ראשית השליחות

נחמה דינה ובעלה הרב יוסי, צאצא של אדמו"ר הזקן, יצאו לשליחות לפני קרוב לעשרים וחמש שנה, עם שני ילדים קטנים. הבכורה הייתה אז בת שנה וארבעה חודשים, והשני בן ארבעה חודשים בלבד. "בחודש תמוז הקרוב נחגוג חצי יובל לשליחות", משתפת נחמה דינה בחיוך וממשיכה: "להגיע לאוקראינה של פעם היה כמו להגיע לסוף העולם. 'גוגל' עוד היה בחיתוליו, ולא היה פשוט לבדוק מראש על המקום ועל מזג האוויר. אני הבת הקטנה ביותר במשפחה, ואחיי הופתעו לשמוע שאחותם הצעירה יוצאת למקום נידח כל כך. התחלנו הכול מאפס. התפילות, השיעורים והפעילויות התקיימו בתחילה בביתנו. לשבת הראשונה הכנו נקניקיות ושניצל תירס, מכיוון שלא היה משהו אחר… אסור היה לנו להכניס בשר ומצרכים נחוצים אחרים לאוקראינה. כשבעלי הלך לנהר כדי להטביל את הכלים החדשים שקנינו, הוא חזר רק עם שליש מהכמות, השאר נסחפו בנהר… אני זוכרת שבאחד הימים הראשונים בשליחות, בשלהי חודש תמוז, שמעתי קולות מכיוון החלון, ומייד הבנתי שזה הברד שמכה על השמשות. לא היינו מוכנים למזג אוויר שכזה".

מקום עם שורשים

"אחרי שהחלטנו לנסוע לפולטבה, התברר לנו שהעיר הזו קשורה להיסטוריה המשפחתית שלנו", נחמה דינה ממשיכה לספר, "סבי וסבתי מצד אבי גרו בפולטבה. סבא רבא שלי, הרב חיים צבי ליפסקר, כיהן כרבה הראשי של פולטבה, וסבי, ר' אריה זאב ליפסקר, היה שליח של הרבי הריי"צ, ושימש משגיח בישיבות "תומכי תמימים" בכמה ערים, על פי הוראת הרבי. לסבי וסבתי נולדו כאן שני ילדים, האחים הגדולים של אבי. כשהתחילה תקופה של רעב ולאחר מכן המלחמה, הם ארזו את מטלטליהם, על פי הוראת הרבי הריי"צ, ונסעו לעיר כותאיסי שבגרוזיה.

"בסיום המלחמה החליטו אנשי הקהילה, וסבי עימם, להגר לארצות–הברית ולגור בסמיכות לאדמו"ר הריי"צ. לאחר ששלחו חלק מהחבילות לארצות–הברית, הגיע במפתיע מכתב מאדמו"ר הריי"צ, ובו הוראה לעלות לארץ ישראל וברכה להצלחה בכך. למרות רצונו העז של סבי להיות בסמיכות מקום לרבי, הוא ביטל את רצונו, ושם פעמיו לארץ הקודש. באותו מכתב הוא גם זכה לברכה מאדמו"ר הריי"צ בזו הלשון: 'ואתה ובניך תהיו נרות להאיר', ברכה שמתקיימת בצאצאים הרבים המשמשים שלוחים ברחבי העולם. אנחנו מרגישים זכות גדולה לחזור לפה ולקיים את הברכה הזו. כאשר סבי וסבתי ברחו מפולטבה, הם לא חלמו לחזור אליה. הקדוש ברוך הוא סובב שאנשי הקהילה יחפשו שליח, ודווקא אנחנו נגיע ונפעל כאן".

פעילות ללא הפסקה

"כיום יש בפולטבה בית כנסת פעיל עם תפילות במניין, שיעורים לאנשי הקהילה וגן ילדים. אנחנו מסייעים הן מבחינה גשמית, בחלוקת מוצרי מזון לנזקקים ועוד, והן מבחינה רוחנית, בעריכת בריתות וסידור חופה וקידושין ועוד, ומנהלים חיי קהילה עם כל המשתמע מכך. לפני כמה שנים העמדנו שש חופות ביום אחד, י"ד בכסלו, זו אחר זו. זה היה אירוע מרגש ביותר. מדובר בזוגות שכבר אינם צעירים, שהבינו את המשמעות של חיים יהודיים והחליטו ליישם בפועל.

"לצד הפעילות ה'שגרתית'", מוסיפה נחמה דינה, "יש אירועים מיוחדים בחגים: ליל סדר ציבורי, מסיבת פורים, מבצע חנוכה הכולל ביקורי בית והדלקה מרכזית. נוסף על כך, כל אירוע משפחתי שלנו הופך משמחה פרטית לאירוע חגיגי של הקהילה. אנו מנצלים את ההזדמנות ומעבירים את התוכן לאנשי הקהילה בשפתם, כל אירוע והסגנון שלו. למשל, בתספורת של אחד הילדים ערכנו אירוע בקונספט מותאם לילדים, והעברנו את המסרים בדרך חווייתית, כדי שיחדרו בהם".

הצלה גשמית ורוחנית

אני מבקשת סיפור מיוחד, ונחמה דינה שולפת: "לפני כמה שנים, בשעת ערב מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתנו. בעלי לא היה בבית, ופתחתי את הדלת בפליאה. תהיתי מי יכול לדפוק בשעה כזו. בפתח עמדה אישה עם שתי בנות, היא נראתה מפוחדת ואמרה במהירות: 'אני יהודייה, כרגע אינני יכולה לגדל את הבנות, קחו אותן, בבקשה'. היא השאירה אותן בביתי והלכה. הכנסתי את שתי הבנות המפוחדות לבית, ונתתי להן חדר לישון. כשבעלי הגיע הביתה, הוא התקשר למשטרה, והם ביקשו שנחזור אליהם למחרת.

"התברר שאביהן של הבנות ערבי. הרבה צעירים ערביים מגיעים לפולטבה כדי ללמוד רפואת שיניים, והוא כנראה אחד מהם. בשהותו כאן התחתן עם אותה אישה, ונולדו להם שתי הבנות הללו. למשטרה הוא מוכר כ'בעל מכה', ולפי החוק האוקראיני אין מה לעשות, ואם האישה רוצה לעצור את האלימות, היא צריכה להתגרש ממנו, וזה לא שייך כי היא מפחדת ממנו. בינתיים שתי הילדות גדלו אצלנו חודשים רבים, כאילו היו חלק מהמשפחה. הן הלכו לבית הספר היהודי וקיבלו חינוך חב"די.

"יום אחד אימן הגיעה אלינו שוב. היא סיפרה שבעלה מכה אותה, והיא מעמידה פנים שהיא חולה, ורוב היום שוכבת במיטה. רק כשהוא יוצא מהבית, היא יכולה לקום ולצאת במהירות להיכן שצריכה, וכך עשתה באותו ערב שבו הגיעה אלינו עם בנותיה. ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות בשביל לשפר את המצב עד שיהיה פתרון אידיאלי. התברר שאין לו עבודה מסודרת, ולכן הוא לא רגוע. דאגנו מרחוק שתהיה לו עבודה מסודרת, וכך הלחץ ירד. אומנם הוא הפסיק להכות את אשתו, אך התבטא באוזניה כי יבוא יום והוא יפגע בה ובבנות, ה' ירחם, כי הן יהודיות. כששמענו זאת, מייד עשינו כל מאמץ להשיג את הניירות הדרושים לעלייה לארץ. השגרירות עזרה בכך, מכיוון שהיה צריך להסתיר זאת מהאב הערבי. ברוך ה', האם והבנות עלו לארץ והקימו בתים בישראל".

הניצוץ שנדלק

על מקרה נוסף שהתרחש לפני כמה שנים מספר בעלה של נחמה דינה, הרב יוסי: "הגעתי לביקור בית אצל יהודי מבוגר, בעקבות בקשה של המטפלת שלו. הוא התרגש מאוד, ורצה להניח תפילין באומרו: 'הרבה זמן לא הנחתי תפילין'. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי התבטאות כזו. בדרך כלל, אנחנו עצמנו מספרים לאנשים על התפילין ומחדשים להם על אודות המצווה החשובה, והיהודי היקר הזה סיפר שהוא זוכר את בר המצווה שלו, שנערכה בבית הכנסת הגדול בפולטבה, ובמשך עשרות שנים הוא המשיך להניח תפילין בכל יום. התפילין רק נגעו בידיו, ומייד הוא התחיל לברך ולומר 'שמע ישראל' בקול ברור ובעל פה, כמו אדם שמתפלל באופן קבוע. מאז הוא המשיך להניח תפילין בכל יום".

ליד "סבא"

"אוקראינה מחולקת למחוזות, וזכינו שהאדיטש נמצאת במחוז שלנו, מחוז פולטבה", מספרת נחמה דינה. "הנסיעה לשם אורכת רק שעה וחצי, זו נסיעה קצרה מאוד במושגים של אוקראינה. אנחנו נוסעים לשם לעיתים קרובות מאוד, בערב ראש חודש, בימי הולדת של הילדים ובאירועים מיוחדים כמו 'אפשערניש'. אומנם אין אפשרות לנסוע לרשב"י לגזוז את השערות, אך יש לנו זכות להיות קרובים לציון אדמו"ר הזקן. ילדתי כאן שישה ילדים, ותמיד נסעתי להתפלל בציון לפני הלידה או אחריה, אפילו עם תינוק קטנטן, תמיד הרגשתי צורך לנסוע. זו זכות בשבילנו להיות בסמיכות לציון ולבקש בעבור יהודים מרחבי העולם, שמבקשים מאיתנו להתפלל. בפן האישי, אנחנו שליחים גם של המשפחה המורחבת להתפלל, בונוס ענק בשבילנו".

נחמה דינה מוסיפה ומספרת על התאריכים החסידיים הקשורים לאדמו"ר הזקן, הנחגגים בפולטבה באווירה מיוחדת מאוד. "כולם חוגגים את ח"י אלול, י"ט כסלו וכ"ד טבת, אבל כאן התאריכים הללו מקבלים משמעות אחרת, כי אנחנו נמצאים קרוב מאוד. מגיעים לכאן אורחים רבים, יש התוועדויות והאווירה מרוממת".

כיצד הקרבה לציון משפיעה על השליחות?

"יש אצלנו דגש על לימוד ספר התניא. אנשי הקהילה מבינים את החשיבות וקולטים את התוכן. רואים כיצד האמונה הפשוטה חדורה בהם, וזה מפעים. אנחנו מבינים את המשמעות של תפילה ומאמינים בניסים כי גדלנו על זה, אבל הם, שגדלו עם חינוך שונה לגמרי, מאמינים בכוח של תפילה, נוסעים לציון ומתחברים. ברור לי שזה בזכות אדמו"ר הזקן", אומרת נחמה דינה.

היא מוסיפה סיפור 'טרי', שאירע לפני חודשים אחדים: "במשך השנה אנחנו מארגנים שבתונים בהאדיטש. מגיעים אליהם כ–60 אנשים, הזוכים לשמור שבת שלמה כהלכתה, זאת נוסף לתפילות בציון הקדוש. לשבתון האחרון שערכנו ב'שבת סליחות' הגיע יהודי שבעבורו זו הפעם הראשונה בהאדיטש. הוא צעיר יחסית, כבן 50, אך יש לו משקפי קריאה במידה גבוהה מאוד, וראייתו הולכת ומידרדרת. במקצועו הוא משמש נהג מונית, והראייה הנחלשת פוגמת לו בפרנסה. במוצאי שבת, כשירדנו שוב לציון, הוא כתב מכתב וביקש מאדמו"ר הזקן ברכה לבריאות העיניים…

"למחרת, בשש בבוקר, הם החליטו ללכת שוב לציון, והוא הצטרף אליהם אך לא נכנס, הוא הסביר שממילא אינו יכול לקרוא, כי שכח את המשקפיים בחדר. אחד האנשים אמר לו: 'אז תדבר עם אדמו"ר הזקן בעל–פה'. מישהו דחף לידיו את הספר 'מענה לשון' והוא נכנס. מבט קצר בתוך הספר מגלה לו שהוא רואה את האותיות הקטנות ומסוגל לקרוא! כל האנשים שהיו שם חזו בנס השמימי. מאז, אותו יהודי מגיע לבית הכנסת מדי יום. לפני כחודש הוא עבר ברית מילה וקרא לעצמו מנחם, ואף השפיע על חברו להיכנס גם כן בבריתו של אברהם אבינו".

תהילים על הציון

מספר הרב סגל: "במוצאי י"ט כסלו לפני ארבע שנים הגיעה להאדיטש קבוצה מאוסטרליה למשך יומיים. בקבוצה היה בחור מסורתי מתל אביב ושמו דוד. קיבלתי אותם ואמרתי להם שאני צריך לחזור לפולטבה להתוועדות, ודוד החליט להצטרף אליי. בדרך דיברנו, והתברר כי הוריו במקור מאוקראינה, ואינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה, אך הבית שלהם כשר למהדרין. לשאלתי איך זה יכול להיות, השיב: 'הוריי שלחו אותי לקעמפ 'גן ישראל', ובסיום הקעמפ אמרתי שאני אוכל רק אוכל כשר. בתחילה הייתה לי 'פינה כשרה' במטבח, ואכלתי בנפרד מבני המשפחה, ובהמשך הוריי אמרו 'למה לבשל בנפרד?' והחליטו להכשיר את כל המטבח'.

"דוד סיפר לי שהוא גר בתל אביב, עובד בשביל חברות מאוסטרליה, ובשבתות הוא אוסף צעירים ועורך איתם קבלת שבת ופעילויות. לשאלתי 'מה עם שידוך?' הוא ענה שאינו יודע מה לעשות. הוא נפגש עם כמה וכמה בחורות, אבל יש משהו שמפריע לו מאוד; התופעה שבנות מוציאות את הפלאפון ברגע של היסח הדעת באמצע הפגישה. הוא הוסיף ואמר: 'אולי אני שייך לדור הקודם'… הייתי מופתע לשמוע כזו טענה מבחור שאין לו מראה של חסיד.

"'אתה נמצא קרוב לאדמו"ר הזקן', אמרתי לו, 'מחר בבוקר תיסע לשם שוב, תבקש על כך ותאמר את כל ספר התהילים'. הוא ענה שזה קשה לו, היות שהוא קורא תהילים רק בלשון הקודש, ונדרשות לו לפחות שבע שעות לומר את כל הספר. שאלתי אותו: 'כמה היית נותן כדי שאמצא לך שידוך?' הוא נקב סכום גבוה, סכום שכדי להרוויח אותו עליו לעבוד שבוע וחצי. אמרתי לו: 'אני מציע לך פה השקעה של שבע שעות, ומובטח לך שידוך'…

"הגענו לפולטבה (כזכור, נסענו יחד מהאדיטש לפולטבה). הייתה התוועדות יפה, דוד סיפר לקהל על המהפכה שלו בתור ילד, וזה מצא חן בעיני האנשים, לראות אדם בעל חזות חיצונית לא חב"דית מדבר בחום ובהתלהבות על כשרות ועל אמונה. מייד לאחר ההתוועדות הוא רצה לצאת לדרך, למרות השלג והשעה המאוחרת. למחרת, בשתים–עשרה וחצי בצוהריים, אחד החברים שלו התקשר אליי ושאל אותי מה עשיתי לדוד. הוא נמצא בציון משבע בבוקר ואומר תהילים. אמרתי לו: 'זה בסדר גמור, שיגיד תהילים'. 'כן', עונה החבר, 'אבל הוא סיים רק את הספר הראשון…' בתשע וחצי בלילה הוא סיים ושבר את הצום הממושך. נכנסתי ללחץ ובצדק, הבטחתי לו שבעזרת ה' בתוך שנה הוא יהיה חתן, והוא מצידו עשה מאמץ רציני. נכנסתי לציון וביקשתי מאדמו"ר הזקן שהתפילות יתקבלו.

"לאחר כמה ימים, בחנוכה, הגעתי לביקור בית אצל אישה מבוגרת, ואז עלה לי רעיון לשדך את דוד עם הבת שלה, בוגרת בית הספר שלנו. בחורה משכילה, דוברת אנגלית ברמת שפת אם ומתגוררת בארץ. האישה אמרה לי שאי אפשר להשיג אותה כי היא לא מחזיקה פלאפון, ואפשר לבקש מחברה שלה שתגיד לה לחזור אלינו. חשבתי בקול שזה בדיוק מה שהוא מחפש…

"למרות ההתאמה השידוך לא יצא לפועל, מכיוון שהבחורה לא הייתה בעניין. כעבור כמה חודשים, בחודש אייר, שלחו לי תמונה מה'לחיים' של דוד! ברוך ה', הוא השתדך עם בחורה אחרת. עברה פחות מחצי שנה, וזכינו לראות את הברכה של אדמו"ר הזקן מתממשת".

מצב מלחמה

"דווקא בעקבות המלחמה באוקראינה יש התעוררות והתקרבות גדולה מצד היהודים. בראש ארגון רשת ההצלה של יהדות אוקראינה JRNU עומדים הרב דוד מונדשיין והרב שלמה פלס, וזו ההזדמנות להודות להם על כל פועלם. הם דואגים לכל יהודי באוקראינה שלא יחסר לו דבר, מזון, תרופות וכדומה. הם מסייעים לשלוחים באוקראינה בכל המצטרך, משתתפים איתנו בהוצאות הדלק שהתייקר כאן מאוד, מביאים גנרטורים לקהילות (חמש–עשרה וחצי שעות בכל יום אין לנו חשמל כלל).

"מדי פעם חוזרים לכאן חיילים יהודים שהתגייסו לצבא האוקראיני, ומרגש מאוד לראות אותם מגיעים דבר ראשון לבית הכנסת. אף על פי שהם מגיעים לבית רק ליומיים, ומייד לאחר מכן חוזרים לשדה הקרב, הם באים לבית הכנסת, מניחים תפילין ומודים לה' על כך שחזרו בריאים ושלמים. וכמובן מתפללים שיחזרו בשלום מכל התופת שהם עוברים במלחמה".

הפעולות האחרונות בגלות

מהן המטרות הקרובות לשליחות?

"כעת אנו מתכננים בניית מרכז קהילתי גדול, שיכלול, בעזרת ה', בית כנסת ומקוואות נשים וגברים, וייתן מענה לצורכי הקהילה".

כיצד פולטבה מתכוננת לביאת משיח?

"כמו שגיסי, הרב מנשה אלטהויז, אומר: 'אנחנו לא רק צועקים משיח, אנחנו עושים משיח'. כלומר, איננו מסתפקים בבקשה וזעקה גרידא, אלא עובדים במרץ כדי להספיק כמה שיותר, עוד ביקור בית ועוד תפילין, עוד ברית מילה ועוד פעילות עם הצעירים. עם כל הבלבול והאי–יציבות בעולם, אנחנו מרגישים ש'הנה זה בא', ומנצלים כל הזדמנות להוסיף בעשייה".

באדיבות מגזין עטרת חיה

אם ידוע לך על שיעור שלא מופיע בלו"ז ניתן לעדכן את דבורה לאה 053-2302770

קבוצה קטנה של ילדים חטופים 

חטופים, אבל יש להם מנהיג. הם סומכים עליו בעיניים עצומות. בדרך כלשהי מצליח הילד הזה להשיג לארבעתם מזון כשר לתוככי הארמון המכושף. הילדים ניזונים מזרעונים ומירקות, רק המלך אינו מצליח להתאפק. שם במסתרים אוכל נבוכדנצר ארנבת חיה.

שבוי בלב אימפריית השקר, מתקדם דניאל כל חייו על חוט דקיק של אור מתוח מעל תהום פעורה.

אבל כאשר לרוע אין ברירה, הוא יודע היטב היכן האמת נמצאת.

וזה קרה שנים אחר כך כשהמלך חלם חלום ושכח אותו. הוא רק ידע שהיה החלום נורא מאוד, והזעיק את צבא היועצים שפינק בפת–בג המלך שנים כה רבות. אלה מצידם הסבירו לירום הודו איך וכמה ולמה אי אפשר לפתור ככה חלומות. אבל איום לא מרומז שכנע אותם להודות ש… כן. בבית המקדש של היהודים בירושלים הייתה אפשרות לחלץ גם מידע אבוד כזה – אבל אתה הרי החרבת אותו…

נבוכדנצר היה רשע, אבל לא טיפש.

"אתם יעצתם לי להחריב אותו!" חשף באחת את נחש הקנאה הפרימיטיבית, שורש האנטישמיות לדורותיה.

הפגישה הסתיימה במתווה פשוט: "אם בתוך שלושה ימים אינכם מביאים הנה ניצול מאותה חוכמה נכחדת, אני הורג את כולכם". הוא היה ידוע כמי שמתכוון למה שהוא אומר. כל עוד רוחם בם אצו אל ביתו של דניאל הנביא.

השם נענה לתפילת צדיקים ומגלה לו הכול. ואז, לנוכח יהירותם החבולה של ידידיו המכשפים, מקדים דניאל ומיידע את המלך במהותה האמיתית של חוכמה אמיתית:

"בלעדי. אלוקים יענה". זה לא אני, יש אלוקים בשמיים מגלה הסודות, והוא שמודיע למלך מה שיהיה באחרית–הימים (להלן תרגום מקוצר ומעובד מארמית):

אתה המלך היית רואה  

צלם אחד ניצב מולך. גובהו עצום ומראהו נורא. ראש הצלם עשוי זהב טוב. חזהו וידיו – כסף. המעיים והירכיים – נחושת, ושוקיו – ברזל. הפסל עומד על שילוב מוזר של ברזל וחרס טיט. ואז ראית אבן נעקרת לא בידי אדם, טסה לכיוון הפסל האדיר ומכה ברגלי הברזל והחרס. הפסל נמעך, קורס כערמת קש שנשאה אותה הרוח, שום דבר לא נשאר.

האבן גדלה כהר וממלאת את חלל העולם.

המלך נדהם, והנביא ממשיך.

חלומך המלך הוא הדמיה של שלטון המלכויות בעולם, מעתה ועד אחרית הימים. אתה ראש הזהב, מלכות בבל. אחריך תבוא ממלכה נחותה כפי ערכו הנמוך של כסף לעומת זהב. ואחריה עוד אחת נחותה גם ממנה. והרביעית נמוכה עוד יותר… ברזל וחרס טיט מפולג ושבור.

אז יקים אלוקי השמיים מלכות אשר לעולם לא תישחת… היא תתקיים לעולמים.

חלום האימים של דניאל 

עברו שנים.

ויהי בשנה אחת לבלשצאר, נכדו של נבוכדנצר ומלכה האחרון של בבל, חולם דניאל כך:

מארבע רוחות השמיים פורצות סערות, וארבע חיות גדולות עולות מן הים הגדול. האחת בדמות אריה עם כנפיים, השנייה דומה לדוב ושלוש צלעות בפיה, השלישית כנמר בעל כנפיים וארבעה ראשים, ו… ואז היא מגיעההה!

נוראה, איומה ותקיפה מאוד. שיניה מברזל, טורפת ומועכת ורומסת. משונה משלוש החיות שקדמו לה, אינה דומה לשום דבר שראיתי בחיי… ולה עשר קרניים.

(וכאן אנחנו נכנסים לתמונה:) והנה קרן אחרת קטנה עולה ביניהן, ושלוש מהגדולות נעקרות מפניה. עיניה כעיני אדם, ופה רברבן לקרן הזאת, והיא מדברת גדולות.

ואז… מגיע המשפט האלוקי. עתיק יומין יושב. לבושו לבן כשלג ושער ראשו כצמר לבן. מיליונים משמשיו ומיליארדים עומדים לפניו. והספרים פתוחים. ראיתי שבגלל דיבורי הגדולות שמדברת הקרן נהרגה החיה, הושמד גופה ונשרפה.

ואז, הנה עם ענני שמיא בא כבן אדם, ועד עתיק יומין הגיע. ולו ניתנה ממשלה וכבוד ומלכות, וכל העמים עובדים לו. שלטונו שלטון עולם, ומלכותו לא תינזק.

"נבהלה רוחי בתוך גופי", משחזר דניאל את הטראומה, התקרבתי אל אחד המלאכים וביקשתי שיסביר לי מה ראיתי. והמלאך הודיעני.

ארבע החיות הן ארבע המלכויות. והרביעית, הנוראה מכולן, תאכל את כל העולם, תמעך ותרמוס. עשרה מלכים יקומו לה. והאחרון נגד השם העליון ידבר דיבורים, ואת הקדושים העליונים יזיק, ויחשוב לשנות את המועדים והדת. אבל אז יהיה מושב הדין, ואת שילטונו יסירו, והוא יושמד ויאבד עד תומו. והכול יינתן לעם קדושי עליונים. לנצח.

 אלפי שנים חלפו מאז

במהלכן הואילו חכמי האמת – הרס"ג, פרקי דרבי אליעזר, רבנו בחיי, האבן עזרא, בעל הטורים, האברבנאל, המלבי"ם (וזו רשימה חלקית) – להכין אותנו אפילו יותר מאותו מלאך אדיב. המלכויות הנוכחיות, שבזמן דניאל עדיין לא היה להן שם, מתוארות בכתביהם בדיוק היסטורי–עתידני מופלא. בכתביהם מופיעים תרחישים שהיו בלתי מתקבלים על הדעת עד… עד לפני עשר או עשרים שנה. מה שעובר עלינו עכשיו בדיוק נמרץ.

וככה הם אומרים:

המלכות הרביעית [רגלי הברזל של הפסל, ו(שיני) הברזל ועשר קרניה של החיה הרביעית] היא שלטון מלכויות עשיו, אדום, רומי, ביזנץ, נצרות, אירופה ואמריקה – תרבות המערב.

החרס העלוב שמופיע בסוף שלטון המתכות החזקות הוא מלכות–לא–מלכות (גארבג'!) מפוררת ושבורה. בדומה לאצבעות הרגליים הנפרדות בטבען, כך פראותו המעורבבת לשבטיו אכולי השנאה של ישמעאל, ופיו הרברבן מסית ומציף את המערב בערבוב (ערבים) של שקרים, מאל–ג'זירה ועד לסיסמאות בהפגנות הרעשניות. ובקיצור, יורשיו הרוחניים של ישמעאל המתלהלה, פרא–אדם ידו בכול, עולים לקדמת הבמה. "חיבורם" הכפוי, המוזר, של ישמעאל המתפורר ורומי המחלידה מייצג נאמנה את העקבתא דלעומת–זה.

סוף הסיפור המערבי. האבן מתארת את משיח בן דוד, המקבל המושלם, שמצליח להוריד את שלטון השם עלי אדמות.

וזה שמשיח כבר נמצא וגם פועל בעולם – אפילו כבר "כתוב בעיתונים" של היום.

ומה עכשיו?

(המשך תרגום חלקי:) עד שבא עתיק יומין ונתן בה (בקרן הקטנה, התנוססות השיגעון המערבי) את המשפט, את הנקמה לקדושים עליונים. והגיע הזמן (לגמרי! ש) "וממנה יקבלו את המלכות הקדושים העליונים, לעד ולעולמי עולמים".

ומדוע נסמכו תולדות ישמעאל, ש"עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל", ל"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק"? כי מייד לאחר שהוא ייפול "יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".

 מי היה מעלה בדעתו כזאת?

אלפי שנים הפירושים הללו נראו דמיוניים לגמרי. וכי מה לעשיו, אירופה הנוצרית, ולישמעאל המוסלמי?! מה למדינות הנחשלות ביותר עלי אדמות כסוריה, אפגניסטן, סומאלי ואריתריאה, מה להן ולרחובותיה הנקיים של שווייץ? איך מסתדרים באוסלו ובשטוקהולם עם העבריינות הגואה? מה הם מרגישים בארמון באקינגהם למשמע סלסולי המואזין'ס ממאות המסגדים, שכניהם החדשים? ומה לנשות הפרוגרס הרדיקלי להלוך בצוותא חדא צווחני עם אחיהן של חובשות הרעלות מכוסות השחורים? הייתכן שהמון מוסלמי הודף שורות שוטרים גרמניים בלב ברלין, כשהוא קורא קריאות ומצטט ציטוטים מהשריעה, מתורגמים לגרמנית צחה, וחובשי כאפיות אדומות חמושים בקרדומים מנפצים את חלונות הספרייה העתיקים באוניברסיטת מנצ'סטר וקולומביה, ומזנקים פנימה להמשיך בוונדליזם למול עיני שוטרים משותקים?

מחזות סוריאליסטיים כאלה לא היו עולים אף בחלומותיה הפרועים ביותר של אירופה הנאווה.

אבל עם נבואות ועם עובדות לא מתווכחים, והנה זה כאן.

מה שאומר שעתיק יומין יושב מכבר, ושהספרים פתוחים. ושהאבן כבר הולמת באדמת אירופה, הספוגה בדם אחינו. ושצרינו ומשנאינו, נאמני נביאי השקר מכל הצבעים, הגיעו למקום אחד רק כדי לחטוף יחד את מה שמגיע להם.

אירופה הגיעה לנקודת אל חזור, והצלם הגדול שראה נבוכדנצר לפני אלפי שנים – קורס עכשיו.

צריך רק לפקוח את העיניים.

באדיבות מגזין עטרת חיה

היום!!

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

כדאי להגיע, לחזק ולהתחזק!!

‏להצטרפות לקהילה שלי ב-WhatsApp:‏ https://chat.whatsapp.com/IqqzpvaZRid0LUyEttgkMr?mode=ems_wa_c

בשנים האחרונות אנחנו עדות לפתיחתם של עשרות סניפים חדשים לארגון "שפרה ופועה" ברחבי הארץ, כאשר כל אחד מהם הוא עולם מלא. מאחורי הקלעים מתחוללת השקעה עצומה: בקרים שמתחילים בשעות המוקדמות, ניהול מערך לוגיסטי של מתנדבות, מתנות שוות, אירועים ליולדות ולמתנדבות, גיוס תקציבים בלתי פוסק ושעות עבודה רבות.

לכאורה אפשר לשאול: למה כל זה? למה להשקיע משאבים אדירים כל כך בשביל ארוחת בוקר או עוד מתנה ליולדת? התשובה טמונה בהבנה עמוקה של חשיבות הילודה בעם ישראל והמשך הקשר עם המשפחות והשפעה על בתים יהודיים רבים. צריך להבין ש"שפרה ופועה" זה לא רק מערך מזון; מעטפת של חוסן נפשי וקהילתי. מפעילות הארגון נולדות אימהות בריאות ושמחות יותר, מתעורר חשק להרחיב את המשפחה ובעיקר נוצר חיבור לרבי מלך המשיח וליהדות כולה. כל סיפור שהבאתי כאן הוא רק דוגמית קטנה מסיפוריהן של מאות שליחות, שמתמסרות יום–יום למיזם הזה.

הכול התחיל ברגע אחד של התעוררות, ביום הקדוש ביותר בשנה. זה היה בעיצומו של יום הכיפורים, כשהרבי שליט"א ביקש לקרוא לר' שלמה מיידנצ'יק ע"ה, יו"ר ועד כפר חב"ד. המסר היה חד, דחוף וברור: יש צורך להקים באופן מיידי ארגון שידאג ליולדות.

כבר במוצאי יום כיפור, כשהדי תפילת נעילה עוד באוויר, הרים ר' שלמה טלפון לגב' שושנה רוטנברג, וכך נולד הסניף הראשון – המודל המוצלח כל כך של "שפרה ופועה".

הכוח של המתנדבות

גב' שפרה לבקיבקר, שליחה בשכונת נאות אשלים במערב ראשון לציון, היא נכדתו של ר' שלמה מיידנצ'יק ע"ה, ועל כן חשה קשר אישי ומיוחד לארגון הקדוש הזה. "נוסף על כך זכיתי שההורים שלי קראו לי שפרה… תמיד היה לי חלום לפתוח סניף של 'שפרה ופועה', אבל במציאות של עבודה, משפחה, בית ושאר ענייני השליחות – הרצון הזה קצת נדחה.

"ההתחלה הייתה בשיטת 'עשי זאת בעצמך'. הייתי מכינה ארוחות לבד, רצה ליולדות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יחזיק. אי אפשר לבשל ולשנע שלושה–ארבעה ימים ברצף לבד. זה עבד רק בחופשות, אבל בשגרה זה לא הצליח להחזיק מעמד".

אז הגיעה התובנה שנדרש מערך מתנדבות. זה התחיל מהמעגל הקרוב – גיסה, אחות, ומשם למעגלים רחבים יותר בשכונה ובכפר חב"ד הסמוך. מי שמקפידה על מטבח למהדרין מבשלת, והאחרות משנעות. כמובן גם אנחנו חלק מהמערך, דבר שעוזר מאוד ליצור קשר מתמשך עם המשפחות.

"בלי המתנדבות, זה לא היה קורה. הן נשים צדיקות. כל המפעל הזה עומד בזכות אישה שמחליטה לפתוח את המטבח שלה ואת הלב שלה. בזכותן יש ליולדת ארוחה כשרה, חמה, מפנקת ומלאה באהבה, וברור לי שהגשמיות הזו מצמיחה רוחניות שמעוררת נשמות ומביאה גאולה". בין התגובות שקיבלו הייתה אמירה של בעל של אחת היולדות: "עם כאלו פינוקים, יש לנו חשק לעוד ילדים".

כשהמשלוח מגיע לדלת, קורה שם קסם. "יולדות אומרות לי שהן מרגישות כאילו מלאך משמיים הנחית להן ארוחה," היא מחייכת. "מעבר לעזרה הטכנית – וזה המון, כי ליולדת באמת אין זמן לנשום – יש פה חיבוק. עצם זה שמישהי חשבה עלייך, טרחה למענך. זה נותן דוגמה גם למשפחה איך צריך לפנק יולדת".

במעלה אפרים, בקעת הירדן, השליחה מושקי שיפמן גילתה שהארגון "שפרה ופועה" הוא כרטיס הכניסה החזק ביותר ללבבות. "אנחנו רגילות ל'מבצעים' שדורשים הסברה," אומרת מושקי. "אבל יולדת? תינוק חדש? עייפות? את זה כולם מבינים. אין כאן מחסומים. זה ארגון שמדבר לכולן, דתיות ושאינן, ותיקות ועולות". הדבר המדהים הוא שנשים שקיבלו עזרה, נדלק בהן ניצוץ של עשייה. "יש נשים שקיבלו את הערכה והארוחות, היו בהלם מעוצמת הנתינה, ומייד שאלו: 'איך אני יכולה להיות חלק מזה?'". כך נוצר מצב שאחת המנהלות כיום היא אישה מקורבת, לא חב"דניקית במקור, שקיבלה עליה את הניהול מתוך הכרת הטוב.

הסיפורים המרגשים של המתנדבות

גב' דליה כהן מרמת אביב שמעה על המיזם של "שפרה ופועה", ומייד החליטה להקדיש את יום חמישי, היום החופשי שלה, להתנדבות בארגון: בכל שבוע, מדי יום חמישי, היא מסיעה ארוחות ליולדות ולאחר מכן ממשיכה להתנדב בבישולים במדרשת "פנימיות".

את הנתינה הזו היא הקדישה לזכות בתה, שאיננה צעירה וחיכתה שנים לילדים. בעקביות התנדבה, שבוע אחרי שבוע, והלא ייאמן קרה. בתוך פחות משנה מתחילת ההתנדבות זכתה בתה לחבוק בת בריאה ושלמה מעל לדרך הטבע.

אישה נוספת בקהילה, שחיכתה שנים לילדים ועוד לא נפקדה, נהגה מדי פעם להתנדב ולהכין ארוחה אחת ליולדת. יום אחד אמרתי לה, אינני יודעת מאיפה היה לי אומץ, אולי מתוך מצוקה של מחסור במתנדבות, שאני מאמינה שאם היא תצא מהרגילות ותכין לשתיים–שלוש יולדות בכל פעם, גם הקדוש ברוך הוא יביא לה ברכה מעל לטבע. היה לה קשה לצאת מעצמה, אך היא עשתה זאת… ולא ייאמן, גם היא נפקדה באותה שנה, כשהייתה כמעט בת 50…

באור יהודה רואים את זה בחוש. השליחה גאולה פרלשטיין מספרת כי ההתנדבות בארגון הפכה ל"סגולה" של ממש לנשים המצפות לישועה.

הסיפור המרגש ביותר שמסעיר את הקהילה מתחיל במתנדבת יקרה, שחיכתה שלוש שנים לפרי בטן. היא החליטה לא לשקוע בציפייה, אלא לעשות מעשה – להתנדב למען יולדות אחרות. היא נתנה מעצמה, בישלה ודאגה, וברוך ה', הברכה לא איחרה לבוא: היא זכתה לחבוק בן. הסיפור הזה צולם לקמפיין של הסניף, והפך לוויראלי במושגים של השגחה פרטית. אישה אחרת, שחיכתה כבר חמש שנים לילדים, שמעה את הסיפור והחליטה: "גם אני רוצה". היא המליצה לחברה נוספת שנמצאת באותו מצב, והשתיים הצטרפו למעגל הנתינה. הסוף הטוב לא איחר לבוא: שתיהן נפקדו – אותה אישה שחיכתה חמש שנים זכתה לא רק בילד אחד, אלא בתאומים!

כשצריך יותר מסתם ארוחה 

"באור יהודה", מספרת גאולה, "המערך של 'שפרה ופועה' הוא כבר מוסד של ממש". במשך חמש שנות פעילות זכו לגעת בחיים של למעלה מ–1,000 יולדות. המספר הזה בלתי נתפס – אלף בתים שנכנסה אליהם קרן אור, ארוחה חמה ומילה טובה ברגע הרגיש ביותר. אבל בשנה האחרונה גאולה הרגישה שצריך לפרוץ את הגבולות. המערך הרחיב את זרועותיו למקרים המורכבים באמת: נשים שמתמודדות עם אתגרים רפואיים עוד לפני הלידה, יולדות שמחלימות מניתוחים, אימהות לפגים שנמצאות במרוץ בין הבית לבית הרפואה, וכמובן – האתגר הכפול והמבורך של לידת תאומים.

"הבנו שיש כאן זעקה לעזרה שחייבת מענה," היא מספרת. "ההחלטה לקבל אחריות גם על המקרים האלו נתנה לנו דחיפה אדירה ומשמעות מחודשת".

גאולה משתפת שזה כבר לא רק "לשים מגש בדלת". זהו ליווי שנתפר אישית לכל משפחה. אם האם בבית רפואה, והאב מתזז בין הבית למחלקה, המתנדבות דואגות לארוחות צוהריים לילדים הגדולים שבבית. אם זו לידת תאומים, הכמויות מוכפלות, והסיוע מתמקד גם בעזרה פיזית בארגון הבית, כי זוג ידיים נוסף שווה זהב. במקרים של דיכאון או קושי נפשי, המתנדבת היא ש"מחזיקה את היד", מזהה מצוקה ומערבת גורמים מקצועיים בעדינות.

שרי קירש מספרת כי אצלם, בגני איילון, העזרה אינה עוצרת בפתח הבית, אלא מגיעה עד למחלקה, ולעתים עוד לפני הלידה. אישה שנמצאת בשמירה זוכה לביקור של אחת מהמתנדבות, עוגה, מתנה והעיקר יחס אישי. לא מזמן הייתה פה אישה שנאלצה לשהות בשמירת היריון ממושכת. "ליווינו אותה במשך חודש וחצי ברצף. בכל ערב ארוחת ערב חמה ומזינה הגיעה אליה. שלחנו עוזרות בית כדי שהיא תוכל להיות רגועה שהבית מתפקד בזמן שהיא במנוחה, והעיקר הוא המעטפת הנפשית. הדגש שלנו הוא על ההודעות הקטנות, על היחס, בכל יומיים – הודעה: 'איך את מרגישה?', 'אנחנו חושבות עלייך'".

ברמת אביב הייתה יולדת שהגיעה לומר "הגומל" בבית כנסת, כנהוג בחלק מהקהילות. התברר שהיא עברה לידה שקטה. כמובן שיבצנו גם אותה לקבל ארוחות בוקר במשך שבוע. בהשגחה פרטית, רויטל, מתנדבת שהצטרפה למעגל המתנדבות בפעם הראשונה, היא שהביאה לה ארוחה. הן מספרות שהביקור ארך שעות. רויטל נפתחה כשסיפרה שגם היא עברה לידה שקטה, ולא הייתה לה תמיכה מסביב. הן החליפו חוויות ורגשות, והשיחה הזו הייתה מעין ריפוי ושחרור לשתיהן.

הסיפורים המרגשים שנולדו בזכות "שפרה ופועה"

אם כבר הזכרנו את יום כיפור, "בעיצומו של היום הקדוש ביותר, כשכולנו בבית הכנסת, נרשמה אצלי יולדת," מספרת גב' שיראל אושקי מהרצליה… "ידעתי את זה כי במערכת ראיתי את שעת שליחת טופס ההרשמה". כששיראל עמדה מחוץ לדלת עם ארוחת הבוקר והמתנה, הלב דפק חזק. החשש היה אמיתי: איך תגיב אישה, שכנראה רחוקה כל כך מאורח חיים דתי, כשתראה דמות חרדית בפתח ביתה? אמרתי לעצמי: דפיקה אחת וזהו. אם היא לא עונה, אני משאירה והולכת". אבל חוק מרפי, או בעצם השגחה פרטית, והדלת נפתחה מייד. "להפתעתי, השיחה זרמה. החששות התפוגגו מול החיוך והכרת הטוב. אבל את ה'בום' האמיתי קיבלתי בסוף השיחה, כשהייתי כבר עם רגל אחת בחוץ. היא עוצרת אותי ושואלת: 'שיראל, איך נרשמים לגני חב"ד? אני מתעניינת לילד…'. באותו רגע נשארתי פעורת פה. מהפך ממש – מיולדת שנרשמת ביום כיפור, לאימא שרושמת את בנה לחינוך על טהרת הקודש. הכול בזכות ארוחת בוקר ומאור פנים".

לפעמים המפגש בדלת הוא שיעור באמונה. באחד המקרים שיראל הגיעה לביתה של יולדת, ואת הדלת פתחה אישה שנראתה לה, מפאת גילה, סבתא מאושרת. "היא חיבקה אותי בהתרגשות, הודתה לי, ואני בינתיים מציצה מעבר לכתף שלה, מחפשת את היולדת הצעירה שתצא מהחדר," משחזרת שיראל. "ארכו לי כמה רגעים עד שנפל האסימון: האישה שמולי היא האם של התינוקת". האישה משכה אותה לספה, ועם דמעות בעיניים שיתפה בנס הפרטי שלה: בהיותה בת 54, אחרי שנים של ציפייה, תפילות וברכה מהרבי מה"מ, היא זכתה לחבוק בת ראשונה. "אלו רגעים שבהם את מבינה שאת לא רק מביאה אוכל, את עדה לניסים".

סיפורה של שיראל עצמה מרגש לא פחות. לפני כשנה היא החליטה לפתוח שיעורים בטהרת המשפחה ליולדות שהיו חלק מ"שפרה ופועה" בשנים האחרונות. אחת היולדות, שהגדירה את עצמה רחוקה מאוד מהדת, הסכימה להצטרף בתנאי אחד: "אני באה רק כדי להקשיב. אל תצפי ממני לכלום". חצי שנה אחרי סיום הקורס, הטלפון צלצל. "שיראל, אני צריכה לקיים את המצווה היום. תכווני אותי?" שיראל בכתה מהתרגשות. אבל מה שאותה אישה לא ידעה, זה מה שהתחולל אצל שיראל באותם ימים. "פתחתי אז שני מעגלי לימוד במקביל," היא חושפת. "הייתי אחרי שש וחצי שנים של ציפייה לילדים משלי. עמדתי מול הקדוש ברוך הוא וביקשתי 'מידה כנגד מידה': 'אני פותחת שני שיעורי טהרה ליולדות, ואני מבקשת ממך שני תינוקות – תאומים, בן ובת'". התפילה התקבלה במלואה. לפני חצי שנה זכתה שיראל לחבוק בן ובת תאומים.

משימה בלתי אפשרית? 

רמת אביב, כפי שכולכן ודאי יודעות, היא אגוז קשה לפיצוח (ואולי כבר לא כל כך…). להגיע לקהל הצעיר זו משימה כמעט בלתי אפשרית. לפעמים נדמה שיש מחסומים בלתי נראים בדרך להשפעה על נשים צעירות או לכל פעילות הקשורה עם ילדים. אבל דווקא כאן, ארגון "שפרה ופועה" התגלה כשובר מחיצות. בהשראת חברותיי השליחות פיתחתי שיטת פעולה ייחודית שמוכיחה את עצמה באחוזי הצלחה מטורפים:

אני עוקבת אחרי קבוצות הוואטסאפ השכונתיות, ומחפשת מילות קוד מחשידות: "מחפשת מוהל", "מישהי מוסרת עגלה, משאבה?" או "בגדי היריון למסירה". ברגע שאני מזהה פוטנציאל, אני כותבת בביטחון: "אם מגיע לך מזל טוב, אשמח שתשלחי לי כתובת. יש מיזם מדהים בשכונה שנקרא 'שפרה ופועה', מלא מתנדבות מקסימות, שולחות פינוקי בוקר ומתנה שווה", בלי סימני שאלה, פשוט נתינה. התוצאה? למעלה מ–90% מהיולדות שולחות כתובת מייד. החשדנות התל–אביבית המוכרת מתפוגגת מול האהבה.

לכל יולדת אנחנו מביאים בין ארבע לשש ארוחות בוקר ו"מתנה שווה" – מה היא מכילה? פנקס שוברים לבייביסיטר, קיפול כביסה ועזרה בבית. הבנו שנשים כאן אינן צריכות את זה בשוטף, אבל לממש שובר תמיד נחמד. בשוברים יש גם טיפול אישי, מפגש של הנחיית הורים, שובר לבית קפה ועוד. נוסף על כך, בתוך המתנה כל יולדת מקבלת "שיר למעלות" לתלייה, תעודת אות בספר תורה ממוסגרת עם שם הילד וגם מוצרי טיפוח שווים.

באחד מימי שישי, כשיצאתי ל"מבצעים", פגשתי ברחוב יולדת שקיבלה מאיתנו סיוע של "שפרה ופועה" לאחר הלידה השלישית שלה. היא התרגשה כל כך מהמיזם ואמרה כי חבל שלא ידעה על זה בלידות הקודמות שלה… "עשיתם לי חוויה טובה כל כך", אמרה לי, "תדעי לך שבזכות הפינוקים והתחושה הזו, אני כבר בדרך לילד הרביעי, ורק מחכה למשלוח הבא שלכם".

בקבוצות הוואטסאפ של רמת גן, גב' מירי ג'מיל צדה הזדמנויות. "יום אחד קפצה הודעה 'איפה יש מקום לערוך ברית מילה באזור?' אני ראיתי בזה דלת פתוחה". מירי הציעה לערוך את האירוע בבית הכנסת שלהם, ומייד שלחה ארוחות בוקר. "באחת הפעמים הגעתי להניח את המשלוח, ובדיוק היא פתחה את הדלת. המבט הזה בעיניים, ההפתעה שמישהי זרה דואגת לך – זה היה הרגע שבו הקרח נשבר". אותה יולדת, שחיפשה בסך הכול אולם, הפכה לבת בית. "היא מגיעה לכל שיעור תורה, לכל אירוע שאני עורכת. השיא הוא שהיא קיבלה עליה שמירת טהרת המשפחה בהידור. כל זה התחיל מארוחת בוקר אחת ותשומת לב בוואטסאפ השכונתי".

באדיבות מגזין עטרת חיה

לביתנו הגיע רופא לבדוק קרוב משפחה שהתארח אצלנו. כשהצענו לו שנירשום אותו למבצע של הרבי – אות ב *ספר התורה הכללי לאחדות ישראל*, ריגש אותנו מאד שסיפר בהפתעה שהיה אצל הרבי בחודש יוני 1990.!!!

הוא המשיך ואמר; "היה לו מבט מיוחד ועיניים שרואות למרחוק. לי הוא נתן דולר. ולאשתי הוא נתן שני דולרים. לא הבנו למה. אפילו אשתי עדיין לא ידעה, שהיא כבר אז היתה בהריון"!!!

הרופא הסכים לרשום את כל בני משפחתו כו-ל-ם במבצע של הרבי, אות ב : – "ספר התורה הכללי לאחדות ישראל". באופציה ה"יקרה" של תשלום חד פעמי של שמונה עשרה ש"ח לכל שם, כדי שיקבל התעודות לביתו בדואר. והוא שילם עבורם מכספו!!! ואת הנכדים רשם במבצע הנוסף של הרבי: "ספר התורה של ילדי ישראל".

את הנכד הראשון שלו רשמתי בסיום תור טלפוני שהיה לי אתו, לפני כמה חודשים, וזאת כמתנה ממני. בהמשך להסבר מהרבי, שכיהודי מגיע לבית רפואה, יש לו שליחות משמים להפיץ שם את מעיינות החסידות, וכשיבצע את השליחות, הוא יגלה שהתרפא.

ועוד קודם לכן, בתור טלפוני כשהבין שאני חב"דניקית, שאל אם אסכים שבתו תתקשר אלי לקבל עצות מהרבי לאשה בהריון.

מאד התפעמתי מהיוזמה והרצון שלו כרופא, שבתו תשמע מה דעת הרבי. אך רק בביקור הנוכחי, כששיתף בעובדה המרגשת שהיה אצל הרבי בשנת תש"ן, הבנתי את הסיבה לבקשתו …

זו היא הבת, שהרבי צפה ברוח קודשו ועבורה קיבלה אשתו את הדולר…

הרופא משמח אותי שקיבל בדואר את התעודה עבור הנכד מהבת הזו…

הרופא נתן כמה פרוטות לצדקה בקופת צדקה בביתנו. לא הסכים שאנחנו ניתן לו כמה פרוטות לשים בקופה, אלא שהוא יתן מעצמו.

כיבדנו אותו בכיבוד קל והוא ברך!

הסכים שיתחילו להקפיד על נטילת ידיים לנכדים בכל בוקר, וגם שישימו כל בוקר כמה פרוטות לצדקה בבית בקופת צדקה משלהם. בדיוק כמו שהרבי ביקש!!!

הרופא רשם לי את מספר הפלא-פון האישי שלו, ושלחתי אליו תעודה אחת מהתעודות שהכנתי להם באפליקציה של אות בספר התורה הכללי, ושאר התעודות למייל שלו.

*הוא התרגש למראה התעודה של אות ב "ספר תורה הכללי לאחדות ישראל" לזכותו, וביקש שאשלח לוואטסאפ שלו עכשיו (! )את כל התעודות שרשמתי עבורם*. כי את התעודות במייל הוא יראה רק מחר בבוקר, בעבודה!!!

בדידי הווה עובדא.

טמה חורושוכין

התוכנית שאני מציעה מבוססת על טהרת הקודש:

שימוש בלעדי בניגוני חב"ד ובמוזיקה חסידית אותנטית.

תוכן המותאם לרוח אדמו"ר נשיא דורנו.

חוויה מעצימה המשלבת שמחה חסידית עם מקצועיות גבוהה.

אשמח מאוד להעניק לבנות הסמינר שלכם חוויה בלתי נשכחת מתוך קדושה וחיות חסידית.

בברכה ובשורות טובות, אורטל בורק

ניתן להתרשם גם באתר שלי https://www.batmitzvah0549109129.co.il/