וגם הוא רוצה !!!

גם אם ניראה שלא הצלחנו הפעם במבצעי הקודש של הרבי, השם מזמן לנו הפתעות משמחות.

אז אני מעיזה לפנות אליכן ולהציע, שגם אתן- כל אחת ואחת מכן, תירשמו לפחות עשרה ילדים בשבוע הקרוב, לספר התורה של ילדי ישראל.

משנכנס אדר מרבים מתוך שמחה, ב…מבצעי הקודש של הרבי.

אנחנו מתקרבים מאד ל- יא בניסן. יום ההולדת של הרבי. הרבי ישמח מאד לקבל מתנה שכזו

מה דעתכן ?

בדידי הוא עובדא

טמה חורושוכין

https://www.kidstorah.org

מצ"ב הקישור לרישום ילדים עד גיל מצוות

https://sefertora.org.il/f/43400/

ועבור רישום לגילאים מגיל מצוות ומעלה, מצ"ב הקישור ל"ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל.

הקלטת זום עם הגב' מיתר ישראלי

מנהלת קו "נסיכות" לבנות

https://drive.google.com/file/d/1M0Q6Juo_uvJccfPX7XVsp72oYizHmxAA/view?usp=sharing

ההגרלה!!!!

על תליון ממטבע הרבי מגיעה ובגדול!!

איך נכנסים להגרלה?

מתקשרים לקו נסיכות – 0733834644, ונרשמים לקבלת תזכורת לפנינה חדשה – בשלוחה 51. ומתחילים להקשיב.

ואז

– מחליטות החלטה טובה ספציפית בצניעות לשבוע/חודש – 2 כרטיסי הגרלה

– מצרפות 3 חברות לקו – עוד כרטיס הגרלה

ההגרלה תיערך אחרי פורים

הצטרפי עכשיו!!!

שימי לב!!!

*ההגרלה לבנות עד גיל סמינר בלבד

כדי להצטרף , החליטי החלטה טובה בצניעות, ומלאי את הפרטים בטופס https://forms.gle/uK8V66HEtifQk3hd7

—

"הצניעות היא המידה היפה ביותר, הכתר של הבת והאישה היהודי'ה" (הרבי מליובאוויטש)

קו בזכותך ניגאל לנשים 0733834197 – לימוד יומי קצר שיחות ואגרות קודש של הרבי מליובאוויטש בנושא צניעות, אשר מאיר את המצווה מזווית שלא הכרת!

קו נסיכות לבנות – 0733834644

*לקבלת חוברת לימוד/עזרה בהוצאה לאור/הפצה – ליבי [email protected]

שימי ♥  יום שלישי ד' אדר

(היה מתוכנן ליום שלישי שעבר, ונדחה עקב בעיה טכנית)

זום מס' 11- הכתר שלך!

והפעם עם: הגב' מיתר ישראלי תחי'

מנהלת "קו נסיכות החסידי" לבנות שע"י נשי חב"ד

מחכות לך בשעה 20:00 בדיוק

קישור לזום:

https://us02web.zoom.us/j/87972500233?pwd=XZf5mUd4CJhYR51ObjENlNUwp5MV1M.1

סיסמה:77770

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87972500233 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 77770 ואז #

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל

"הצניעות היא המידה היפה ביותר, הכתר של הבת והאישה היהודי'ה" (הרבי מליובאוויטש)

קו בזכותך ניגאל לנשים 0733834197 – לימוד יומי קצר שיחות ואגרות קודש של הרבי מליובאוויטש בנושא צניעות, אשר מאיר את המצווה מזווית שלא הכרת!

קו נסיכות לבנות – 0733834644

*לקבלת חוברת לימוד/עזרה בהוצאה לאור/הפצה – ליבי [email protected]

"לנהל גמ"ח זו משימה שדורשת ריכוז, ארגון ותשומת לב", טוענת מירי קליין, מנהלת גמ"ח מוצצים ותיק. "לא משנה איזה גמ"ח החלטתם לנהל. צריך לייחד לו זמן, להחליט על גובה התקציב ועל מקורו, ולהקדיש לפריטי הגמ"ח פינה מסודרת בבית. חשוב לנהל רישום של כל מי שלקח והחזיר, לעקוב באופן שוטף אחר המלאי בגמ"ח ולחדש אותו בעת צורך. את מקבלת עלייך אחריות כשאת מפרסמת לאנשים שיש לך גמ"ח בבית, אינך יכולה להגיע למצבים שאת משיבה פעם אחר פעם אנשים בלא כלום כי לא התארגנת נכון עם הגמ"ח שלך.

"עם זאת", היא מבהירה, "אני חושבת שזה דבר שכל אחת שרוצה יכולה לעשות. יש כל כך הרבה סוגים של גמ"חים. את לא חייבת לנהל גמ"ח שדורש ממך הרבה השקעה או תקציב גדול, כמו גמ"ח כספים או גמ"ח של תיווך מוצרי חשמל, לדוגמה. את יכולה לבחור במשהו פשוט יותר וממוקד; כמו גמ"ח מוצצים, גמ"ח מטרנה, כלי עבודה ועוד. הביקוש הוא לדברים ספציפיים, וההוצאות שלך הן קטנות יותר, מה שמקל יותר על ניהול הגמ"ח. כמובן, את יכולה לבחור לשתף אחרים ולהתרים אותם כדי להעשיר את המלאי. אבל את חייבת לדעת מה הבסיס שלך ומה היכולות לפני שאת מתחילה.

"אני יודעת שיש כאלו שרוצות לעשות דברים גדולים, ומי שיכולה – תבורך. אבל חשוב לדעת שכל מעשה חסד הוא חשוב, ולפעמים דווקא הגמ"חים הקטנים הם שנותנים לך הרבה סיפוק. כשאת יודעת, למשל, ש'הצלת' אימא מבוהלת שהמוצץ האהוב של תינוקה נשכח בבית והם מתארחים אצל סבתא. אז נכון שזו לא הצלת חיים אבל זו בהחלט הצלת איכות חיים".

"גמ"ח הוא בהחלט חסד קל יחסית, שסיפוק בצידו", אומרת רבקה, בעלת גמ"ח למכשירי אינהלציה. "זה נמצא בבית שלך, אין צורך לצאת ולכתת רגליים מחוץ לבית, ואת עושה חסד לכל כך הרבה אנשים. את יודעת שחסכת להם זמן או כסף שלא לדבר על דאגה; הקלת להם על הנשימה (תרתי משמע בגמ"ח שלי…). נכון שזה כרוך במאמץ מסוים. אבל התוצאה שווה את זה".

עם זאת, רבקה מבקשת לחדד נקודה בעבור משתמשי הגמ"ח. "הקושי העיקרי שיש לי הוא בנושא ההחזרות. אנשים באים אליי לחוצים, הילד לא מרגיש טוב, והם חייבים את המכשיר ומבטיחים להחזיר ברגע שיסיימו את השימוש. אבל כשהכול נרגע, אנשים מסוימים – כמובן לא כולם – חוזרים לשגרת היום יום ואינם ממהרים להחזיר. הדבר מכביד במיוחד בתקופת עונות המעבר, בה יש דרישה גדולה למכשירים. קשה לי עם העובדה שאנשים מבקשים מכשיר ואין לי להשאיל להם רק משום שאחרים לא החזירו בתום השימוש. במקרים כאלה אני צריכה להרים טלפונים ולאתר את אלו שכבר לא צריכים, ברוך ה', את המכשיר, אבל משום מה הוא עדיין שוכן בביתם. לא נעים להם שאני 'מנדנדת', וגם לי לא נעים 'לרדוף' אחרי אנשים. במקום להשקיע אנרגיות בפיתוח הגמ"ח, אני טרודה בלשמר את הקיים. אז תחשבו רגע על האנשים שמרגישים עכשיו בדיוק כמו

שהרגשתם אתם לפני שבוע. תנהגו באהבת ישראל כמו שהייתם רוצים שיתנהגו אליכם ותשתדלו להחזיר בזמן".

שטערני, שבביתה גמ"ח לכלי עבודה, מוסיפה עוד נקודה בעבור המשתמשים. "אצלי לפעמים יש קושי בעניין של השעות. אני יכולה להבין אנשים שזקוקים בדחיפות בשתים–עשרה בלילה לתרופה או למוצץ, אבל למקדחה? ייתכן שרק עכשיו מצאתם רגע פנוי לטפל בתקלה, אבל בבקשה, תתחשבו גם בנו. לגמ"חים מהסוג שלנו בדרך כלל יש שעות פתיחה. אנחנו מתגמשים קצת כמובן, אבל בגבולות ההיגיון. זה שפתחנו גמ"ח לא אומר שאפשר לצלצל ולדפוק אצלנו עשרים וארבע שעות ביממה. יש לנו גם חיים פרטיים, תכבדו אותם, בבקשה".

נרתמים ונתרמים

איך משלבים את ילדי המשפחה בתוך המערך של הגמ"ח?

"הילדים שלי דווקא אהבו מאוד לנהל את הרישומים של הגמ"ח ולהיות אלו שמסדרים את המכשירים", אומרת רבקה. "היום הם כבר בגרו והם נשואים או בישיבות, ואני מנהלת את הגמ"ח לבד. אבל הם זוכרים את זה לטובה. בשבילם זה חלק בלתי נפרד מהבית ומחוויות הילדות שלהם".

שטערני: "הילדים שלי גאים מאוד בכך שיש לנו גמ"ח בבית. במיוחד הבנים שנהנים להתפאר לפני חבריהם בסוגי כלי העבודה שיש לנו… אני משתדלת מאוד שהם לא ירגישו שמשהו בא על חשבונם. ואם אנחנו באמצע משהו, ומישהו דופק עם בקשה דחופה, אני משתפת אותם בזה שהם שותפים למצווה גדולה בכך שהם מחכים לי".

"בסך הכול אני חושבת שילדים נתרמים מזה שיש גמ"ח בבית. הם גדלים לתוך מציאות של חסד, ואין להם תלונות בדרך כלל. הם אוהבים להתלוות אליי לקניית מוצצים חדשים, או לסדר את קופסאות הגמ"ח", אומרת מירי. "ובכלל אני משתפת אותם בהרבה סיפורים, כך שהם מפנימים את גודל הערך והחשיבות של הדבר ושמחים להיות חלק מזה. הכול תלוי במה שאת משדרת להם. אם את מאושרת מהזכות לעזור לעוד מישהו, זה עובר אליהם. בעיניי, חשוב מאוד לגדל אותם לחסד. מה גם שאני חושבת שבפן החיצוני זה מוסיף להם נופך של עניין לחיים. מה שבטוח, הם לא מפסידים מכך.

"כמובן שצריך להיות ברגישות ובאוזן קשבת לילדים. יש ילדים שחוסר הפרטיות מפריע להם, או העובדה שסדר היום בבית יכול להיקטע כמה וכמה פעמים מדפיקות על הדלת וצלצולים. אפשר תמיד לדבר על כך ולנסות למצוא דרך שכולם ירגישו איתה בנוח. מהניסיון שלי, כשאת משלבת את הילדים בתוך העשייה, מדברת איתם על חשיבות הנתינה והחסד, נותנת להם תפקידים בגמ"ח, בהתאם לגיל ולעניין, זה גורם להם להרגיש חלק מזה והם גאים ושמחים בכך. כמו בכל שליחות (ובגמ"חים לרוב אפילו קל יותר לשלב את הילדים מאשר בפעילויות אחרות ששייכות רק למבוגרים), כשהילד שותף ותורם הוא נהנה ומרגיש סיפוק. כמובן חשוב לזכור לשבח אותם על העזרה שהם מגישים בגמ"ח, ואפילו היא קטנה. לתת להם הרגשה שבלעדיהם זה לא היה קורה. כך מחברים אותם גם לעשייה, גם אלינו וגם לחיים של אהבת ישראל ושל התבוננות בצרכים של הזולת מתוך רצון לסייע ולתרום לסביבה".

באדיבות מגזין עטרת חיה

לאור ההתפתחות והצמיחה של הארגון,

והרחבת המעגל גם לנשות הגיל השלישי",

עשינו התאמות מיוחדות בתכנים ובאווירה,

על מנת להעניק תחושה של שייכות וחיבור,

וכמובן שיוכלו לצאת בידיים מלאות בשמחה וכח.

לקראת האירוע, האולם עוצב בצבעים נועזים המסמלים את זמן הגאולה,

והמשתתפות זכו לקבלת פנים צבעונית ומלבבת.

סביב שולחנות ערוכים ועמוסים בכל טוב,

נהנו הנשים מארוחה עשירה לצד שי אישי מפנק עם נגיעת בריאות.

אווירה של שמחה מילאה את חלל האולם בעוצמה רבה.

לחצי כאן לצפייה בסרטון הסיכום של האירוע

את אות הפתיחה נתן הרב ראובן שניאורסון,

שליח הרבי ברובע הבנים קריית גת,

שהיטיב להסביר את מהות המושג – תורה זו אורה,

עד כמה זה משפיע ומחלחל לחיי היום יום.

בדבריו הוא הזכיר היחס הנרחב של הרבי לאנשים ונשים בגיל השלישי,

וציין את הכולל לגברים שהרבי הקים המוכר בשם 'עטרת זקנים'

ולנשים בשם 'חכמת נשים'.

הסיק מכך את הייחודיות והמעלה של לימוד התורה דווקא בשלב הזה בחיים.

בסיום דבריו, הוקרן על המסכים סרט מפעים ומחזק מהרבי,

שעסק בכוח השמחה ובגודל השעה – כוחן של נשים בחודש אדר

ומעלת נתינת הצדקה.

באמירת פרקי תהילים של הרבי והרבנית

ופרקים נוספים למען חיילינו הקדושים, לשחרור השבויים, לרפואת הפצועים

ולהחלמת הלבבות של הרעיות והאימהות השכולות,

כובדה הרבנית סימה אשכנזי תליט"א.

בתום האמירה המשותפת, הרבנית סיפרה לקהל הנשים

על מפגש מרגש עם הרבי, בו הרבי עודד אותה להיות בשמחה בחייה.

הרבנית שיתפה על החוויה המסעירה והתחושות שהוצפו בה.

לאחר מכן, עלתה אל הבמה הסטנדאפיסטית יהודית אריה,

שהעלתה חיוך רחב על פני המשתתפות,

ואחריה הופיעה להקתה של שבי הולצברג יחד עם הרקדניות המוכשרות

והזמרת והאמנית יהודית בלוך.

בלוך ריגשה מאוד את הקהל בשירתה,

ואף הצהירה שזו זכות עבורה להגיע לאירוע שבו נשים נפלאות מכל המגזרים,

שחוו מצבים מאתגרים ברמה האישית, חוגגות יחד מתוך שמחה.

בסיום האירוע החלה הרקדה סוחפת,

וכל המשתתפות הצטרפו למעגלי הריקוד השמחים,

הניחו בצד לרגע את המאורעות השוטפים והתמסרו כולן לשמחה.

היה מרגש לראות כיצד נשים, רקדו בעליזות וקיימו למהדרין את מצוות 'עד דלא ידע'.

הדי האירוע נשמעים מרחוק ומקרוב.

עשרות תגובות מרגשות התקבלו מנשים שהתחזקו

והודו על ההזדמנות לחגוג יחד.

שיתפו כמה הדבר היה חשוב במיוחד השנה,

וכבר שואלות מתי יהיה המפגש הבא.

"הגעתי אל הכנס בסקרנות מהולה בחשש",

מספרת אחת המשתתפות מצפון הארץ,

"אבל כבר ברגע הראשון הכל התבהר לטובה.

האירוע יצק לי תוכן ומשמעות גם כיום בשלב הזה בחיים בו אני עומדת,

ואפשר לי להבין את היכולות האדירות שנמצאות דווקא כעת".

עין לא נשארה יבשה בסיפורה המצמרר של יפה שירה לארי

ששיתפה על פטירתו של בעלה לפני פחות מחודש

עין במר בוכה ועין אחרת צוחקת ושמחה.

לאחר שבועות של הכנה  שבהן הילדות למדו על מהות התפילה, הגיע הרגע המיוחד!

נושא המסיבה היו שלושת התפילות היומיות ותפילה לגאולה. לכל כיתה, קטעי קישור ומולטימדיה על מהות התפילה, וריקוד מרשים עם תפאורה ענקית ומושקעת. ‏

המופע הסתיים בתפילה משותפת  ברוב עם הדרת מלך של 96! בנות כיתה א כ״י, שבח והודיה לה׳ ובקשה לגאולה.

הסיפור שלי לא דומה לסיפורים הרגילים בסגנון 'תרמתי ונושעתי'. מעולם גם לא הבטחתי לפרסם את הסיפור הזה, אם אקבל את מה שביקשתי.

יותר מזה, קיבלתי הרבה יותר ממה שביקשתי.

הסיפור התרחש לפני כמה שנים, וחלק מן הפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות המשפחה.

השגרה שלי

אנחנו נשואים כבר תקופה ארוכה באושר ומגדלים יחד חמישה ילדים טובים ובריאים, תודה לה'. מסיבות בריאותיות כאלו ואחרות, בעלי לא כל כך מתפקד ככל אדם מן השורה. הוא אוהב מאוד את הילדים ונותן להם את כל מה שהוא יכול במצבו ואפילו יותר מזה, והם מכבדים אותו ומחזירים לו אהבה. עול הפרנסה נופל כולו עליי, יחד עם ניהול הבית וגידול הילדים וחינוכם. אני לא מתלוננת. ברוך ה' שנתן לי בעל טוב, ילדים נהדרים וכוח לעבוד קשה ולפרנס.

במהלך שנות גידול הילדים תמיד נאלצנו להסתפק במועט. הייתי משתדלת לחסוך בכל מה שאפשר – להעביר בגדים מאחד לשני, לתקן תיקונים קלים וגם לקנות בגדים בגמ״חים. גם באשר לאוכל, כל מה שיכולתי להכין לבד בבית ולחסוך כסף, הייתי משתדלת לעשות. קניות של ירקות ופירות בשעות הערב המאוחרות בשוק 'מחנה יהודה' כדי ליהנות מהמחירים הנמוכים, היו דבר שבשגרה.

אני יודעת שזה יכול להישמע מתיש, אבל אהבתי את חיי כמו שהם ושמחתי בהם. הזכרתי לעצמי שיש בדורנו הרבה נשים יקרות וצדיקות שמתנהלות כך במשך שנים, כדי שהבעל יוכל להקדיש חייו לתורה, והן עושות זאת בגאווה ובשמחה. בעלי אומנם לא לומד הרבה, כי אין באפשרותו, אך הוא עושה כל שביכולתו ותמיד מעריך את מאמציי ומוכן לעזור לי בכל מה שהוא כן מסוגל. האווירה הנעימה והמכבדת שהוא משרה בבית שווה לי יותר מכרטיס אשראי טעון של בעל טרוד ועצבני.

איתותים מלחיצים

באותה התקופה שבה התרחש הסיפור שלי, הבת הבכורה שלנו, תמר, החלה לאותת איתותים מלחיצים. החצאיות שלה שקנינו יחד, התחילו לטפס למעלה. החברות שהסתובבה איתן לא מצאו חן בעיניי, וסגנון הדיבור שלה נעשה חצוף. לא משהו שהבית המתוק והרגוע שלנו רגיל לשמוע.

הייתי יוצאת מאוד מוקדם לעבודה, משאירה אחרי בית מאורגן, סנדוויצ׳ים וירקות חתוכים וארוזים וילדים לבושים טיפ־טופ. כל הדרך הייתי מתפללת שהיום הזה יעבור בסדר. שהיא תהנה בכיתה, שלא תסתבך, שלא תטעה בדרכים לא נכונות. קרוב לשעה חמש הייתי חוזרת עייפה ומותשת היישר אל שיעורי הבית, המקלחות, הסיפורים החשובים והמריבות. מגלה שתמר יצאה שוב בלי לומר לאן. ניסיתי לשתף את בעלי, אבל הוא לא הבין על מה אני מדברת. מנקודת המבט האוהבת והתמימה שלו, כל ילדינו היו נהדרים, נפלאים ונשמות טהורות. כשניסיתי להוכיח לו את הבעייתיות שבהתנהגותה של תמר, ראיתי שהוא נלחץ מדי ולוקח את העניינים עמוק מדי אל הלב. העדפתי לא לקלקל. אני מאמינה שכל עוד לפחות אחד ההורים מאמין בילדה שהיא מושלמת, הוא משאיר לה פתח לחזור בה, בית אוהב לשוב אליו.

יום רודף יום. השיער שלה התארך והתפזר, השפה הפכה 'רחובית' יותר, המורה הזמינה אותי לבית הספר לשיחת בירור. לא ידעתי מה לעשות ועם מי להתייעץ. רק לחשתי פרקי תהילים והתפללתי כל הדרך לעבודה וממנה, תוך כדי שטיפת הכלים וניקיון הרצפה.

לתת מתוך קושי 

יום אחד, כשחיכיתי עד מאוחר לראות אותה נכנסת הביתה בשלום, הבטחתי לקדוש ברוך הוא לתת צדקה לזכותה בכל יום. נקבתי בסכום של כמה שקלים. אולי לאדם מן השורה זה לא נשמע הרבה, אבל עבורי, שהייתי מוכנה להתאמץ מאוד כדי לחסוך כל שקל, היה מדובר במאמץ ובהתגברות לא קלים.

עמדתי בהחלטה שלי בכל יום. לפעמים הייתי צריכה לוותר על מצרך אחד או שניים בקניות. אני לא מדברת על התלבטות בין גבינה צהובה למעדן, שניהם הגיעו לבקר אותנו רק בחג השבועות; אני מדברת על לבחור אם לקנות השבוע חצילים או סבון כלים. על מה אתן הייתן מוותרות?

בכל בוקר, בשעה שהייתי תורמת את הכסף, הייתי לוחשת תפילות ובקשות על תמרי שלי. שתלך בדרך שבה מדריכים אותה, שתרגיש עד כמה אנחנו אוהבים אותה, שתמצא לה חברות טובות ובכללי, שה' ישמור עליה בכל מקום שאליו היא מגיעה. בעלי הצדיק היה מביט בי בזמן שלחשתי את התפילות, ותמיד איחל לי בחיוך: ״שה' יקבל את התפילות שלך באהבה וייתן לך מאיפה לתת״.

המילים הטובות שלו היו מלוות אותי בכל היום.

תמרי חדשה 

לא ארך הרבה זמן, אולי פחות מחודשיים, והתחלתי לראות שינוי. מורה חדשה נכנסה לתיכון, היא לימדה בכלל מתמטיקה. גם כן מקצוע…

תמרי העריצה אותה, החליטה לעשות הכול כדי להיות תלמידה טובה במקצוע הזה. פתאום נגמרו הטיולים מחוץ לבית. כבר לא היה לה זמן להקדיש לחברות שחיפשו רק לבלות ולעשות חיים, ומהר מאוד הן שכחו ממנה. בעלי, שדווקא טוב בכל המופשטים והריאליים האלו, היה מוכן לשבת איתה שעות – להסביר, לתרגל ולבחון. כמעט בלי להרגיש, היא החלה לחקות את סגנון הדיבור העדין שלו, המכבד, המתחשב. החלה לראות רק טוב בבית שלה, בחיים הפשוטים והשמחים שלנו, במאמצים שלי לדאוג לכולם.

המורה הזו הייתה דמות חסידית וטובה; הגעתי אליה במיוחד באספת ההורים כדי לראות מי היא ולהודות לה. כן, גם כדי לקבל מחמאות… תמרי התחילה להקפיד על כל מיני דברים שאצלנו בבית מעולם לא הקפידו עליהם (לא נולדנו בחב"ד). פתאום חת"ת, פתאום נש"ק, מועדון צבאות ה' ותהלוכות ל"ג בעומר, גם בלילה וגם ביום כמובן. ואני המשכתי לתת בכל בוקר את הסכום הקבוע, לחשתי מילים של תודה ושל תפילה. ובעלי מברך אותי בחזרה.

כולנו נושענו

את השינוי בתמרי ראיתי מאוד מהר, הוא ממש קרה מול עיניי. אבל היה עוד שינוי שגם הוא התרחש ברקע, ומרוב שהייתי שקועה בדאגה, בתקווה ובתפילה, אפילו לא שמתי לב אליו.

אחרי שנים של בירוקרטיה אין־סופית, פתאום אישרו לנו קצבת נכות לבעלי ובסכום הרבה יותר גבוה מזה שציפינו לו. התחלנו את התהליך הזה כל כך מזמן, כבר היינו כל כך מיואשים, ופתאום משהו השתחרר והסכום היפה שהתחיל להיכנס מדי חודש לחשבון הבנק נתן לנו אוויר לנשימה. הדרגה שבעלי קיבל אפשרה לו גם רכב מותאם לצרכיו, ופתאום הוא התחיל להתנייד יותר, לחיות יותר, לפגוש אנשים ולראות שמש. הוא מצא תפקיד שהתאים לו כמו כפפה ליד, מבחינת הכישרונות, היכולות והרגישות שלו לאנשים, והתחיל סוף־סוף לגלות את הכוחות שלו, לממש את הפוטנציאל שלו וגם, במידה מסוימת, להיות שותף בפרנסה.

אישרו לנו דירה של ׳עמידר׳, גדולה יותר מזו שהצטופפנו בה עד אז ומשופצת. חסכנו גם את שכר הדירה שלמרות צפיפותה, היה גבוה מאוד עבורנו.

פתאום גיליתי שיש לי אפשרות להוריד קצת שעות במשרה התובענית שבה עבדתי עד אותו יום, להגיע הביתה בשעה סבירה, לא גמורה מעייפות, ואפילו לערוך קניות בסתם סופר שכונתי בלי לחשב כל שקל.

נפתחו צינורות השפע 

הייתה שבת אחת שבה פתאום שמתי לב לשינוי במצב הכלכלי שלנו, גיליתי שהוא התחיל במקביל לנתינת הצדקה היום־יומית שלי. איך בעלי בירך אותי? שה' יקבל את התפילות שלי ושתמיד יהיה לי מאיפה לתת…

כתוב שיהודי יכול לתת צדקה כדי להתעשר. אפילו מותר לבחון את הקדוש ברוך הוא בזה. אבל מה שאני למדתי מהסיפור הוא שגם אם יהודי נותן צדקה מסיבה אחרת לגמרי, עדיין הסגולה הבסיסית של ההתעשרות והשפע נשמרת לו.

מעולם לא חשבתי להתפלל על פרנסה או על שפע. די היה לי שכולנו בריאים, שיש לנו קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש ושיש לי כוח לעבוד קשה בחוץ וגם בבית. הצדקה שנתתי בשביל חינוך הילדים, פתחה לנו גם צינורות של שפע.

היום, ברוך ה', תמרי נשואה באושר. היא מכבדת אותנו ומרווה אותנו נחת ואושר כשהיא מגיעה עם שני הנכדים המתוקים לשבת. היא החב״דניקית האמיתית שלנו, עם פאה ובעל עם סרטוק ומענדי ומושקי… גם היא מורה היום, ואני בטוחה שגם היא מהווה מגדלור ודמות עבור התלמידות שלה כמו שהמורה ההיא הייתה בשבילה.

אני עדיין נותנת צדקה מדי בוקר, הסכום גדל כמובן, איך לא? אני מתפללת ומבקשת על הבן בצבא שה' ישמור עליו והוא יחזור בריא ושלם, על התיכוניסטית, על הבחור־ישיבה שלנו, על הקטנה וכמובן על תמרי והחתן והנכדים.

בעלי עדיין מברך אותי שה' יקבל את בקשתי ושיהיה לי לתת…

באדיבות מגזין עטרת חיה

נעים להכיר, בית חב"ד משפחת ווילשאנסקי

פריידא היא דור שלישי לשליחות במילאנו, בתה של הגב' סאשע שייקביץ, השליחה במילאנו. סבה וסבתה, הרב גרשון מענדל ע"ה ותיבדל לחיים טובים הרבנית בתיה גרליק, הגיעו למילאנו בשנת תשי"ט, והיו מהשלוחים הראשונים שהרבי שלח. באותה תקופה זוגות בודדים יצאו מחוץ לתחומי ארצות הברית בשליחות הרבי מה"מ. לאחר נישואיהם התגוררו הזוג שייקביץ במשך שנה וחצי בקראון הייטס, ואז הגישו לרבי כמה הצעות שליחות שקיבלו. הרבי בחר מתוך רשימת המקומות את מילאנו, ומאז הם שם, דור שני לשליחות. "הייתי בטוחה שהשליחות שלי תהיה במקום אחר לגמרי", משתפת פריידא הנכדה. "כתבנו לרבי וקיבלנו תשובה מפורשת על מילאנו. חשבנו שנהיה כאן רק בשנה הראשונה ומכאן נתקדם למקום אחר, אך כשכתבנו שוב לרבי בסוף השנה הראשונה, קיבלנו הוראה ברורה להישאר. בסופו של דבר אנחנו עושים את מה שהרבי רוצה".

מוסיא, בתה של פריידא בת ה־19, כבר נולדה לתוך השליחות. היא למדה במוסדות במילאנו עד כיתה ו', ובכיתה ז' נסעה ללמוד בעל־יסודי בארץ הקודש. לאחר מכן למדה שנה אחת בסמינר, וכעת היא במילאנו, מסייעת להוריה בכל המצטרך בשליחות.

דור רביעי ושלישי לשליחות 

איך נראה יום בשליחות?

"השליחות הספציפית שלי היא בסמינר", מספרת פריידא. יחד עם בעלה, הרב סנדי ווילשאנסקי, היא מנהלת סמינר לבנות חב"דיות מרחבי העולם המעוניינות ללמוד שנה שלמה לימודי קודש, תוך כדי חוויות והווי חברתי־חסידי. "בכל בוקר אני יוצאת לסמינר וחוזרת כשהילדים חוזרים מבתי הספר. בערב אני יוצאת שוב לסמינר כדי ללמד שיעורי ערב. בנוסף, יש שיעורים קבועים כמו שיעורי תניא בבית חב"ד לנשים צעירות מהקהילה – שיעורים הפתוחים לציבור הרחב, התוועדויות ואירועים הקשורים לתאריכים מיוחדים. בשבתות אנו עורכים סעודות לבנות הסמינר, ובליל שבת יש לנו סעודות שבת גדולות עם תיירים, אורחים ואנשים מהקהילה המקומית".

"אני מדריכה בסמינר", משתפת מוסיא בתה. "וכך אני בעצם דור רביעי לשליחות כאן: הסבתא רבה – גב' גרליק, סבתי – גב' שייקביץ, אימי ואני. כולנו עובדות יחד, יום־יום. זה די מרגש למען האמת. בתור מדריכה אני אחראית על ההווי החברתי בסמינר, ישנה עם בנות הפנימייה. פעמיים בשבוע אני לומדת בחברותא עם בנות מהקהילה. אני גם עוזרת להוריי להפיק אירועים של הבית חב"ד, זה דבר שאני ממש אוהבת לעשות".

מה מיוחד בחיי השליחות במילאנו?

"זו השליחות הכי מיוחדת", אומרת פריידא בהתלהבות ניכרת. "באחת הפעמים שבה סבתי נכנסה ל'יחידות', הרבי אמר לה שכשמשיח יבוא הוא יגיע קודם או למלבורן או למילאנו. אלו שני המקומות הראשונים שהרבי שלח אליהם שלוחים… סבתי יצאה נרעשת מה'יחידות' והתקשרה במהירות לסבי. היא שאלה אותו בפליאה, איך זה יכול להיות שהרבי אמר לה 'או מלבורן או מילאנו' ולא 'מילאנו או מלבורן'… או אז הוחלט לבנות במילאנו בית בשביל הרבי – בניין העתק ל־770.

"אני חושבת שהידיעה הזו, שהרבי יגיע אלינו למילאנו, מיוחדת מאוד וגם מחייבת. לא יודעת איך בדיוק זה יקרה, אולי בדרך לירושלים? הרבי כבר יראה לנו. כך הוא אמר לסבתי וכך יהיה. מילאנו מוכנה בהחלט לביאת משיח ומכאן ניסע כולם על עננים לירושלים".

מוסיא מתייחסת לקהילה שקיימת במילאנו ומבוססת כבר הרבה שנים. "בהתחלה לא היה כאן כלום. כשסבא וסבתא רבה שלי הגיעו למילאנו, הם היו צריכים להתחיל הכול מאפס – להכיר את האנשים, לבנות מוסדות, לבנות קהילה. אני נולדתי למציאות שכבר יש קהילה, והרבה מקורבים משתתפים בקביעות בפעילות בית חב"ד. כיום יש במילאנו שלושה בתי ספר: יסודי, תיכון וסמינר. אפילו מסעדות וחנויות כשרות יש כאן, אומנם לא תמצאו את כל המוצרים כמו בארץ, אך אין מחסור, ברוך ה'. בפעמים הנדירות שחסר בהן חלב – קונים חלב סויה. התיירים שמגיעים לכאן כמעט ולא באים אלינו לאכול במשך השבוע, כיוון שיש באזור הרבה אפשרויות להשגת אוכל כשר. הם באים לבית חב"ד בעיקר לסעודות השבת".

שליחות מגיל ילדות

נחזור להתחלה, ספרי על הילדות בשליחות. 

"יש לי זיכרונות מאוד נעימים מהשליחות, אבל היינו פחות מודעים אליה. מבחינתנו אלו היו החיים, פשוט לא הכרנו משהו אחר. עכשיו המושג 'שליחות' נכנס בתודעה הבין־לאומית כך שכולם מכירים ומכבדים. כינוס השלוחים וכינוס השליחות הופכים לאירוע מתוקשר המבליט את השלוחים. אצלנו לא הייתה ההרגשה המיוחדת 'וואו אנחנו בשליחות', ידענו שאנחנו כאן בשליחות הרבי כדי להפיץ יהדות וחסידות, זה היה הכי טבעי ומובן מאליו".

פריידא נותנת לנו טעימה מהשליחות 'של פעם': "כל דבר היה חוויה. בפורים עזרנו לאבי לארגן את סעודות פורים, הוא היה אחראי לארגן אותן מא' ועד ת'. בימים הנוראים היו מניינים בנוסח חב"ד, היינו באים לתפילות בבית חב"ד והיה כל כך מיוחד – המנגינות, האווירה…

"ראיתי אצל הוריי דוגמה להתמסרות לילדים בבית תוך כדי פעילות שוטפת עם הקהילה. אימי התמסרה לחינוכנו בלי ויתורים ופשרות. אבי התמסר לכל עניין בשליחות, תהלוכת ל"ג בעומר וארגון הפנינג לכל המשפחה, מחנה קיץ לילדים שאינם לומדים בחב"ד במשך השנה וחסר להם 'אידישקייט', התוועדויות בבית בכל תאריך חסידי".

"הזיכרון הראשון שלי מהשליחות", נזכרת מוסיא, "הוא של הרבה אורחים. היינו מארחים בשבתות הרבה יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות.

"הוריי הנגישו לנו את השליחות בתור דבר חיובי. עוסקים ב'מבצעים'? זה כיף. מוסרים שיעורים? תענוג. הפעילויות, האירועים, הקשר עם אנשי הקהילה – כל מה שקורה בשליחות – הוא חלק מחיינו. מעולם לא הייתה הפרדה בין חיי המשפחה לשליחות. אני זוכרת שהוריי עירבו אותנו בכל אירוע שעמד להתקיים, התייעצו, הקשיבו לדעותינו.

לפני יותר משנה, כשלמדתי בארץ ישראל, אימי שלחה לי תמונות של מרצפות לבחירה עבור בית חב"ד כדי שאביע את דעתי… גם כשלא נמצאים באזור – ממשיכים להיות מעורבים בשליחות".

נתקדם לזמן שבו החלטתם לצאת לשליחות. מה גרם לכם לצאת בפועל?

"כפי שאמרתי בהתחלה", משתפת פריידא, "לא רציתי להיות שליחה במילאנו. מבחינתי היה לנסוע לשליחות בכל מקום על הגלובוס חוץ ממילאנו וארץ ישראל, ואף אמרתי זאת לבעלי, עוד לפני סגירת השידוך. הוא אמר: 'היכן שהרבי ירצה'. גרנו שנה במילאנו ואז כתבנו לרבי באמצעות אגרות הקודש על מקום שליחות מסוים שרצינו לצאת אליו. הרבי כתב להישאר ג' או ד' שנים במילאנו. בהמשך כתבנו שוב, ותמיד קיבלנו תשובה שקשורה למילאנו או לתחום שבו אנו עוסקים בשליחות, הסמינר. בעצם לא יצאנו ביום אחד למילאנו, אלא נחתנו לתוכה ישירות מהחתונה, בלי לדעת שזו תהיה השליחות שהרבי קבע לנו. תכננו תוכניות, חשבנו שנהיה כאן לזמן מאוד מוגבל, אבל הקב"ה מסדר את התוכניות בצורה הכי טובה עבורנו".

באיזה שלב קיבלת תפקידים, יזמת בעצמך?

"אצלנו השליחות מתחילה בגיל אפס", מוסיא מחייכת. "בגיל צעיר מאוד כבר יש לכל אחד תפקיד. לדוגמה בליל הסדר מגיעים שלוש מאות אנשים ונדרשת הרבה עזרה, כל אחד מהילדים יודע במה הוא מסייע. מאז ומתמיד אנחנו חלק מהמארגנים, מביעים את דעותינו בנושאים שונים. הוריי תמיד מקשיבים לדעותינו. כמובן שלא הכול הולך לפי מה שאמרנו, אבל חשוב להם שנהיה מעורבים בפרטי השליחות. גם כשלא חייבים את עזרתנו, אנחנו משתדלים להושיט יד".

כיצד הדוגמה מהורייך וההרגל מגיל קטן מסייעים בשליחותך כיום?

"גדלתי בתפיסה שהשליחות היא לא חידוש אלא עניין פשוט ומובן, הרבה דברים הגיעו אליי בטבעיות", פריידא עונה. "כך גדלתי, אז כמובן שכך אגדל את ילדיי. אני מעתיקה את מה שראיתי וחוויתי כילדה, ומעבירה אותו הלאה".

החינוך לשליחות במשפחה עובר מדור לדור, כפי שמוסיא מסבירה: "בהנהגה של הוריי בהמון סיטואציות הם לימדו אותי לנהוג בוויתור והתמסרות. היום, כשיש לי התמודדות כלשהי, אני נזכרת בעניין דומה שהיה להוריי וזה עוזר לי לנהוג בצורה נכונה. דוגמה 'טריה' מאתמול; אחת מבנות הקהילה רצתה ללמוד איתי חברותא ולא ידעתי היכן להכניס את הלימוד בלו"ז הצפוף. אחר כך עדכנה שהיא לא יכולה ואני די שמחתי. בסופו של דבר היא התקשרה ואמרה שהיא יכולה, ומאוד רוצה ללמוד איתי. האמת שלא רציתי, הימים עמוסים, אבל הבנתי שכעת עליי לוותר על הנוחות שלי ולהתמסר. זה חלק מחיי שליחות. אינני רואה בזה קושי יום־יומי, אני רגילה להתמסר ולוותר מעצמי בשביל האחר, הרגל שקיבלתי במתנה מהוריי".

כל תקופה מביאה איתה אתגר כלשהו

ספרו על קשיים והתמודדויות בשליחות.

פריידא ובתה אומרות פה אחד שקשה לענות על השאלה הזו, כי הן כמעט ולא רואות קשיים קריטיים, ב"ה. ישנם אתגרים פה ושם, אך הם לא תופסים הרבה תשומת לב. לאחר מחשבה פריידא עונה: "אני לא רוצה להשתמש במילה 'בדידות' כי יהודי הוא לא בודד, אבל בהחלט חסרה כאן חברה כמו בקהילה חב"דית רגילה בארץ ישראל. אנחנו צריכים לעשות את הקהילה, ליצור סביבה. לא הייתי קוראת לזה אתגר, כי התרגלנו למציאות הזו.

"האמת, החיים בכלל מלאים באתגרים, כל תקופה מביאה איתה אתגר כלשהו, אבל בסופו של דבר ה' מסדר את העניינים. יש לנו ניסים על ימין ועל שמאל, אפשר לכתוב אנציקלופדיה על כך".

מוסיא מביאה גם את הזווית שלה: "כשהייתי ילדה קטנה למדתי בכיתה מעורבת וזה היה לי קשה. בנוסף, ראיתי את הוריי עסוקים מאוד בשליחות ולא רק סביב ילדיהם כשאר ההורים. לפעמים תהיתי 'למה זה צריך להיות כך?', אבל יותר ממקום של סקרנות, להבין למה אנחנו שונים, זה לא באמת הפריע לי. לא מרגישה שהיה חסר לנו משהו בילדות, היה לנו כיף וידענו שהוריי עסוקים בשליחות של הרבי וזכינו להיות חלק ממנה, גם אם זה אומר שאבא ואימא לא רק 'שלנו'.

"עוד עניין שהיה מאתגר, לפני הבית הנוכחי גרנו בבית קטן, שם המשכנו להתגורר גם כשכבר היינו תשעה ילדים. למה לא עברנו דירה? מסתבר שעל כל הצעה שעלתה הרבי השיב בשלילה, רק כשהוצע להתגורר ממש בסמוך לסמינר, קיבלנו תשובה על חשיבות המגורים ליד המושפעים… חיים בשליחות מזמנים הרבה אתגרים, אבל הם לא מכבידים מדי. תמיד ישנה התחושה שאנחנו שונים מכולם, אבל במובן חיובי, מיוחדים וטובים. תכל'ס, הכי קשה היה לקום מוקדם ללימודים בכל בוקר".

כמה שנותנים בשליחות, השליחות נותנת פי כמה

שליחות – מה אומרת לך המילה הזו?

"לעשות את רצון הרבי", אומרת פריידא. "פשוט ללכת להיכן שהרבי אומר, בין אם זה כפר חב"ד, ירושלים או קראון הייטס, ובין אם זה תאילנד, הודו או מילאנו. לא משנה היכן נמצאים, זה בטוח המקום שבו צריכים להיות – ושם לפעול כרצון הרבי".

"התמסרות", מוסיא עונה במילה אחת, ומוסיפה שהמילה הזו מעלה בה קונוטציה חיובית, של משהו טוב. "אני נזכרת במשחק ששיחקנו פעם בסמינר והייתי צריכה להגיד דברים נגד שליחות (בת אחרת הייתה צריכה להגיד בעד שליחות), ופשוט לא הצלחתי לומר… אני חושבת שכמה שנותנים בשליחות, השליחות נותנת פי כמה, בעיקר ברוחניות", עונה מוסיא ומדגימה: "למשל, מדברים בסמינר על צניעות, אני בעצמי צריכה להיות צנועה. השיח על התקשרות לרבי, אני צריכה להתקשר בעצמי לרבי. תמיד צריך להיות יותר טובים מדרישותנו כלפי אחרים. לאנשים בקהילה יש ציפייה מסוימת מאיתנו, אנחנו חב"דניקים אז אנחנו שונים, מקפידים יותר מהם.

אם נתייחס לגשמיות, יש לנו כלים וכוחות מהקב"ה וזכינו להשתמש בהם בכיוון חיובי. אימא שלי, למשל, מוכשרת מאוד בעיצוב. לדעתי היא יכולה לעבוד בתור מעצבת פנים, להפוך את הכישרון לתפקיד בחיים. אבל לא, היא משתמשת בכישרון הזה בשביל השליחות, לעצב את המבנה החדש של בית חב"ד, להכין מצגות מעניינות לשיעורים וכן הלאה. בשליחות רותמים את כל הכוחות הקיימים בנו ומרגישים שאף פעם לא נפרדים מרוחניות. אפילו לסדר ולארוז אוכל למטייל זה רוחני כי כך יהיה לו אוכל כשר".

השליחות משנה אותך?

"אני לא מכירה את עצמי 'לא בשליחות' כדי להגיד לך אם הייתי שונה", אומרת פריידא בחיוך. "אבל אני בטוחה במאת האחוזים שכאשר נמצאים בשליחות – מרוויחים את הכול. כי שליחות זה לא רק למסור שיעורים או לארגן אירועים, שליחות זה לא רק לענות לשאלות או להיות אוזן קשבת. שליחות כוללת הכול וזו זכות גדולה. בנוסף, בתור בונוס, מכל הבחינות וההיבטים – גדלים, לומדים ומשתכללים. אדם שנמצא בשליחות משתמש בכל הכוחות הגלומים והגלויים שיש לו. אף אחד לא יוצא לשליחות בשביל לגלות את הפוטנציאל שלו, אבל לאחר מעשה באמת מצליחים לגעת בכל הפוטנציאל הקיים אצלנו, גם בדברים שאינם ידועים לנו. כמובן ופשוט שמטרת השליחות היא לא כדי לממש את עצמנו, חשוב מאוד להדגיש זאת. זהו דבר צדדי מאוד, חיצוניות דחיצוניות. השליחות מביאה שינוי כלשהו, שינוי טוב שבהחלט קיים, אך זהו רווח משני וצדדי מאוד".

התשובה של מוסיא דומה לזו של אימה: "אם לא הייתי בשליחות – לא הייתי אני. אפילו האופי הגשמי שלי מושפע מהשליחות, זו מציאות חיים שמשנה אותך מבפנים".

לטובת השלוחים

הרבי מבטיח שיציאה לשליחות היא לטובת השלוחים. איך זה מתקיים אצלך?

"דבר ראשון", משיבה מוסיא, "בנות השלוחים הרבה יותר בוגרות. ההתחשלות בשליחות מביאה להן עומק, הבנה ויכולת להסתדר בכל מיני סיטואציות. את כל האישיות שלי קיבלתי מהשליחות.

בנוסף, חיים יום־יום עם האמונה שהכול של הרבי, לא שלך. הרבי רוצה שיהיה הכי טוב בשליחות – אז זה יקרה, גם אם לא תמיד נראה שכך יהיה. אני לא זוכרת שמדברים בבית על הוצאות כספיות. הוריי מאמינים שהמוסדות שייכים לרבי והרבי יעזור. בהסתכלות לאחור, גם בזמנים פחות קלים, לא הרגשנו זאת בבית, לא חשנו דאגה באוויר. בסוף תמיד הכול הסתדר בהשגחה פרטית מופלאה. פעם אמרתי לאבי: 'מפחיד להתחתן ולצאת לשליחות בלי לדעת איך נממן את הפעילות', ואבי ענה לי: 'מי שדואג לכסף שלי – ידאג גם לכסף שלך בעז"ה'. ביטחון אמיתי שהקב"ה יסדר את כל העניינים, וזה באמת קורה. בתנאי שהמטרה היא מאה אחוז בשביל הרבי.

אבי עוזר הרבה לחבריו השלוחים בענייני כספים. לשם כך הוא גם משתמש בחשבון הבנק שלו למטרות שלא קשורות ישירות לפעילות שלנו, אלא של אחרים. מעניין שהבנק מעולם לא עורר שאלות. הייתה רק פעם אחת שבה הוא ניסה לסייע בפעולה שלא הייתה קשורה בשליחות – והבנק עורר בעיות"…

את רואה את בתך ממשיכה בדרך שהתווית לה שתהיה בעצמה שליחה פעילה? 

"אין דבר יותר יפה מלראות את המשכיות השליחות, אצל מוסיא ואצל כל הילדים. הילדים שלנו שלוחים תמיד, מהרגע שהם נולדים. אפילו כשהם לומדים מחוץ לבית, בישיבות ובבתי ספר בארץ ישראל. שליחות זה דבר שתוקפו לא פג… היא מלווה אותם בכל מקום ואף אחד לא יכול לקחת אותה מהם. הכינוי 'שליח' לא מוגבל בזמן או מקום, הם חיים תמיד בתודעה הזו, בכל מקום שבו הם נמצאים".

שופר במעבר החציה

כשאני מבקשת לשמוע סיפורים על ניצוץ יהודי שנדלק, מוסיא ואימה נזכרות בסיפור הבא:

"הסיפור אירע לפני כמה שנים בראש השנה", פותחת מוסיא. "הלכנו עם הוריי לסעוד את סעודת ראש השנה עם תלמידות הסמינר. צעדנו בדרך מסוימת ובאמצעה עברנו במקום שאיננו רגילים לעבור בו, בלי סיבה מיוחדת. ראינו אישה הולכת לכיווננו ואבי שאל אותה אם היא מעוניינת לשמוע תקיעת שופר. לשמע השאלה התחילה לבכות, כך באמצע מעבר החצייה. לאחר שנרגעה קמעה, היא סיפרה שבעלה חולה פרקינסון ל"ע, וכיוון שכך הם לא יוצאים מהבית, ולכן היא לא מגיעה לבית הכנסת ולא שומעת שופר. אבי תקע בשבילה והיא התרגשה מאוד".

פריידא משלימה את חלקה בסיפור: "בעקבות המפגש האישה התחילה לשמור איתנו על קשר. לצערנו בעלה נפטר זמן לא רב לאחר מכן, בשעותיו האחרונות קראנו עם ילדיו פרקי תהילים ו'שמע ישראל'. לא יודעת מה גרם לנו לעבור באותה דרך לא מוכרת, מלבד השגחה פרטית, בעקבותיה זיכינו שתי נשמות יהודיות במצוות היום של ראש השנה, וקישרנו עוד יהודייה לבית חב"ד".

"סיפור נוסף", נזכרת פריידא, "התרחש בזמן סעודת שבת שערכנו לבנות הסמינר. היינו צריכים גוי שיעשה מלאכה שמבחינה הלכתית היה מותר לנו באותה סיטואציה לבקש. בעלי יצא לרחוב כדי לקרוא לאחד העוברים ושבים. רק אחרי המתנה מאוד ארוכה עבר שם בחור, בעלי קרא לו והסביר את העניין. תוך כדי כניסתם הבחור אמר שהוא מכיר קצת יהודים, וסבתו מצד האם יהודייה. הבחור הזה יהודי! כמובן שלא נתנו לו לעשות את המלאכה שהיינו זקוקים לה… מדהים לראות את ההשגחה הפרטית, אותו בחור הוא מעיר אחרת והגיע לכמה סידורים, הוא לא היה צריך להגיע לרחוב הסמינר אבל עבר פה בדרך… כך גילינו נשמה יהודית. קישרנו אותו עם השליח בעירו ועוד ניצוץ התקרב למאור".

מוסיא מוסיפה לנו סיפור קטן מילדותה המראה עד כמה הנשמה האלוקית קיימת תמיד, רק צריך לגלותה. "הסיפור קשור למבצע תפילין ונרות שבת. מאז ומתמיד אבי לקח אותנו ל'מבצעים'. הייתה תקופה שיהודי שעלה ממצרים היה מקשה על אבי בכל שבוע מחדש: 'בשביל מה צריך להניח תפילין?', הוא הצהיר שהוא יהודי בלב ואינו מאמין במעשים בפועל. למרות זאת, כשאבי הניח לו תפילין והלה המשיך בטענותיו, תוך כדי הוא תמיד בכה, בכל שבוע ללא יוצא מן הכלל. רואים כאן איך מתחת לכל הקליפות הניצוץ תמיד קיים, ואפילו מתגלה".

"סיפור שקשור אליי יותר", מוסיפה מוסיא, "כשהייתי בכיתה ו' הייתה לי חברה מבית הספר שבאה אליי פעם בשבוע להכין יחד שיעורי בית, היא באה מבית שאינו שומר מצוות לעת עתה ומאוד התלהבה מספר החת"ת שראתה אצלנו. קניתי לה לבת המצווה חת"ת עם שמה חרוט עליו והיא שמחה מאוד. עד היום היא שומרת אותו אצלה".

כיצד מילאנו מתכוננת לגאולה?

"מילאנו מוכנה לגאולה", אומרת פריידא בביטחון מוחלט, "מילאנו מורכבת מהמילים 'מי לה' אלינו'. זה המקום, כל התכלית שלנו כאן היא להביא לימות המשיח. בסמינר הדגש על משיח מאוד חזק. בבית חב"ד מובן ופשוט שמשיח מגיע וזהותו ברורה לכולם. גם אנשי הקהילה המורכבת מיהודים מקורבים שעדיין אינם חב"דניקים, נחשפים לנושא ומודעים לכך ש'הנה הנה משיח בא'. הם יודעים שאנחנו כאן כדי להביא להתגלותו".

"כל מטרת השליחות היא להביא לכאן את הרבי", מוסיפה מוסיא. "אנשים שואלים אותנו עד מתי אנחנו כאן, ואנחנו אומרים להם שזה זמני, רק עד שהגאולה מגיעה. ברגע ההתגלות כולנו עולים לארץ הקודש".

לסיום, מה תעשי ברגע ההתגלות? מה יהיה ברגע הזה?

"פתאום הכול יהיה מובן", מתארת מוסיא. "הבנות בסמינר, הקהילה במילאנו, כולם יבינו שהגאולה היא דבר אמיתי, ולא סתם דיבורים. לנו ברור שהגאולה מגיעה, אבל כל האנשים שהשפענו עליהם יבינו ויראו שזו האמת, הכול יהיה בהיר. ברגע ההתגלות אקלוט כמה דברים יכולתי לעשות ולא הספקתי. אני אשמח מאוד על כל מה שפעלתי, אבל לא אהיה מרוצה כי היה אפשר לעשות יותר".

"מה שהרבי יגיד לנו לעשות או מה שהוא ירצה שנעשה – זה בדיוק מה שנעשה", חותמת פריידא את הריאיון. "אנחנו מוכנים ומחכים לרגע הזה".

באדיבות מגזין עטרת חיה