י"ט כסלו, החג הגדול, היום בו אור וחיות נפשנו ניתן לנו. יום זה מתאים ביותר כדי להביא סיפורן של נשים שגילו את האור הגדול של תורת החסידות. המיוחד בסיפורים הפעם, שכל הנשים בכתבה נולדו וגדלו בחב"ד. קיבלו חינוך חבד"י ולמדו חסידות ברמות שונות החל מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. אף מושג לא היה חדש להן, ובכל זאת, היה רגע מסוים בו גילו לפתע את האור המיוחד של תורת החסידות, ועד כמה לימוד קבוע יכול לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה.

בזכותה של מקורבת
'חני מבית רבקה' היא הראשונה, וזה הכינוי שהיא בוחרת לעצמה למרות שכבר שנים רבות לא הייתה בבניין הגדול ההוא בכפר חב"ד. תקראו ותבינו למה…
"שמי חני. נולדתי במשפחה חב"דית, בקהילה יפה וחמה, ילדה שישית במשפחה. אין צורך לפרט על שם מי קראו לי, נכון? רמז לגילי המופלג: נולדתי הרבה לפני שהגיעו כל המושקות לחב"ד. בכ"ב שבט תשמ״ח הייתי ילדה קטנה.
כשסיימתי את בית הספר היסודי ועליתי ל'בית רבקה' בכפר חב"ד עברתי כמו כולן תהליך חברתי של הכרויות חדשות ומסעירות, ופרידה מהרבה חברויות ישנות. הכיתות הגדולות והמגוון של הבנות שהגיעו מכל מיני בתי ספר היו כר פורה לנערה שוחרת–חברה כמוני.
עם כל החברויות החדשות שנוצרו בינינו, תמיד היתה לכל בת איזו קבוצת שייכות בסיסית – הבנות שהגיעו איתה יחד מבית הספר היסודי; קבוצה שהכירה אותה עוד מהגן ושמרה לה אמונים, ובדרך כלל גם המשיכה להיפגש בהסעה או בשבתות.
היו גם בנות בודדות שהגיעו לבדן, ללא חברות מן העבר, וההשתלבות שלהן היתה פחות קלה. אלו שהגיעו לבדן, ומרקע לא חבד"י, היה קשה להן פי כמה.
לכיתה שלנו הצטרפה שירה. ילדה חברותית, נעימה חכמה, ושונה מאוד. בתחילה לא העפתי לכיוונה אפילו מבט. הייתי עסוקה כל כך בצורך למצוא לעצמי מקום טוב בכיתה, לפחות כמו זה שהיה לי ביסודי, וחיפשתי את ידידותן של הנערות המובילות והנחשבות בחברה.
בכיתה י' הלחץ החברתי כבר נרגע, פחות או יותר. הכרנו האחת את השנייה, ידענו כל אחת את מקומה והיינו פנויות יותר לפעילויות, ללימודים ולהכרות מעמיקה יותר עם בנות נוספות.
בשיעור חברה אחד חילקה אותנו המורה לזוגות על ידי גורל, ואני שובצתי עם שירה. לא הייתי בגיל שמושכים בכתף ועושים פרצוף, אבל באמת הרגשתי שאין לי שום דבר משותף איתה. אינני יודעת אם זו הייתה המטרה של המורה, אבל בעקבות הפעילות, הקשר העמיק קצת יותר. גיליתי מישהי מעניינת, עם חשיבה שונה ודעות מעניינות על כל דבר בעולם.
בכיתה י״א עברתי תקופה של בלבול רציני. הגיל, הרבה ויכוחים עם אמא שלי ועם מחנכת קשוחה שלא הסתדרתי איתה. כל אלה הביאו לי רעיונות לראש שמעולם לא הייתי מדמיינת שאני בכלל אחשוב אותם. קצת על כפייה, על דעות שמכניסים לנו לראש בכוח ו'מי אמר שזה באמת ככה'; המון תהיות, פחד משטיפת מוח שעברתי מילדות וסימני שאלה על דברים מהותיים בחינוך החסידי שלי.
בשלב הזה עדיין הכל התערבל בתוכי פנימה, ושום דבר לא ניכר כלפי חוץ. לא זלזלתי בתקנון והמשכתי להשתתף ואפילו לארגן פעילויות של ׳השורה הראשונה׳. התחלתי להתקרב אל שירה. היא נראתה לי האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתה בפתיחות בלי לפחד שיעיפו אותי מכל המדרגות.
היו לנו שיחות מעניינות. התברר ששירה, שהצטרפה אלינו אחרי שמשפחתה עשו את הצעד, שינו את חייהם וקיבלו על עצמם אורח חיים חב"די. היא לא הייתה 'שטופת דעות' מגיל גן כמוני, אבל דווקא בגלל זה הכל היה ברור לה יותר, מובן בשכל. היא באמת בחרה בחיים האלו!
הקושי שלה הגיע לקראת מבחני הבגרות בתניא. היה זה עולם של מושגים שאנחנו גדלנו עליו מגיל אפס; שורות שלמות שאנחנו ידענו בעל פה – היו זרים לה. אפילו השפה, ראשי התיבות המרובים, הכתב הישן…
התחלנו ללמוד יחד. היא עזרה לי בחשבון, שלטה בחומר ישר והפוך ואני למדתי איתה תניא. לפעמים היינו יושבות עד השעות הקטנות של הלילה; לפעמים על המיטה בחדר שלי, לפעמים אצלה. מצאתי את עצמי מסבירה על נפש אלוקית, שהיא חלק אלוקה. על הנפש הבהמית, על המאבק. על ׳בינוני׳, על תורה ומצוות שהן הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא.
שירה הייתה תלמידה מצוינת. היא הקשיבה בשקיקה וסיכמה לעצמה. בעיקר שאלה המון שאלות. לא כאלה שאולי ישאלו אותנו בבגרות, דווקא שאלות יומיומיות ומעשיות. כמו מישהי ששומעת פעם ראשונה על פרק ל״ב בתניא ולא חושבת רק איך להעביר פעילות מדהימה על זה במועדון צבאות ה' בפעם הבאה, אלא באמת איך זה עוזר לה לאהוב יותר חברה שממש יורדת לחייה.
חלק מהשאלות ידעתי לענות, חלק העברתי לאבא שלי. מה שבטוח – אחרי הבגרות בתניא הבנתי, אולי לראשונה בחיי, שתניא הוא לא רק ספר שחייב להיות בחדר צבאות ה', שצריך ללמוד בעל פה, שיש בו שיעור יומי שממלמלים מאוחר בלילה. תניא זה ספר משנה חיים.
עד היום אני אוהבת ללמוד תניא, ובעיקר ללמד. הפרקים שאני הכי אוהבת הם הראשונים, אלו שלמדנו יחד לבגרות… כל פעם שאני מוסרת שיעור מתגלים לי עומקים חדשים ומפתיעים, דווקא במקומות שכבר חשבתי שאני מכירה ישר והפוך. לא אגיד שכבר אין לי התמודדויות בעבודת ה', אבל יש להן שם. וספר שנותן כוח להתמודד ולעלות.
ומה עם שירה?
ובכן, שירה שאני חייבת לה את כל הטוב הזה, אילולא היא מי יודע לאן הייתי מגיעה עם כל הספקות שלי… דווקא לא המשיכה בחב"ד. אחרי התיכון היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה. היום היא חיה חיים 'דתיים לייט', מתפרנסת יפה ומגדלת בנחת שלושה ילדים חמודים שלומדים בחב"ד ביסודי. הגדולה המשיכה לאולפנה. אנחנו בקשר טוב ומדי פעם לומדות קצת דרך הטלפון. באירועים משפחתיים, כשאני מגיעה, היא תמיד מציגה אותי בחיוך: ׳אמא, את זוכרת? 'חני מבית רבקה"…
אז אני רק מחייכת, מתפללת ליום שגם היא תראה את האור שבתניא. מודה לה בליבי על כל מה שעשתה למעני בלי לדעת אפילו״.

הפגישה שהצמיחה
לשרה קליין מבית שמש (שם בדוי) יש סיפור מעניין מאוד לגבי החיות המיוחדת שיש לה בלימוד חסידות ובספרי גאולה ומשיח. היא לא מרבה לספר אותו מסיבות מובנות, אלא אם כן לא מכירים אותה, כמו עכשיו…
״נולדתי וגדלתי בקהילה חב"דית חמה. הייתי ילדה טובה, הולכת תמיד בתלם, משתתפת בכל המבצעים הבית ספריים ומקבלת ציונים טובים במבחנים. היה לי חשוב להיות בסדר גמור והמקום המושלם שלי נתן לי תחושה טובה והרבה ביטחון.
גם בבית הספר העל–יסודי המשכתי להיות בת של נחת. כזו שתענוג להגיע לאסיפות ההורים שלה או לפגוש מחנכת בשמחה. המשכתי ללימודי הוראה ומשם לשלב השידוכים. היה לי שם טוב, ובצדק. עבדתי עליו קשה מאוד כל עשרים שנות חיי, וגם המשפחה שלי הייתה משפחה בריאה וטובה. מצבנו הכלכלי היה לא רע, ונולדנו, כמו שאומרים, בצד הנכון.
השתדכתי די מהר עם בחור כמוני, אחד שסימן ׳וי׳ על כל אחד מהשלבים שהיה צריך לעבור בחייו בהצטיינות. הבעיה הייתה שתוכו לא היה כברו, אם אפשר להגדיר זאת כך. הוא היה רדוד לחלוטין מבפנים, לא מחובר לכלום וכמעט לא מאמין במה שהוא לומד ומתפלל. גיליתי את זה די מהר, כבר במהלך ההכנות לחתונה. דיברנו בטלפון המון ושלחנו הודעות, ומרגע לרגע התחוור לי שאני עומדת להקים את בית חב"ד הפרטי שלי עם מישהו שלא מעניין אותו כלום; הוא רק מחכה לרגע שייצא מהאחריות של ההורים והישיבה כדי להתחיל 'לחיות' כלשונו.
לא אגיד שאני הייתי צדיקה גדולה; אהבתי את העולם הזה ואת מה שאפשר ליהנות ממנו, בהכשר טוב. לא יכולה לספר על עצמי שהתפללתי בבכיות או התלהבתי משיחה של הרבי עד ששכחתי מה השעה… לא אני. ועדיין, לא הגעתי כל–כך רחוק כפי שהגיע חתני. גם לא הרגשתי כלואה כמו שהוא שידר. היה לי טוב במקום שלי במשפחה ובקהילה. לא הרגשתי צורך לברוח.
שיתפתי את ההורים שלי והם היו מבוהלים נורא. ערכו עוד כמה בירורים שקטים, והתחוור לנו שהמצב אכן גרוע. אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לפרק את השידוך. ביקשתי מחילה בכתב. הסברתי למה אני עושה את זה. הבהרתי לו שלא יהיה לו טוב איתי, אם מה שהוא מחפש זה להתרחק ונפרדנו. לשבחו יאמר שהוא הבין ומחל.
התקופה אחר כך היתה גיהנום. ממש. לפרק שידוך זה תמיד נורא, ולא משנה שאת מסבירה לעצמך שעדיף ככה ולא בגט. זה משבר. לאחת מושלמת כמוני שהחיים שלה היו חייבים להיות לפי הספר, זה היה קשה שבעתיים. מה גם כמו שאמרתי, לא הייתי מאוד רוחנית או מחוברת במיוחד למשהו. אפילו משפיעה פעילה כבר לא הייתה לי מאז שלא היה צריך להביא דיווח של משפיעה בכיתה י״א למבצע השנתי… מאז פירוק השידוך, שקעתי לתוך עצמי. הפסקתי להיות פעילה, לא חיפשתי עבודה בהוראה לשנה החדשה, לא יצאתי לבית הכנסת או לשמחות. העברתי את ימיי חצי בדיכאון וחצי במחשב.
מהשלימות לא נשאר הרבה. לא תפילה בבוקר, לא חת"ת, בטח לא ׳מבצעים׳. אני לא חושבת שזה היה מכעס; כל מה שעשיתי עד אותו רגע היה ללכת בתלם. ברגע שהתלם נעלם, נעלם איתו הכל…
החתן לשעבר החליט כנראה שאם ממילא נהרס לו השם הטוב, כבר אין לו מה להפסיד. קם ועזב הכל. מצד אחד – רק אז הבנתי ממה ניצלתי, מצד שני – זה גרם לתגובות לא נעימות. כאילו הכל זה בגלל שפירקתי שידוך ואיך אני לוקחת על עצמי את האחריות הזו, לגרום לבחור להתדרדר. כמה שטויות אנשים יכולים להגיד בלי בושה…
ההורים שלי נלחצו. הם עשו כל מה שאפשר כדי לשדך אותי מחדש.
ערב אחד נפגשתי עם בחור טוב. הוא היה ממש צדיק, מאלה שמתלהבים משיחה של הרבי כמעט כמו להבדיל מיליוני הבדלות מסרט טוב, שחיים את ה'דבר מלכות', שמציעים ליהודי להניח תפילין בתחושה ברורה שהם מצילים את נפשו. למה בכלל הוא הסכים להיפגש איתי? היתה לו בעיה חיצונית קלה – ומה לעשות, בעיה זו הורידה את ערכו בשוק השידוכים.
מהר מאוד הבנו שאנחנו לא מתאימים. הוא היה רחוק ממני שנות אור. אפילו לא הייתי מעודכנת בחת"ת של אותם ימים בדיוק כמו שהוא לא הבין כלום במותגים שהזכרתי. ישבתי בפגישות כמו בהתוועדות ארוכה ומרגשת.
כשהתחלתי לרמוז שכדאי לעצור את זה, הוא ניסה לקרב אותי. חב"דניק או לא?!… בפגישה האחרונה שלנו הוא דיבר על ה׳דעת׳. זה לא שאני לא מחוברת, אני פשוט לא לומדת מספיק. מי שלומד משהו, באמת, לא ממלמל. מתחבר. גם הוא, ככה הוא אמר לפחות. אם הוא יתעמק בכל השמות של המותגים השונים, מי יצר אותם ולמה, ומה ההבדלים ביניהם, יתחבר בסוף.
הוא דיבר בעיקר על חסידות ועל ענייני גאולה ומשיח. מספיק להישאר ברמה של גן עם העץ של הממתקים, זה נושא שיש כל כך הרבה מה ללמוד בו, להתעמק, להתחבר ולחיות.
אחרי הפגישה הזו ישבתי וכתבתי לרבי. ההתלבטות שלי היתה גדולה. מצד אחד זה היה כל כך יפה בעיניי, כל כך מרגש. אולי לחיות עם אדם כמוהו יהפוך גם אותי לכזו? מצד שני – בחיים האמיתיים הפער אולי יהיה גדול מדי. אולי לא נצליח לגשר על הפערים. אני לא זוכרת איפה בדיוק התשובה שקיבלתי, אבל הרבי דיבר במכתב על כך שכל אדם צריך לדעת את מקומו.
הבנתי והפנמתי. עניתי תשובה שלילית. ביקשתי מאבא שלי שיעביר לו מסר שהוא היה בסדר גמור, שלא יפגע. זו אני שעוד לא ברמה המתאימה.
עברה עוד שנה עד שמצאתי את השידוך האמיתי והמדויק שלי.
בתחילת אותה שנה שוב שקעתי לתוך הביצה המוכרת והחמימה שלי. אבל אז, בעודי משחזרת את הפגישות, נזכרתי ב׳דעת׳ שהוא דיבר עליה. בבקרים המשמימים ובעיקר בלילות הלבנים, התיישבתי בסלון ליד הספרייה הגדולה של אבא שלי והתחלתי לפתוח ספרי חסידות וספרים הקשורים למשיח וגאולה. בדקתי, קראתי, שקעתי פנימה. התחלתי להתחבר. העיסוק בזה נתן לי חיות מיוחדת. אבא שלי, בעצמו לא ממש אחד של 'קאך' בענייני גאולה ומשיח, לא ממש הבין מה עובר עליי, אבל זרם… הוא התעמק איתי בלימוד, פנה למשפיעים בשאלות מסוימות, הביא לי הקלטות של התוועדויות של משפיעים שונים.
שנה אחר כך, כשנפגשתי עם בעלי, כבר הייתי במקום אחר לגמרי. הרבה יותר גבוה. בעלי שיחי', הוא בחור חסידי וחי, וגם מבין בעולם הזה מספיק על מנת שנתאים.
לבחור ההוא אתן לא צריכות לדאוג. הוא נשוי כבר, ממשיך להתוועד ולהחיות אנשים, בעיקר בענייני גאולה ומשיח. כל פעם שאני רואה את השם שלו בעוד מודעה או כתבה בעיתון, אני מחייכת. מתברר שאפשר לעשות 'מבצעים' גם תוך כדי פגישה בלובי של מלון"…

שיעור החסידות שלי
חיה כהן, ירושלמית, משתפת:
"הסיפור שלי מתחיל מהתוועדות טובה. כזו שמתחילה באמת כשנשארות בקושי נשים, הרוב כבר הלכו, ועל הניילון המלוכלך נשאר בקושי משהו לנשנש.
ישבנו כמה חברות מן העבר, ועוד כמה שאני פחות מכירה. דיברנו על להפוך את העולם, על לצאת מעצמנו, על מסירת הרצון. בדרך הביתה, שהיתה ארוכה כי העמסתי ברכב כמה וכמה נשים, הבאתי כל אחת עד פתח ביתה כי כבר לא היו אוטובוסים.
חשבתי איך אני מוכנה להביא את הגאולה עד טיפת דמי האחרונה, כל עוד זה נוח לי, מסתדר עם לוח הזמנים שלי וההעדפות שלי בענייני ׳מבצעים׳. זה היה מביך. קצת דיברנו על זה, קצת שתקנו. בדרך הביתה, לבדי בחושך נוסעת חצי עיר כמעט, המשכתי לחשוב. לא רציתי לחזור הביתה ב׳אורות׳, ללכת לישון ולקום אותו דבר כמו אתמול. החלטתי מעין החלטה של יפתח הגלעדי. אני אפנה לבית חב"ד באזור מגוריי, והדבר הראשון שיציעו לי לעשות, אגיד ׳כן׳. קיוויתי שלא יבקשו ממני לגייס כספים…
אכן, לא ביקשו – אבל ביקשו משהו הרבה יותר קשה – למסור שיעור קבוע ב׳ליקוטי שיחות׳.
מי שלח אותם? מי נתן להם את הרעיון הזה? אני, כל כך לא אוהבת שיעורים, אפילו אם היו מבקשים ממני לבוא להקשיב לשיעור, הייתי אומרת: ׳תודה, עזבו אותי לנפשי'… אבל החלטה היא החלטה, ואמרתי 'כן'. זו גם לא הייתה הסכמה של בלית ברירה מתוך תקווה שיגלו שאני לא מתאימה ויוותרו לי. בליבי החלטתי לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
ישבתי מראש שבוע שלם והכנתי את השיחה. למדתי כמו שצריך את המקור מבפנים, את המדרש או הפסוק שעליו הרבי מה״מ מדבר. סיכמתי לעצמי ובניתי מערך מסודר. אספתי סיפורים מתאימים ואפילו בדיחות שקשורות, ושיבצתי בשיעור מלאכת מחשבת.
ברגע האמת הייתי כל כך משולהבת וכל כך מעוניינת לגלות להן את כל מה שלמדתי. תוך כדי השיעור, כשאני מלמדת והן מקשיבות, משתתפות מדי פעם, התחלתי לגלות בשיחה רבדים שלא מצאתי בפעם הראשונה. אני מסבירה ומתלהבת בעצמי… פתאום כל מילה כל כך נוגעת בי. חזרתי הביתה ונקודה מסוימת מלווה אותי, לא עוזבת. מאירה לי רגעים בחיי היומיום שלי, פותרת לי ספקות. וכבר אני מתחילה להכין את השיעור של שבוע הבא…
כשבעלי מאחל לי ׳שיפעל את פעולתו בשומעים׳, אני מחייכת. יש אחת שזה בטח פועל עליה, אני…
שבוע אחד פונה אליי השליח ומודיע שהשיעור הבא יתבטל כי באותו יום תתקיים התוועדות לכבוד אחד התאריכים החב"דיים, ואני כמובן מוזמנת וכו'. שמחתי באותו רגע כי הערב הפנוי הזה היה חשוב לי כמו אוויר לנשימה, מה גם שאצלי שיעור לא נגמר בערב אחד, יש גם ערבים של הכנה לפני.
הימים עוברים, וחסר לי משהו. הנקודה השבועית שלי איננה ואני חשה ריקה. ׳איך מבטלים שיעור?׳ אני תוהה לבעלי. ׳עליי הם לא חשבו?׳
הוא צחק: ׳מותר לך ללמוד גם אם אין שיעור השבוע׳…
זה נכון! התיישבתי ללמוד, באותה רצינות כולל הסיפורים והבדיחות. מאז אני לא מוותרת על לימוד שיחה של הרבי שליט״א, לפחות פעם אחת בשבוע, זה פשוט מאסט. תנסו!״

באדיבות: מגזין עטרת חיה

ר"ח כסליו – היום הבהיר להודות לה':
שמחת תורה, שנת תשמ"ח, הרבי שליט"א מלך המשיח מקבל התקף לב תוך כדי הקפות ב770 – אך מורה להמשיך בהקפות ובשמחה הגדולה. לאחר שהרבי הולך לחדרו – הרופאים שהוזעקו נדהמים מעוצמת ההתקף ומכך שהרבי לא נאנח, לא מתלונן ואינו מוותר לעצמו אפילו לשתות או לאכול מחוץ לסוכה – הם טוענים כי זה מעל הטבע לגמרי! כל החסידים חרדים ומתפללים, עוברים הימים ובהגיע ר"ח כסליו הרבי יוצא לראשונה מחדרו ב770 אל ביתו ומעודד את הקהל בשירה וריקודים אדירים לקול שמחת וצהלת החסידים הרבים. הרבי בריא!

מאחורי הקלעים:
הרבנית חיה מושקא עמדה ללא פשרות מאחורי החלטות הרבי וחרף קביעת הרופאים, והפצרות המזכירים, ידעה הרבנית – שבעלה אינו אדם רגיל, והחלטותיו – קודש הם: לאחר שהרבי הלך לחדרו – הביאו במהירות את הרבנית מביתה והבהירו לה שהמצב מסוכן, והרבי צריך וחייב להתפנות לבית הרפואה – למרות שאינו רוצה. והרבנית בשלווה משיבה: "הוא יודע מה שהוא עושה".
אחרי התקף הלב השני – הפצירו ברבנית שתשכנע את הרבי להסכים לסוע לבית הרפואה – והרבנית חותכת את דברי המדברים באומרה: "מעולם לא עשיתי דבר נגד רצון בעלי".
***
ט' – י' כסליו:
בט' בכסליו שנת תקל"ד נולד אדמו"ר האמצעי שנקרא בשם דובער, על פי בקשתו של המגיד ממזעריטש שיקרא על שמו. באותו תאריך בשנת תקפ"ח הסתלק.
בי' בכסליו השתחרר אדמו"ר האמצעי ממאסרו, לאחר הלשנת שווא – ויום זה נחגג כחג הגאולה!

מאחורי הקלעים:
על האדמו"ר האמצעי נאמר שאם היו חותכים לו את האצבע היה יוצא חסידות ולא דם! לא פלא שבן של הרבנית דבורה לאה שמסרה את נפשה וחייה כדי שאביה ימשיך להפיץ חסידות נתון כל כולו ללימוד חסידות והפצתה. וכך ארע: בימים הסמוכים לראש השנה ראתה הרבנית דבורה לאה את אביה – אדמו"ר הזקן מהורהר ועצוב. וכששאלה במה העניין, אמר לה שיש קיטרוג משמיים עליו ועל נפשו בשל תורת החסידות שהחל להפיץ. מיד בשומעה זאת היא הבינה שאם אביה יסתלק בטרם עת, לא יצא אור החסידות לעולם. והחליטה לתת את נפשה בעד נפש אביה. היא כינסה בית דין של שלושה חסידים וציוותה עליהם שיסכימו למה שתאמר להם, ולאחר מכן הודיעה בפניהם שהיא מוסרת את נפשה כדי שאביה יחיה, והם בלית ברירה אישרו את בקשתה. בראש השנה כשאביה רצה לברכה לשנה טובה ומתוקה – היא עצרה בעדו שלא יברך אותה, כי ידעה שברכותיו מתקיימות. וכך חלתה ולאחר שלושה ימים החזירה את נשמתה למרום. ואביה הפיץ את תורת החסידות בעוז וכמובן לאחר מכן גם בנה…
****

י"ד כסליו – יום חתונת הרבי מלך המשיח והרבנית:
מעניין לדעת שהרבי והרבנית השתדכו וחיכו למעלה משנתיים עד לחתונה, כי אדמו"ר הריי"ץ נסע לתקופה ארוכה, ולאחר מכן היות שהעניות הייתה מאד גדולה – לא היה כסף לאירועי החתונה, והרבנית נאמנה כבר מאז, חיכתה עד ליום החתונה בלא להתלונן.

מאחורי הקלעים:
על ביטולה של הרבנית לרבי ניתן לספר המון, נשמע דווקא נקודה פחות ידועה: הרבנית הייתה חברה מאד טובה של אחותה, אימו של בערי שגנב את הספרים מספריית הרבי ותבע אותם לעצמו כנכד של אדמו"ר הריי"ץ. הרבנית הייתה יוצאת עם אחותה כל יום לטיול יחדיו, והיו מדברות המון ובקשר הדוק. ולמרות זאת הרבנית הלכה אחרי הרבי בעוז ובגבורה, העידה בבית המשפט כבת לרבי הריי"ץ שהספרים שלו – וקבעה שהספרים שייכים לרבי. באומרה: "הרבי והספרים שייכים לחסידים".
*****
י"ט – כ' כסליו – ראש השנה לחסידות – חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן:
שיחרורו של אדמו"ר הזקן מהכלא הרוסי לאחר עלילה שפילה של המתנגדים לחסידות כאילו הוא חותר נגד הצאר הרוסי. ביציאתו ממאסר זהו ניצחון גשמי על המתנגדים ויותר מזאת ניצחון רוחני ואישור משמיים להפיץ את תורת החסידות בהרחבה.
בכ' בכסליו – לאחר שיחרורו – נקלע לביתו של 'מתנגד' לחסידות – במשך כשלוש שעות הטיח דברים קשים באוזניו, לאחר מכן אמר אדמו"ר הזקן ששעות אלו היו קשות לו יותר מכל המאסר.

מאחורי הקלעים:
שתי נשים דגולות עומדות מאחור: הראשונה שבהן – שבזכותה זכינו לתורת חסידות חב"ד מפיו של אדמו"ר הזקן – כבר תוארה קודם – הרבנית דבורה לאה, ביתו.
האישה השניה שחלק גדול לה בחייו – היא אישתו: הרבנית סטערנא. כאשר התחתנו – והתגלו התנהגויותיו המוזרות של החתן הצעיר – תפילתו באריכות, בכיותיו בתפילה, לימוד החסידות שלו ועוד – דרשו הוריה של הכלה שתתגרש, ונידנדו לה על כך. אך היא דבקה בדרכו של בעלה – ולא אבתה לשמוע. הם גרו בבית הוריה, ושבת אחת כשחזר מאוחר מתפילת ערב שבת, כבר סיימו את הסעודה – וברוב כעסם סגרו את כל האוכל בתוך ארונות נעולים, ולא הותירו אפילו פירור להחיות את נפש חתנם. אדמו"ר הזקן שחזר מהתפילה התעקש לערוך קידוש על משקה עם אלכוהול רב – שזה היחיד שנמצא בבית ולא היה סגור בארון. ולאחריו היה חייב מעט אוכל כדי להפיג את האלכוהול – והמאכל היחיד שמצאה אישתו היה מעט 'קאשע' (כוסמת) שנותרה דבוקה לסיר שטרם נשטף. לאחר זמן אמר אדמו"ר הזקן שמעט 'קאשע' זה החיה את נפשו מסכנת חיים מוחשית.
***
חג החנוכה שמגיע כהשלמה לחגים החב"דיים – גם הוא מעלה על נס את יהודית שהנס הסופי אירע בזכותה, שהגיעה בעל כורחה אל הקיסר הרומאי, וניצלה הזדמנות זו לשם שמים, להציל את העם היהודי כולו – הישקתה אותו בחלב וביין וערפה את ראשו, ובכך החל הנס..
ובעז"ה שנצליח גם אנו להידמות לנשים גדולות אלו, שידעו לעמוד מאחורי בעליהן – ולאפשר להם להנהיג את העם. בביטול מושלם, בהכנעה ובידיעה כי זהו תפקידן להיות אישה כשירה שעושה רצון בעלה.

🔹הרב הירש פרבר, שליח הרבי בגילה ומנכל המוסדות- הסביר את הענין של הקהל בהרחבה ובעומק, וקרא פרק תהילים של הרבי.
🔹דברי פתיחה- דבורה לאה הושיאר, מנהלת בית ספר בית חיה מושקא על מעמד הקהל בבית המקדש וממנו אנו למדים על תפקידה של האמא בבית ביצירת אווירה בקיום כל מצווה.
🔹הרב שניאור אשכנזי- הכי חשוב בקשר בין הורים וילדים הוא אהבה ללא תנאי תוך חשיבה על מהו הצורך של הילד, ועמוד שידרה, ההורים צריכים לשים במקום המרכזי בבית את הערכים החשובים להם באמת
🔹בקטע האומנותי הופיעו תלמידות בית ספר בית חיה מושקא עם טעימה מוזיקלית, מחול ושירה על דמות האם וקולה המיוחד בבית.
🔹 פאנל חינוכי בשיתוף נציגות האמהות בהנחיית נחמה וייס יועצת בית ספר בית חיה מושקא בנושאים- תפקידה של האמא בחינוך בני הבית, ביצירת אוירה חסידית בבית ובביטוי קולו הייחודי של כל אחד מבני המשפחה.
🔹מנהלת הגנים הגב' הילה ציון חשפה בפני האמהות את הפעילויות והגישה המיוחדת הערכית והחסידית של הצוות המסור של גני חב"ד.
מנהלת המעונות הגב' חנה סגל שיתפה על היחס האמהי והחם של כל מטפלת במעונות חב"ד לצד ערכים וחינוך חסידי אמיתי.
🔹 את הערב הנעימו בשירה חסידית הגב' חומי לרר והגב' אסתי אייזנבך מ"נשומה דאנס" והרימו את קהל הנשים לגבהים.

🔹נרשמו תגובות נלהבות לערב המיוחד עם טעם של עוד לשנה הבאה..

שלבים ראשונים ומרגשים

זה התחיל בהריון מאד משמח ומרגש, הריון ראשון עם כל מה שזה אומר, וזה אומר הרבה. בדיקות ומעקב. הכל ברוך השם בסדר, ההריון תקין ומתפתח יפה. התרגשות, חלומות, הרבה תכניות לזוג הצעיר שעומדים להפוך ממש בקרוב להורים טריים.

בהתקרב מועד הלידה, הייתי בבית הוריי בבית שאן. התעוררתי לפנות בוקר עם סימנים מבשרי לידה, רק אחרי זה הבנתי שאחד מהם העיד על מצוקה עוברית, אבל באותו רגע רק חשבתי שאני הולכת ללידה, וברור שהכל בסדר. התקשרתי לדולה ויחד יצאנו בזריזות לבית הרפואה 'העמק' בעפולה. לא אשכח שבנסיעה אמרתי לה, 'תראי, לא הספקנו לעשות תיאום ציפיות לגבי הלידה, אבל תדעי שממש חשוב לי שיהיו ניגונים ברקע, שברגע הלידה, כשהתינוק יוצא לאוויר העולם,  זה יהיה הדבר הראשון שישמע, ניגוני חב"ד קדושים'…

מי חלם על תינוק שלא שומע ניגונים. על תינוק שלא חי בכלל?!…

ניסיון וכוחות בצידו

הגענו לבית הרפואה עם צירים סדירים, כשאנחנו שמחים ומתרגשים לקראת הלידה. במיון יולדות חוברתי מיד למוניטור אבל משהו במוניטור לא עובד… המיילדת לא מבינה מה קורה. היא מחליפה לי למוניטור אחר ואומרת 'כנראה המכשיר לא טוב'. כשגם המוניטור השני לא עובד משום מה… היא רצה מבוהלת להזעיק רופא.

הרופא שהגיע במהירות עושה אולטרסאונד ומתחיל לחפש ולחפש… 'אני מחפש דופק', הוא אומר לי באיטיות תוך כדי שהוא מתרכז בבדיקה. פתאום אני קולטת ורוצה לדעת, להבין עכשיו מה קורה.

"מה זה אומר שאתה לא מוצא דופק?" אני שואלת, מתחילה להבין.

הרופא אומר בקול שקט ועצוב "אני לא מוצא דופק כי לצערי אין דופק"…

באותו רגע אני רואה את כולם סביבי בפנים חיוורות, לבנות. בעלי, הדולה שלי, הצוות הרפואי, כולם שותקים, נראים על סף עילפון. אבל בדיוק באותו רגע ממש אני מרגישה שיש לי כוח. כן, זה לא מוסבר אבל בניגוד לכולם כאן, יש בי כוחות על־טבעיים לעבור את הניסיון הזה ובעזרת השם לצאת ממנו מחוזקת. כאילו מישהו הכין אותי לכל זה, מישהו כבר לחש לי בתחילת ההיריון שיש לי שליחות מיוחדת, לזמן מוקצב. ככה הרגשתי פתאום.

בעלי מיד פותח 'אגרות קודש' שהספקנו בהשגחה פרטית, להכניס לתיק לפני היציאה לבית הרפואה. במכתב שהתקבל, הרבי נותן לנו שפע של ברכות מפורשות ללידה של בן!… ברכה של הרבי לא חוזרת ריקם. הברכות הללו התגשמו במלואן אחת לאחת, גם אם לא ראינו זאת מיד.

אני שומעת ברקע דיבורים בין הדולה למיילדת והרופאים, על פיטוצין וזירוז. בחסדי ה' ובאופן על־טבעי, הצירים היו מספיק חזקים ותוך פחות משעתיים נולדה התינוקת.

מלאכית, יפהפייה, נשמה טהורה, מושלמת.

השקט שאחרי הסערה

בדרך כלל לפני הלידה יש בחדר–לידה סערה, כאב, תפילה, אבל אז נשמע סוף–סוף הבכי המתוק, האלוקי, המלאכי. אצלי בלידה, אחרי כל הסערה הזו, נשמעה רק דממה, שקט. אני קוראת לו – השקט שאחרי הסערה.

יש גישות שונות לגבי הפרידה מהתינוק לאחר לידה שקטה – אם כדאי להיות, לחוות, לראות, להיפרד או לא. שאלו אותי והעדפתי שכן. בעלי נכנס ושנינו הבטנו בתינוקת ונדהמנו מהפלא הזה; מהלחיים הרכות, כמו בובה אמיתית שלא חסר לה כלום, רק רוח חיים…

לאחר מכן אני שומעת את בעלי מדבר עם ה'חברא קדישא', מדברים על קבורה, ואני לא מצליחה להבין איך כל זה קשור אליי?!…

מעבירים אותי למחלקה אבל לא איפה שכל היולדות, כדי שלא אראה את התינוקות, הבלונים וכל ההתרגשות… אלא למחלקה של נשים לפני לידה, הריון בסיכון גבוה.

בימים שהתאוששתי בבית הרפואה, הרופאים ערכו בדיקות רבות כדי להבין מהי הסיבה למוות העוברי, אבל לא מצאו שום גורם אפשרי. פסיכולוגית שהגיעה לדבר איתי, פכרה ידיה בייאוש ואמרה לי בהזדהות 'תראי זה הטבע, זה קורה'… שאלתי אותה אם במקרה היא יודעת מהי הגימטרייה של 'הטבע'…

לפני צאתנו ביקשתי לדבר עם הרופא שקיבל אותי בלידה כדי להבין מה היה כאן. ישבנו איתו, בעלי ואני, ושאלתי אותו האם יתכן שזה קשור למשהו לא נכון שעשיתי בהריון, אולי התאמצתי, אולי לא אכלתי מספיק.

כדי להוכיח לי שאין קשר בין הדברים, הרופא נתן לי דוגמאות שהגיעו למחלקה, יולדת שהגיעה ישר מתאונה קשה והצליחו להציל את התינוק כשהוא בריא ושלם. אישה שעברה דקירה לא עלינו, והעובר חי ונושם. הוא הסביר לי שהעובר כל־כך עטוף ומוגן ברחם, עד שהבנתי שהיה כאן פשוט רצון אלוקי ומאז הפסקתי להאשים את עצמי…

יצאנו מבית הרפואה, בלי הסלקל החדש והמרגש. בידיים ריקות.

מתחילה לעכל

הגענו לבית ההורים, נכנסתי לחדר ואז לראשונה התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור. המשפחה חיכתה לי אבל לא יכולתי לצאת מהחדר. פתאום צפו מולי תמונות של אושר, איך שאחיותיי הגדולות חוזרות מבית הרפואה עם האוצר בידיים, וכל ההתרגשות שמסביב… הכל מוכן לנסיך הקטן.

הקנייה בחנות ה'פארם' שכבר הפכה למסורת, קנייה שאמא שלי לא מוותרת עליה בכל לידה מחדש, ורוכשת כל מה שצריך לתינוק וליולדת, את כל החנות בערך… ועכשיו, כלום! אין בשביל מי, אין בשביל מה…

תוך כדי, אבא שלי שהיה אז חולה מאד, שלח לבעלי הודעה שהוא מבין את הקושי ומשתתף איתנו בצער, ואם הוא יכול לעזור אז שנדע שאפשר לשתף…

חברות הגיעו לבקר והביאו בושם ועוד דברים בסגנון, אבל אני חיפשתי בתוך השקיות המרשרשות את הבגד המתוק הורוד או התכלת… לא אכפת לי מה, רק משהו לתינוק.

שוקעת ומתרוממת

ככל שעובר הזמן אני מרגישה שלא טוב לי; מרגישה שאני שוקעת בתוך הקושי. אני לא מכירה את עצמי ככה ולא מוכנה להיות שם, אבל אין לי כח וחשק לעשות שום דבר כדי לשפר את מצב הרוח.

אני לא ישנה בלילות, מתעוררת ורוצה לזעוק "החזירו לי את התינוקת שלי, אני רוצה לעטוף אותה, להרגיש אותה קרוב, לחבק חזק חזק".

לא אשכח שאחותי הגיעה אליי לחדר ופשוט הוציאה אותי מהמיטה ואמרה לי: "בואי, הולכים לעדינה!" אבל אני אחרי לידה, בקושי זזה…איכשהו נסענו לעדינה פרצובסקי, פסיכולוגית בחיפה, ואז הרגשתי מה זה 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. אני לא יכולתי לעזור לעצמי, אבל כשאחותי הקימה אותי, היא פשוט הצילה אותי.

עדינה הקשיבה ובכתה יחד איתי. אמרתי לה שאני חושבת שהכל קרה באשמתי. עובדה שאני ידעתי שזה הולך לקרות, הכנתי את עצמי למצב כזה, וההוכחה שאפילו לא הופתעתי כשזה קרה. ובגלל שחשבתי בצורה שלילית, זה קרה בסוף. אם הייתי חושבת טוב, מתוך ביטחון בה' – זה לא היה קורה!

עדינה הסבירה שכל אישה בהריון מכינה את עצמה לכל מצב שלא יקרה חלילה, וזה הרגיע אותי. אז זה לא שחשבתי מחשבות לא טובות, זה חלק טבעי מהתהליך.

אמרתי לעדינה שכולם אומרים שזו כנראה נשמה מיוחדת שהייתה לה שליחות מיוחדת לתקופה קצרה, אבל אני, איך ניצלתי את התקופה הקצרה הזו? כמה הייתי יכולה עוד לעשות אם רק הייתי יודעת? הרבה רבץ על מצפוני. עדינה הסבירה שתמיד אחרי אבל ואובדן יגיע המצפון ויגיד 'למה לא עשיתי יותר, למה לא השתדלתי והתאמצתי'… היא ביקשה ממני שכשאגיע הביתה, אנסה להיזכר ולכתוב את הדברים הטובים שכן עשיתי עבור אותה נשמה יקרה. כשהגעתי הביתה כתבתי מכתב תודה אישי מהתינוקת, אלינו ההורים (המכתב מופיע במסגרת).

השיחות עם עדינה היו חשובות לתהליך ההחלמה וההתאוששות. אישה שעוברת כזו חוויה מטלטלת חייבת למצוא אוזן קשבת ועדיף שתהיה גם מקצועית. יותר מאוחר פגשתי נשים שעברו חוויה דומה לא עלינו ולא דיברו על זה עם אף אחד. הרבה שנים אחרי זה, הן עדיין לא מצליחות להתאושש… כמה חשוב לשתף ולשפוך את מה שיושב על הלב.

ריקנות

אחרי תקופת התאוששות אצל אמא, חזרנו הביתה לצפת. ואז הרגשתי את הריקנות בבית בכל עוצמתה. לא יכולתי להישאר לבד. בעלי הלך לתפילת ערבית, ואני הלכתי איתו. חיכיתי על ספסל מחוץ לבית הכנסת עד לסיום התפילה. הרגשתי כמו בתוך בור שחור ועמוק שלא ניתן לצאת ממנו לעולם.

ואז התחלתי לקבל את הארוחות בוקר של "שפרה ופועה" בצפת. הם דפקו בדלת והשאירו ארוחות בסדר גודל של בית מלון הכי מפואר והכי מפנק שיש. אבל אני לא רציתי לקבל. אמרתי לבעלי שזו טעות! אין כאן תינוק. הארוחות האלו מיועדות בטח לאימהות שמיניקות ומטפלות בתינוק והן צריכות לאכול שיהיה להן כוח, זה לא בשבילי!

אבל אחרי זה התברר, של"שפרה ופועה" יש מחלקה שנקראת 'בלי פתק מזל טוב'. הן שולחים את אותן ארוחות מושקעות ואגדיות בלי ה'מזל–טוב'. אני מאחלת להן שלעולם לא תצטרכנה לשלוח ארוחות כאלו יותר. אני חייבת להגיד שהמשלוחים האלו היו רגעים של אור בתוך חושך מאוד גדול.

הרבה חברות שפגשתי אמרו לי "מזל טוב" בהתרגשות גדולה ו"מה ילדת?" הן זכרו אותי לפני הלידה ולא התעדכנו… לחלקן לא טרחתי אפילו להגיד שלא… לא רציתי להביך אותן ככה באמצע הרחוב.

לאורך כל התקופה הזו בעלי חזר ואמר "ה' לקח, ה' ייתן חדש" וזה נתן הרבה תקווה. ללידה כזו ולחוסר כזה, יש נחמה. נחמה אמיתית. והיא הגיעה די מהר בדמות הריון חדש, ה' הטוב לא נתן לי לחכות הרבה זמן.

יש נחמה

הריון אחרי כזו טראומה הוא לא פשוט לנפש, הרבה חרדות והמון עבודה על ביטחון בה'. בצד הטכני יש המון בדיקות, הלחצות של הרופאים ומעכשיו כבר הדביקו לי תווית של הריון בסיכון. לא משנה שהכל בסדר, ממש לפי הספר – צריך יותר להישמר ולעקוב. שיגעו אותי, באמת שלא נשמתי. הרגשתי שעברתי דירה לגור בחדר של האולטרסאונד… כל בדיקה מחדש אני מחליטה החלטות טובות, מתפללת ותורמת צדקה. רוצה רק לשמוע מהרופא שהכל בסדר. רק לשמוע שיש דופק.

עם כל הקושי, אני חושבת שזו הנחמה היחידה. רק הריון נוסף וילד בריא יכולים מעט לפצות ולנחם. וה' יודע לפצות. ממש הרגשתי את זה. כשמענדל שלנו נולד, בדיוק שנה לאחר הלידה הראשונה, הייתה כזו שמחה שאי אפשר לתאר; כולם הקיפו את התינוק הקטן כמו מלך ולא הפסקנו להודות לה'.

כשהגעתי ללידה, קיבל אותנו אותו רופא שהיה כאן בלידה הקודמת, לפני שנה. הדולה שלי אמרה לו 'אתה אמרת לה בלידה הקודמת שהעובר בלי דופק, עכשיו ומיד תעשה לה חוויה מתקנת'… הרופא הרגיע שהכל בסדר ושלח אותנו מיד לחדר לידה. בדרך לשם אני רואה מולי את המיילדת שהייתה איתי בלידה הקודמת רצה אליי, מחבקת אותי ואומרת "אמרתי לך אמרתי לך… הנה זה הגיע, שיהיה בשעה טובה!"

מאז נולדו לנו חמישה ילדים, ב"ה, ויש הרבה נחת חסידי. החיים עמוסים והקטנים בבית דורשים את שלהם, ואנחנו כמעט כבר לא זוכרים את התקופה הקשה הזו. מידי פעם כשאני יוצאת עם הילדים לגינה ופוגשת שם ילדונת מקסימה בת שמונה בערך, אני מרגישה תחושת הפסד והחמצה וחושבת לעצמי, 'הייתה אמורה להיות לי ילדה בגיל הזה בדיוק'… ו'איזה נחמד זה היה יכול להיות אם ככה היא הייתה מובילה את כל השיירה שלי, ואולי אפילו לוקחת אותם בעצמה לגן המשחקים'… אבל אחרי רגע אני מיד מתעשתת ואומרת לעצמי – לא הייתה אמורה להיות! כי אם הייתה אמורה להיות, אז היא פשוט הייתה כאן, אצל הקב"ה אין דבר כזה 'היה אמור להיות׳!

ולסיום – על הזכות להביא ילדים ב'הקהל' לבית המקדש נאמר 'והטף למה באו'? והתשובה היא – 'ליתן שכר למביאיהן'. ראיתי רעיון מדהים על מילים אלו לגבי לידה שקטה. אחרי כזו לידה, שאף אחת לא תדע… מזדעקת השאלה: והטף למה באו? מהי המטרה של לידה כזו, של תינוק שנפטר עוד קודם שנולד? אלא "ליתן שכר למביאיהן"…

 באדיבות: מגזין עטרת חיה

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלְּךָ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ; חֲלוֹם חָלַֽמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵֽעַ מַה הוּא…"

לא מזמן זכינו לומר כמה פעמים את מילות התפילה המיוחדת הזאת, כשברקע מתנגן הניגון המרטיט של ברכת כהנים.

יש משהו במילים המרגשות האלו שלוקח אותנו למקום מאוד אישי. חלום שחלמתי זה משהו שחוויתי לבדי; אפילו הקרובים אליי ביותר לא יודעים עליו דבר אם לא אשתף אותם. לפעמים אני עצמי לא זוכרת מה חלמתי, רק האווירה של החלום נשארת, התחושה שהוא משאיר אצלי רגע אחרי פקיחת העיניים.

לפעמים החלום הוא לא חלום מהסוג שחולמים בלילות ארוכים וחשוכים, חולמים אותו דווקא ביום; חלום של שאיפה ורצון למשהו. למה הוא חלום? כי לא נראה לנו שיש לנו בכלל סיכוי להגשים משהו ממנו. חלום… חלום טוב מן הסתם, ועדיין – רק חלום. אבל לפעמים, כך אומרים, חלומות מתגשמים. וכשזה קורה – אנחנו נשארות מופתעות, ממש.

כזה הוא חלומה של יעל לוי, שחלמה מאוד להיות רבנית.

"נולדתי במשפחה פשוטה וטובה, בעיר קטנה בדרום הארץ. גדלתי יפה, היו לי חברות טובות ודי הצלחתי בלימודים. בתיכון המשכתי בחב"ד ופתאום הכרתי כל־כך הרבה דמויות מעוררות השראה: המחנכת שלי, המנהלת. המשפחה המארחת בכפר חב"ד. נשים מיוחדות, שליחות, שהזמינו לדבר איתנו. כל־כך רציתי להיות אחת מהן, להשפיע על נשים סביבי, לתת, להקרין ממה שיש לי. שנשים ישאו אליי עיניים ואני אעזור להן, אדריך אותן.

הבנתי לבד שאין לי סיכוי. עם ייחוס כמו שלי, בת של זגג, מרקע מסורתי מהדרום, בטח לא אתחתן עם רב. באמת לא התחתנתי עם רב. בעלי אדם חרדי, עובד קשה כדי לפרנס אותי ואת ילדיי. נושא ונותן באמונה וקובע עיתים לתורה. אני עדיין נהנית מאורן של המורות והמשפיעות שלי ושומרת עם הרבה מהן על קשר.

במעון בו אני עובדת ישנן עוד ארבע מטפלות מתוקות ואנחנו בקשר מצוין.

יום אחד, בעצת המשפיעה שלי, הצעתי שנתחיל שיעור קבוע כל יום חמישי. אנחנו לומדות קצת פרשת שבוע וקצת הלכות שבת. זה ממש נחמד. אני מכינה את השיעור קודם, קצת עם בעלי וקצת עם המשפיעה, ומלמדת בהפסקת צהריים. לאט לאט השיעור הפך לסוג של התוועדות. אנחנו מעלות דילמות מהחיים שלנו, משתפות בדברים שעברו עלינו. פתאום אני מגלה שהשנים בהן למדתי בחב"ד, לא הלכו לאיבוד. יש בי עוד כל כך הרבה ידיעות, סיפורים, עצות של הרבי.

לפעמים מטפלת מבקשת ממני שיחה פרטית, להתייעץ על משהו. מישהי אחרת מתקשרת בלילה לשתף במשהו אישי כואב. אני מקשיבה, מעודדת, נותנת עצה. כותבת איתה לרבי. לאט לאט התחילו המטפלות לשלוח אליי את האימהות שלדעתן היו זקוקות למילה חמה. כשאני לא יודעת מה לענות, תמיד יש לי את המשפיעה הנהדרת שלי להתייעץ איתה.

לילה אחד אומר לי בעלי בצחוק: 'תראי מה זה! נהיית ממש רבנית'… זה בא לי כמו ברק. נכון! זה היה החלום הישן שלי, שוויתרתי עליו כי היה ברור לי שהוא לא יכול להתקיים. והנה, החלום התגשם, בלי ששמתי לב אפילו".

חלום נבואי

אין ספק שיש חלומות מיוחדים, שונים לחלוטין מסוג חלומות השטות המלווים אותנו מידי לילה – אלו שאדמו"ר הזקן אומר עליהם שרובם הם "הבל ורעות רוח". כאלו, למשל, הם החלומות בהם זוכים לראות את הרבי. חלומות אלו תמיד יהיו חלומות אמת מהסיבה הפשוטה, שאי אפשר לחלום על הרבי מה"מ בלי שהוא יבחר להתגלות אלינו. אם הרבי בחר לזכות אותנו לחזות באור פניו בלילה, מה לא אמיתי בחלום כזה?!

יש גם חלומות שמתגשמים, באמת. ולא בסיפורי הבעל שם טוב, אלא דווקא בימינו אנו. לגברת ציפורה ה' ממרכז הארץ, ישנו סיפור מרגש במיוחד על חלום שחלמה על הרבי. עד כמה שהוא לא היה נראה לה אמיתי, הוא התגשם ובצורה מאוד מעניינת:

"אולי לא לכולכן זה ישמע כזה מיוחד, אני לא יודעת. אני לא ממש חב"דניקית ובתקופה בה חלמתי את החלום, הייתי עוד פחות.

הקשר שלי לחב"ד התחיל כשהבן שלי התקרב לרבי וממשיך עד היום עם כלתי והנכדים שיהיו בריאים. בתחילה לא ממש התחברתי לתהליך שלו, ודי פחדתי מהשינוי. היום אני כבר כמעט חסידה אמיתית, למרות שעדיין זה לא נראה עליי בחיצוניות. אני כבר מקפידה על הרבה דברים, לומדת חסידות וכותבת לרבי כשצריך.

"החלום שחלמתי היה לפני כמעט עשרים שנה. לבן שלי כבר היו שני ילדים קטנטנים. לא חשבתי בכלל שאנחנו בדרך לנכד חדש. זה היה יום רגיל לגמרי, לא פגשתי את הילדים ולא חשבתי על הרבי, עד כמה שאני זוכרת. הלכתי לישון ואני רואה מולי את הרבי. הוא מגלה לי שעוד מעט יוולד לי נכד חדש, וגם מסביר שלא כדאי לקנות מתנה גדולה, אלא דווקא הרבה מתנות קטנות.

התעוררתי.

אז עוד לא הבנתי מה זה לחלום על הרבי. חייכתי בליבי על החלום הנחמד והמשכתי בענייניי. לסוף שבוע נסעתי לילדים, ובשבת בבוקר, תוך כדי שכלתי ואני עורכות את השולחן, אני שואלת אותה בחיוך: 'את לא בהריון, נכון?' אתן יודעות איך נראית חב"דניקית ששואלים אותה שאלה כזו לפני החודש החמישי? ככה היא נראתה.

הבנתי לבד…

נבוכתי מהמבוכה שלה.

'אני ממש מתנצלת, לא חלמתי שאת בהריון! אחרת לא הייתי מעיזה לשאול! זאת אומרת, בעצם כן חלמתי… הרבי גילה לי'…

וואו, הילדים התייחסו אל הכל בצורה אחרת לגמרי… שאלו אלף שאלות, רצו לדעת כל פרט, התרגשו כל כך. קיבלתי הסבר מדויק למה זה לא יכול להיות חלום שווא. התרגשתי. באמת. במוצאי שבת, אחרי שהשכבנו את הקטנים, אפילו עשינו התוועדות על החלום. זה מה שעושים כשחולמים על הרבי, נכון?

מה עשיתי ברגע שהגעתי הביתה? כמובן, הבאתי ארגז גדול, העמדתי אותו בפינת חדר השינה והתחלתי למלא אותו בהרבה מתנות קטנות, כמו שהרבי אמר. נכונו לי כמה וכמה חודשים טובים… פעם מצאתי בגד מתוק ופעם קרם טוב. יום אחד קניתי מגבונים באריזה נוחה ליציאה, ופעם סט בקבוקים שאני לא זוכרת כבר מה היה מיוחד בהם. ככה הארגז הלך והתמלא עד היום המאושר ששניאור נולד. איזה ילד!

האמת, אם אהיה כנה, אין בו לכאורה שום דבר מיוחד. הוא לא הילד הכי חכם בכיתה ולא הכי יפה בשכונה. לא מנגן ולא שר, אבל הוא כל כך מיוחד. הלב שלו זה משהו שלא רואים בשום מקום, והיצירתיות. הקשר שלי איתו הוא קשר מסוג אחר, מן אהבה מיוחדת כזו. גם היום כשהוא 'תמים' רציני מזוקן שעבר בגובהו את סבתא שלו מזמן, עדיין הוא מתקשר מהישיבה, מתעניין ומבקר. אין דברים כאלה. אני מרגישה שהקשר שלנו הוא מעל למעשים ולאהבה. הוא פשוט נוצר אז, כשעוד לא ידעתי עליו אפילו, והרבי בחר להכין אותי בדרך כל כך מעניינת".

"חלום חלמתי ואיני יודע מהו"

כמו החלומות, לפעמים גם השאיפות שלנו לא מספיק ברורות לנו עצמנו. יש לנו חלום ואנחנו מרגישות אותו עמוק בתוכנו, חי, דוחף אותנו למשהו לא מוגדר ולא נותן לנו ליהנות מהשקט. רעב תמידי למשהו. אבל לְמָּה?

על חלום כזה ועל הרגע בו גילתה לא רק מהו החלום אלא גם מה פתרונו – תשתף אותנו רבקה'לה א' מירושלים.

"זה היה כמה שנים אחרי החתונה. אינני יודעת מה בדיוק קרה, אבל התחלתי להרגיש לא טוב עם עצמי. פתאום בגדים מסוימים נראו לי לא מספיק צנועים והחלפתי אותם; כל מיני דברים שעד אז לא הייתה לי שום בעיה איתם, כמו מוזיקה חסידית שאינה ניגוני חב"ד או הכשרים טובים אבל לא הכי מהודרים – החלו להפריע לי. קיבלתי על עצמי כל מיני דברים והוספתי דברים, אבל תהיתי 'מה עובר עליי? מה גורם לי לכל השינוי הזה פתאום?!'.

לבעלי לא הפריעו השינויים עצמם. הוא מזמן היה מוכן לקבל על עצמו עוד הרבה הידורים. הוא רק הזכיר לי כל פעם: 'מתוך שמחה, כן?' לדעתו אם זה בא מאיזה פחד או עצבנות, זה עלול להיות לא רצוי. דיברתי רבות עם המשפיעה. גם היא ניסתה להבין מאיפה הצדקנות שנפלה עליי. הרגשתי כאילו יש לי איזה חלום ואני מנסה להגשים אותו, אבל מה החלום?!

עד היום אני זוכרת את השיעור בו למדנו על נבוכדנצר ששכח גם את החלום וגם את הפתרון… והרוח שלו לא נרגעה עד שעזרו לו לגלות את שני הדברים. ככה הרגשתי. כאילו הנפש שלי חולמת משהו, אבל שכחה את החלום…

בסופו של דבר יעצה לי המשפיעה להניח לזה. לזרום עם הרעיונות החדשים וליהנות מהם, בלי לנסות לחקור מאיפה הם באים. 'תגידי תודה', יעצה לי. 'הרבה נשים צריכות מלחמות רציניות עם עצמן כדי לקבל על עצמן כל הידור כזה, ממך זה נחסך'.

הרפיתי. יום אחד, חשבתי בליבי, ממבט מרחוק, אני אבין מה בדיוק עבר עליי.

עבר בקושי חודש. אחי הצעיר הגיע מארצות הברית. הוא היה בארץ ישראל תקופה מסוימת ובמהלכה ביקר גם אצלי יומיים. הוא נכנס, רחרח, הקשיב למוזיקה ברקע, ניחוח. בדק את הבגדים שלי. פתח את המקרר ועיין בכשרויות, הציץ במעמד העיתונים, גילה שם 'עטרת חיה'…

"עליתי עלייך!" צחק.

"אשמח אם תגלה לי", חייכתי. "כי אני עוד לא הבנתי מה עובר עליי"…

"זו התגובה שלך לפטירה של דודה שיינא".

זה היה כמו סטירה, הלם. הרגשתי כמו מישהי שמגששת באפלה ופתאום מדליקים לה את האור. דודה שיינא הייתה האחות הקטנה של אמא שלי, והיינו קשורים אליה מאוד. היא היתה אשה מיוחדת מאוד, חסידית, טובה כל כך. כשלמדתי על ה'בינוני', דמיינתי אותה. כמה שנים אחרי חתונתה, נפטרה בתאונת דרכים. כולם סיפרו כמה מיוחדת היא היתה, כמה צדיקה. אני הייתי אז נשואה טרייה. ניסיתי להדחיק, להתנהג כאילו הכל בסדר. מתברר שהגעגועים והחלום להיות כמוה נשארו עמוק בתוכי.

"איך גילית את זה?" נדהמתי.

"פשוט מאוד!" צחק. "נכנסתי אלייך והרגשתי כאילו אני בבית שלה".

זה היה הרגע שהתגלה לי החלום – להיות כמו דודה שיינא, עד כמה שאפשר – וגם ההתגשמות שלו. כנראה די הצלחתי אם הוא הרגיש בבית… זה כל־כך הרגיע אותי. אני לא משוגעת, אין לי נטייה לדיכאון, אני פשוט רוצה מאוד להיות דומה לדודה שלי. הכל בסדר. לא ידעתי אפילו מה החלום שלי, אבל העיקר – הצלחתי להגשים אותו. זה מה שחשוב, לא?"

חלום של גאולה

הגלות שלנו היא ללא ספק חלום רע במיוחד. אנחנו מחכות להתעורר ממנו כבר קרוב לאלפיים שנה. איך מתעוררים ממנו?

אחת התכונות המיוחדות לחלום היא האפשרות שדברים לא הגיוניים לחלוטין יתרחשו ולנו, וזה אפילו לא יראה מוזר. נפגוש אנשים שכבר אינם, נבצע פעולות בלתי אפשריות, נעבור ממקום אחד למשנהו והכל מתקבל. רק כאשר אנחנו מתעוררים מהחלום, משחזרים אותו, אנחנו שמים לב עד כמה הוא בלתי אפשרי.

ככה נראים החיים שלנו בגלות. בלתי אפשריים. מתרגשות בהתוועדות עד דמעות ומלאות תאווה לקינוח. יוצאות ל'מבצעים' ומפשלות באורך החצאית. רבות ומקלקלות את האחדות בשביל מנהג חב"ד או הוראה של הרבי. רק בחלום גרוע כמו הגלות שלנו אפשר לשאת הפכים כאלו.

מה קורה ברגע שהחלום שלנו הופך להיות מפחיד מדי? שאנחנו לא מסוגלים לשאת אותו יותר? אנחנו מכריחים את עצמנו להתעורר, שטופי זיעה. הגלות שלנו כבר מזעזעת מספיק, אנחנו חייבות להתעורר, עכשיו!

ואם בחלומות וגאולה עסקינן, איך אפשר בלי החלום המרגש של שולמית קליין:

"זה היה בחול המועד פסח. סתם לילה רגיל, לא אחרי שיעור 'דבר מלכות' או התוועדות חסידית. בתחילת החלום הייתי עסוקה מאוד. ניסיתי למדוד איזה בגד כדי לתפור אחד כמותו. הייתי לחוצה, מנסה למצוא את סרט המידה, לפרוש את הבגד כמו שצריך. כל רגע משהו נעלם לי או מישהו עבר והפריע.

בשלב מסוים התחלפה תחושת הלחץ בתחושה של דחיפות. הרגשתי שאני חייבת לקום ולהתחיל ללכת. לא ממש ברור היה לי לאן. עזבתי את הבגד והתחלתי ללכת, אני, הבת שלי, עוד חברה טובה שהצטרפה פתאום לחלום. יצאנו, הולכות ברחוב, מתקדמות. בחלום לא ממש היה לי ברור לאן אנו הולכות, אבל זה לא ממש הפריע. מתקדמות… עברתי ליד המשרד של בעלי, 'נו, בוא!' אני אומרת לו מהפתח, לא רוצה לעצור. הוא צחק. 'הכל בסדר, יש זמן'. לי לא היה זמן, פשוט המשכתי. הבן שהיה לידו הצטרף גם.

בשלב הזה כבר הלכו איתנו המון אנשים, בעיקר נשים. מתקדמות. הגענו לגדר שעצרה אותנו, טיפסנו מעליה. אף אחד לא היה צריך לתת הוראות, ואף אחד גם לא עצר להתלבט מה לעשות. פשוט המשכנו כל הזמן קדימה. מטפסים גדרות, מדלגים על סלעים. עוברים ממרפסת אחת לזו שמתחתיה. האווירה לא היתה קשה או מעייפת. היא היתה מאוד דרוכה, אף אחד לא רצה לעצור.

בשלב זה הקבוצה כבר היתה ענקית, מאות אנשים ממלאים כביש רחב של כששה נתיבים. כולם הולכים על הכביש שעולה בעלייה תלולה למעלה. כולם הולכים, מתקדמים, בשקט גמור. לכולם היה ברור שזו הדרך ולשם יש להעפיל.

בשלב זה של החלום נזכרתי באחותי הקטנה. נערה מבולבלת שעזבה לעת עתה את הדרך. פתאום דאגתי לה, הייתי חייבת להרים אליה טלפון, להגיד לה לבוא גם. הוצאתי את המכשיר, מנסה להתקשר, אך לא הצלחתי למצוא שום מספר. הניילון הנצמד שעטפתי בו את הטלפון לכבוד פסח, היה בחלום עבה ומקומט ואי אפשר היה לראות דבר. בשלב הזה התייאשתי. היה ברור לי באותו רגע שעבר הזמן. אין לי עוד אפשרות להביא אותה. מישהו אחר יביא אותה.

כיוון שהכביש עלה בעלייה תלולה כלפי למעלה, לא יכולנו לראות מה מחכה לנו בסוף העלייה. כשהגענו לשם, נגלה לעינינו ים אדיר. כולו פתוח לפנינו. זה היה מחזה עוצר נשימה. גלים גדולים ומוזרים עלו בו ונבלעו חזרה. בשמיים, למלוא כל האופק, היה מן משחק אורות וצבעים מרהיב. כמו פעלולי לייזר. עמדנו, אלפי אנשים, מרותקים. ואז, אחרי שהים סער במיוחד, עלה פתאום משהו אדיר מתוך המים, גורם לגלים עצומים להתנפץ סביב. כמה רגעים עברו וזיהינו את בית המקדש, ענק! הוא פנה בגבו אלינו, כשקודש הקודשים לכיוונינו.

זה היה הרגע בו התעוררתי, רועדת כולי.

החלום הזה הרגיש לי כמו נבואה. הרגשתי בדיוק כמו בחלום, הרגשה של דחיפות, של צורך פשוט להתקדם, פשוט ללכת. בשקט, בלי דרמות, בלי ויכוחים. 'דבר אל בני ישראל ויסעו'. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי מושג לאן. שתיים בלילה. אני עומדת מול המרפסת. אם זה היה בחלום הייתי פשוט מטפסת על הגדר, עוברת למרפסת תחתיה, והלאה.

החלום ליווה אותי מאוד בסערה כמה ימים. לאט־לאט גם הוא עבר לי, עם הרגשה חזקה של פספוס… אילו רק הייתי ממשיכה ללכת, מתקדמת ברוחניות"…

באדיבות: מגזין עטרת חיה

לבנות חיכתה מנה אישית יפה ומושקעת שתרמה לאווירה הטובה שהורגשה באוויר.

המפגש נפתח בדברי ברכה של המנהלת, הגב' שירה קורנוויץ, שהסבירה על מעלת האדמו"ר האמצעי וכיצד הדבר נוגע לנו הבנות לחיי היומיום. לאחר מכן נהנו הבנות ממשחק היכרות חוויתי ומגבש בהנחייתה של המורה היקרה הגב' רבקי סוחייק.

הבנות נגנו את ניגונו של האדמו"ר האמצעי בליווי וידאו של הרבי בו הוא נראה בהתוועדות חסידית שר את ניגון הקאפליא.

בליווי מצגת מיוחדת ומושקעת למדו הבנות יחד נקודות ממאמר "פדה בשלום" – מאמר של האדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה שכפי שאומר הרבי ישנו עניין גדול בלימוד תורתו של בעל הגאולה.
במאמר דובר אודות הקושי שישנו בזמן התפילה, מנין הוא נובע ומהי הדרך הטובה לתפילה טובה, זכה וטהורה.

לסיכום ולהורדת המאמר לכלים מעשיים קבלו התלמידות עטיפה לחת"ת, שיוצרה במיוחד עבורן, אותה עיצבו בכישרון רב.

הבנות יצאו עם טעם טוב ושמחה על המוסד הנפלא שקם כאן בעיר בית שמש שלא מתפשר על רמה רוחנית גבוהה יחד עם פעילויות חווייתיות, אווירה משפחתית ורוח חסידית חיה.

"אין ספק שזהו מקום חסידי עם אווירה טובה ואני מחכה כבר ללמוד בו" אמרה אחת הבנות שהגיעה מחוץ לעיר.

******
הרישום לשנת תשפ"ד נפתח!

בקרוב ערב אמהות ובנות להיכרות עם בית הספר.
עקבו אחר הפרסומים!

לפרטים נוספים ולהתרשמות התקשרו למנהלת הגב' שירה קורנוויץ:
053-346-8865

מצגת פרשת וישלח

סיכום שיחת פרשת וישלח

בהתוועדות בליל שבת התוועד הרב חיים אברביה שסחף את הנציגות על מעלת לימוד הדבר מלכות, הכוחות והאחריות שיש בידיים שלהן להשפיע על כל בנות התיכונים ולהעמיד אותן בשורה הראשונה.
במוצאי שבת התקיים באנקעט עוצמתי בו הייתה החשיפה של מהפכת הדבר מלכות לשנת תשפ"ג שיצאה לדרך מיד בסיום השבת.

ככה חוגגים את י"ט כסלו – התוועדויות חמות אש שמאירות לנו את החיים 

הרבה הרבה שמחה וריקודים 




הולך להיות כל כך כיף!!!!

סעודה עשירה כיד המלך 
מגוון דוכנים עשיר 

'הקהל' עם הנשים המהממות שמגיעות לכאן לאורך השנים!! 


ו….. התבלין המיוחד שיש רק בפנימיות 


צריך לבוא כדי לטעום !

הירשמי עוד היום-
https://secure.cardcom.solutions/e/gjZaYVhzR0iyIarkxMhPBw

לחיים לחיים!