אין כמו מבצע נש"ק, נכון? מבצע כל כך נשי, כל כך שלנו, כל כך אפשרי. הוא נמצא בכל תיק ובכל כיס. גם אם אין לך אפשרות להתפנות במיוחד לשעה־שעתיים של חלוקה, עדיין תוכלי תוך כדי הסידורים והקניות של ימי חמישי, להגיע ללא מעט נשים – כן ירבו.
איתנו שלוש נשים שלא מוותרות על הזכות לחלק ערכות הדלקת נרות לנשים. שלושתן, ברוך ה', שופעות סיפורים.
הראשונה היא הגברת אסתר רוכוורגר מראשון לציון, שלא מוותרת על היציאה השבועית מאז שהתחיל המבצע בשנת תשל"ה. השנייה היא ענת בצלאל מירושלים, שמאז ששמעה על המבצע. גם היא כבר מוכרת בכל רחבי ירושלים. השלישית חיה ישראלי, גם היא ירושלמית המחלקת נש"ק מאז שהיא ילדה. הישארו איתנו.
נר מעלה זכרונות
נר שבת מטבע הדברים מעורר את הנשמה. לא חסרים סיפורים המעידים על כך.
אסתר מספרת: "באלול תשל"ד הגיעה עלייה מרוסיה לארץ הקודש. עברנו בין הבתים, פשוט דפקנו וחיכינו שיפתחו לנו.
באחת הדלתות פתחה לנו אישה מרוסיה, שמעה מה אנחנו רוצות, נכנסה הביתה והשאירה אותנו לחכות בפתח הבית. חיכינו והיא לא חוזרת. שאלנו את עצמנו האם להישאר ולהמתין לה, בכל זאת יום שישי ורצינו להספיק נשים נוספות. כשכמעט התייאשנו, היא חזרה פתאום עם קנדלברה ישנה. מתברר שהיא עלתה ל'בוידם' ונברה שם לחפש את מה שהורישה לה סבתהּ. רצתה לשאול אם לזה התכוונו כדי לדעת אם להדליק"…
ענת מתרגשת כשהיא מספרת: "באחד הקניונים שאני מרבה לחלק בו נרות שבת, ישנה מוכרת מבוגרת. היום אנחנו בקשר מצוין, אבל בפעם הראשונה שהגעתי, היא כל כך התרגשה. סיפרה לי שזכתה לפני שנים להיות אצל הרבי מה"מ, לעבור בחלוקת הדולרים ואפילו קיבלה מהרבי הוראה להדליק נרות שבת. היא הספיקה בינתיים לעלות לארץ ישראל ולשכוח. היא לא שומרת (כלפי חוץ) כלום, והכניסה שלי אליה עם הנרות הזכירה לה בבת אחת הכל".
חיה משתפת בהתרגשות: "כשהייתי נערה צעירה, עמדתי פעם במקום מרכזי, והצעתי לנשים נרות שבת. אחת מהן הייתה חיילת צעירה, אחת מני רבות שלא הייתי זוכרת דקה אחר כך, מן הסתם. רק שהיא חזרה, נעמדה לידי בעדינות, וכשראתה שאני פנויה התעניינה ושאלה שאלות רבות. היא הייתה ממש נרגשת, והשאלות שלה היו אמיתיות. היא פשוט רצתה לדעת איך עושים את זה, והכי טוב.
נשארנו בקשר. היא המשיכה להתעניין, הגיעה לשיעורים והתוועדויות, התארחה בשבתות ובסיום המסלול הצבאי, עברה למדרשה לבעלות תשובה. היום יש לה בית חסידי, ב"ה, ומחלקת בעצמה נש"ק…
שנים אחר כך סיפרה לי שהייתה באותם ימים בסערת רגשות ובלבול נוראי. הנרות שהגשתי לה היו עבורה כמו קרש הצלה בים סוער, היא ממש נתלתה בהן".
נרות ממיסים בירוקרטיה
אם כבר מדברים על זכרונות, לאסתר יש כמה סיפורים המראים עד כמה נשים זוכרות את הנשים המחלקות, ועד כמה זה נחרת בהן.
"יום כיפור אחד נכנסו לבית הכנסת שלנו ארבע בנות שהשתדלו מאוד לבוא בצניעות. הן לבשו מכנסיים ארוכים וחולצה לבנה ונשארו לעמוד ליד הפתח. מכיון שהייתי קרובה, ניגשתי אליהן בלי מילים, פתחתי להן מחזורים והראיתי להן איפה החזן אוחז.
בסיום התפילה הן אמרו: 'אנחנו מכירות אותך! מכיתה א' היינו מקבלות ממך נר כל יום שישי, ועד היום אנחנו ממשיכות להדליק, ב"ה'.
בפעם אחרת הייתי צריכה לנסוע בדחיפות לקרית גת. יומיים אחר כך בתי הייתה צריכה להתחיל ללמוד בכפר חב"ד, אך עדיין לא הוצאתי לה אישור לימודי חוץ. מיהרתי למשרדי העירייה מתוך תקווה שאספיק להוציא את האישור מהר ולהגיע בזמן לאוטובוס לקרית גת. הפקידה הודיעה לי שהיא בדיוק יוצאת עכשיו להפסקה, ועלי יהיה להמתין. לא ידעתי מה לעשות.
באותו רגע שמעתי קולה של פקידה אחרת קורא לי מחלון סמוך: 'בואי, אני אעשה זאת עבורך'. מיד היא מתחילה למלא לי את הטופס. התפלאתי. למה שפקידה עמוסה תתנדב כל כך בקלות לקבל על עצמה תפקיד של מישהי אחרת? כשסיימה לטפל בענייני, חייכה. 'אני מכירה אותך', אמרה, 'את חילקת לי נרות בכל שבוע כשהייתי בבית הספר היסודי'"…
לא רוצה!
מה עושים כשנשים מסרבות לקבל?
לאסתר יש משנה סדורה בנושא: "כשאישה מסרבת לקבל נש"ק, יש כמה הסברים שאפשר לתת, אותם שמעתי במשך השנים:
היה בחור שהתקרב לחב"ד, והחליט להזמין את כל הכיתה שלו לשבת בכפר חב"ד. אחת מבנות הכיתה הייתה מדריכה בתנועת נוער נחשבת ובעלת דעות מאוד קיצוניות. היא התארחה אותה שבת בביתו של הרב זלמן גופין. כשהגיע הרגע להדליק נרות, סירבה. אמר לה הרב: 'את הרי דוגלת בשוויון. אבל בפועל את לומדת בגימנסיה יוקרתית, במגמה ריאלית, לבושה בבגדים ממותגים. במה בדיוק את שווה לבנות משכונות עוני?
כרגע מציעים לך פעולה של שוויון אמיתי. בדיוק באותו רגע, כל הנשים והבנות מכל השכבות, עושות בדיוק אותו מעשה ומדליקות את אותה נשמה. ללא כל הבדלי מעמדות. מה יותר שוויוני מזה?' הבחורה התרשמה מאוד מההסבר המנומק שלו. מאז לא הפסיקה להתעניין והיום היא שומרת תורה ומצוות במלואן, ב"ה.
"עוד דבר שעובד בדרך כלל: אני שואלת אחת כזו שלא מעוניינת, 'מתי מדליקים נרות?' היא כמובן מחפשת על הערכה את השעה המתאימה. אז אני מסבירה שלא התכוונתי בכלל לשעה, אלא לרגע המיוחד בו אנחנו עוברות מהחול אל הקודש. כשאת מדליקה נר, את עולה מן החול אל הקודש. זו אולי נראית פעולה פשוטה וגשמית, אבל זה מה שמעלה את כל הדברים היומיומיים שלך למקום גבוה יותר. כשאישה מסתכלת ככה על הדלקת הנר, היא הרבה פעמים חוזרת בה ולוקחת".
לענת גם יש תשובה כמעט קבועה לסרבניות: "כבר קרה לי שמישהי אמרה לי 'הדתה! מה זה, מה אתם עושים פה!' היו שאמרו לי 'אני לא מדליקה נרות שבת'. אני תמיד משיבה בפליאה: 'מה זה לא מדליקה, איזה מין דבר זה? תדליקי נרות שבת!' אז יש כאלה שעונות לי 'טוב, בשבילך נדליק נר'. אני אומרת מיד: 'זה לא בשבילי, זה בשבילכן! זה האור בבית שלכן!'"
חיה פחות מסתדרת עם סירובים, והם אכן מחלישים את רוחה. מה שמחזק אותה מאוד, הוא סיפור ששמעה כשהייתה נערה בבית הספר העל־יסודי.
הביאו בעלת תשובה להתוועד איתן. היא סיפרה על מקרה בו הציעו לה נרות שבת, והיא זרקה אותם חזרה. אחר כך היא כל כך התביישה מעצמה, שזה היה הצעד הראשון בתהליך התעניינות שהביא אותה לחזור בתשובה! עד היום חבל לה על החב"דניקית שלא יודעת מה קרה בסוף מהנרות שהושלכו אליה בביזיון כזה. "כשאני נתקלת בסירוב תקיף, אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה" אומרת חיה. "מקווה שזה יסתיים כמו בסיפור, אלא שרק אני לא יודעת מה נפעל מהסירוב הזה שזכיתי לקבל"…
לדווח לרמטכ"ל
לסיום, אסתר נזכרת במקרה מרגש על חשיבות הדיווח לרבי אודות מבצע נש"ק:
"לקראת אחת השבתות, הודיע הרבי שכל אחת תתקשר לעדכן על כמה נשים היא השפיעה להדליק נרות שבת. הרגשנו שיש לרבי איזה מהלך שמיימי בזה.
באותם ימים זה לא היה פשוט; היו צריכים להתקשר דרך מרכזיה בינלאומית, להזמין קו, אך כל הזמן הטלפון היה תפוס. ברור, כל הנשים מכל העולם מתקשרות יחד לדווח לרבי. היה זה ערב שבת קצר, שבת נכנסה מוקדם, ואנחנו מנסות ומנסות להשיג את המזכירוּת, ולא מצליחות. הגיע מצב כזה שהמרכזנית כבר ריחמה על הנשים הרבות שמתקשרות ופשוט ביקשה: תנו לי את השם והמספר וכשיענו אני כבר אעביר את הכל…
לשבחה של אמי ייאמר, שגם אני וגם אחותי היינו מורות והיא הייתה מכינה את כל השבת לבדה. כשהיינו מגיעות מהעבודה, היינו מנקות את הבית ושוטפות כלים. באותו יום שישי לא הספקנו כלום, מאחר והיינו כל הזמן עסוקות בניסיונות להתקשר. ביקשנו את סליחתה והיא אמרה שזה בסדר, אבל שנכניס גם אותה לדיווח, כי מי מאפשרת לנו לצאת למבצע נש"ק ומוותרת על העזרה?!
ועוד סיפור: תקופה מסוימת לימדתי בכפר הנוער הדתי. היתה זו חטיבת ביניים אזורית אליה הגיעו תלמידות מכל האיזור של כפר חסידים, רכסים, תל חנן, נשר וקרית טבעון. בבית הספר למדו גם ילדות אקסטרניות שהגיעו מבתיהן מידי יום, וגם בנות פנימייה.
פעם בשבועיים, ביום שישי שלפני שבת חופשה, היו הבנות מהפנימייה יוצאות מוקדם, ואני הייתי נשארת עם ארבע־חמש בנות בכיתה. ביקשתי רשות מהמנהל והייתי יוצאת לגנים בסביבה ולבתי ספר, מסבירה להן על הדלקת נר שבת, על האפשרות שלהן להיות כמו רבקה אמנו שהדליקה כבר בגיל שלוש. תמיד היו לי נרות, מטבעות וסמלים מיוחדים לחלק להן.
ביום ראשון, כשהבנות מהפנימייה עדיין לא הגיעו, שוב היינו כיתה קטנה מאוד, ואני ניצלתי את הזמן כדי לחזור אל הכיתות והגנים ולשמוע מהן מי הדליקה נרות השבת.
לימדתי בכיתת חטיבה, והחדרתי בבנות הרבה חסידות וסיפורים שונים; חלק מהן גם השתתפו ב'מבצע נש"ק'. הן היו יוצאות בכוחות עצמן ומחלקות, ואני הייתי מדווחת עליהן לרבי.
בסוף השנה רציתי מאוד לקחת את התלמידות שלי לשבת בכפר חב"ד, כדי שיטעמו קצת את טעם החסידות. שלחתי מכתב לארגון נשי ובנות חב"ד הארצי, בראשותה של חנה סגל ע"ה, ובקשתי שיעזרו לי לארגן שבת כזו בכפר.
חנה סגל ענתה לי במכתב שב"ה יש כל כך הרבה ביקוש לשבתות האלו, וכי קיבוצי ה'שומר הצעיר' מילאו כבר כל בית פנוי. אך מכיון שהבנות שאני מביאה הן דתיות, שומרות שבת, אולי אוכל לבקש מהרב חפר שיארח אותן בפנימייה של 'בית רבקה' שהיתה אז עדיין בכפר־חב"ד א', ואמצא להן מרצה טוב, יחד עם סיור בכפר וכו'.
בסוף המכתב כתבה חנה ע"ה: עכשיו נפתרה לי תעלומה. קיבלנו מכתב מהרבי לבנות מכפר פינס הפועלות במבצע נש"ק, ולא הבנו מי אלה… עכשיו אוכל להעביר לך את המכתב.
המכתב שלה כל כך ריגש אותי. קודם כל, שהרבי ענה על הדיווחים ששלחנו, ומה שלמדתי ממנו הוא: שהרבי רוצה שנעבוד באופן מסודר, ולכן שלח את המכתב לארגון הראשי. כל הפעילות שלי טובה, אבל צריך לפעול דרך המפקדה הראשית, נשי ובנות חב"ד, כפר־חב"ד. בבית שז"ר ישנה מפה של ארץ ישראל ובה דולקות נורות בכל מקום בו מתקיימת פעילות יהודית. איך יידעו להדליק את הנר של כפר פינס אם לא אדווח להן?"
באדיבות: מגזין עטרת חיה
