• פסיכותרפיה בראי החסידות – פרשת אמור

    הגדלה

    אינה דומה הקרבה פיזיולוגית להקרבה נפשית. רעיון מרתק לפרשת השבוע. מאת מישאל אלמלם. לקריאה

    שלום לכולם:

    השבוע נקרא בתורה את פרשת אמור. בפרשתנו מצווה אותנו התורה על שני קרבנות 'מנחה' שהוקרבו במקדש: 'מנחת העומר', שהוקרבה בפסח, ו'מנחת שתי הלחם', שהוקרבה בחג-השבועות. הקרבת קרבן ה'עומר' התירה את אכילת היבול החדש של התבואה, שכן קודם הקרבתו אסור היה לאכול 'חדש' – תבואה חדשה. הקרבת 'שתי הלחם' בחג-השבועות התירה את הקרבת המנחות מהתבואה החדשה.

    אלא שיש הבדל בין שני האיסורים: אם הוקרבה מנחה מתבואה חדשה לפני העומר – היא פסולה, ואילו אם הוקרבה קודם להקרבת 'שתי הלחם' (אף שלכתחילה הדבר אסור) – היא כשרה בדיעבד.

    להבין את המניע מאחורי הבחירות שלנו:

    ישנם מספר הסברים הלכתיים להבדל זה, אך ניתן להסביר זאת גם ברובד הפנימי יותר, בהבנת המשמעות הרוחנית שיש בכל אחד משני הקרבנות הללו.

    'מנחת העומר' נעשתה משעורה ו'שתי הלחם' מחיטה. השעורה מוגדרת 'מאכל בהמה', ואילו החיטה היא 'מאכל אדם'.

    הקרבתם על המזבח מסמלת את הקרבתם של החלקים השונים בנפש האדם לקב"ה. מנחת העומר המובאת ממאכל בהמה-שעורים, מסמלת את הקרבת החלקים המדמים בנפש את הצדדים הגשמיים 'בהמיים שבנו', בחסידות מכונה נפש זו 'הנפש הבהמית', לקב"ה. ואילו 'מנחת שתי הלחם' המובאת ממאכל אדם-חיטים, מסמלת את  הקרבת החלקים המדמים את הצדדים הרוחניים-אנושיים שבנפש האדם. בחסידות מכונה נפש זו – 'הנפש האלוקית'.

    משמעות הדברים היא שכאשר נישאל ונידרש לתפקיד חיינו כל אחד ואחת על ייחודיותו וכישרונותיו, נצטרך להביא לידי ביטוי את החלקים השונים שבנו במילוי התפקיד הייחודי לנו.                      

    כלומר: הדגש במימוש עצמי הנו בהנכחת השלם שבנו הגדול מסך חלקיו במרחב החיים. פעולה זו מתבצעת באופן טבעי בהתגייסות מקסימלית למילוי התפקיד הייחודי לנו.

    כאשר החלקים המדמים את ההיבטים הפיזיולוגים בנפש גרידא מקבלים ביטוי במרחב החיים, נמצא את עצמנו לרוב בהתמודדות יומיומית עם מילוי צרכינו ואט אט נשקע בהם והם יהוו חלק משמעותי מחיינו. לעומת זאת כאשר ניתן ביטוי ומרחב מחיה גם לחלקים ולצדדים הנפשיים הרוחניים שבנו בשגרת היום יום, נמצא את עצמנו מקדשים את החומר ומתעלים אותו למשמעות הייחודית אותה אנו מעניקים לו ושלשמה הוא נברא במילוי צרכינו הפיזיולוגיים.

    הדבר נכון גם לאופי התפקיד אותו אנו נושאים בחרדת קודש בחיינו ומקדישים עצמנו לו במסירות אין קץ, תוך אמונה שלימה שזוהי שליחות חיינו!

    בחירת תפקידנו בדרך כלל נשענת על רבדים נפשיים הזקוקים להכרה ולביטוי עצמי בתוכנו, משמעות הדבר הנה שכאשר נידרש לתפקיד כל שהוא נחפש בתפקיד זה באופן לא מודע כמובן, את הצרכים השונים הקיימים בנפשנו הדורשים את העיבוד הנפשי רגשי דרך אותו תפקיד.

    הדבר נכון לכל רבדי העיסוק במרחבי החיים המקבלים ביטויים בנפש האדם החל מרפואה גוף-ונפש, עובר בחינוך והוראה וכלה בטכנולוגיה חדשנית.

    מה שמזמין אותנו להתבוננות מעמיקה וחשיבה אובייקטיבית לגבי התאמתנו לתפקיד ואופן ביצועו במקום (עולם), בזמן (שנה), ובסיטואציה (נפש) הנכונים לנו. הדברים אמורים במצבים בהם אנו נפגשים עם אנשים טובי לב המעוניינים להיטיב עם החברה כאשר בראש מעיינם ניצבת השליחות הייחודית להם אותם הם מגדירים שליחות חיינו!

    לצד רצון, טוב לב ומסירות אין קץ, נמצא לפעמים אנשים שההשגחה האלוקית הפרטית זימנה להם התמודדות זו או אחרת בדרך כלל אישית או במרחב שבין האישי לבין אישי.

    ניקח לדוגמא עמותות עזרה ומרפא שקמו על ידי אנשים שהתמודדותם האישית עם יקיריהם הביאה אותם להפוך את עיסוקם האישי לשליחות חייהם. אם זה עמותות לנוער בסיכון, עמותות להתמודדות עם מחלת הסרטן, עמותות לנזקקים, עמותות לנפגעי טראומה שונים, ועוד..

    תופעה זו לצד היותה מבורכת ומעוררת השראה הערכה והתפעלות, מצריכה מאתנו התבוננות מעמיקה איזה צורך היא ממלאת בנו? ומדוע בחרנו להתעסק בה במקום ספציפי, בזמן ספציפי ובסיטואציה ספציפית זו?, זאת על מנת שביצוע השליחות אותה בחרנו למלא תתבצע על הצד הטוב ביותר.

    כאשר העיסוק סביב השליחות אותה ייעדתי לי מבוסס על מתן שירות מקצועי ואנושי כלפי הצורכים אותו, אזי התועלת וההנאה שיפיקו מקבלי השירות הנה מיטיבה ויעילה. לעומת זאת כאשר העיסוק סביב מתן השירות ניתן באופן בלתי מודע כמובן, אך כפיצוי רגשי ונפשי לחוויות נפשיות רגשיות ולפעמים אף טראומטיות אותם עברו נותני השירות, אזי נחשף לעיתים להתערבבות רגשית לצד שירות מקצועי של נותני השירות כלפי האנשים אותם הוא אמור לשרת ולהעניק להם את המזור לבעיותיהם, מה שלא אחת יוצר סיבוכים מיותרים.

    לדוגמא: אדם פוסט טראומטי המבקש להעניק טיפול פסיכולוגי לנפגעי טראומה, כל עוד הוא לא עיבד את החלקים השונים של הטראומה אותה הוא עבר וחווה בחייו, בטיפול פסיכולוגי מותאם. גם אם למד והשתלם במקצועות הטיפול, עדיין נוכל לראות את ההשלכות השונות בתוך חדר הטיפולים העוברים ממנו כלפי מטופליו בשל העדר עיבוד רגשי לחוויותיו הטראומטיות אותם הוא עבר והיה אמור לקבל בטיפול מותאם!

    'המרדף אחר האושר':

    כריסטופר פול גרדנר הוא יזם, סופר ונדבן אמריקאי. כריס כתב את סיפור חייו בספר העונה לשם 'המרדף אחר האושר' בו הוא מתאר את מסכת חייו כעני מרוד וכחסר בית (הומלס) הרודף אחר האושר בניסיון להכניסו אל חייו. ישנה סצנה בספר בה כריס ובנו משחקים בכדורסל, "הבן אומר לאביו שהוא הולך להיות מקצוען" וכריס מפטיר לבנו ב'שפה יבשה' אוקיי, ובכך מטיל ספק בחלומו. הוא ממשיך ואומר לבנו -"אתה בוודאי תהיה באותה רמה כמוני כך זה עובד אתה יודע הייתי מתחת לממוצע כך שבסופו של דבר גם אתה תגיע לאותה רמה בערך. תצטיין בהרבה דברים רק שלא בזה, אני לא רוצה שתשחק בכדור הזה כל היום וכל הלילה טוב? "

    בנו, מרוקן מהאנרגיות איתם התהלך בדמיונו והתמלא מהם כרודף אחר חלום חייו, אומר לאביו אוקיי ומשליך את הכדור לצד בתסכול ובחוסר שביעות רצון. כריס חש באכזבתו מבין ועומד על טעותו חוזר בו מדבריו ואומר לבנו: "לעולם אל תיתן לאף אחד לומר לך שאינך יכול לעשות משהו. אפילו לא לי, בסדר? "

    בנו עונה לו אוקיי וכריס ממשיך: "יש לך חלום אתה צריך לשמור עליו, כשאנשים אינם יכולים לעשות משהו בעצמם הם ירצו לומר לך שאתה לא יכול לעשות את זה גם, אם אתה רוצה משהו לך והשג אותו, נקודה".

    הצורך במימוש עצמי  בא לידי ביטוי בתשוקה של בנו להיות שחקן כדורסל מקצועי, הוא מבטא את תשוקתו במשחק עם אביו.

    התשוקה של בנו להיות מקצוען נובעת מתמימות ילדית אותה ביטא בפני אביו, תשוקה זו הינה ההנעה הפנימית המבטאת מוטיבציה ותשוקה למימוש עצמי.

    ברגע שאביו אומר לו 'אתה בוודאי תהיה באותה רמה כמוני' הוא כיבה את התשוקה הפנימית הבוערת בבנו, כך  שגורם יכולת ההנעה הפנימית שלו והמוטיבציה ירדו פלאים ובכך יצר מצב אצל בנו, בו יכולת מימוש העצמי שלו נפגעה והתערערה.

    הזיכרון והחשש של כריס מהכישלון העצמי שלו הדהד אצלו מחשש שגם בנו לא יצליח כמוהו, מה שגרם לו באופן לא מודע לשחזר את החוויה האישית שלו לכריסטופר בנו כחלק מהצורך להגן עליו.

    התסכול והאכזבה של הבן מדברי אביו והבעתה בהשלכת הכדור הצידה, החזירה את אביו למציאות ועוררה בו את תחושת התסכול אותה חש הוא כאשר אשתו פקפקה ביכולותיו שלו כאשר רצה לממש את עצמו בשטח העבודה. מה שגרם לו להתחרט על דבריו ולנסות לשנות את המצב.

    בדבריו לבנו: "לעולם אל תיתן לאף אחד לומר לך שאינך יכול לעשות משהו. אפילו לא לי", מנסה כריס להשיב לבנו את האמון בעצמו וביכולותיו להצליח בכל אשר רק יבחר.

    הוא משקף לבנו את משמעות הדברים כפי שנחוו אצלו כאשר אמרו לו שהוא לא יצליח להגשים את חלומותיו, ומסביר לו מה משמעות הפנימית כאשר מישהו מפקק ביכולתך, "כשאנשים אינם יכולים לעשות משהו בעצמם הם ירצו לומר לך שאתה לא יכול לעשות את זה גם".

    ואז מגיעה נקודת המחץ בדרך להשיג הנעה פנימית אצל בנו, בכך שהוא אומר לו: " אם אתה רוצה משהו לך והשג אותו, נקודה". כריס מעורר אצל בנו את המוטיבציה להשגת מימוש עצמי, בכך שאין דבר שהוא בלתי מושג!

    לפעמים הורה משתמש ב-'הגנות' בלתי מודעות, כחלק מן הצורך לשמור על יקיריו, רק שבה בעת הוא לא מודע לכך שבעצם הוא מגן על עצמו מפני חששותיו שלו. זהו גורם מספר אחת המעכב בדרך להשגת מימוש עצמי, כאשר האמון הפנימי בעצמי נפגע ורמת המוטיבציה יורדת פלאים.

    אמנם כאשר הוא מניח בצד את רגשותיו ומפנה מרחב מאפשר ליקיריו להאמין ביכולותיהם ובדרכם להשגת מימוש עצמי, הוא יוצר בערה ותשוקה פנימית בדרך להנעה עצמית להשגת מימוש עצמי.

    אירוע חיים כזה או אחר גורם לנו לפעמים לשחזר ליקירנו את החוויה אותה חווינו כאשר מישהו פקפק וערער אי פעם על יכולתנו בבואנו לבחור לממש את עצמנו בחיים, מה שמציב אותנו בעמדת ההורה 'המשבית שמחות', זה שאף פעם לא מאמין בילד שלו, אף פעם לא מפרגן לו, אף פעם לא סומך עליו, מה שכאמור מוביל לחוסר אמון של ילדנו בעצמם ובבחירות שהם אמורים לקבל בחייהם ומקשה על התפתחות עצמאית ומימוש עצמי.

    מימוש עצמי חייב להישען על האמון המוחלט שלי בעצמי וביכולתי לממש את עצמי כפי שאני רואה את עצמי. כאשר אני מקבל אישור לכך גם מהסביבה הקרובה אלי בדמות המבוגר המשמעותי בחיי והאחראי דוגמת הורים, הנותנים בי אמון מלא ובבחירותיי ואף מעצימים את בחירותיי, הם מעניקים לי  תחושת ביטחון קיומית ומכאן הדרך למימוש עצמי בטוחה מתמיד.

    בסצנה זו ישנה גם סגירת מעגל של האב כריס עם עצמו, כאשר הוא מאשר לבנו ויוצר עבורו את המרחב המאפשר לבחירותיו בחיים בדרך למימוש עצמי, בכך הוא בעצם מעניק את האישור לעצמו ולבחירות אותם בחר בחייו.

    במילים: "אם אתה רוצה משהו לך והשג אותו, נקודה". מאשר כריס לעצמו שכל מה שעשה עד כה עבור עצמו ועבור בנו נשען על אותו אמון מלא בצדקת דרכו ובפוטנציאל הגלום בו להשיג ולממש את עצמו דרך חלום חייו. כך שהדבר המתבקש כאן הוא האישור לבנו לזכות גם הוא לקבל את אותו האישור לו השתוקק כריס בעצמו כל חייו ולאפשר גם לבנו להשיג את מה שהוא חולם עליו בדרך למימוש עצמי.

    דרך אותו צורך רגשי לא פתור עליו מדבר כריס בתחילת הספר כשהוא מציג את עצמו הוא אומר כך: " אני כריס גרנדר, פגשתי את אבי לראשונה שהייתי בן 28 , והחלטתי בליבי כשהייתי ילד , שכשיהיו לי ילדים , ילדיי ידעו מי אביהם".. הוא בעצם מגן על ילדו כריסטופר באופן לא מודע ומשחזר אחת לאחת את חוויותיו כילד שננטש על ידי אביו ולא זכה להורה משמעותי שיאמין בו ויפתח אצלו את הרצון הפנימי למימוש עצמי. בדרך בה הוא נקשר אל בנו הוא רואה את עצמו כ'כריסטופר' הילד הקטן המפוחד והמבוהל הזקוק לאבא מגן וחזק.

    כאשר בנו מביע את מורת רוחו מדבריו של אביו אודות חלומו להיות מקצוען בכדורסל, הוא בעצם מעורר את כריס חזרה למציאות העכשווית בה המילים שיצאו מפיו הנם ביטוי לחששותיו שלו  עצמו כאמור כילד מבוהל שלא זכה לתמיכה מצד אביו הנעדר מחייו לכל אורך שנות ילדותו ובגרותו, ובכך הוא בעצם פוגע בחלומו של בנו כעת להיות מי שהוא רוצה באמת להיות.

    מה שהביא את כריס לידי שינוי תודעתי ובעצם לסגירת מעגל עם עצמו הנה ההבנה שזה בדיוק מה שהוא חווה כעת בחייו, תחושת חוסר אמון עמוק הנעדרת מחייו ולא מאפשרת לו לממש את עצמו, וכחלק מהצורך לחוש ביטחון עצמי ולהאמין שהוא יכול ומסוגל להשיג ולהגשים את חלומותיו בדרך למימוש עצמי הוא חייב לאשר לבנו את הצורך הקיומי הראשוני למימוש עצמי, תחושת ביטחון קיומי המלווה באמון עצמי ובתחושת מסוגלות עצמית להשיג כל רק אשר יחלום..

    בסצנה זו חולל והביא כריס למפנה המיוחל בחייו שלו ובחיי בנו בכל הנוגע להשבת האמון בעצמו ובדרך למימוש עצמי של חייהם.

    הדרך להשפעה על הזולת מתחילה בעבודה עצמית:

    זוהי אם כן הסיבה שאם הוקרבה מנחה מתבואה חדשה לפני העומר – היא פסולה, ואילו אם הוקרבה קודם להקרבת 'שתי הלחם' (אף שלכתחילה הדבר אסור) – היא כשרה בדיעבד.

    השלב הראשון הוא עבודה עצמית: תקופת המעבר שבין יציאת מצרים לבין מתן תורה הזמן בו מקריבים את מנחת העומר, מהווה את שלב העיבוד הנפשי רגשי לחוויותינו.                                                       

    העבודה על 7 המידות בנפש האדם שבנו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות, לכל מידה יש משמעות ייחודית בנפש האדם כפי שנתבארו בתורת החסידות) איך שכל אחת כלולה משבע המידות השונות ותיקונם במשך 49 יום עד יום מתן תורה.                                                      שלב זה הנו השלב בו הותרה רק אכילת התבואה החדשה. כלומר ההזנה הנפשית האישית שלנו בעבודה עצמית על מידות נפשנו, זהו הטיפול האישי אותו אנו מעניקים לעצמנו במטרה לעבד את החוויות הטראומטיות שלנו מיציאת מצרים.

    לכן כל עוד לא עברנו את השלב הראשוני של עיבוד החוויות הטראומטיות האישיות שלנו, אין באפשרותנו להעניק סיוע מקצועי משמעותי לזולת המחפש מזור לנפשו מאותם אירועים איתם הוא מתמודד ולכן אף בדיעבד הקרבת מנחת העומר פסולה ואסורה באכילה. שכן זוהי שאלה של דיני נפשות על שלל השלכותיה על נפש האדם האמור לקבל שירות זה ממי שהוא עצמו מתמודד עם 'פצעיו' הנפשיים והרגשיים.    

    השלב השני הוא ההענקה ממה שיש לנו לאחרים: לאחר שעברנו את הטיפול האישי שלנו, אנו נמצאים במעמד ובמצב נפשי המאפשר אך גם מחייב אותנו להעניק ולתת ממה שיש לנו לאחרים. זהו השלב בו מתבצעת הקרבת מנחת לחם הפנים שלאחריו הותרה גם ההקרבה של התבואה החדשה.

    כלומר הנתינה ממני לגבוה בהקרבה של הצדדים המדמים והמאפיינים את האלמנטים  'הבהמיים שבנפש האדם', העלייה והבירור של הנפש לאחר בירור 7 המידות איך שכל אחת כלולה מ-7 , הציבה את האדם במקום בו הוא יכול גם להשפיע ולעזור לאחרים לעבד את חוויותיהם הנפשיות רגשיות ולהעניק גם להם מזור לנפשם.

    כאשר בשלב זה טרם הוקרבה מנחת לחם הפנים, אך העבודה האישית הנפשית והרגשית בוצעה, יש מקום להתיר את הקרבת המנחה אם הוקרבה מהתבואה החדשה, שכן הבירור האישי עם החלקים השונים שבנפש ובפרט העבודה עם החלקים הטראומטיים, מציבה את האדם במקום בו השפעתו על אחרים מיטיבה עמם.

    כך שלמרות שעדיין חסרה שלימות העבודה עם החלקים הרוחניים שבו, המבטאים את שלימות העבודה המקצועית לה הוא נדרש, עדיין אין זה פוגם בהשפעתו על הזולת שכן תמיד יוכל להוסיף ולהשתלם בעבודה זו ולהוסיף חלקים נוספים על ידיעותיו ומקצועיותו ברבדים שונים!

    ולכן עבודתו רצויה ומועילה אף טרם הקרבת מנחת לחם הפנים המבטאת את הקרבת החלקים הרוחניים שבנפש האדם ובכך מתירה את הקרבת התבואה החדשה.

    תמימות זכה וטהורה לעומת חוסר עבודה עצמית והשלכותיה:

    רבי משה חגיז, בספרו 'משנת החיים', כותב שהוא שמע את הסיפור הזה מאנשים מהימנים בצפת, שנכחו בשעת מעשה.

    באמצע המאה השש-עשרה עקר יהודי אנוס מפורטוגל לעיר הקודש צפת. לאחר שנים בהם נאלץ לקיים מצוות בסתר, הוא שמח לקראת הרגע בו יכל לשוב בגלוי לדת אבותיו.

    שנים לאחר-מכן הוא שמע בבית הכנסת דרשה של הרב על "לחם הפנים" אותו היו מקריבים בבית המקדש (ויקרא פרק י"ד, פסוקים ה'-ט'). הרב לימד את ההלכות השונות הקשורות בלחם הפנים, שוחח על המשמעות הרוחנית שבהקרבתו וציין כי כיום, בשל חטאינו נחרב בית המקדש ואיננו יכולים להעלות קורבן זה.

    היהודי לקח את הדברים ללב. כשהגיע הביתה, ביקש מאשתו להכין שתים עשרה חלות מיוחדות ביום שישי הקרוב. הוא העביר לה את כל ההלכות ששמע בדרשה: עליה לנפות את הקמח שלוש עשרה פעמים, ללוש אותו בטהרה ולאפות את הבצק היטב. הוא ציין שהוא עומד להקריב את החלות כמנחה לה' וכי הוא מקווה שבורא העולם יקבל את מנחתו ויאכל אותן.

    אשתו מילאה בנאמנות אחר בקשתו. בשעות הצהריים המוקדמות של יום שישי, כשאיש לא היה בבית הכנסת, הביא היהודי את החלות אל בית הכנסת. הוא שטח תפילה לבורא העולם שיקבל את מנחתו ויאכל את החלות הטריות ואף יהנה מהן. הוא הוסיף להתחנן בדמעות שליש כי קורבן זה יכפר על עוונות בני ישראל, לאחר-מכן הניח אותן בארון הקודש ושב לביתו בצעדים קלים.

    מאוחר יותר הגיע שמש בית הכנסת כדי להשלים את ההכנות לקראת השבת. כמדי שבוע, הוא פתח את ארון הקודש כדי לוודא שספר התורה נמצא במקום הנכון ומוכן לקריאת התורה למחרת בבוקר. כשפתח את הארון הופתע לגלות חבילה עטופה הוא פתח אותה וגילה שתים עשרה חלות ריחניות!

    הוא לא ידע מהיכן הגיעו החלות אך גם לא השקיע בכך מחשבה רבה הן נראו נפלא והדיפו ריח ניחוח והשמש החליט לקחת אותן הביתה.

    באותו ערב המתין היהודי בחוסר סבלנות לסיום התפילה. כשכולם עזבו את בית הכנסת, הוא ניגש בחיל וברעדה לארון הקודש ופתח את דלתותיו. החלות לא היו שם! הוא היה מאושר כל-כך. הוא מיהר הביתה וסיפר לאשתו כי אכן אלוקים לא בז לקורבנם הדל אלא קיבל את החלות ואכל אותן בעודן חמות!

    "הבה לא נתעצל" אמר לה, "את רואה שהוא אוהב את החלות שלנו. עלינו להשתדל לעשות זאת בכל שבוע, בדיוק באותה מסירות ודייקנות בה עשינו זאת בפעם הראשונה."

    התרגשותו דבקה גם באשתו והיא שיתפה פעולה בשמחה.

    בכל יום שישי בבוקר היא הכינה בנאמנות שתים עשרה חלות יפהפיות כשהיא מקפידה על כל פרט ופרט, גדול כקטן, וכל יום שישי אחר הצהריים הוא הביאן לבית הכנסת ושטח את תפילתו הכנה לבורא העולם.

    ובכל יום שישי אחר הצהריים היה השמש מגיע לאסוף בשמחה את החלות הטעימות, ובכל יום שישי בערב היה היהודי מפורטוגל מודיע בשמחה לאשתו ששוב נתקבלה מנחתם הדלה.

    כך המשיך הדבר שבועות וחודשים.

    ביום שישי אחד, נשאר הרב בבית הכנסת עד אחרי הצהרים, מאוחר מן הרגיל. היה זה אותו רב שנשא את הדרשה על "לחם הפנים", אותה דרשה שהעניקה השראה רבה כל כך ליהודי מפורטוגל. הוא ישב בבית הכנסת והכין את הדרשה אותה התעתד לשאת למחרת. להפתעתו ראה פתאום את אחד מאנשי קהילתו נכנס כשהוא נושא שתים עשרה חלות, הולך לארון הקודש ומניח אותן בתוכו. הוא נוכח לראות שהאיש לא מודע לנוכחותו, ושמע אותו ממלמל תפילות נרגשות לאלוקים, שיקבל את מנחתו וייהנה מן החלות.

    הרב הקשיב לו בתדהמה. בתחילה שתק, אך משהחל להבין מה מתרחש, התעורר בו כעסו. לבסוף לא הצליח למשול ברוחו וקרא בזעם: "עצור! טיפש שכמותך! כיצד אתה מסוגל לחשוב שאלוקינו אוכל ושותה? זהו חטא נורא לחשוב שאלוקים אוכל כמו בן תמותה פשוט! אתה חושב שהא-ל הוא זה שלוקח ואוכל את הכיכרות העלובות שלך? הרי זהו ודאי השמש שאוכל אותן!"

    באותו רגע נכנס השמש לבית הכנסת וציפה לקחת את החלות שלו כרגיל. הוא הופתע לראות את הרב ואדם נוסף עומדים שם. הרב פנה אליו מיד ואמר לו, "אמור את האמת! האם אתה נוטל מארון הקודש מדי יום שישי חלות טריות?"

    השמש הודה בכך מיד. הוא כלל לא היה נבוך. הוא לא יכול להבין מדוע הרב נסער כל כך ומדוע הוא צועק על האיש השני שנראה אומלל כל כך, אף שהכיר אותו וידע שהוא יהודי חסר השכלה אך כן וישר.

    משהמשיך הרב את דברי התוכחה שלו, פרץ האיש בבכי. הוא הרגיש נורא ואיום. לא זו בלבד שלא עשה מצווה כפי שחשב, אלא שנראה היה שהוא אף חטא בחטא גדול. הוא התנצל בפני הרב על כך שלא הבין נכונה את הדרשה על לחם הפנים והתחנן בפניו לסלוח לו. הוא עזב את בית הכנסת בבושת פנים ובייאוש. כיצד יתכן ששגה כל כך? מה עליו לעשות כעת?

    זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא. הוא אמר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.

    הרב לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י. "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים; לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה."

    הרב הלך הביתה וסיפר למשפחתו על כל מה שקרה. בשעת הדרשה בבוקר המחרת, כבר יצאה נשמתו כדי לשמוע דברי תורה בבית המדרש של מעלה, בדיוק כפי שניבא האר"י.

    שבת שלום ומבורכת לכולם

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.