היה זה יום יפה בשלהי סיוון שהתחיל ברוממות רוח ובאווירה חגיגית. יכולתי ממש להרגיש את תנועת הנפש הגבוהה שאחזה בי. "יהיה זה יום של ניצחון לנפשי האלוקית", אמרתי לעצמי, "יום של התגברות, יום שבו אוכל לברך ולהתברך". וכך עשיתי. קודם בירכתי את הילדים ואת בעלי, אחר כך שלחתי ברכה בווטסאפ לכל מי שעלה בראשי ולבסוף בירכתי בשיעור ב"זום". אחלה בוקר. 

בהמשך בעלי צץ ובפיו בשורה: "אשתי היקרה", כך הוא אמר, "היום לא תעבירי את שיעור התניא הקבוע שלך בערב, אלא תלכי להתוועדות". כבר כאן התחלתי להתגרד… מי הזיז את הגבינה שלי? למה משנים לי את הקביעות? ואפילו קול קטן וישן של "אל תגידו לי מה לעשות" הופיע ומחה בתוקף. "ולא רק שאת הולכת להתוועדות", המשיך בעלי להכריז בקול חגיגי, "את גם הולכת להיות זו שתתוועד שם".   

וואו! (לא) שימחת!

מאיפה באת לי? לא התאים לי בכלל! מארגנים לי מסיבת הפתעה (איני אוהבת הפתעות), מבטלים לי את השיעור (איני זורמת עם ביטולים), ועוד מסדרים לי עבודה (אוהבת להתוועד, אבל גם מתחמקת מזה בעקביות). 

מאותו רגע לבשו פניי הבעה זועפת, ושום דבר לא הצליח להסיר אותה. לא ההסבר של בעלי על כך שכבר שבועיים הבנות שלנו עובדות פה על ארגון מסיבת הפתעה קהילתית והן הרימו ערב שחבל על הזמן, לא המחשבה על כל האהבה והטרחה שהושקעו פה, לא ההבנה שדברים יכולים להתנהל אחרת ממה שאני קבעתי, ובמיוחד לא הפלייר שהבת שלי שמה לי מול הפרצוף כשנכנסתי הביתה, ובו ראיתי לתבהלתי הרבה את עצמי בפוזת המתוועדת הראשית מתחת להזמנה חגיגית לערב איתי. 

התגובה השלילית

האירוע כבר מאחוריי, ועד כתיבת שורות אלו אין לי שמץ של מושג מה גרם לי להגיב ככה לארגון החמוד, האוהב והמקסים של משפחתי המתוקה. פשוט נכנסתי לסרט רע. אולי זה היה התקף חרדה, איני יודעת מה לומר. נכנסתי ללחץ, ניסיתי להסביר להם שאיש אינו רוצה לשמוע (שוב) את הסיפור שלי, כבר נמאס לי בעצמי לשמוע אותו ולדבר על המחלה ועל ההחלמה וכמה אני חזקה וכמה אני חלשה. נרתעתי מכל ההפקה הזו עד כדי כך שהצלחתי להגיב לבתי בכזו קרירות מנותקת שיש לי הרגשה עמומה שהיא לא תארגן שום מסיבת הפתעה נוספת בחייה, ולא משנה למי.

נסערת כולי הסתובבתי כמו ארי בסורג. קיבלתי קריאת איפוס מבעלי, שניסה להבין איזה טרקטור עבר על אשתו. לא נשמעתי לקריאה, ובפרץ רגשי של נערה מתבגרת יצאתי מהבית, נסעתי לגבעה שלי וניסיתי להבין מה קורה. 

בעודי יוצאת מהרכב, אני קולטת שנוסף לכך שהמצב התדרדר ממש – גם הרכב, באופן סימבולי מובהק, מתדרדר איתו. שכחתי להעביר לפרקינג ולכבות (נסערת, כבר אמרתי?), ולמול עיניי המשתאות הרכב פשוט המשיך להתקדם לעבר גזע עץ שעמד שם מששת ימי בראשית בדיוק בשביל הרגע הזה. תוך כדי שאני קופצת בסלואו־מושן לתוך הרכב ומנסה להבין איך למען השם אני עוצרת את רכבו המשוכלל של חמי, שאין לו שום ידית או הנדברקס למשוך בו (ברכב, לא בחמי), אני מרגישה את החבטה הרכה אך ההחלטית, שמבשרת לי שבשעה טובה האוטו והעץ נפגשו.

הרכב עצר. לולא הגזע הזה הוא היה היסטוריה, בכל זאת גבעה.

ומה איתי? מה יעצור אותי?

ישבתי שם רועדת למדי, והבנתי שאני צריכה איפוס דחוף, עץ כלשהו שיעצור אותי, ואז נזכרתי שיש לי עץ ארז פרטי משלי. חזרתי הביתה חפוית ראש, לא יכולתי להסתכל לבעלי ולבתי בעיניים, הם רצו כבר לבטל הכול, מי רוצה לארגן מסיבת הפתעה לאישה כפוית טובה שכמוני… אספתי אותם לפגישת חירום. "תעזרו לי להבין את עצמי", ביקשתי, "תעזרו לי להבין מה גרם לי להתנהג בצורה כל כך קרה ומבוהלת…" והם עזרו והיו ממש חמודים וטובים אליי, ואני התביישתי עוד יותר בפרץ הלא מוסבר הזה שיצא ממני בכזו עוצמה. 

אחר כך בערב כמובן התוועדתי על זה. זו הייתה התוועדות טובה, פנימית ומלאת הפתעות. היא התחילה באפיזודה עם ג'וק, שארב לי ליד הכיסא וקיפח את חייו תחת נעליי ההמומות (מעולם לא חשבתי שאצליח לעשות את הדבר המזעזע הזה, לא, לא בגלל צער בעלי חיים, אלא בגלל הקפיצה האולימפית שאני קופצת ברגע שאני רואה אחד מהיצורים האלה ברדיוס של ק"מ ממני…).

אז זו הייתה ההתחלה, והיא הייתה בדיוק יריית הפתיחה שהייתי צריכה בשביל לנתח את כל אירועי היום, החל בברכות בבוקר, עבור לדעיכה המהירה למשמע ההודעה על המסיבה, הכמעט התרסקות של האוטו וההתרסקות המוחלטת שלי וכלה במעיכת הג'וק, שבאופן סמלי למדי סיימה לי את היום באופן מושלם. זה נמשך שעתיים עם הבנות על כך שבמשחק הטטריס של החיים לפעמים יש גם נפילות, אבל גם הן לא לרעתנו, יש משהו שאפשר ללמוד מזה.

ההתוועדות הסתיימה בטילים מאיראן וזה היה די מתבקש. 

נושאת שילובים

אחת הנקודות החזקות ביותר שעלו בהתוועדות הייתה ש"זה לעומת זה עשה אלוקים". כל יהודי נושא בתוכו את השילוב של נפש אלוקית ונפש בהמית. אנחנו ממש רוצים שהחיים יתנהלו על מי מנוחות ונהיה מושלמים, אך האם זה אומר בהכרח שאנחנו רוצים שהנפש האלוקית תשלוט? לא!

הנפש הבהמית מנהלת אותנו רוב היום. אצל אנשים מסוימים היא מחפשת ריגושים, ואצל אחרים – שיעזבו אותה בשקט. יש שקשה לה עם שינויים, הפתעות, התוועדויות מחייבות ולא צפויות. וכשהיא חשה מאוימת, היא מתהפכת עלינו כדי שלא תיתן שדברים יתנהלו אחרת מרצונה האישי. שם, הנפש האלוקית לפעמים קצת חסרת אונים.

אילו הייתי מציירת את זה ב־AI, הייתי מבקשת ליצור תמונה של ילדה מחופשת לנסיכה ורדרדה ומתוקה, מסתכלת במראה ורואה מולה דוב מגושם עם כתר של נסיכה. זו אני. אלו כולנו למעשה. הדואליות הזו קיימת בתוך כל אחד ואחת. אין טעם לשאול: "למה זה קיים בתוכי? למה אני לא מושלמת?" מוטב להבין שזה קיים ואני לא מושלמת, אבל אני בהחלט יכולה לשלוט בזה ולא להתפרק כאשר דברים מתנהלים אחרת ממה שרציתי או תכננתי. זה תופס בקטן וזה תופס בגדול. הכול עניין של אימון.

באדיבות מגזין עטרת חיה

השאלה שהכי הרבה פעמים שואלים פנימסטית היא-

"אבל מה את עושה כל היום בפנימייה?"

א- זאת שאלה חופרת, תחשבו על משהו אחר, ועד אז אני יגיד לכם שאי-אפשר להסביר את זה, לא תבינו אם לא הייתם.

אני יכולה רק לתאר לכם קצת את סדר היום.

"מושקי, מושקי" מסכנה המדריכה, כל בוקר עומדת מעלי עד שנתעורר, ולפעמים גם עד שאטול ידיים.

את הבוקר אני פוקחת בחוויה בלתי נשכחת- בלראות את חברותי לחדר מתארגנות.

רצה לכיור, קוקו, ברכות השחר, קפה, תיק, בדיקת אוטובוס, צעקות- "עוד חמש דקות קו 3!!" ובמילים אחרות- או עכשיו או שתחכו עשרים דקות..

האמת, שנוף הגליל מעניינת על-הבוקר, תנסו בהזדמנות.

ו– הנה האוטובוס מגיע לאסוף אותנו! רב-קו, לשבת ליד חברה/לבד, למלמל קורבנות.

"בית ספר חב"ד/ התאנה". האוטובוס צועק. מדרגות, ולהיכנס לכיתה. 'הנה הפנימסטיות הגיעו'. התפקיד הלא-רשמי שלנו בתיכון זה לעשות רעש במסדרון.

לימודים, הברזות, הפסקות, פעיליות והתוועדויות חסידיות, וחזרה הביתה.

כלומר, לפנימייה. אותו דבר.

להחליף בגדים, לסיים כביסות,

"צריך להביא את האוכל".

וכמו אחיות מלידה- כמובן שרבים על כל דבר. 'היא בחיים לא יצא' 'כבר יצאתי השבוע' 'שתלך לראות שמש לא יזיק לה'. כן, זה לא פוסח גם בפנימייה.

ואז– השקט המיוחל מגיע. כל אחת בעיסוקה.

נכון שבבית כולם מתעוררים פתאום בזמן המקלחות/הרדמות?- אז גם אצלנו זה ככה, רק יותר מצחיק וחוויתי. (אזהרה- אל תנסו בבית, זאת חוויה מטלטלת לפעמים).

אם זה שירים וריקודים/ קשקושים על דפים/ הקרנה/ קומדיה/ התחלת אכילה רגשית/ מעגל קיטורים/ מתיחות לחברות/ עצבים משותפים- ניתן למצוא אצלנו כל ערב.

אז מה אני עושה בפנימייה?

פשוט נהנית וחווה כל כך הרבה דברים עם החברות וצוברת חוויות טובות ולפעמים גם טראומטיות.

אני הייתי אני,

פנימסטית נופית.

לפרטים על פנימיית בית רבקה בנוף הגליל-  0527028928

קחו טעימה מפנימייה שהיא  בית:

בסבב האחרון התקיימו התוועדויות בצפת עם הגב' רחלי זקס שליחה בשדה החינוך, בלוד עם הרב אלישע קצבי שליח ברמת אביב ובנוף הגליל עם הגב' שרה קופצ'יק שליחה בדלהי שבהודו. במהלך ההתוועדויות התחזקו המשתתפות בתודעת השליחות, קיבלו כלים מעשיים כיצד לחיות ולפעול בשליחות כבר כעת, ויצאו עם החלטות טובות להוסיף בפעילות בשליחות הרבי מלך המשיח.

מעל הכול, ההתוועדויות חיזקו את השאיפה והרצון של המשתתפות לצאת לשליחות ולפתוח בתי חב"ד נוספים, מתוך מטרה לפעול להכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

"מעמד ומצב" – החסידישקייט ממריא!

החודש נפתח באירוע הסיום המרגש של מבצע "מעמד ומצב" שסחף את הבנות במשך כל החודשים האחרונים. לאורך המבצע עסקו התלמידות בלימוד הפסוק "והנה ה' ניצב עליו" תוך שהן משלבות משימות יומיות בשתי רמות, בהן עמדו בהצלחה מרובה. "מבצע שבתוך המבצע" היה מסלול הפרימיום, שבמסגרתו המשתתפות בחרו להתנתק מהסחות דעת, לשהות בסמינר ולעסוק אך ורק בקדושה ובהכנה לנסיעה לרבי, שתהיה ללא כל מכשיר חכם! משתתפות מסלול הפרימיום נהנו לאורך המבצע מטיול מושקע במיוחד שיזמה עבורן ההנהלה.

באירוע הסיום שעמד בסימן "לא עוצרות עד ההתגלות" נערכו הגרלות על הפרסים הגדולים – כרטיסי טיסה לרבי, בהן השתתפו לראשונה גם חברות הצוות. בטקס חגיגי הוענקו למצטיינות במסלולים השונים כרטיסי טיסה, וכולן שמחו יחד עם הזוכות – המורה מ. רייכמן שזכתה בכרטיס טיסה מבין חברות הצוות והתלמידה ח. מוגרבי שזכתה בקונטרס מהרבי. בנוסף, 9 תלמידות זכו בחצי כרטיס טיסה כל אחת.

כמיטב המסורת מבית בנות ליובאוויטש, המבצע הופק בהשקעה יתרה בגשמיות וברוחניות, ולצד הפרסים והבונוסים, הוא העניק לתלמידות הסתכלות אחרת לגמרי על החיים בכלל ועל התקשרות לרבי בפרט. התגובות, כצפוי, היו נלהבות במיוחד. מאחת שכלל לא תכננה להשתתף במבצע אולם כפי שאמרה "לאחר שהתחלתי, כבר לא יכולתי להפסיק" ועד לתלמידה שב"ה נישאה והעידה שהמבצע השפיע על ביתה הפרטי!

את האירוע חתמו המשתתפות והצוות בהחלטה ברורה: לא עוצרות את העשייה וממשיכות לפעול בכל הכוח וההתלהבות עד להתגלות הרבי מה"מ!

משה אמת ותורתו אמת: אמונה בוערת בעוצמה

ג' תמוז היה חדור כולו בביטחון מוחלט בדברי הרבי מה"מ ובהכנה להתגלות. האירוע המרכזי שפתח את הערב היה "באַנקעֶט" מפואר בהשתתפות המרצים הרב משה לידר וד"ר ארז פלג. אלה ריתקו את הקהל ועסקו בהרחבה בעומק המשמעות של רבי ומשיח.

לאחר מכן החלה ההתוועדות המרכזית, שנמשכה עד אור הבוקר (כפשוטו ממש – המשתתפות ישבו עד לשעה 6:00!). יחד עם התלמידות התוועדו המשפיעים החסידיים הרה"ח משה הלל שיחי', הרה"ח נחמן לרנר שיחי' ומנהלת הסמינר הגב' מושקי לרנר שתחי'. את האווירה במהלך ההתוועדות אין דרך אחרת לתאר מאשר: מחשמלת. הבנות פשוט לא רצו לעזוב והרוח באולם שידרה באופן ברור – מכאן יוצאים אך ורק לקבלת פני משיח צדקנו!

בי"ז בתמוז מציינים אירועים קשים שאירעו בתולדות עמנו, שהמרכזי שבהם הוא "הובקעה העיר". חומות ירושלים הבצורות נפרצו, מה שהוביל בסופו של תהליך כואב לחורבן בית המקדש בט' באב. זהו יום של שבר ואובדן הקודש. אולם, הרבי מאיר את הימים הללו באור פנימי: הזעזוע משבירת חומות ירושלים הוא שלב שאמור להביא לבניין בית המקדש השלישי והנצחי ואת הגאולה השלימה – ירידה שהיא תחילת העלייה.

מתוך הסתכלות זו, אנו דולות הוראה רלוונטית לחיי היום-יום שלנו כאמהות. כל בית חסידי הוא "בית מקדש" פרטי. יש לו חומות רוחניות וערכיות שנועדו להגן עליו מרוחות הרחוב. תפקידנו המרכזי הוא לשמור שה'עיר' שלנו לא תבקע, ושהחומות יישארו איתנות. איך שומרים על החומות? על ידי שרטוט היעדים שלנו מראש: מה נכנס אלינו הביתה, וכיצד להתייחס למה שנותר בחוץ… כפי שניתן לראות בסיפור הבא:

קבוצת אנשים עברו ביער עבות. לפתע, נתקלו במראה מדהים: על גזעי העצים מצוירות עשרות מטרות, ובמרכז כל מטרה – "בול פגיעה" מוחלט – נעוץ חץ. כשהמשיכו, פגשו את הקשת. הם השתאו ושאלו בהתפעלות: "איך ייתכן שאינך מתמנה לקלע הראשי של המלך? הרי אתה צלף מושלם!". צחק האיש והשיב בפשטות: "לא הבנתם את השיטה שלי. אני קודם כל יורה את החץ לעץ, ורק אחר כך מצייר סביבו את המטרה…".

כנשים חסידיות, המטרות שלנו משורטטות היטב מראש. אנו לא נותנות לטרדות היום להכתיב לנו לירות את חיצי החיים בלי אבחנה, כדי שלא נזדקק "להכשיר" אותם ולשרטט סביבם מטרה שתצדיק אותם.

חומות המקדש שלנו נבנות מהלכות השולחן ערוך ומהנהגות חסידיות. ה'מלט' שמדביק את 'אבני החומה' הללו הוא החוסן של האמת הפנימית שלנו, אותה אנו מקרינות כ'דוגמא חיה' ללא פשרות.

מסופר על החסיד ר' חוניע מרוזוב, ששכר מלמד עבור ילדיו. המלמד נראה מושלם ולימד בצורה נפלאה, אך לאחר זמן מה, ר' חוניע פיטר אותו. כששאל המלמד ההמום לפשר הדבר, ענה לו: "עקבתי אחריך יום-יום. ראיתי איך אתה מתנהג כשאתה חושב שאיש אינו רואה, וחסרה לך יראת שמיים אמיתית". התגונן המלמד: "אתה צודק. אני לא מושלם מבפנים, כפי שאני נראה מבחוץ, אינני מתפלל כמו שצריך וכו'. אך מה זה משנה לילדים? אני מתמסר ומחנך אותם בדיוק איך שצריך להיות!". השיב לו ר' חוניע: "התוצאה תהיה שהם יגדלו, ויגידו גם הם לאחרים לעשות את מה שצריך… אבל בלי לדרוש זאת מעצמם".

את האמת הפנימית הזו פוגשים ברגע הראשון של היום. כשאנו פוקחות את העיניים בבוקר, הנשמה האלוקית מתעוררת, וגם הבהמית מתכוננת לתקוף… לכן אנו מכריזות "מודה אני" מיד, עוד לפני נטילת הידיים – כי היכן שיש אמת אלוקית גלויה, אין מקום ל"סטרא אחרא".

באמירה בפה של 'מודה אני' אנו מגלות שהנשמה האלוקית שלנו בתוקף, ובכך שוללות את האפשרות ההופכית. מכאן אפשר להשליך על חיינו בכלל וחיי ילדינו: כיצד נדע ונבדוק האם המציאות, המוצר, המצב מתאימים לנו? אם אין בהם קדושה, המשיכה אליהם בהכרח מגיעה מהיצר הרע. אין שטח מפורז בחיים. אין 'מצב ביניים', אין חלל ריק.

זו בדיוק הסיבה שיעקב ועשיו רבו כבר בבטן אימם על השליטה בעולם; הם ידעו שאין "אמצע", או שהכל שייך לקדושה, או, חלילה, להיפך. על כך אמר אדמו"ר הרש"ב, שמאכל המונח בצלחת, טרם נגעו בו – הוא "קליפת נוגה". כלומר – כל עוד לא הגיע לרשותו של יהודי – יש בו פוטנציאל לטוב ופוטנציאל להיפך הטוב. הרבי מוסיף ומסביר: ברגע שיהודי תוקע את המזלג באוכל, הוא מכריע את הכף – אם המאכל כשר,  היהודי יברך עליו ובכוחו יעבוד את ה' – יעלה המאכל לקדושה, אם חלילה להיפך – ירד לג' קליפות הטמאות. בביתנו – אנו המכריעות לאן המציאות נוטה.

מכאן נובע הכוח האדיר שלנו, האמהות. כשאנו מציבות מראש את הקדושה כמטרה, מהוות בעצמנו 'נר להאיר', זוכרות לחבר את כל הנעשה בבית לה' כי אין רגע שהוא "סתם" – אנו מבצרות את חומות בית מקדשנו, שבזכותם נזכה לראות מיד את בית המקדש השלישי בגאולה השלימה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

`לקראת יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה`

שִׁיר שֶׁל יוֹם #273

*דיפ סטייט*

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

שִׂימוּ לֵב, יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ

-מוֹשֵׁךְ בַּחוּטִים

יֵשׁ פֹּה דִּיפּ סְטֵיְט עַל מָלֵא

וְזֶה לֹא הַשּׁוֹפְטִים

זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ פַּשְׁקְוִילִים

הַפְגָּנוֹת בָּלָגָן

וּבְעֶצֶם הַכֹּל מְסֻדָּר וּמְאֻרְגָּן

עִם מֵיטַב הַמֹּחוֹת וְכִיסִים עֲמֻקִּים

מַפְעִילָה פֹּה כּוֹחוֹת מְנִיעָה מַאֲבָקִים

מַטְרִילָה בְּאוֹן לַיְן מַבְעִירָה רְחוֹבוֹת

מְיַחֶלֶת לִיצֹר כָּאן פֵּרוּד לְבָבוֹת

לֹא יָמִין אוֹ שְׂמֹאל לֹא שָׁחֹר אוֹ לָבָן

הֵחָלְצוּ כִּי מוּלֵנוּ קְלִפַּת הַמִּדְיָן

אָז לִפְנֵי שֶׁנָּגִיב נִתְרַגֵּשׁ וְנִכְעַס

זִכְרוּ לֹא בָּטוּחַ שֶׁזֶּה בָּא מִפִּנְחָס

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ גַּם כְּשֶׁלֹּא כָּמוֹךָ בִּכְלָל

יַהַפְכוּ יָמִים לְשָׂשׂוֹן מָשִׁיחַ אוֹתָנוּ יִגְאָל

כָּל הַזְּכוּיוֹת שְׁמוּרוֹת (c)

לְהִצְטָרְפוּת לִקְבוּצָה שְׁקֵטָה – 'שִׁיר שֶׁל יוֹם'

הַשְׁרָאָה וְאֶנֵרְגִּיָּה יוֹמְיוֹמִית בְּשִׁירָה מְקוֹרִית

https://chat.whatsapp.com/ KGtZZPuzbiqI4oq4BeVHFW?mode= gi_t