• הפנים של 'נשי ובנות חב"ד'

    הגדלה

    בשבת הגדול, י' ניסן, נפטרה מרת דבורה בוטמן ע"ה, מותירה אחריה עסקנות ציבורית כלל-ארצית במסגרת נשי ובנות חב"ד בארה"ק, מי שהביאה את הארגון שהקים הרבי מה"מ לפסגות. לקריאה

    גם מי שלא הכירה את הרבנית דבורה בוטמן ע"ה, יושבת ראש ארגון 'נשי ובנות חב"ד', ואולי לא שמעה על כל פעליה של האישה שהייתה לסמל ולדמות, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהכנס השנתי; שקולה הפך להיות הפס קול בעת קריאת מכתבו של הרבי בשעה שאלפי המשתתפות עומדות על רגליהן…

    בשבת הגדול, י' ניסן, השיבה את נשמתה, מותירה אחריה משפחה גדולה ויפה, ילדים ונכדים המכהנים כשלוחים ברחבי העולם.

     

    שנות ילדות

    מרת דבורה ע"ה נולדה וגדלה בתל אביב, להוריה הרב חיים שמריהו גורארי' ולאמה מרת שיינא מיכלא.

    היא גדלה לתוך ההוויה החב"דית שנרקמה בתל אביב, יחד עם עוד גרעין משפחות חב"דיות שהתגוררו בתל אביב באותה תקופה. למעשה, הייתה הקהילה החב"דית הראשונה בארץ ישראל (מלבד ירושלים וחברון). הקהילה החלה לצמוח סביב בית הכנסת החב"די שברחוב מונטיפיורי (ולאחר מכן ברחוב נחלת בנימין).

    הגב' דבורה בוטמן גדלה בבית של חסד ונתינה בלתי פוסקים, ואת זה ספגה כבר מגיל צעיר.

    משפחת גורארי' הייתה נחשבת לאמידה ובעלת אמצעים. עובדה זו בלטה ביתר שאת נוכח העניות ששררה בימים ההם בקרב משפחות אנ"ש. גם כאשר המצב הכלכלי בבית משפחת גורארי' טרם היה במיטבו, אבל הסדר, האחריות, יחד עם החריצות והפתיחות הביתית – אותם ניהלה ביד רמה מרת שיינא מיכלא גורארי' – עוררו את הרושם של בית מכניסי אורחים מופלגים, דבר שאכן היה במלוא מובן המילה.

    ר' חיים שמריהו, ולצדו רעייתו, קיבלו כל אורח שנזדמן לביתם בסבר פנים יפות. האורחים התדירים שבאו לביתם, נהנו מארוחה חמה, מעשה ידיה של מרת גורארי', ואם היה צריך, גם ממיטה טובה.

    אביה שנחשב היה ל"ותיק" בארץ (יחסית), דאג לעולים החדשים שהגיעו זה עתה, והיה מתרוצץ עבורם להשיג להם מקומות עבודה.

    הוריה היו אנשי צדקה מובהקים, לא רק בגופם אלא גם בממונם. הם תמכו תמיכה מלאה בכמה ממשפחות אנ"ש בתל אביב שהיו עניות מרודות; פעמים רבות, בני המשפחה עצמם לא ידעו מאין הגיעה התמיכה.

    "זכורני שכשאמא הייתה קונה לי שמלה חדשה לחג, היה מובן מאליו שצריך לקנות שמלות גם בשביל הבנות של משפחות אנ"ש, כדי שגם הן תוכלנה לחוג את החג בלב שמח", סיפרה לימים.

     

    נגד הזרם

    היא גדלה כילדה חסידית בעיר החילונית, והנסיונות לא היו קלים. בזכרונותיה, אותם העלתה על הכתב עם נכדתה במסגרת פרויקט בית ספרי היא סיפרה:

    "למדתי בבית ספר 'בית יעקב' ששכן בתוך בניין דירות. כשלא יכולנו ללמוד שם, היינו יוצאות החוצה, שמות את הילקוטים על הברכיים ולומדות.

    "תל אביב הייתה עיר לא־דתית, וכשהלכנו עם גרביים בקיץ, כולם הסתכלו עלינו במבט מוזר ובפליאה. למרות זאת, שמרנו על חיים של תורה ומצוות והיינו גאים בכך. עם זאת, היו גם קשיים רבים. לא קל ללכת ברחוב כשאנשים צוחקים עלייך… פעם אחת, כשהלכתי עם חברתי ברחוב, מישהי שאלה אותנו: 'האם לאימהות שלכן לא אכפת מכן שהן מלבישות אתכן ככה?' לבשנו כמובן בגדים צנועים והכל ארוך. חברתי ענתה לה באומרה: 'לחיילות שהולכות ארוך ועם בד עבה ולא נוח, גם אותן את שואלת אם לא אכפת מהן?' האישה ענתה שזו התלבושת שלהן, וחברתי המשיכה ואמרה: 'נכון, זוהי גם התלבושת שלנו'"…

    בגיל 19 נישאה דבורה לבעלה, יבלח"א, הרב שלום דב בער בוטמן. במענה הרבי מה"מ למכתבה, בו כתבה על הצעת השידוך, כותב הרבי בנ"ב: "לפלא שאינה מזכירה במכתבה דבר – מהענינים בהם עוסקת בזמן האחרון, שבודאי ישנם בזה כמה פעולות בכרם חב"ד, ובייחוד במסגרת ארגון נשי ובנות חב"ד, ובודאי תודיע בהזדמנות הקרובה ובפרטיות".

    ילדה בת תשע עשרה, רגע לפני סגירת שידוך, אבל כבר אז הרבי ציפה ממנה לפעול בנשי חב"ד ולדווח. מאז המשיכה בכך עד יומה האחרון.

     

    רגש של התקשרות

    אביה היה חסיד ומקושר בכל ליבו ונשמתו לרבותינו נשיאינו – בתחילה לכ"ק אדמו"ר הריי"צ, ולאחר הסתלקותו, לממלא מקומו הרבי מה"מ. הרבי מילא את כל יומו. לא היה דבר בעל משמעות בחייו שלא שאל על כך את הרבי.

    "גדלנו בבית, שהמנגינה התמידית הייתה 'רבי'", סיפרה הגב' בוטמן. "אנחנו ידענו שכל החיים שלנו קשורים ברבי. כל מהלך חייו של אבא היה תלוי מה הרבי יגיד – אם תהיה הסכמה מהרבי, אם תהיה ברכה מהרבי, האם הדרכים שלנו נעשים לפי רצונו של הרבי. ידענו היטב שכל מהותנו תלויה בכך שאנו חסידים מקושרים לרבי".

    לא ייפלא אפוא, שגם רגש ההתקשרות של הגב' בוטמן אל הרבי מה"מ, היה עמוק, וספוג–רגש. היא חיה את הרבי, את הרצון שלו ואת ההוראות שלו.

    בשנת תשכ"ה בחר הרבי בעשר משפחות שיזכו להיות שותפות איתו בהדפסה מחודשת של הספר 'ליקוטי תורה'. כל אחת מהמשפחות שילמה אלף דולר, סכום גדול באותם ימים. אחת המשפחות הייתה משפחת בוטמן מתל אביב. כשהגיע בעלה, הרב בוטמן, לתת את הסכום במזכירות, רמז לו הרב חודקוב בצורה ברורה, שהוא קיבל את הזכות בגלל אשתו; היא זו שנבחרה להיות השותפה בהדפסה…

    בחג הפסח תשמ"ח אירחה בביתה את ילדיה הנשואים והנכדים. בני משפחתה שמו לב שהיא מאוד שבורה, ממש קשה לה לשמוח. כשהתפלאו, מה קרה? ענתה "הרבי יושב השנה לבד בליל הסדר"… היה זה חג הפסח הראשון אחרי הסתלקותה של הרבנית חיה מושקא ע"ה. הרבנית דבורה ממש חיה את הרבי, ולא יכולה הייתה להנות בחג עם כל משפחתה בשעה שהרבי יושב לבדו בליל הסדר…

     

    חדורת מטרה

    "אין דבר שאי אפשר! הכל אפשר! אם צריך – עושים ומצליחים", הייתה אומרת פעמים רבות.

    זו הדרך שבה היא עבדה, בנחישות, כשהיא נעולת מטרה. פועלת עד שמצליחה. החל בפעולות של נשי חב"ד – שעברו מארגון קטן בן כמה מאות נשים ברחבי הארץ לארגון ענק, החובק תחתיו סניפים ושלוחות בכל תחום, ממשיך בכנסים הארציים, בשבתות 'נשי', וכך גם בחייה הפרטיים. גם ארגון "בת מלך" נולד וגדל תחת ניצוחה…

    כשאחד מבני המשפחה הפך מוגבל, התעקשה מול העירייה שמגיע לו מעלון. לא יכול להיות שהוא לא יוכל לצאת מהבית להתפלל. פקידים ויועצים טובים ורבים ניסו לרפות את ידיה, אבל היא התעקשה – וניצחה.

    אחד מראשי המחלקות בעירייה התבטא: "מי זאת? לדבר איתה זה כמו לדבר עם ראש הממשלה"…

    היא גם ידעה להשתמש בכוחה לטובת אחרים: באחת השנים המוקדמות הפסיקה העוזרת הקבועה שלה, יהודיה פשוטה וטובה, להגיע אליה. באחד מימי שישי נסעה הגב' בוטמן אליה הביתה לבדוק שהכל בסדר. זו קיבלה את פניה בהתרגשות, ושיתפה אותה בצרה שנפלה עליהם. סוכן מוצרים הגיע לביתה כשרק הילדה הקטנה שהתה בו. הוא הצליח להחתים אותה שהיא מעוניינת, ומאז החלו חיובים כספיים שונים וגבוהים שעליהם לשלם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד בסכום המופרך, והנושים החלו לאיים עליהם בכלא, בעוד הסכום הלך ותפך, צבר ריביות. מאז האם ובתה הסתגרו בביתן בפחד.

    גב' בוטמן נרתמה מיד למלחמה מול בתי משפט, עד שהצליחה לבטל את החיוב הלא הגיוני, המבוסס על חתימה של ילדה, והצילה את המשפחה מהצרה שנפלה עליהם.

     

    צניעות ופשטות

    כשחושבים על הרבנית דבורה, יש שנזכרות באישה אלגנטית עם התיק הכבד שהייתה נוסעת כל הזמן בטרמפים. למרות תפקידה הבכיר בארגון 'נשי ובנות חב"ד', מעולם לא הסכימה להשתמש בכספי הארגון לצרכיה או לנוחיותה. לכל מקום נסעה ברכבות ובטרמפים. מעבודתה כמזכירה רפואית בבני ברק אל כפר חב"ד וממנו בחזרה לתל אביב. לא חסה על זמנה, כוחה או כבודה.

    כיושבת ראש הארגון מעולם לא חשבה שתפקידה מסתיים בכבוד וגם לא בתפקידים חשובים כמו לנאום או לדבר עם מנהלים או לתת הוראות. היא עשתה כל מה שהיה צריך לעשות, וזה כלל גם לסחוב כיסאות כשצריך, או לרוץ לדואר עם ערמת מעטפות.

    בצעירותה גרה תקופת–מה בניו יורק, שם ניהלה את תיכון "בית רבקה" בקראון הייטס. גם שם פעלה בנחישות ובפשטות למען התלמידות.

    "באחד הימים," מספרת אחת התלמידות, "ראינו את המנהלת בוטמן נכנסת באמצע יום לימודים לאחת מחנויות הבגדים ברחוב. לא הבנו; עכשיו המנהלת קונה בגד? באמצע יום עבודה? מאוחר יותר התברר לנו שהיא הלכה ללוות מהמוכר כסף כדי לשלם למורות. כי גם כשלא היה תקציב, היא לא רצתה שתהיה מורה שלא תקבל מה שמגיע לה"…

    לבנות המסיימות כתבה, כשהיא מביעה את אמונה בהן:

    "דענה שעליכן מוטל חוב גדול. כל אחת מכן היא בבחינת נר שצריך להאיר. אלו תלמידות בית הספר גבוה 'בית רבקה'! כלים חזקים וטובים לשאיבת התורה לאחרים".

     

    משפחתיות חמה

    הרבנית הייתה דוגמא חיה למשפחתיות. "משפחה לפני הכל" ו"דם איננו מיץ עגבניות" היו כללי יסוד אצלה. היא שיננה אותם לבנות המשפחה וגם לנשים המסורות והצדיקות שעבדו איתה ותחתיה בארגון נשי ובנות חב"ד. צריך להתמסר, אבל אסור לשכוח את הבית.

    כל מי שזכתה להתארח אצלה, מתארת אירוח מושלם, בעריכה נאה, כלים אמיתיים כמובן, מצעים ריחניים ואוכל מושקע כשהיא תמיד זוכרת לפנק כל אחד ואחת במאכל האהוב במיוחד.

    את המפגשים המשפחתיים הייתה מארגנת זמן רב מראש באותה התמסרות של הכנס השנתי, מודיעה מראש ומבקשת לא לקבוע כלום לתאריך הזה, דואגת עד לאחרון הפרטים.

    גם במשפחה המורחבת לא ויתרה על השתתפות בשמחות, גם אם לא תמיד היה נוח, וגם כשמדובר בקרובים קצת רחוקים. תמיד זכרה והשתתפה, הביאה מתנה וברכה. לא התעצלה. נסעה והגיעה, ישבה וניחמה.

    כאמור, מדי שנה זכתה להקריא את מכתבו של הרבי לכנס 'נשי ובנות חב"ד' הארצי. כל כך הרבה מאישיותה התבטאה באותן דקות ספורות ויקרות, כאשר קראה את מכתב הרבי מתוך רגש פנימי עמוק שהתפרץ החוצה. התקשרותה החזקה לרבי, הפשטות שלה, האצילות והטיפוח האלגנטי שלא ויתרה עליו, היו חלק מהסממנים שאפיינו אותה. כך גם בעשייה ובפעילות שלה – היה לה כל כך חשוב שגם חיצונית הכל ייראה טוב ונאה. הרגישות והלבביות. התפקיד אותו נשאה על כתפיה באחריות מלאה…

    ה', בכנס הקרוב, עוד השנה, תן לנו לראות אותה, עולה לקרוא גם הפעם את המכתב הטרי שהתקבל מידיו של מלך המשיח למשתתפות הכנס השנתי בבית המקדש השלישי, אמן!

    באדיבות: מגזין עטרת חיה

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.