שרי, תודה קודם כל. לחשוב טוב, ככה נראה לפעמים, זה רעיון טוב לסיפור חסידי, התוועדות ובטח למכתב מהרבי. אבל בפועל, כשאני נעלבת, נבהלת, דואגת או כועסת – מה בדיוק אני אמורה לעשות? איך חושבים טוב כשמרגישים פחות טוב?
"אני חושבת שזו 'שאלת מיליון הדולר' של הדור שלנו. הרי אנחנו יודעות עד כמה ניהול הרגשות שלנו משליך על כל תחום בחיים שלנו. אחת התחושות הכי קשות היא חוסר אונים וחוסר שליטה. תחושה שדברים קורים לי בניגוד לרצון ולציפיות שלי. ואני לא מצליחה לשנות את המצב. ואז אין לי ברירה אלא: להיפגע למשך יום שלם מפרצוף לא במקום של הבוסית, לכעוס ולבקר את הילדים או הבעל שעשו אחרת ממה שרציתי, להיכנס למצב רוח נוראי מהמצב הכלכלי או ה'בלאגן' שחוגג בבית. והדובדבן שבקצפת- להיכנס לייסורי מצפון והלקאה עצמית מהמחשבה איך אני נופלת למקומות האלו שוב ושוב.
"הידיעה הראשונה שאנחנו צריכות להפנים טוב בראש ובלב, היא שיש לנו יכולת בחירה בכל רגע ורגע בחיים. הקב"ה מנהל את חיינו בהשגחה פרטית מופלאה, הסיטואציות בחיינו הן מדויקות בתכלית. ולנו הקב"ה מעניק את היכולת העוצמתית – לבחור, איך לחוות, להגיב לסיטואציות, איך לחיות אותן. יש לי בחירה איך לחוות את החיים שלי, וכן, גם לשלוט על הרגשות שלי, לא משנה כמה הרגיזו אותי, וכמה אני סוערת בטבעי.
הידיעה הזו שיש לי בחירה והקב"ה מנהל את חיי בהשגחה פרטית, מעניקה לי תחושה של רוגע וביטחון שכל־כך חסר ברגע של חוסר אונים".

להסתכל פנימה
"בנוסף, ככל שנהיה מודעות למבנה הנפש שלנו נקבל רוגע ובהירות פנימית. חשוב להבין שבדרך כלל רגש לא מגיע סתם, אני לא סתם עצובה, כועסת או מצוברחת. יש לי איזו אמונה בראש שמאכילה את הרגש הזה, מחשבות שליליות שרצות בתוכי וגורמות לרגש הזה להיות. אנחנו יודעות שיש בתוכנו שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית. וכל נפש בנויה משכל ומידות כך שהשכל מוליד בנו רגשות.
כשרצה לי בראש מחשבה: 'איזו מן אמא אני' / 'אני לא אצליח לעולם' / 'לא אכפת לה ממני' וכו' אוטומטית יוולדו בתוכי רגשות שליליים של אכזבה תסכול, עצבות וכו'. לכן, נקודת המפתח המשמעותית היא השינוי בראש, ברגע שאני משנה את המחשבה בראש למחשבות טובות –הרגש ממילא משתנה.
בנוסף, אנחנו יודעות ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" לכן יחד עם השינוי המחשבתי אעשה גם פעולה התנהגותית מתאימה, לדוגמא: כשאני עצובה אשמע ניגונים משמחים, אצא להליכה, אתחיל לעשות פעולות מעשיות שישפיעו לטובה על המחשבה והתוצאה הרצויה".

נשמע מעולה, איך עושים את זה?
"השינוי המחשבתי הוא אפשרי, למרות שזה לא נראה כך ברגע של סערת רגשות. מה שאני צריכה זה לשבת בשקט עם עצמי, עם בעלי, חברה טובה, ולחשוב בקול, עדיף על הדף… אילו מחשבות רצות לי בראש בצורה אוטומטית? מה אני מרגישה? למה? מה זה גורם לי לעשות? לאן זה מביא אותי?
אחרי שהוצאתי את המחשבות החוצה, אני יכולה להסתכל עליהן כאילו מבחוץ. במבט מפוכח יותר ולבדוק האם הן אמיתיות? הגיוניות? לשאול את עצמי מה הרצון הפנימי שלי שמסתתר מתחת לכל המחשבות השליליות האלו?
יש את המציאות כביכול כמו שהיא נראית ברובד הראשוני שלה, בעיניים של הנפש הבהמית, העיניים של העולם, המחשבות השליליות האוטומטיות, ועכשיו עליי לגלות את המציאות האלוקית האמיתית".
לגלות את הקב"ה בתוך סיפור החיים שלי, בתוך הסיטואציה העכשווית שאני חווה. לגלות את הקב"ה שבתוכי ובתוך הזולת שסביבי ובעצם בכל מאורעות חיי.
"יצא לי לדבר עם נשים במצבים לא פשוטים מבחינה נפשית, הרבה דברים שעוצרים אותן אלו מחשבות מייסרות כמו 'איך עשיתי כך וכך?' או 'איך גדלתי במשפחה כזו?' או 'איך דיברתי לילדים שלי ככה, בטח הרסתי להם את החיים', 'אם לא.. זה לא היה קורה'.
ברגעים כאלה, וגם ברגעים יומיומיים פשוטים שמאתגרים, האמונה בהשגחה פרטית, מצילה ממש. יש לנו את האחריות כיהודים לעשות את ההשתדלות בדרך הטבע, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית מדויקת. עלינו להסתכל על סיטואציות דרך 'המשקפיים' של הקב"ה. דרך 'המשקפיים' האוהבות והפנימיות של הרבי – גם מה שנראה פחות טוב בצורה גלויה, הוא טוב, מדוייק ולטובתי.
כשמכניסים תובנות אלוקיות לראש, ומתבוננים בכך, פתאום דברים נראים אחרת לגמרי, וזה נותן ממש מנוחת הנפש לאדם".

חסידות למעשה
יש איזו תרופת מנע? אימונים שיעזרו לנו לתרגל את השריר הזה לפני שמשהו קורה – או שזו עבודה ברגע האמת?
"ללמוד חסידות! 'חסידות משנה את המציאות ומגלה את המהות', הנפש שלנו חייבת את זה, פשוט אין ברירה אחרת בתקופה שלנו. אם אנחנו באמת רוצות לחשוב חיובי, לחיות טוב, חייבים להטעין את הנפש האלוקית כדי שיהיה לה כוח, בצורה הכי פשוטה. שתוכל להתבטא בחיים שלנו. אנחנו חלק ממש מהשם, עוצמתיות ומלאות בכוחות אדירים, ברגע שאנחנו מחוברות לקדוש ברוך הוא ולרבי, השמיים הם הגבול. כשלא לומדים חסידות מהיכן תהיה לנו אמונה וביטחון, מאיפה יהיה כוח? מהר מאוד נגיע לכל מיני מחשבות ומצבי רוח.
אני רואה את זה על עצמי בצורה מאוד מוחשית בתקופות שהקפדתי ללמוד חסידות, ובתקופות שפחות. יש אצלנו שיעור 'דבר מלכות' קבוע בעיר ואני ממש רואה את ההבדל, איך נראה שבוע בלי 'דבר מלכות' ואיך הוא נראה עם. הבדל עצום! כשהראש לא מוטען הנשמה לא אוכלת…
משה רבינו הוא רועה האמונה. הוא מאיר את עצם הנשמה, מי שרוצה שהאמונה שלה תהיה בתוקף, שהביטחון שלה בה' יהיה בתוקף, מי שחפצה לחוות את החיים דרך משקפיים אלוקיות, חייבת להזין את הנשמה, להיות קשורה לרבי".

קלפים של גאולה
הוצאת גם ערכת קלפים לאימון אישי, זוגי וקבוצתי המבוססת על הגישה של הרבי, נוכל לשמוע עליה קצת, ואיך היא יכולה לעזור לנו לנהל טוב יותר את הרגשות שלנו?
"ודאי. בחסד השם זכינו לפני כשנתיים להוציא את ערכת 'לבחור בטוב', ערכה שכולה על טהרת הקודש שבתוכה יש ארגז כלים מובנה שמאפשר לעבור תהליך אימון בצורה חוויתית, לתרגל את זווית הראייה המופלא של הרבי באתגרים שאנחנו חווים ביום־יום. הערכה יפיפייה ומאוד מזמינה לעבודה.
יש בערכה מאה(!) קלפי ציטוטים עוצמתיים מהרבי מלך המשיח, מענות מהרבי לאתגרים שאנחנו חווים בחיינו. כל קלף יותר מרגש, מרפא ועוצמתי מהשני. הקלפים מרשימים ומעוצבים ברמה הגבוהה ביותר, לפי הוראה שקיבלתי מהרבי להשקיע בגשמיות. על כל קלף ישנו ציטוט עוצמתי מדברי הרבי ומצדו השני כותרת של הקטע, לדוגמא: ביטחון בה', הודיה והתקדמות, איזון, אחריות, מנוחת הנפש וכדומה, ותמונה של דרך. התמונות ממש יפות ולוקחות אותך למקום טוב ומרגש.
עם הקלפים אפשר להשתמש בשתי אופציות מרכזיות:
1. עם קלפי שאלות מיקוד ישנן עשרים שאלות שמזמינות לשיח המבוסס על קלפי הציטוטים. לדוגמא, איזה כוח אני רוצה לגלות בתוכי?
2. עבודה עם לוח האימון האישי – זהו לוח גדול בו רואים את המפה הפנימית של הנפש, מודל ייחודי לתהליך מובנה המאפשר לבחון נושאים, מצבים ואתגרים משמעותיים בחיינו וליצור מולם סדר ובהירות.
הלוח מודפס עם למינציה כדי שאפשר יהיה למחוק ולעבור את התהליך מחדש בכל סיטואציה אחרת או נושא חדש. את הערכה מלווה חוברת מהודרת, חוברת השראה והעמקה, ובה שמונה פרקים על חשיבה חיובית על פי החסידות, להעמקה. כמו כן, מלווה את הערכה דף הוראות ובו שנים־עשר רעיונות איך אפשר לשחק עם הקלפים – בפרטי, עם המשפחה, בשיעורים, סדנאות. הכל ארוז בקופסא קשיחה, נסגרת במגנט, מעוצבת בצורה מרשימה. רמת גימור מכובדת, ומאוד נשית.

זה מדהים, איך הגעת לכל זה?
"לפני כמה שנים עברנו תקופה לא קלה במשפחה. אחי הקטן נפטר בצורה טראגית, אני הייתי אז נשואה צעירה עם שני ילדים ואני זוכרת את עצמי מאוד נסערת, לא הצלחתי להבין את הנהגת ה', את הסיפור של העולם הזה. באחד הימים הזדמנתי להרצאה בנושא חשיבה חיובית מפי מרצה מקסימה. אני זוכרת שהרגשתי שזה לא קשור אליי בכלל. מדובר על רעיונות יפים לאנשים רגועים ושכליים. 'למנטליות הסוערת שלי זה לא שייך' חשבתי, 'אני לא מצליחה לשלוט על הרגשות הסוערים שלי, על הדאגות שלי'. מאז ממש חיפשתי סדנאות וקורסים שיעזרו לי לחיות בצורה טובה ושמחה יותר. בהשגחה פרטית מופלאה, למדתי במסגרת לימודיי, לימודי C.B.T ושמתי לב שישנם הרבה נושאים שמזכירים (כמובן לא שווי ערך בכלל) את הנאמר בתניא, בכל נושא לא יכולתי שלא לומר למרצה: 'וואי, המורה, ככה כתוב בתניא…', 'זה מה שהרבי אומר'.
"פתאום נפלו לי האסימונים, הבנתי שגישתו ותורתו של הרבי מלך המשיח היא המענה האמיתי ביותר לנפש האדם, כלי עוצמתי לחיים טובים וגאולתיים במובן הכי פשוט של המילה. הרגשתי שחייבים לקחת את כל הטוב העוצמתי האמיתי שיש לרבי להעניק לדור שלנו ולהנגיש אותו לכל אחד ואחת בצורה הכי פרקטית וחוויתית. התחלתי לפתח את הערכה, לאסוף רעיונות קצרים וחזקים מתוך תורתו של הרבי. איך חיפשתי את המקורות? התחלתי קודם כל מהתחושות הקשות – רשימה של כאבים, פחד, חרדה, כעס – וחיפשתי להן תשובות. רציתי שתהיה תשובה לכל כאב בחיינו. דיכאון, עצלנות, ניהול זמן. חוסר אמונה וכו'. ב"ה, בהמשך זכיתי ללמוד אצל הרב ערד C.B.T יהודי, לימוד מדהים שמוסיף עומק פנימי בהכרת נפש האדם.
צריך להבין אם אנחנו באמת רוצים להגיע לנפש של האדם, אם אנחנו רוצים להבין אותה, זה רק דרך התורה. כשלומדים על הנפש ממי שיצר אותה זה הכי אמיתי והכי פועל!"

למי בעצם מיועדת הערכה המדהימה הזו? למטפלות?
"כשהכנתי את הקלפים ייעדתי אותם לכל אישה. שכל אחת שרוצה לעבור אימון עם חברה, עם הבעל, או אפילו עם עצמה – תוכל לשבת ולראות את מבנה הנפש שלה, להביט על המחשבות והרגשות שלה וכיצד הן מתנהלות במבט מבחוץ. אחת המטרות של הערכה הייתה להמחיש שלכל סיטואציה בחיים יש לנו בחירה – שתי דרכים – יש את האופציה האוטומטית של הנפש הבהמית, ותמיד ישנה גם הבחירה בנפש האלוקית. לנו יש את האפשרות לבחור כל רגע בין הדרכים. אם מישהי באמת רוצה לבחור בנפש האלוקית שלה, היא צריכה בעצם לגלות אותה. לתת ביטוי לכוחות האלוקיים שבתוכה.
איך אנחנו עושים את זה? על־ידי זה שאנחנו מקושרים לרבי, לתובנות אלוקיות. במהלך ההתקדמות עם הלוח, כשאני עונה על השאלות וקולטת את המסלול האוטומטי של הנפש הבהמית שלי, זו ההזדמנות לעצור ולבחור קלף מדבריו של הרבי, להכניס לי תובנה חדשה לראש. דרך אחרת ללכת בה.
"הערכה עושה סדר בראש. כשיש לאישה מצב רוח רע או משהו אחר מסעיר אותה, רצות לה המון מחשבות בראש. רק אחרי שיושבים וכותבים אותן אפשר לראות בעצם מה מנהל אותך. אחר כך עוברים מחשבה–מחשבה ורואים שזה לא אמיתי בכלל, לא נכון – כל מה שבלבל אותנו. כשאישה נמצאת בתוך רגש שלילי, קשה לראות את 'האור כי טוב הטמון בספרים', הקלפים האלו פשוט נותנים לה כלי מתומצת, יפה, מושך להכניס לתוכה אור ממוקד".

משפט לסיום?
"לא להיבהל מנפילות הם חלק מחיינו, נפלתי? ברגע זה ממש יש לי אפשרות לבחור בטוב מחדש".

להצטרפות לתפוצה החינמית ולקבלת קלף שבועי מתוך ערכת "לבחור בטוב" בליווי תובנה משמעותית לחיי היום יום, רשמי לשרי: 053-628-7883

באדיבות מגזין עטרת חיה
או: [email protected]

מה קרה לילדה שלי
כשאמא שמה לב ששטערנא לא מביאה חברות הביתה, ותמיד מבקשת רשות לצאת מן הבית כדי לפגוש אותן, נדלקה נורה אדומה קטנה בלוח הבקרה שבפאנל הרגשות שלה; נורית קטנה מהבהבת, שתחתיה ציור קטן של לב שבור. היא ניסתה לאתר את מקור הבעיה. היא לחצה על הלב הקטן והשבור, ורשימה של אפשרויות נפרשה מול עיניה: רצון לגמול חסד, היעדרות ההורים, בושה, רצון להכיר את העולם שמחוץ לבית.
היא לחצה על האפשרות "בושה", ושוב נפתחה רשימה שניה: חוסר בסדר וניקיון, יחסי אנוש לא תקינים בין בני המשפחה, יחס מזלזל כלפי בן משפחה, הנהגות מוזרות בבית.
אמא החליטה שזה הזמן לשוחח עם שטערנא, משום שמכאן והלאה היא לא ממש הייתה בטוחה בסיבה לתחושת האלה.
אחרי ריכוך אוהב של המצב באמצעות טיול בשכונה, כששתיהן נהנות מארטיק מרענן, ביקשה אמא לדעת:
"שטערני, את מתביישת להביא חברות הביתה, נכון? למה?"
השתיקה של שטערנא עודדה את אמא להמשיך: "אני מבינה שקשה לך לדבר על זה… אולי הבית אינו מסודר?" אמא הציצה בפניה של שטערנא כדי לסרוק את ההבעות בזוויות הפה, בעיניים.
לא, לא זאת הסיבה.
"אולי את מתביישת באחים שלך?" שוב הצצה – אבל לא.
"את מתביישת בזה שאנחנו חב"דניקים?" דווקא האפשרות הזו גררה הרמת גבות מהירה וניד ראש. שטערנא הייתה קצת הססנית. היא הייתה סבורה שהשתיקה תהווה מסווה טוב דיו לרגשות הבושה שלה והצורך לבטא אותן בפני אמה, גם הוא עורר בה מידה לא מבוטלת של בושה, מלווה בחשש.
אמא חשבה: 'אין סיכוי שהיא תדבר איתי על זה. היא יודעת עד כמה ההנהגות של הבית החב"די חשובות בעינינו. הרי זה כל מהותנו ועל זה מסרנו את חיינו ויצאנו לשליחות… כמה מוזר, משפחה של שלוחים צריכה להתחיל שליחות בבית, עם הילדים… באמת, אולי הטעות היא שלנו; יצאנו מתוך הנחה ששליחות זה בגנים, וילדי שלוחים הם שלוחים מלידה, שיצאו לאוויר העולם עם דוכן תפילין או נש"ק ביד, מוכנים לשאת בגאווה את השוני… ואולי לא? ילד הוא קודם כל ילד'.
ברגע הזה אמא הבינה שאסטרטגיית ה"את פתח לו" תועיל, והחלה לדובב את שטערני, לאט ובעדינות. "אולי משום ש… ואולי משום ש…" עד ששטערנא נפתחה, והשיחה קלחה: לשטערנא יש שם שונה, שלא לומר מוזר. גם לאחים יש שמות מוזרים. כשבאים לבקר אותה ושומעים את הברכות, ואת המבטא האשכנזי הכבד של לשון הקודש – זה מצחיק… בכל פינה יש תמונה של הרבי… כשנכנסים הביתה – מיד מישהו קופץ ומזכיר להניח מטבע בקופת הצדקה תוך הכרזה: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"… – למה הבית שלי צריך להיות כה שונה? כל כך מעורר סקרנות ותמיהה?"

כשהילדים רוצים אחרת
שמעתי על תופעה כזו; משפחות שנושאות בגאווה רבה את דגל ההתקשרות לרבי מלך המשיח, נשיא ונביא הדור – אך הן מוצאות עצמן לעיתים עם ילדים שלא בדיוק מעוניינים להמשיך בדרך הזו. השאלה המתבקשת היא, האם יש מה ללמוד מן התופעה הזו כדי לשפר ולתקן את דרכינו?
להיות שליח של הרבי, גם כאשר לא מדובר בהכרח בשליח "רשמי", היא משימה הדורשת המון מחשבה ואיזונים. הרעיונות המוצעים להלן, הם אך ורק בגדר של הצעת ייעול, ולא בבחינת הפניית אצבע מאשימה חלילה.

כל הכבוד בבית
כל הנהגה של בית, דורשת מידות טובות, רכות ונועם. בית של שליחות, הוא לפני הכול – בית. ההתייחסות בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים לילדים, חייבת להיות מכבדת, נינוחה וחמימה. הכלי הראשון להצלחת השליחות הוא תשומת לב ואהבה כלפי כולם… אולם בראש ובראשונה כלפי ילדי המשפחה. רק אהבה פנימית ואמיתית כלפי בני משפחתינו תסלול מסילות אצל הילדים שלנו להמשיך בדרך שלנו ללא בושה.
הכבוד ההדדי הוא היסוד לאהבה, הוא היסוד לכבוד הפנימי של הילד כלפי עצמו, והוא העוצמה שנותנת לו את הכוח להיות שונה.
במה מתבטא כבוד? בדיבור לא מאשים, בשאילת רשות, בשמירה על גבולות הבית באופן חד משמעי אבל לא פולשני – לא בדיבור ולא במעשים.

בסוד שיח
אחד העקרונות החשובים בחינוך הוא השיחה האמיתית והאוהבת; היא מהווה את המפתח אל הלב. גם כשהנער מתלונן או מאשים, צריכים להכיל את תוכן דבריו. אמנם, לא את אופן הדיבור החוצפני, אם הוא קיים, אבל לא להיבהל כשילדינו מדברים איתנו על קשיים בקיום מצוות – כי זהו פתח להתפתחות שלהם.
לא תמיד צריכה להופיע בצורה רשמית ומזומנת: "שושי, רציתי לדבר איתך על נושא חשוב…" לפעמים זה נשמע כבד ומלחיץ; אלא פשוט להעלות נושא שזיהינו שמעסיק את הילדים, או שאנחנו צופים שהוא יעסיק אותם מכורח המציאות, ולפתוח אותו:
"שושי (היא בסך הכל בת 7, אבל אם רוצים תוצאות בגיל 18 צריך להתחיל בגיל 7), אני מנחשת שללכת עם חצאיות ארוכות יותר מן המקובל בכיתה זה קצת מביך.
"רציתי לספר לך שגם לנחמי של שניאור יש התמודדות (לא 'קושי', לא 'בעיה') דומה. הם גרים ברומא, והיא הולכת לבית הספר שיש בו 'מקורבים' רבים. את יודעת, אצל 'מקורבים' זה אחרת; יותר קשה להם עם צניעות, הם לא רגילים לזה. לנו יש את הכבוד והמעלה לעשות את רצון הרבי ואת רצון השם. אם נתחזק בזה, זה יעזור גם לנחמי. כי כשהיא תבוא לבקר ותראה שהדודה שלה בחיפה עומדת בתוקף ובגאווה על הצניעות, גם לה יהיה קל יותר. היא תגיד לעצמה בלב: ׳נכון שכאן כולן לבושות ככה, אבל אצל סבתא רחל בחיפה עושים את רצון הרבי, ואני – דומה להם!׳"
"אמא, אני יודעת! אתמול כשהלכתי לקנות חצאית עם אסתי, אמרתי לה שתסתכל אם החצאית מכסה היטב את הברך גם בישיבה!"
"נהדר, שושי! את יודעת, הרבי אומר שצניעות היא אבן הבוחן ליראת השמים של בת ישראל. בצניעות רואים אם בת ישראל באמת מסורה לה'. לא כל כך בתפילות או ב׳מבצעים׳, רק בצניעות! נכון שזה מפליא?!"
"אבל אמא, יש כל כך הרבה בנות, אפילו חב"דניקיות, שלא שומרות…"
הנה הגיעה כאן השיחה אל המטרה שהיא נועדה לה – לחנך, להתמודד עם המנגד… המשך השיחה יכול לחשל את שושי והתשובות יעמדו לה בעת הצורך, כשתגדל, והנפש הבהמית תנסה להטיל ספקות ותירוצים בלב. אז כבר היצר הטוב שלנו הקדים את אותן מחשבות, ויקל על הנערה של אז להתגבר ולהצליח.

ברומא התנהג כרומאי
אם ישנן הנהגות כלשהן במקום השליחות שמקובלות כדרכי המקום ואינן סותרות את דרכי התורה, יש עניין גדול, גם על פי פנימיות התורה, להתנהג בהנהגות אלה: בשפה, באופן עיצוב הבית, במה שנחשב במקום כמכובד או כנורמה. למשל, אם במקום כלשהו נהוג לשמור על רמה כלכלית ממוצעת, יש לדאוג שגם לנו תהיה הכנסה או ליתר דיוק, רמת חיים ברמה ממוצעת זו, כי זהו חלק מן "האופן המתקבל" באותו אזור. עם כל ההבנה בין מה עיקר ומה טפל בחיים, אינך יכול לנסוע ברכב ישן ומאובק כשאתה שליח בשכונה יוקרתית למשל, שכן אז אנשים יזלזלו בך. צריך להשתלב בחיי המקום ולתת לסביבה ולנו את התחושה שקיום מצוות אינו עניין לתמהונים, בדלנים או קיצוניים.
עד גיל עשר בערך, הבן עושה כנהוג אצל הוריו עם הקלות המתאימות לגילו, תוך כדי כך שההורה מציין בפניו: "אמנם אין זו הדרך בה אני נוהג, אבל יש לך את הרשות שלא לנהוג כמוני, משום שיש המקילים בחב"ד לנהוג גם כך. בעזרת ה' כשתגדל, תוכל גם אתה להדר יותר". בגיל מאוחר יותר, בין גיל 12–16 נכון לעודד לקבל על עצמם הידורים נוספים, תוך שבח על כל התגברות ותוספת.
את הדרך הזו למדתי בהיותי נערה תלמידת סמינר, כאשר הוזמנתי להתארח בבית אחת המשפחות החסידיות בבני ברק. ראיתי אז את אב המשפחה אוכל מצות שרופות(!) כדי שבוודאות לא ימצא בהם שום חשש חמץ כלל (לא אהיה מופתעת אם הוא אפה אותן בעצמו), ואילו שאר בני הבית אכלו מצות אפויות כראוי.
הוא לא אכל כל מוצר תעשייתי, אבל אשתו אפתה עוגות פסח מקמח תפוחי אדמה קנוי עם קקאו ושוקולד, ומי שרצה, אכל מהן. בפסח לא היה חסר דבר; היה אוכל בשפע. לא הייתה אווירת כפייה לא נעימה, אבל בהחלט הייתה הערכה גדולה להידורים, וזה פיתח בלב הילדים (וגם בלב האורחים), את השאיפה להגיע גבוה יותר, להתמסר יותר.
תמיד נזכור שדרכיה דרכי נועם – שצריך לנהוג בנועם, וכל נתיבותיה (מובילים) לשלום – בין האדם לעולם, כי נהג בדרך התורה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

*אישה ובת יקרה!* 🌷

מתקרבים אנו לקראת השלושים מהיום בו אימנו ז״ל היקרה התבקשה לישיבה של מעלה.

במהלך שבועות אלו נחשפנו לעוצמתה הרוחנית של אמא ז״ל, הקפדותיה בינה לבין קונה ובינה לבין זולתה, והענקה והתמסרות בלתי נתפסת לחינוך שלנו, ילדיה.
כעת זה הזמן *שלנו* להשיב לה.
*כעת זה הזמן שלנו לעשות לעילוי נשמתה*.

לכן בחרנו להציג לפניך מספר דברים, שעליהם בין היתר הקפידה אמא ז״ל במיוחד במהלך חייה.

ענייני הרבי היו יקרים לה:
חבשה פאה, אפילו כשיצאה מפתח ביתה לשכנה בדלת ממול;
יישמה בהרחבה את מבצע ״בית מלא ספרים״.

התמסרה לחינוך הילדים (דוגמא ״כאילו״ שולית: בימי החורף טרחה למלא במים חמים את הנעגל וואסער של כל אחד מהילדים, כדי שיהיה להם נעים ליטול ידיים)

השפיעה שענייני הקדושה בבית יהיו בסדר עדיפות גבוה (לדוגמא: שמחה באתרוג מהודר, בפמוטים יפים ובשולחן שבת מכובד, למרות הסכומים הגבוהים שנדרשו לכך)

העניקה לזולת מתוך תחושה של התמסרות ואכפתיות, ובסבר פנים יפות:
לתלמידות, ליולדות, לזוגות חדשים ובכלל, וכן בנתינת צדקה בהרחבה, ובאמירת פרקי תהילים עבור רבים שהוצרכו לכך.

אנא, בואי והצטרפי אלינו לפעול לעילוי נשמתה ע״י הוספה והידור בהנ״ל, או בהחלטות טובות אחרות, ומלאי זאת בקישור המצורף.

כל מצטרפת שתדווח בקישור, תכנס להגרלה שתיערך לקראת כ״ח טבת (יום הולדתה), על השתתפות בכרטיס טיסה לרבי מה״מ בסך 770 דולר. הזיכוי יינתן למימוש במהלך שנת הקהל או עד היארצייט כ׳ כסלו תשפ״ד, לעילוי נשמתה.

ויהי רצון שההחלטות כולן יצטרפו ויכריעו את כל העולם כולו לכף זכות, בהתגלות הרבי מה״מ, ויפעלו את העילוי הכי גדול בבוא נשמתה שוב כאן למטה בתחיית המתים נאו ממש!

פעם חי איכר זקן וחכם שעבר את כל העליות והמורדות של החיים. הוא תמיד היה אופטימי והאמין שכל צעד הוא התקדמות, גם אם זה צעד אחורה.

החווה שלו ראתה הצלחות רבות בעבר, אבל לאחרונה הוא נאבק לשרוד. למרות שאדמתו הייתה פורייה, נראה היה שתפוקת היבול שלו הולכת ופוחתת מדי שנה בגלל תנאי מזג אוויר גרועים ומזיקים שפגעו ביבול.

יום אחד, כשהסתובב בפרדס הוא הבחין שעל אחד העצים שלו היו פירות! זה היה יוצא דופן עבור העץ המסוים הזה, שכן במשך שנים הוא לא הניב שום פרי. החקלאי החליט לחקור עוד וגילה שחלקים מסוימים מהעץ מתים בעוד שחלקים אחרים עדיין בחיים. הוא הגיע למסקנה שמישהו בטח גזם את העץ לאחרונה, מה שגרם לו לחשוב כמה מאמץ מישהו השקיע בטיפול בעץ המוזנח הזה מבלי לצפות לתמורה.

האיכר הזקן חייך למשמע ההבנה הזו והבין שלפעמים גם כשצועדים צעדים אחורה, זה חלק מההתקדמות. ממש כמו עם העץ הגזום שענפיו העקרים הניבו פתאום פירות מתוקים. הוא הודה למי שעשה זאת על טוב הלב שלו לפני שחזר הביתה, בידיעה ברורה שכל צעד הוא אכן התקדמות, לא משנה כמה קטן או חסר משמעות, לכאורה, הוא עשוי להיראות במבט ראשון.

משימה שבועית

אילו צעדים "קטנים" אתם יכולים לגזום מעצמכם, ולצעוד לכאורה אחורה, כדי להתקדם אל המטרות שלכם?

רחל אמנו. האמא האגדית עם סיפורי הוויתור המיוחדים המהווים השראה עד ימינו אלה.

יעקב רצה לקבור את רחל במערת המכפלה, אך רחל ויתרה – כאמא אמיתית נשארה על אם הדר כדי להיות לעזר לבניה בשעה שיצאו לגלות. רק היא מכולם קיבלה את הבטחת הגאולה.

נשמה מאירה

"נולדתי וגדלתי בבית מסורתי, בו היו עושים קידוש אך לא ממש שומרים שבת" – מספרת רחל ורד רם מירושלים, או בכינויה – "רחל מאימא רחל".

"הוריי שלחו אותי לבית ספר דתי כדי ש'נדע קצת על אלוקים'. בגיל שמונה הלכתי לקבוצת תהילים, שם אמרו לנו שאסור לנסוע בשבת. חזרתי הביתה ואמרתי לאימי שיותר לא אסע איתם לעשות פיקניק כהרגלנו בשבתות. מאז הייתי נשארת, שבת אחרי שבת, בכל מיני מקומות, אפילו אצל אנשים שלא הכרתי. כבר אז נצנצה בי נפשי האלוקית. כיום אני מקורבת מאד לרבי".

הקשר עם רחל

"הבן שלי נפצע חודש לפני השחרור מהצבא והיה חייב לעבור ניתוח" ממשיכה רחל בסיפורה. "יום לפני הניתוח התהלכתי כסהרורית ומפוחדת. דאגתי לו מאוד. לפתע קפצה למוחי המחשבה 'הרי אני גרה יחסית קרוב, נלך להתפלל אצל רחל אמנו'. בכיתי, ביקשתי ממנה שתשמור על הבן שלי ותעזור לו בניתוח.

הרגשתי שהיא איתי, אמא אמיתית – מקשיבה שומעת ועוזרת. ואכן הניתוח עבר בהצלחה רבה. מאז התחלתי להרגיש קשר מיוחד לרחל אמנו. מאז אני ׳השליחה׳ של קבר רחל. לפעמים מגיעה לשחרית, מנחה, ערבית – נוסעת הלוך ושוב עם הרכב".

שליחות בקבר רחל

"לקבר רחל מגיעים אנשים רבים לתנות את צרותיהם. כ'וותיקה' במקום, אני מרגישה שאני יכולה לסייע להם", משתפת רחל. "אני עוזרת, מקשיבה ועושה כל מה שאני יכולה. בכל ביקור בקבר רחל יש הרבה עבודה…

הסיפורים רבים מספור, אציין כמה לדוגמא:

בערב פורים רציתי לשלם על הזכות שעלייה מסויימת בתורה תהיה שלי. זה היה חשוב לי מאוד. אני ואישה נוספת לא היינו מוכנות לוותר, והתמודדנו… היא מעלה את הסכום ואני מעלה… ואז היא אומרת לי: ׳אנא, וותרי לי. הבן שלי בכלא, אני רוצה שיצא משם׳. לא רק שוויתרתי לה, אלא התחלתי גם להתפלל עליו אצל רחל. ואכן התרחש הנס, וב"ה, הוא שוחרר מוקדם מהצפוי!

"והנה סיפור נוסף: מישהי, רווקה מבוגרת שלא מצאה את זיווגה, תרמה 350 ₪ לצורך השכרת מקום בקבר רחל עבור התוועדות קבועה שאני עורכת במקום. כמובן שהתפללתי עליה רבות. כעבור תקופה ביקשה לתרום שוב, למרות שהיא הייתה חסרת אמצעים, אך היא התעקשה. בכיתי לאמא רחל. ׳תראי כמה היא עושה בשבילך!ב"ה, נס. כעבור חודשים ספורים התקשרה להודיע שהשתדכה.

שבוע לפני ההתוועדות הקבועה, התקשרה אליי הכלה. ביררתי בעדינות ונוכחתי לדעת שאין להם כסף אפילו לאירוע ה׳ווארט׳. אמרתי לה שנעשה את ה'ווארט' בהתוועדות הקבועה בעוד שבוע. הפצתי בקבוצות שאין כניסה בלי מתנה לכלה… והיא אכן קיבלה נדוניה כיד המלך. רחל אמנו החזירה לה בגדול!"…

הרבי נוכח בחיי

איך נוצר הקשר שלך עם הרבי?

"לפני כמה שנים רציתי להתחזק, ולא ידעתי איך. שמעתי שהשליחה של הרבי אצלנו בשכונה עורכת התוועדות. הגעתי, ומאז התחלתי להשתתף בהתוועדויות ובשיעורים של חב"ד. מאז אני מרגישה שהרבי מלווה אותי כל הזמן, נוכח בחיי, ודואג לי כמו אבא.

זכיתי גם להיות כמה פעמים אצל הרבי. בכל פעם הרגשתי מחדש איך הרבי דואג לי גשמית ורוחנית. ממש שומר עליי ומעודד אותי.אשתף באפיזודה שהשפיעה עליי מתקופת שהותי אצל הרבי: זה היה בשמחת תורה. היה עומס, דוחק וצפיפות בבית המדרש. דרכו עליי מכל הכיוונים ואני לא מבינה

מה אני עושה שם… בשביל זה נסעתי כל כך רחוק? לא ממש הצלחתי להרגיש שמחת תורה. לפתע, מישהי ניגשה אליי והביאה לי קובץ מקופל בו אני רואה את התאריך של יום־ההולדת שלי. נכתב שם כי באותו היום החסידים התחילו להכריז 'יחי'! הרגשתי את האיתות מהרבי, התעודדתי ופשוט התחלתי לשמוח. מאז, אגב, התחלתי להכריז 'יחי' בכל הזדמנות!

אני מחכה להתגלותו ברגע זה ממש, שיגאל כבר את כל עם ישראל. מתפללת לביאתו כל יום בקבר רחל לקיום ההבטחה לרחל "כי יש שכר לפעולתך . . ושבו בנים לגבולם".

___________________

באדיבות המוסף לנשים מגזין 'עטרת חיה'

הסיפור האמיתי והמרגש שלפנינו, התרחש בערב חג הסוכות, י"ד תשרי.

זה עתה הסתיימה נסיעתנו, נסיעה ארוכה מהמרכז לצפון הארץ. הכבישים היו עמוסים בכלי רכב רבים, נעים בשיירות ארוכות עם יהודים שנוסעים לחופשה.

זכרנו היטב את נסיעתנו הקודמת בערב חג. הדרך היתה פקוקה מאד ואך בדרך נס הצלחנו להגיע לפני כניסת החג. לכן הפעם הקדמנו לצאת לדרך, באוטובוס ישיר שיצא בשעת צהרים מוקדמת לנוף הגליל.

לא שיערנו איזו הפתעה מרגשת, מכין לנו הקדוש ברוך הוא בהמשך הנסיעה…

תיאמנו מראש עם קרובי משפחתנו נקודת מפגש, שאליה יבואו ברכב לאסוף אותנו לביתם. ב"ה ירדנו מהאוטובוס בתחנה המיועדת. ראינו חייל צעיר במדי צבא, עומד וממתין לאוטובוס לנסיעה פנימית בעיר.

התפתחה עמו שיחה קצרצרה, שבמהלכה סיפר בהתרגשות, שניצל לאחרונה, ממש בניסי ניסים מהפיגוע בצומת בשומרון. " הייתי שם!!! אמר לנו.

רצינו מאד שיניח תפילין אך לא היו עמנו תפילין. הרי בפרוס חג הסוכות הערב, ובימי חול המועד, לא מניחים תפילין…

הצענו לו להצטרף אלינו לבית קרובינו כדי שיניח שם תפילין. אך הוא התחמק בעדינות מההצעה וחייך. הוא ענה – "אף פעם לא הנחתי תפילין" ! כששאלנו אותו לגילו ענה שהוא בן עשרים שנה.

אחד מבני משפחתנו התרגש מאד מנס ההצלה של החייל העומד מולנו, ומהמידע המטלטל שזה עתה התגלה במפתיע. החייל הוא בגדר קרקפתא, שמעולם לא זכה להניח תפילין !

הוא הרגיש צורך נפשי עמוק, לא לתת להזדמנות שנקרתה לפניו זה עתה, לחמוק מפניו. והחליט שהוא מאד רוצה לזכות את החייל היהודי העומד כעת מולו במצות הנחת תפילין, שתהא הפעם הראשונה בחייו.

הוא החזיק בשרוך ארוך שהשתלשל מהקיטבג הצבאי, שהיה תלוי על גבו של החייל. ואמר לו בחיוך : " "אנחנו עכשיו ביחד! אני לא עוזב אותך" !

בינתיים הגיע קרוב משפחתנו על מנת לקחתנו ברכב לביתו. הוא תהה מאד למראה הניגלה לפניו. קרוב משפחתו מחזיק בשרוך של הקיטבג הצבאי של החייל ולא מוכן לשחרר אותו לדרכו…

הוא הביע תמיהה לפשר העיניין והסברנו לו, שזה חייל שכעת פגשנו, שמעודו לא זכה להניח תפילין מיום הבר מצוה ועד עתה, מזה שבע שנים !!!

הוא שאל את החייל לכתובתו ונענה בשמו של רחוב, סמוך מאד לכתובת ביתו…

הוא הציע לחייל להצטרף אלינו לנסיעה כטרמפיסט, והבטיח לו שיקפיץ אותו עד לביתו. החייל הסכים ונכנס לרכב.

כשהגענו, חלף לאיטו מולנו בתיזמון מעורר השתאות, בהשגחה פרטית מרגשת, אחד מהחב"דניקים שגרים בנוף הגליל.

קרוב משפחתנו שאל אותו אם יש עמו תפילין. הוא ענה בחיוב וסיפר, שזה עתה הינו חוזר ממבצע תפילין…

על המידרכה. ממול לבית קרובינו, בצהרי ערב חג הסוכות, נשלפו התפילין והונחו לחייל בהסכמתו, זו הפעם הראשונה בחייו !

סוכריות לא היו עמנו לזרוק על ראשו כנהוג בבר מצוה. אך ההתרגשות העצומה שחשנו , שזכינו להניח תפילין לחייל שפגשנו "באקראי", מילאה את ליבנו בשמחה עצומה.

תודה להשם יתברך, שזיכה אותנו בזכות כל כך גדולה.

בדידי הווא עובדא.

טמה חורושוכין

חומרים:

2 כפות שמן

1 בצל גדול, קצוץ.

4 עגבניות קצוצות

3 שיני שום כתוש

1 כפית רסק עגבניות

3 גזר קלוף מגורד

1 כפית פפריקה

מלח, פלפל שחור

4 כוסות מים

2 כוסות בורגול

אופן ההכנה:

1. מטגנים בצל על אש בינונית – 5 דקות, מוסיפים עגבניות ושום לעוד 5 דקות, תוך בחישה מידי פעם.
2. מוסיפים רסק עגבניות, פפריקה, גזר, בורגול ומערבבים היטב, מוסיפים מים ומביאים לרתיחה.
3. מוסיפים מלח, פלפל שחור ומכסים. מבשלים על אש נמוכה כחצי שעה עד שהמים מתאדים והבורגול רך.

סיכום שיחת הדבר מלכות פרשת ויחי

מצגת סיכום השיחה פרשת ויחי

שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת ויחי.
אחד האירועים המרגשים והמכוננים בפרשה זו הנה המפגש בין יעקב ליוסף בנו לאחר 22 שנה.
פרשה זו תחילתה בייחס המפלה לו זוכה יוסף מאביו כבן זקונים, המוביל לקנאה עד שנאה מאחיו. והמשכה הטראומה אותה חווה יוסף בבור אליו הושלך על ידי אחיו וסופה במכירתו של יוסף לסוחרי בני אדם לעבדים.
ההשגחה העליונה על יוסף הובילה למהפך, בו יוסף מתגלה 'כאיש מצליח' בכל מקום אליו הוא מגיע, עד מינויו למשנה למלך מצרים.
ה' יתברך הוביל את המשך הסיפור הכל כך מורכב לכך שרעב השתלט על ארץ מצרים ועל סביבותיה ועל אחי יוסף הנפגשים עם יוסף ללא יכולת לזהותו, עד לחשיפה המרגשת של יוסף את זהותו היהודית בפני אחיו. כשלאחר מכן מתרחש האיחוד המשפחתי הגדול כששיאו בא לידי ביטוי במפגש בין יוסף לאביו.
יעקב נותן משמעות ייחודית למפגש האיחוד עם יוסף עבורו: " וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי." (בראשית פרק מ"ו פס' ל').
האורח חיים הקדוש מפרש פסוק זה כך: "כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש: הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי".
כלומר: על פי האורח חיים הקדוש כאשר נודע ליעקב שבנו יוסף נותר בצדקותו ביושר כפיו ולבבו כפי שחנכו וגדלו עד פרידתם לפני 22 שנים, אמר יעקב: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". כעת אלך לי בשלווה אל מותי כי כעת יודע אני שעוד יוסף חי!
הרבי מליובאוויטש מרחיב את הביאור על פי עקרון דבריו של האורח החיים הקדוש ומסביר: כאשר יעקב בא למצרים, וראה את מראהו של יוסף, אחרי היותו כמה שנים "משנה למלך" מצרים באופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ראה מיד שיוסף יכול למלא את העבודה שלו (של יעקב), שאפשר לסמוך על בנו שינהל אותם כמותו בכל מאת האחוזים.
וזהו שאמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".
לכאורה אינו מובן: עוד בהיותו בארץ ישראל נתבשר יעקב אבינו ש"עוד יוסף חי", ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף בבואו מצרימה, שלכן אמר "אמותה הפעם"?
אך העניין הוא כאמור שכל זמן שלא רואים את הפעולה של ארץ מצרים ואת השפעתה על יוסף, אי אפשר לדעת האם ניתן לסמוך עליו, יתכן שיש הכרח שיעקב יהיה נוכח בעצמו בשטח כדי להבטיח שבנו ינהל את הטריטוריה שלו על פי מטווה החינוך עליו גדל וממנו ינק את שרשיו היהודיים.
כאשר מקבלים פרישת שלום מפי השמועה שהבן מנהל עסק ששווה מיליוני דולרים המשתרע על גבי כמה עשרות אלפי דונמים, והוא השליט הבלעדי בארץ מצרים כפי שמתואר במקרא: ו"לא ירים איש את ידו ואת רגלו" ללא רשותו של יוסף, לא יודעים עדיין אם "יוסף חי" כמו יעקב, וכמו שיעקב רוצה שיוסף יחיה?
ורק כאשר יעקב בא מצרימה, ורואה שיוסף הנו "המשנה למלך", בעצם המפגש המרגש והמיוחל לו חיכה וציפה יעקב 22 שנים כשיוסף נופל על צאוורו ובוכה, הוא שם לב שמלבד זה שיוסף בוכה ומתרגש מעצם המפגש אתו, הוא טרוד ובוכה וניכר שמשהו נוסף מטריד את מנוחתו, וכשהוא שואל את יוסף ומתעניין לפשר בכיו, ומה מטריד אותו? יוסף מסביר שהוא ראה וצפה את המשבר העתיד לפקוד את עם ישראל כפי שמתואר במקרא: "ויפול על צואריו ויבך, "ומבואר במדרשי חז"ל שיוסף בכה על חורבן בית המקדש.
כלומר: שנוגע לו, לא עובדת היותו משנה למלך, עניני ארץ מצרים, אלא מה יהיה עם עם ישראל ועם בית המקדש לאחרי מאות שנים, וענין זה נוגע בפנימיותו עד כדי כך שמתחיל לבכות כשנזכר שלאחרי מאות שנים יהיה חורבן בית המקדש ועם ישראל ילכו לגלות קשה ומרה אז אומר יעקב בלב שלם: "אמותה הפעם .. כי עודך חי". (תורת מנחם חלק מ"ב).

פרידה ומשמעותה:
באמירה זו מצדו של יעקב 'אמותה הפעם' לאחר איחוד כה מרגש עם בנו יוסף לו פילל יעקב 22 שנה ולאחר שהגשים יעקב את חלומו להתאחד עם בנו אהוב נפשו.
ישנו מסר סמוי המתאר את מהותה ומשמעותה של פרידה. מתי נכון להיפרד? כיצד נכון להיפרד? ואיך נדאג שהפרידה תשרת באופן הטוב ביותר את שני הצדדים?
בכדי להבין איך וכיצד נדע שהפרידה נכונה לנו ומתבצעת על הצד הטוב ביותר עבור שני הצדדים? נסקור בקצרה את משמעותה והשלכותיה של פרידה בספרות הטיפולית.
פרידה- הנה מפגש אינטר-סובייקטיבי שמטרתו ליצור מרחב מאפשר בנפש למעבר ממצב של קשר המתקיים ונוכח בהווה למצב של קשר שהתקיים בעבר ועתיד להתקיים גם אחריו במנוחת ושלוות הנפש.
כדי שפרידה תתקיים ותשיג את המטרה של מעבר ממצב למצב באופן מיטיב, אנו נדרשים למפגש אנושי.
מפגש אנושי- יכול להתקיים כאשר ישנה נוכחות של שני סובייקטים וכאשר מתקיימת הכרה והכרה הדדית בסובייקטיביות האחד של השני.

הכרה והכרה הדדית:
הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית.
וכך היא הגדירה את ההכרה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו" ) בנג'מין,2005).
ובהרחבה של מושג ההכרה ל-'הכרה הדדית' היא כותבת: "הכרה הדדית- כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-"הכרה הדדית" (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו.

ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
כאשר הקשר נשען על הכרה והכרה הדדית וכאשר במרחב בו מתרחשת הפרידה יש נוכחות אינטר-סובייקטיבית, הדרך למרחב מאפשר בו תתקיים מנוחת ושלוות הנפש לאחר הפרידה, קצרה.

תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי:
בתלמוד בבלי (מסכת שבת קנ"ו, א) "אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו".
על כך מביא התלמוד את הסיפור שגרם לרב יהודה לקבוע את החובה והזכות בניחום אבלים אצל אדם שאין לו מנחמין: "ההוא דשכיב בשיבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה ואמר ליה : תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
תרגום חפשי לסיפור: אותו (האיש) שמת בשכנותו של רב יהודה לא היו לו מנחמין כל היום היה רב יהודה מוליך עשרה בני אדם וישבו במקומו, נראה לו בחלומו של רב יהודה ואמר לו : תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
הסיפור שלפנינו מבטא את הצורך הראשוני של נפש המת בניחומין.
בדרך כלל אנחנו מתכנסים לנחם את האבל על המת וכאן התלמוד מאיר את עיננו לצורך של נפש המת בקבלת ניחומין לא פחות מהצורך של האבל על המת.
דבר נוסף אותו ניתן ללמוד מן הסיפור הנה העובדה שכל זמן שהמת לא מקבל ניחומין אין דעתו נחה.
עניין נוסף לא פחות חשוב אותו ניתן ללמוד מהסיפור שלפנינו הנו הצורך של המת להיפרד מן החיים.
כלומר: המת שעד לפני רגע היה חלק מן החיים זקוק למנוחת הנפש במעבר מן החיים אל המוות המתאפשר בניחומין שהחיים מעניקים לו.
זוהי בעצם הפרידה הרשמית של המת מן החיים, בה הוא מוצא מזור ומנוח לנפשו. בכך המת מבטא את הצורך הנפשי שלו בפרידה מן החיים.
במפגש אנושי המתרחש בין החי למת בהזמנתו של המת את המפגש, מתאפשר המעבר למצב של מרחב מאפשר מבחינתו, לאחר הטלטלה הנפשית שבמעבר מן החיים אל המוות הוא זקוק לפרידה בה ועל ידה משיג הוא את אותה מנוחת ושלוות הנפש הדרושה לו.
ביזמתו של רב יהודה להושיב עשרה בני אדם במקום פטירתו של אותו אדם שהתגורר בשכנות אליו העניק לו רב יהודה את אותה מנוחת הנפש לה הוא ייחל מכיוון שלא היה לו מנחמין.
זהו מפגש אנושי המתבסס על הכרה הדדית המבינה לצרכי לבו ונפשו לא רק של החי אלא גם של הנפטר. אותה רגישות שגילה רב יהודה כאשר הבין שגם המת זקוק למפגש פרידה מן החיים כדי להגיע למנוחת הנפש, היא זו שהניעה אותו ליזום את הבאתם של עשרה בני אדם לנחם את הנפטר. למרות שבמרחב הפיזי בביתו של הנפטר לא נכח איש כדי לנחמו, הבין והרגיש רב יהודה את צורך נפשו של הנפטר להיפרד מן החיים ובכך העניק לו את מנוחת הנפש לה איווה.

פרידה הדדית מאפשרת מנוחת ושלוות הנפש:
כעת נבין את פשר האמירה: של יעקב 'אמותה הפעם' לאחר האיחוד המרגש עם יוסף לו פילל יעקב 22 שנה.
בהתבוננות מעמיקה יותר בפשר דבריו של יעקב נוכל לגלות רובד עמוק יותר. יעקב בדבריו נותן ביטוי הולם למשמעותה של פרידה חד צדדית, ומעביר את המסר לבנו יוסף באמרו: 'אמותה הפעם', היכולת שלי למות יכולה להתאפשר כעת לאחר הידיעה על האפשרות לקיום מפגש פנים אל פנים אתך 'בראותי פניך'. כלומר: רק כאשר קיים סובייקט המאפשר את הפרידה תוך הכרה הדדית בצרכי הזולת בצרכיו ובמאווייו נולדה לה האפשרות לקיים מפגש פרידה משותף.
יעקב לא ייחל כעת להיפרד מיוסף אלא ביקש את האפשרות להיפרד ממנו כאשר תגיע העת להיפרד, כעת 'בראותי פניך' האפשרות הזו נולדה עבורו/ם.
עד עכשיו לא הייתה קיימת האפשרות של פרידה משותפת עבורם, כעת אחרי 'ראותי פניך' אפשר להיפרד מתוך שלווה ומנוחת הנפש ואם כן אפשר גם למות בשלווה מתוך מנוחת הנפש.
המוות לא יכול להתאפשר כחלק מההוויה הקיומית כאשר נשללת אפשרות קיומית בסיסית אחרת המאפשרת את החיים לצידה לאחר המוות והיא הפרידה מן החיים.
כאמור פרידה הנה: מפגש אינטר-סובייקטיבי שמטרתו ליצור מרחב מאפשר בנפש למעבר ממצב של קשר המתקיים ונוכח בהווה למצב של קשר שהתקיים בעבר ועתיד להתקיים גם אחריו במנוחת ושלוות הנפש.
כאשר אנו שוללים מהנפש את הפרידה אנו מונעים מהנפש מנוחה. ובכך אנו גורמים לטלטלה בנפש האדם שאיננו מוצא מרגוע לנפשו.
כפי שהדבר בא לידי ביטוי עם שכנו של רב יהודה, שלא מצא מנוחה לנפשו עד שרב יהודה אסף עשרה בני אדם לביתו במטרה להעניק ניחומין לנפשו.
גם במקרה זה יכולנו לראות ולהבין שפרידה הנה מפגש מאפשר מעבר ממצב למצב, שהתאפשר אודות לרגישות האנושית אותה גילה רב יהודה לצורך הנפשי של שכנו הנפטר, שבגינה התרחש מפגש המתבסס על הכרה והכרה הדדית תוך הבנה לצרכי ולמאווי הזולת.
חוסר היכולת לשאת את הטלטלה הנפשית מאי היכולת להיפרד כאשר חסר את 'המפגש' (מפגש הפרידה) מוביל לחוסר שקט נפשי המופנם בנפש האדם ובכך מקשה על האדם את היכולת לקיים את חייו לצד הנפרד ממנו מתוך שלווה ומנוחת הנפש, כמו גם היכולת להיפרד מן העולם (כשמגיע זמנו של אדם) במנוחת הנפש ולקבל את המוות כמעבר וכתהליך קיומי לצד החיים שהותיר מאחוריו.
מה שמבטא יעקב באומרו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי". כל עוד המפגש ביננו לא יכול היה להתקיים (למרות שידעתי על קיומך היכן שהוא, 'כי אין החי משתכח מן הלב', רש"י), פנים אל פנים, לא הייתה בי היכולת לקבל את המוות בשלווה ובמנוחת הנפש כתהליך טבעי וכחלק ממעבר ממצב למצב שהנו תהליך בלתי נפרד מההוויה הקיומית, אך כעת ביודעי שמפגש ביננו הוא אפשרי, שבה אלי מנוחת הנפש ואני יכול להיפרד מן העולם בשלווה (כשיגיע זמני להיפרד מן העולם), כעת המעבר ממצב החיים אל המוות יתאפשר במנוחת הנפש כחלק מההוויה הקיומית לצד החיים.
זאת משום שמהותה של פרידה כאמור הנה לאפשר קיום לנפרדים גם לאחר שהתרחשה. לאפשר את מרחב החיים לצדם של הנפרדים האחד מן השני גם לאחר הפרידה.
ידיעה זו יש בה בכדי לאפשר פרידה מיטיבה גם מאחד מיקירנו ההולך לעזוב את העולם ולעבור לעולם שכולו טוב מתוך מנוחת הנפש.
תובנה זו מאפשרת לשאת את הפרידה מן הנפטר ולהתקיים לצידה גם לאחר המוות ואף לשמר את הקשר עמו באופן הייחודי רק לנו, בדיוק כפי שיכולת זו באה לידי ביטוי בפרידה מאנשים המתקיימים זה לצד זה בעודם חיים בשימור הקשר הייחודי גם לאחר פרידה.
תובנה זו מלמדנו יעקב במפגש פנים אל פנים עם יוסף באומרו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".

בפרשתנו מסופר על ברכות מיוחדות

שבירך יעקב את בניו לדורי דורות

הברכה שברך את אשר היא – "מאשר שמנה לחמו"

ואף משה רבינו בירך את שבט אשר – "וטובל בשמן רגלו"

הפירוש הפשוט הוא – שלאשר יהיה שמן הרבה

עד שיוכל לטבול בו את רגליו מתי שירצה

הגשמיות באה מהרוחניות

וכל דבר שיש ברוחניות- יש בגשמיות

מהו "וטובל בשמן רגלו" ברוחני?

מה זה מסמל עבור היהודי?

בגמרא מובא ששמן רומז לחכמה

באדם זוהי הדרגה הכי גבוהה

ואילו הרגל זו הדרגה הכי נמוכה

ועל קבלת עול היא מצביעה

שמן מסמל את לימוד התורה

כי ללימוד התורה צריכים שכל והבנה

ואילו רגל מסמלת

את קבלת העול המיוחדת

וכאן אנו רואים דבר מופלא ומיוחד

בקבלת עול יכול להגיע לדרגות הגבהות כל אחד

ודווקא כאשר לומדים תורה

עם קבלת עול בשמחה

זו ההכנה הכי טובה

לגאולה האמיתית והשלמה

המפגש העוסק בתקומה הינו מעין מסע דוקומנטרי-וירטואלי בטכנולוגיה של מציאות מדומה, בו צועדים המשתתפים לאורך ציר הזמן של יהדות אירופה המפוארת ששגשגה לפני המלחמה, החורבן העצום בשואה ורוח האמונה וקידוש ה' שעלתה מתוך האפר.

לאחר ההתכנסות, המפגש האישי והכיבוד העשיר נפתח הערב בדברי ברכה מיוחדים שנשאה מירי שניאורסון, מקימת "נפלאות מתגברות". מירי סיפרה על הבחירה דווקא ביום זה שנקבע ע"י הרבנות כ"יום הקדיש הכללי" ולא ביום השואה שחל בחודש ניסן – זמן שמח ונעלה שבו לא נהוג לעסוק בעצב ובאבל.

לקראת התכנית המרכזית "ניצחה הרוח" התייחסה מירי לשותפות הגורל ולאחדות החשובה כל כך בעמנו. דבר שבאופן מצמרר בלט גם במלחמה האיומה, בה כולנו היינו בסירה אחת והגזירות לא פסחו על אף אחד – ועד ימינו שבהם רק בכוח האחדות אנו יכולים לנצח.

לקראת המסע הרכיבו כולן את משקפי המציאות המדומה ויצאו לדרך. את מה שהתחולל באולם ברגעים אלה קשה לתאר במילים… השילוב בין המראות, הקולות וסיפורי גדלות הרוח היו מטלטלים והותירו רושם עז על המשתתפות. מתוך החיבור לחוויות ההן שאבו המשתתפות כוחות ועוז רוח, כל אחת ל"תקומה הפרטית" שלה.

מול התגובות שהגיעו מהנשים כבר במהלך הערב וממשיכות להגיע אל המארגנים, אי אפשר להישאר אדיש. היטיבה לתאר אחת הנשים שסיפרה שכבר ביקרה בעצמה במחנה השמדה, אולם זו, כדבריה "הייתה חוויה בלתי נשכחת. כמה שהיה קשה – היה מרגש! מול התמונות, המילים שאמרו הקדושים, גדלות הרוח והגאווה היהודית פשוט בכיתי!" ואחרת הוסיפה: "חוויה מעצימה ומטלטלת ששווה לראות, ולחוש את הסיום האופטימי שבתקומה".

נאחל לעצמנו ולכל אחת מהאלמנות שנזכה "לקום מעפר" ולהמשיך למלא את עצמנו ואת סביבתנו באור ובטוב!

אין כמו מבצע נש"ק, נכון? מבצע כל כך נשי, כל כך שלנו, כל כך אפשרי. הוא נמצא בכל תיק ובכל כיס. גם אם אין לך אפשרות להתפנות במיוחד לשעה־שעתיים של חלוקה, עדיין תוכלי תוך כדי הסידורים והקניות של ימי חמישי, להגיע ללא מעט נשים – כן ירבו.

איתנו שלוש נשים שלא מוותרות על הזכות לחלק ערכות הדלקת נרות לנשים. שלושתן, ברוך ה', שופעות סיפורים.

הראשונה היא הגברת אסתר רוכוורגר מראשון לציון, שלא מוותרת על היציאה השבועית מאז שהתחיל המבצע בשנת תשל"ה. השנייה היא ענת בצלאל מירושלים, שמאז ששמעה על המבצע. גם היא כבר מוכרת בכל רחבי ירושלים. השלישית חיה ישראלי, גם היא ירושלמית המחלקת נש"ק מאז שהיא ילדה.  הישארו איתנו.

נר מעלה זכרונות

נר שבת מטבע הדברים מעורר את הנשמה. לא חסרים סיפורים המעידים על כך.

אסתר מספרת: "באלול תשל"ד הגיעה עלייה מרוסיה לארץ הקודש. עברנו בין הבתים, פשוט דפקנו וחיכינו שיפתחו לנו.

באחת הדלתות פתחה לנו אישה מרוסיה, שמעה מה אנחנו רוצות, נכנסה הביתה והשאירה אותנו לחכות בפתח הבית. חיכינו והיא לא חוזרת. שאלנו את עצמנו האם להישאר ולהמתין לה, בכל זאת יום שישי ורצינו להספיק נשים נוספות. כשכמעט התייאשנו, היא חזרה פתאום עם קנדלברה ישנה. מתברר שהיא עלתה ל'בוידם' ונברה שם לחפש את מה שהורישה לה סבתהּ. רצתה לשאול אם לזה התכוונו כדי לדעת אם להדליק"…

ענת מתרגשת כשהיא מספרת: "באחד הקניונים שאני מרבה לחלק בו נרות שבת, ישנה מוכרת מבוגרת. היום אנחנו בקשר מצוין, אבל בפעם הראשונה שהגעתי, היא כל כך התרגשה. סיפרה לי שזכתה לפני שנים להיות אצל הרבי מה"מ, לעבור בחלוקת הדולרים ואפילו קיבלה מהרבי הוראה להדליק נרות שבת. היא הספיקה בינתיים לעלות לארץ ישראל ולשכוח. היא לא שומרת (כלפי חוץ) כלום, והכניסה שלי אליה עם הנרות הזכירה לה בבת אחת הכל".

חיה משתפת בהתרגשות: "כשהייתי נערה צעירה, עמדתי פעם במקום מרכזי, והצעתי לנשים נרות שבת. אחת מהן הייתה חיילת צעירה, אחת מני רבות שלא הייתי זוכרת דקה אחר כך, מן הסתם. רק שהיא חזרה, נעמדה לידי בעדינות, וכשראתה שאני פנויה התעניינה ושאלה שאלות רבות. היא הייתה ממש נרגשת, והשאלות שלה היו אמיתיות. היא פשוט רצתה לדעת איך עושים את זה, והכי טוב.

נשארנו בקשר. היא המשיכה להתעניין, הגיעה לשיעורים והתוועדויות, התארחה בשבתות ובסיום המסלול הצבאי, עברה למדרשה לבעלות תשובה. היום יש לה בית חסידי, ב"ה, ומחלקת בעצמה נש"ק…

שנים אחר כך סיפרה לי שהייתה באותם ימים בסערת רגשות ובלבול נוראי. הנרות שהגשתי לה היו עבורה כמו קרש הצלה בים סוער, היא ממש נתלתה בהן".

נרות ממיסים בירוקרטיה

אם כבר מדברים על זכרונות, לאסתר יש כמה סיפורים המראים עד כמה נשים זוכרות את הנשים המחלקות, ועד כמה זה נחרת בהן.

"יום כיפור אחד נכנסו לבית הכנסת שלנו ארבע בנות שהשתדלו מאוד לבוא בצניעות. הן לבשו מכנסיים ארוכים וחולצה לבנה ונשארו לעמוד ליד הפתח. מכיון שהייתי קרובה, ניגשתי אליהן בלי מילים, פתחתי להן  מחזורים והראיתי להן איפה החזן אוחז.

בסיום התפילה הן אמרו: 'אנחנו מכירות אותך! מכיתה א' היינו מקבלות ממך נר כל יום שישי, ועד היום אנחנו ממשיכות להדליק, ב"ה'.

בפעם אחרת הייתי צריכה לנסוע בדחיפות לקרית גת. יומיים אחר כך בתי הייתה צריכה להתחיל ללמוד בכפר חב"ד, אך עדיין לא הוצאתי לה אישור לימודי חוץ. מיהרתי למשרדי העירייה מתוך תקווה שאספיק להוציא את האישור מהר ולהגיע בזמן לאוטובוס לקרית גת. הפקידה הודיעה לי שהיא בדיוק יוצאת עכשיו להפסקה, ועלי יהיה להמתין. לא ידעתי מה לעשות.

באותו רגע שמעתי קולה של פקידה אחרת קורא לי מחלון סמוך: 'בואי, אני אעשה זאת עבורך'. מיד היא מתחילה למלא לי את הטופס. התפלאתי. למה שפקידה עמוסה תתנדב כל כך בקלות לקבל על עצמה תפקיד של מישהי אחרת? כשסיימה לטפל בענייני, חייכה. 'אני מכירה אותך', אמרה, 'את חילקת לי נרות בכל שבוע כשהייתי בבית הספר היסודי'"…

לא רוצה!

מה עושים כשנשים מסרבות לקבל?

לאסתר יש משנה סדורה בנושא: "כשאישה מסרבת לקבל נש"ק, יש כמה הסברים שאפשר לתת, אותם שמעתי במשך השנים:

היה בחור שהתקרב לחב"ד, והחליט להזמין את כל הכיתה שלו לשבת בכפר חב"ד. אחת מבנות הכיתה הייתה מדריכה בתנועת נוער נחשבת ובעלת דעות מאוד קיצוניות. היא התארחה אותה שבת בביתו של הרב זלמן גופין. כשהגיע הרגע להדליק נרות, סירבה. אמר לה הרב: 'את הרי דוגלת בשוויון. אבל בפועל את לומדת בגימנסיה יוקרתית, במגמה ריאלית, לבושה בבגדים ממותגים. במה בדיוק את שווה לבנות משכונות עוני?

כרגע מציעים לך פעולה של שוויון אמיתי. בדיוק באותו רגע, כל הנשים והבנות מכל השכבות, עושות בדיוק אותו מעשה ומדליקות את אותה נשמה. ללא כל הבדלי מעמדות. מה יותר שוויוני מזה?' הבחורה התרשמה מאוד מההסבר המנומק שלו. מאז לא הפסיקה להתעניין והיום היא שומרת תורה ומצוות במלואן, ב"ה.

"עוד דבר שעובד בדרך כלל: אני שואלת אחת כזו שלא מעוניינת, 'מתי מדליקים נרות?' היא כמובן מחפשת על הערכה את השעה המתאימה. אז אני מסבירה שלא התכוונתי בכלל לשעה, אלא לרגע המיוחד בו אנחנו עוברות מהחול אל הקודש. כשאת מדליקה נר, את עולה מן החול אל הקודש. זו אולי נראית פעולה פשוטה וגשמית, אבל זה מה שמעלה את כל הדברים היומיומיים שלך למקום גבוה יותר. כשאישה מסתכלת ככה על הדלקת הנר, היא הרבה פעמים חוזרת בה ולוקחת".

לענת גם יש תשובה כמעט קבועה לסרבניות: "כבר קרה לי שמישהי אמרה לי 'הדתה! מה זה, מה אתם עושים פה!' היו שאמרו לי 'אני לא מדליקה נרות שבת'. אני תמיד משיבה בפליאה: 'מה זה לא מדליקה, איזה מין דבר זה? תדליקי נרות שבת!' אז יש כאלה שעונות לי 'טוב, בשבילך נדליק נר'. אני אומרת מיד: 'זה לא בשבילי, זה בשבילכן! זה האור בבית שלכן!'"

חיה פחות מסתדרת עם סירובים, והם אכן מחלישים את רוחה. מה שמחזק אותה מאוד, הוא סיפור ששמעה כשהייתה נערה בבית הספר העל־יסודי.

הביאו בעלת תשובה להתוועד איתן. היא סיפרה על מקרה בו הציעו לה נרות שבת, והיא זרקה אותם חזרה. אחר כך היא כל כך התביישה מעצמה, שזה היה הצעד הראשון בתהליך התעניינות שהביא אותה לחזור בתשובה! עד היום חבל לה על החב"דניקית שלא יודעת מה קרה בסוף מהנרות שהושלכו אליה בביזיון כזה. "כשאני נתקלת בסירוב תקיף, אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה" אומרת חיה. "מקווה שזה יסתיים כמו בסיפור, אלא שרק אני לא יודעת מה נפעל מהסירוב הזה שזכיתי לקבל"…

לדווח לרמטכ"ל

לסיום, אסתר נזכרת במקרה מרגש על חשיבות הדיווח לרבי אודות מבצע נש"ק:

"לקראת אחת השבתות, הודיע הרבי שכל אחת תתקשר לעדכן על כמה נשים היא השפיעה להדליק נרות שבת. הרגשנו שיש לרבי איזה מהלך שמיימי בזה.

באותם ימים זה לא היה פשוט; היו צריכים להתקשר דרך מרכזיה בינלאומית, להזמין קו, אך כל הזמן הטלפון היה תפוס. ברור, כל הנשים מכל העולם מתקשרות יחד לדווח לרבי. היה זה ערב שבת קצר, שבת נכנסה מוקדם, ואנחנו מנסות ומנסות להשיג את המזכירוּת, ולא מצליחות. הגיע מצב כזה שהמרכזנית כבר ריחמה על הנשים הרבות שמתקשרות ופשוט ביקשה: תנו לי את השם והמספר וכשיענו אני כבר אעביר את הכל…

לשבחה של אמי ייאמר, שגם אני וגם אחותי היינו מורות והיא הייתה מכינה את כל השבת לבדה. כשהיינו מגיעות מהעבודה, היינו מנקות את הבית ושוטפות כלים. באותו יום שישי לא הספקנו כלום, מאחר והיינו כל הזמן עסוקות בניסיונות להתקשר. ביקשנו את סליחתה והיא אמרה שזה בסדר, אבל שנכניס גם אותה לדיווח, כי מי מאפשרת לנו לצאת למבצע נש"ק ומוותרת על העזרה?!

ועוד סיפור: תקופה מסוימת לימדתי בכפר הנוער הדתי. היתה זו חטיבת ביניים אזורית אליה הגיעו תלמידות מכל האיזור של כפר חסידים, רכסים, תל חנן, נשר וקרית טבעון. בבית הספר למדו גם ילדות אקסטרניות שהגיעו מבתיהן מידי יום, וגם בנות פנימייה.

פעם בשבועיים, ביום שישי שלפני שבת חופשה, היו הבנות מהפנימייה יוצאות מוקדם, ואני הייתי נשארת עם ארבע־חמש בנות בכיתה. ביקשתי רשות מהמנהל והייתי יוצאת לגנים בסביבה ולבתי ספר, מסבירה להן על הדלקת נר שבת, על האפשרות שלהן להיות כמו רבקה אמנו שהדליקה כבר בגיל שלוש. תמיד היו לי נרות, מטבעות וסמלים מיוחדים לחלק להן.

ביום ראשון, כשהבנות מהפנימייה עדיין לא הגיעו, שוב היינו כיתה קטנה מאוד, ואני ניצלתי את הזמן כדי לחזור אל הכיתות והגנים ולשמוע מהן מי הדליקה נרות השבת.

לימדתי בכיתת חטיבה, והחדרתי בבנות הרבה חסידות וסיפורים שונים; חלק מהן גם השתתפו ב'מבצע נש"ק'. הן היו יוצאות בכוחות עצמן ומחלקות, ואני הייתי מדווחת עליהן לרבי.

בסוף השנה רציתי מאוד לקחת את התלמידות שלי לשבת בכפר חב"ד, כדי שיטעמו קצת את טעם החסידות. שלחתי מכתב לארגון נשי ובנות חב"ד הארצי, בראשותה של חנה סגל ע"ה, ובקשתי שיעזרו לי לארגן שבת כזו בכפר.

חנה סגל ענתה לי במכתב שב"ה יש כל כך הרבה ביקוש לשבתות האלו, וכי קיבוצי ה'שומר הצעיר' מילאו כבר כל בית פנוי. אך מכיון שהבנות שאני מביאה הן דתיות, שומרות שבת, אולי אוכל לבקש מהרב חפר שיארח אותן בפנימייה של 'בית רבקה' שהיתה אז עדיין בכפר־חב"ד א', ואמצא להן מרצה טוב, יחד עם סיור בכפר וכו'.

בסוף המכתב כתבה חנה ע"ה: עכשיו נפתרה לי תעלומה. קיבלנו מכתב מהרבי לבנות מכפר פינס הפועלות במבצע נש"ק, ולא הבנו מי אלה… עכשיו אוכל להעביר לך את המכתב.

המכתב שלה כל כך ריגש אותי. קודם כל, שהרבי ענה על הדיווחים ששלחנו, ומה שלמדתי ממנו הוא: שהרבי רוצה שנעבוד באופן מסודר, ולכן שלח את המכתב לארגון הראשי. כל הפעילות שלי טובה, אבל צריך לפעול דרך המפקדה הראשית, נשי ובנות חב"ד, כפר־חב"ד. בבית שז"ר ישנה מפה של ארץ ישראל ובה דולקות נורות בכל מקום בו מתקיימת פעילות יהודית. איך יידעו להדליק את הנר של כפר פינס אם לא אדווח להן?"

באדיבות: מגזין עטרת חיה