הני אלישביץ
אפשר להגיד שליה קצת "צנחה עלי". כנראה בתור חלק מעבודת הבירורים הפרטית שלי. באחד משיעורי ה"דבר מלכות" היא פתאום הגיעה, השתתפה בשלושה־ארבעה שיעורים בהם הספקתי להתרשם מהאינטלגנציה שלה – שלצערנו באה יחד עם בורות כואבת בענייני יהדות, היא ניגשה אליי בסיום השיעור האחרון וביקשה בפשטות שנלמד בחברותא את ה"דבר מלכות" השבועי.
"כי זה עוד קשה לי, המון מושגים שאני לא מכירה, וכל המהלך המורכב של השיחה בכלל… אז חיפשתי מישהי שאיתה אוכל ללמוד בקצב שלי, והיא תסביר לי את כל הדברים שאני לא מבינה, בלי להפריע למה שקורה בשיעור". כך 'התנצלה' בחיוך מעט נבוך, והוסיפה:
"את רואה, אני עוד 'חדשה' בעסק, מנסה להיכנס לעניינים… אז נקבע לשבוע הבא? באיזה יום נח לך? אני אתגמש לכל זמן ומקום שיתאים לך!"
נו, אז קבענו…
וכעת אני לחוצה לגמרי.
באמת תכננתי לבקש מבעלי הסברים לכל נקודה קשה, ולהכין משלים ודוגמאות… אבל בסוף, כמה צפוי, לא הספקתי אפילו לקרוא את השיחה מראש, ועוד מעט ליה מגיעה, ואני יודעת שמלאכת שמיים בידי, מה עושים???
נקישות בדלת…. "רבי, זו הבת שלך שרוצה לחזור הביתה, אנא…"
תוך כדי התקדמות הלימוד התברר לי ה'טיימינג' המדויק עד דק של הלימוד שלנו. כאילו הרבי מה"מ הכין את השיחה הזו בדיוק בשביל לימוד פעם ראשונה של שיחה בעיון: 'אותיות' קצרות, שיחה קלילה, פחות הסתעפויות ומושגים חדשים… הודו לה'! אפילו מצאתי מיד בזמין סרטון של התוועדות אצל הרבי מה"מ בה שרים את "האדרת והאמונה" בניגון המארש הצרפתי והיא התרשמה מאד…
נו, כידוע ניגון פותח את הלב, אז ניסיתי להציע: "אות י"א, רוצה כעת את לקרוא?"
ליה שתקה לרגע, ואז התחילה: "יא. מדוע מזכירים זאת עכשיו?…"
אני מסתכלת עליה – למה עצרה? אין כאן שום ראשי תיבות או מילה בארמית/אידיש… היא נראית מאוד מתלבטת. שתקתי, נותנת לה את הזמן, ובאמת זה הגיע, בתנופה:
"תגידי, בחרת במיוחד בגללי שנלמד את השיחה הזו?! מה זה, שיחה שחצי ממנה סיפורים??? לא ככה למדנו בשיעורים עם כולם! ובכלל, תראי בהמשך המשפט – הרבי עצמו אומר כאן שחינכו חסידים שהעיקר זה לימוד תורה ולא סיפורי מופתים! אז למה עשית לי את זה?" כאב היה בעיניה, או עלבון, ואני נבוכתי לרגע.
דפדפתי אחורה בשיחה:
אכן. אות ה' – סיפור מלחמת האדמו"ר־הזקן בנפוליאון (וגם סיפרתי לה מה'פיענוחים' את הפרטים הנוספים), אות ו' – עוד קצת תיאור 'היסטורי' (היסטוריה זה סיפור, אלא מה?), אות ז' – שפע של סיפורים מהאדמו"רים (גם שם כמובן חגגנו עם העשרה מה'פיענוחים'), אות י' שוב נשמעת כמו סיפור מרתק…
אז רגע לפני שיסתדרו לי המילים לתשובה הראתי לה את הלוח, דפדפתי איתה ב"דבר מלכות", וראינו שזו השיחה של שבוע זה, בהשגחה פרטית.
ואז, אחרי שקראנו את תשובת הרבי באות י"א–י"ב – על חשיבות סיפור הניסים, וסיימנו בשעה טובה את השיחה, נזכרתי בספר של אמא שלי שתחי' "מודעות ותרפיה בשבילי הסיפור החסידי", הבאתי מהר עותק אחד, תוך שאני משרבטת עליו הקדשה עבורה, והקראתי לה קטעים שונים מתוך ההקדמה, החל מהפתיחה: "יש לדעת שכל סיפור הוא הוראה בחיים"…
אחרי שהדלת נסגרה אחריה, נשמעה תחינה מהוססת מכיוון חדר הילדים:
"אמא, אפשר סיפור לפני השינה?"….
מושקא רייכמן, עטרת חיה
נעים להכיר
פאני בן–שמעון, אמא לשמונה ילדים כן ירבו, אישה נמרצת ופעילה. בתפקידה כרכזת בסמינר 'בית חנה' צפת, היא מנצחת בהצלחה רבה על ארגון שלל הפעילויות, הטיולים והתוכניות, הן לבנות הישראליות והן לבנות חו"ל.
זכרונות
פאני נולדה בירושלים לבית משפחת מנדלזון. כשמלאה לה חצי שנה נשלחו הוריה על ידי הרבי מלך המשיח לשליחות בוינה, אוסטריה. "גדלתי כ'ילדה של שליח' על כל המשתמע מכך. בבית הספר כמובן היינו צריכות להיות דוגמה חיה לכלל התלמידות, שבאו ממגזרים שונים. הזכרונות הכי אהובים עליי מתקופה זו הם של ערבי הנשים בהם אני ואחיותיי היינו שרות במקהלה". לאחר החתונה עברו בני הזוג בן–שמעון לגור במונטריאול, ליד הורי החתן.
ברכה במרוקו
במונטריאול הם גרו במשך שלוש שנים, שם נולדו שתי בנותיהם הראשונות. בעלה היה אחראי על מניין לצעירים בבית הכנסת של קהילת המרוקאים. מדי שנה בתאריך י"ד בשבט, יום ההילולא של רבי יצחק אבוחצירה, קבוצה מבני הקהילה הייתה מתארגנת לנסיעה לציונו במרוקו. פאני מתארת: "שנה אחת באו אנשי הקהילה לבעלי והציבו לו עובדה: 'בשנה הבאה אתה מגיע איתנו, הכרטיס עלינו'.
כעבור כמה חודשים טסנו לארץ ישראל לתקופת נסיון, כדי לבדוק את האפשרות למגורי קבע פה. היינו בטוחים שאותה הבטחה כבר לא רלוונטית, אבל מסתבר שהמרוקאים לא שכחו אותנו… מספר שבועות לפני היארצייט הם יצרו עם בעלי קשר והודיעו: 'אנחנו משלמים לך כרטיס מהארץ למרוקו, אתה חייב להגיע'. והוא הגיע. לאחר תפילה בציון, התקרב אליו אדם לא מוכר, הגיש לו כוס 'לחיים' ובירך אותו בברכה המנצחת: 'יהיה לך בן זכר השנה'. בעלי ענה 'אמן', ובזה לכאורה נגמר הסיפור.
רק לכאורה, כי בעצם כאן הכל התחיל. כעבור תשעה חודשים בדיוק נולד בננו הראשון. אבל עוד קודם לכן התחיל לו מסע רצוף הנסיונות שנועד בדיוק עבורנו"…
כאב לב
בקיץ הבא, בהיותה בהריון, הלכה פאני לבדיקה שגרתית. הרופאה הפנתה אותה לבדיקה נוספת של הערכת משקל, מכיוון שחשבה שהעובר גדול מדי.
פאני מגיעה לבדיקה בהנחה שמדובר בהליך קצר של דקות ספורות. לתמיהתה, הזמן עובר והטכנאית ממשיכה לבחון את המכשירים ולתקתק נתונים. עוברות עשר דקות, עשרים, שלושים, ארבעים דקות והחשש מתחיל להזדחל. הטכנאית קוראת לרופאה, וזו מסבירה בצער: "נראה שיש בעיה בלב של העובר, את צריכה לעבור בדיקת מיוחדת נוספת".
פאני ממהרת להתקשר לבעלה, שנמצא באופן זמני בישיבה בארץ ישראל למשך חודש אלול. היא מספרת לו את החדשות המלחיצות, והוא מנסה להרגיעה, אופטימי כתמיד: "הכל יהיה בסדר, בטח יתברר שלא קרה כלום".
לאחר סדרת בדיקות מיוחדות הגיעו התוצאות, והן לא היו מרנינות במיוחד. החדר השמאלי בלב לא התפתח כראוי, והעורק צר מדי.
"הבשורה נפלה עליי כשלא הייתי מוכנה באמת לכך. הקושי היה גדול, ובפרט שבעלי היה עדיין רחוק, בארץ ישראל. בכיתי, כמובן, ולאחר שנרגעתי מעט שאלתי: "מה זה אומר תכל'ס?". התשובה שקיבלתי הייתה שהתינוק יצטרך לעבור ניתוח מיד לאחר הלידה (ראי מסגרת).
הפרופסור שהיה אמור לבצע את הניתוח נתן לנו הדרכה מוקדמת והסביר שמדובר בניתוח לב פתוח. במהלכו מנתקים את פעילות הלב ומחברים למכונת 'לב מלאכותי', מנתחים את הלב לתיקון המום, ולאחר מכן השיא הוא חיבור מחדש אל הלב, ובדיקה האם הוא מצליח לתפקד או שמא…
וכאילו לא די בכל הדאגות הללו, הרופאים הזהירו אותם שיכול להיות שהבעיה הלבבית מצביעה גם על תסמונת דאון חלילה".
התורה מדברת אליי
ימי חודש אלול עברו על בני הזוג בבלבול ובדאגה, ואז הגיע 'היום הרת עולם' – ראש השנה. צועדים לבית הכנסת להתפלל, ביום הדין… כמובן מנצלים כל רגע פנוי לומר תהילים, תמיד יש על מה להתפלל ובטח שהשנה… מגיעה קריאת התורה. אחד המתפללים קונה עליה ומכבד את בעלה של פאני לעלות. בהשגחה פרטית מופלאה, התוכן של העליה אותה קיבל עסק בסיפורם של הגר וישמעאל. צמרמורת אוחזת בפאני כשהיא חוזרת לאותו רגע: "הרגשתי שהפסוקים מדברים ממש עליי – האמא שכואבת ופוחדת על גורלו של בנה. כשם שהגר לא רצתה לראות במות הילד, אף בי עלו מחשבות שאולי עדיף שלא אראה אותו, מאשר שייולד ואחר כך יילקח ממני חלילה. אבל אז המלאך אומר להגר "אל תיראי" – אל תבכי, הילד שלך יגדל ויחיה. אין מילים לתאר את מה שהרגשנו, ראינו בכך סימן מוחשי משמיים לכך שיהיה טוב".
כעבור ימים מספר, בי"ד בתשרי, תשעה חודשים בדיוק לאחר שבעלה התפלל בציון של האבוחצירה, נולד לבני הזוג בן זכר. וייקרא שמו בישראל… רגע, עוד קצת סבלנות.
פרידה קשה
כעת פאני עוברת לרגע שהיה הקשה ביותר עבורה בכל הסיפור. "מיד אחרי הלידה לקחו אותו ממני, ושמו אותו באינקובטור. בערב חג הסוכות העבירו אותו לבית רפואה אחר, בעוד אני נשארת בבית היולדות. לפני שהוא יצא הביאו לי אותו בתוך האינקובטור, כדי להיפרד לבינתיים. ראיתי אותו קשור בפנים, בוכה, וכל מה שיכולתי לעשות היה להכניס פנימה את היד וללטף אותו מעט. כל אמא יכולה לתאר לעצמה את הקושי העצום שעברתי"…
מכיוון שהיה זה חג הצמוד לשבת, ידעה פאני שלא תוכל לראות את תינוקה שלושה ימים. בעלה יוכל ללכת מספר שעות כל צד ברגל, אבל היא כיולדת טריה, כמובן לא תוכל לצעוד כך. כדי שהצוות הרפואי לא יחשוב שמדובר בהזנחה, פאני ובעלה הסבירו לצוות הרפואי שלא יוכלו לבקר את התינוק מסיבות דתיות, מלבד פעם אחת שהאבא יגיע ברגל.
מייאוש לתקווה
פאני ובעלה ציפו במתח לעבור את הניתוח בשלום ולהגיע אל הברית, אבל אז התחיל מסע של קשיים – בתחילה התינוק חלה בדלקת ריאות, אחר כך בטעות נדקר לו עורק ברגל ופחדו שניתוח יחמיר את המצב, וכך ההליך נדחה ונדחה, והם נותרים בסטטוס הקשה של המתנה. בנוסף, מצבו של התינוק הורע, והוא חובר להנשמה מלאכותית.
"בשלב מסויים נפלנו לייאוש", אומרת פאני בכנות, "פשוט התייאשנו מלחכות. זה היה יום שני בשבוע, ואמרו לנו שאולי יש סיכוי קטן שביום בחמישי ינתחו אותו. חזרנו לביתה של חמותי והיא ראתה את פנינו הנפולות. לפתע עלה במוחה רעיון. היא לקחה באקראי מכתב אחד מצרור המכתבים שזכו לקבל מהרבי מלך המשיח, נסעה לבית הרפואה וביקשה מהאחות בטיפול נמרץ להכניס את המכתב מתחת לכרית של התינוק".
הנס הבא היה מהיר ביותר. כבר למחרת בבוקר(!) התקבל טלפון מבית הרפואה: "בואו מהר, עוד חצי שעה הניתוח". ההורים הזדרזו אך לא הספיקו אפילו לראות את התינוק לפני.
ניתוח ותפילות
סוף סוף, אחרי עשרים יום קשים, מגיע הרגע.
הניתוח ארך שמונה שעות. בכל שלב של הניתוח מעדכנים את ההורים מה קורה, ובין לבין כמובן שפרקי תהילים רבים נאמרים בדמע.
באותו בוקר, כשאבי התינוק היה בתפילת שחרית, הוא קיבל את הטלפון המבשר על הניתוח. כשיצא מבית הכנסת פגש את הרב אריה לייב קפלן, ראש ישיבת תו״ת במונטריאול, שהתעניין בשלומו, כששמע על המצב, סיפר לו הרב: "שמעתי על הוראה מהרבי לאדם אחד, שגם אם אין לילד עדיין שם, משום שהברית נדחית – כשאתם מתפללים עליו תחשבו על השם שאתם רוצים לתת לו". בני הזוג אכן החליטו ביניהם על שם, ובכל תפילותיהם כיוונו עליו.
ואז מגיע השיא והם מתבשרים שהניתוח עבר בשלום, ב"ה.
לאחר הניתוח מחפשים בני הזוג את המכתב של הרבי, אך הוא נעלם. כל האחיות עזרו בחיפושים, אבל רק למחרת, כשהעבירו את התינוק ממיטת הניתוח למיטה רגילה, הם מקבלים טלפון: "מצאנו את המכתב של הראביי!"
איפה הוא היה? למרבה הפלא, המכתב שהה במשך כל אותן שעות מתחת לסדין מיטת הניתוח עליה שכב התינוק הרך. מי שמכיר את כללי הסטריליזציה בחדרי ניתוח יודע שזה ממש לא ברור מאליו.
הרבי חושב עלינו!
הניתוח עבר, המכתב נמצא, והגיע הזמן לקרוא את תוכנו. פאני ובעלה פתחו את המכתב בסקרנות ובהתרגשות. היה זה מכתב שכתב הרבי לאביו של בעלה, לאחר שהודיע על הולדת אחד הבנים. בתחילה מופיע בו הנוסח הרגיל, וברכה שיזכו להכניסו לברית. כמובן שהם שמחו מאוד לראות את ההשגחה והברכה, אבל הסיום של המכתב היה המפתיע ביותר:
"זה עתה נתקבלה ההודעה שנקרא שמו בישראל יוסף יצחק שליט"א".
בני הזוג בן שמעון נאלמו דום. יוסף יצחק היה השם שתכננו לקרוא לבנם, ועליו כיוונו במשך כל הזמן הזה!
ומה באמת פשרו של המכתב הבלתי שגרתי, שכולל הן ברכה לקראת הברית, והן הודעה על השם? פאני מסבירה לנו: "ניסינו לברר עם חמי מה קרה שם, אי אז לפני שלושים שנה. מסתבר שהוא כתב לרבי על הולדת הבן, לא קיבל תשובה אז כתב שוב אחרי הברית, והרבי ענה באותו מכתב, שמן הסתם המכתב נשאר היכן שהוא במזכירות או על שולחן הרבי.
בעצם כשמתבוננים במופת הזה, רואים את עומק האהבה של הרבי: הרבי חשב עלינו כבר לפני שלושים שנה, וסידר את התשובה לחמי במכתב אחד, כדי שנקבל ברכה מעודדת ומדוייקת כל כך, בדיוק בזמן שהיינו כה זקוקים לה! הרגשנו ואף ראינו במוחש – הרבי תמיד חושב עלינו"!
עולים לארץ ישראל
בגיל חודשיים סוף סוף נערכה הברית, אך האתגרים עוד לא תמו. במשך חצי שנה לאחר הניתוח יוסף יצחק התינוק עדיין קיבל הזנה דרך האף, והוריו נאלצו ללמוד להאכיל אותו כך. שבועיים לאחר שהשתחרר מבית הרפואה, עלתה משפחת בן שמעון לארץ ישראל, כאן נערך לו ניתוח לב נוסף.
בתקופה מאתגרת כל כך אין ספק שההתמודדות לא פשוטה. פאני משתפת מאין מצאה את הכוחות: "ידוע שברוחניות עלינו להביט על הנמצאים בדרגה גבוהה מאתנו וללמוד מהם, ובגשמיות עלינו להסתכל על מי שבמצב נמוך מאתנו. מקרה אחד כזה זכור לי, על מפגש מול צרות קשות בהרבה, שלימד אותי להעריך את הטוב שקיבלנו.
היה זה לאחר הניתוח השני בארץ ישראל, היינו מאושפזים עדיין מכיוון שהרופאים לא הסכימו לשחרר את התינוק כאשר הוא עדיין ניזון דרך האף. התנאי שהציבו לנו היה: או שילמד לאכול כרגיל, או שנזין אותו דרך הקיבה. העבירו אותנו למחלקת ילדים, ובחדר הייתה מאושפזת ילדה בת שלוש. בשבועיים ששהינו שם, התפתחה שיחה ביני לבין אם הילדה, והסיפור ששמעתי ממנה היה נורא:
הילדה החולה היא אחת משתי תאומות, ובגיל תשעה חודשים אבחנו פער בין ההתפתחות שלה לשל תאומתה. לאחר בדיקות התברר למרבה הצער שהיא סובלת ממחלה כרונית סופנית. בעצם, הילדה כרגע מאושפזת לטיפולים שיכולים רק 'לדחות את הקץ', ולא למגר את המחלה.
הסיפור הקשה הזה הכניס אותי לפרופורציות. עברנו קשיים רבים, זה נכון, אבל אנחנו עם הפנים קדימה וב"ה יש תקווה והכל ניתן לטיפול".
מילה לסיום
פאני מדגישה שוב, שהנס הגלוי עם המכתב של הרבי, היה העידוד העיקרי שנתן להם אנרגיה לשלבים הקריטיים של הניתוח וההחלמה ממנו, וגם להמשך האתגרים שעוד נכונו להם. "תמיד חשבתי שהסיפורים האלה לא קורים אצלי", היא מחייכת, "מסתבר שכולנו מוקפים בניסים".
נקודה נוספת שפאני רוצה לחדד: "כששואלים אותי איך הצלחנו להתמודד, אין לי תשובה קונקרטית. כלומר, זו לא אני שמצאתי דרך להתמודד, אלא כל הכוחות מגיעים לאדם בחבילה אחת עם הנסיונות. אנחנו פשוט השתדלנו לנצל את הכוחות האלה עד תומם"… פאני נותנת לנו את המשל הידוע, שבשעת סכנה ריכוז האדרנלין עולה בדם ומאפשר לאדם לבצע פעולות שבאופן רגיל הוא אינו יכול לבצע.
"אסיים בתודה", אומרת פאני, "אין לי ספק שבלי הבטחון שתורת החסידות מעניקה, וכמובן בלי ההתקשרות לרבי והכתיבה מעת לעת – לא היינו שורדים את התקופה הקשה הזאת. תודה לה' יוסף יצחק כיום הוא ילד שגדל והתפתח יפה, ובעזרת ה' נמשיך לרוות ממנו ומכל ילדינו רוב נחת. זכינו לראות ניסים גלויים, והמעט שאנו יכולים לעשות הוא לפרסם אותם!"











OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
הודעה מהנהלת צבאות ה': אמהות ובנות יקרות, עקב פניותיכן הרבות, אנו מפרסמים כי כבר בתחילת חנוכה לצערינו, אזלו המקומות לגמריי בשבת צבאות ה' שתתקיים בשבת הקרובה, לחיילות סניפי הנבחרת. הרישום הגדול של מאות חיילות מכל רחבי הארץ, גרם שהרישום נסגר מוקדם. אנו מסיימים את ההכנות לקראת השבת בצורה הכי טובה בגשמיות ורוחניות עבור כל החיילות שהספיקו להירשם ב"ה.
מאות מנשות ירושלים והסביבה השתתפו בשבוע שעבר (רביעי), נר רביעי של חג החנוכה ביום העיון המסורתי של 'אור חיה' המרכז העולמי לאישה היהודיה.
לאירוע שנפתח בשעות הבוקר המוקדמת נהרו מאות נשים ובנות שהגיעו לבוקר מיוחד ועיוני במשנת החסידות ושל רבותינו נשיאנו נ"ע. כבר בשעות המוקדמות התכנסו הנשים במלון לאונרדו פלאז'ה שאירח את הנשים לארוחת גורמה חלבית כשרה למהדרין.
הגב' דניאלה גולן יו"ר 'אור חיה' פתחה בשיחה של הרבי על פרשת השבוע וחג החנוכה. מחלוקת בית הלל ובית שמאי, נשא דברים הרב אליהו ויכנין מרבני ישיבת 'מעיינות' בעיר, שלאחמ"כ נשא דברים הרב מ"מ ערד שדיבר על החשמוניאות של דורינו.
השחקנית יהודית אריה קינחה במופע "הכח לצמוח והאתגרים שלו". בסיום נערך הגרלה על דולר של הרבי בהגרלה בפומבית.
יום העיון נערך כמיטב המסורת בימי החנוכה, לעילוי נשמתם של שלושת תלמידי ישיבת תומכי תמימים שנהרגו בתאונת דרכים באילת לפני כחמש עשרה שנה בדרכם למבצעי החנוכה בדרום: הת' לוי הכהן הענדל ע"ה, הת' משה גולן ע"ה, והת' יהונתן ביטון ז"ל.
















































שבוע טוב, חודש טוב וחנוכה שמח חברות יקרות!
רגע לפני שבת היית במרתון, כן, שבת שנכנסת הכי מוקדם בשנה, וצריך להספיק גם הדלקת נרות חנוכה וגם הדלקת נרות שבת..
בקיצור, לא חידשתי כאן כלום,
נו, התנחמתי בכך שנגמור מוקדם את הסעודה ואני "אעוף" לישון מוקדם.
נגמרה הסעודה, יחסית בשעה מוקדמת, ו… הבן שלי שחזר מהישיבה רוצה לדבר איתי ולשתף אותי בחוויות שעברו עליו בשבועיים האחרונים, מה אני אגיד לו; לא??
הקשבתי לו במלוא תשומת הלב (נו ,לא חכמה שהצלחתי, שבת! אין פלאפון ברקע).
כבר נהיה מאוחר והלכנו לישון, שוב "התנחמתי" שאוכל לקום מאוחר, כי בשבת אני לא יוצאת לעבודה, אך הקטן שלי שומר על סדר יום. קם בחמש וחצי בבוקר, אין אפשרות שאני אשן עד מאוחר..
לא יודעת איך את היית מגיבה במקומי, אני כן בוחרת לשתף אותך בגבורה האישית שלי בחג החנוכה: במקום לכעוס או להרגיש פספוס על השינה שחלמתי עליה, נעמדתי ליד החנוכיות עם הבזיכים הריקים והודיתי לה' שהיה לי למי להקשיב בערב ולמי לקום בבוקר יש הרבה חברות שלי שעדיין אין להם את האושר הזה.
אז את שקוראת עכשיו את מה שכתבתי, אני ממליצה לך לרגע אחד לעצור, ולמצוא מעלות במצב הקיים והעכשוי שלך!
אם כבר חיתנת ילדים והם באו לשבת והשאירו לך בית הפוך.
תודה שיש חיים ובאו לבקר.
אם יש לך ילדים מתבגרים שמסכימים לשתף אותך בחוויותיהם,
תגידי תודה, יש מתבגרים שלא משתפים את הוריהם.
עדיין אין לך מתבגרים, ואת אמא לקטנטנים שהופכים כל יום את הבית מחדש.. תודה על כוחות שה' מגלה בך, לסדר כל יום מחדש.
ואם את אחת מחברותיי שעדיין לא נשואה, תודה לה' שאת יכולה לנהל לך את הזמן לפי מה שמתאים לך! ובעז"ה בקרוב ממש כבר ישתנה המצב ותזכי גם את למצוא את האחד המתאים לך בבריאות ובשמחה.
אוהבת אותכן המון, שרה





























מורן קורס
לכל משפחה יש מנהגים מיוחדים משלה, הפעם, אשמח לשתף אתכן במנהג שקבענו לעצמינו מידי חנוכה,לפני כמה שנים התחלנו לבקר קשישות גלמודות, ומאז זה כבר היסטוריה, כל חנוכה אני מתקשרת לעזר מציון ומבקשת ממנה טלפונים של קשישות שישמחו לביקור- בעלי אני והילדים מתארגנים עם משחק קצר או הצגה לעיתים אפילו רק שרים שירים ורוקדים,מדליקים חנוכיה, משוחחים קצת או הרבה תלוי בכוחות של הקשישה שאותה אנו מבקרים וזהו.
באמת לא משהו מיוחד שמצריך הכנה מיוחדת. אבל אין לכן מושג-
כמה אור, יותר מאור נרות החנוכה אנחנו מרגישים שהארנו בעולם.
בחנוכה השנה, בנר רביעי, האחראית על הקשישות באור יהודה- יצרה איתי קשר ואמרה שאם אנחנו כבר בדרך לביקורי קשישות- האם נוכל לבקר אצל קשישה שמתנדבים אחרים היו אמורים לבקר אצלה אך זה לא הסתדר להם והיא נורא התאכזבה, אמרנו לה- בשמחה רבה וכך הכרנו את שושנה.
כשנכנסו לביתה היא כל כך שמחה ואמרה: "שלוש לילות הדלקתי חנוכיה לבד, חיכיתי שאולי מישהו ידפוק בדלת, ויאמר לי- בואי אדליק איתך, אבל זה לא קרה."
כ"כ התרגשתי שבאמת הצלחנו לשמח מישהי בחג הזה. שהצלחנו בלי להפוך ערים וגבעות לגעת בלב של יהודיה זכה וטהורה, וכמה כאלה יש בנינו?
שרק צריכות שיתייחסו אליהן..
אני חושבת שאצלה קיבלנו שיעור לחיים.
כמו שאתן רואות היא נושמת עם מכונת חמצן, אפילו בלילה, בשינה היא מחוברת למכונה. היא שיתפה אותנו שכבר שנתיים אסור לה לצאת מביתה. המטפלת שלה, מביאה לה את כל המצרכים הדרושים.
בנוסף היא סיפרה לנו על בנה שנלחם במלחמת שלום גליל והתעוור בעינו, וכיצד הוא מגיע פעם בשבוע במסירות נפש מרחוק לבקר אותה עם מונית וכלב הנחיה שלו. היא המשיכה לספר על החיים שעברה, כיצד היא התמודדה עם המון מצבים מורכבים בחייה. כאילו רק חיכתה שמישהו יקשיב לה..
הבנים הקטנים שלי שבד"כ אין להם סבלנות לשבת ולהקשיב יותר משתי דקות, הקשיבו לה בהאזנה מלאה, וכשיצאנו שאלתי את ילדי- מה הם חושבים על מה שהם ראו ושמעו? מה הם הרגישו?
ואתן יודעות מה הם ענו לי?
הם אמרו- "לא ידענו כמה אפשר לשמח אנשים בלי לעשות כלום,
כמה פעמים היא הודתה לנו, שהגענו, שהפעם היא לא מדליקה לבד נרות חנוכה.
שיש מי שנמצא לידה."
לא שילדיה לא מגיעים לביקור, הם מגיעים, אך הם גרים מאד רחוק, לכן היא זוכה לביקורים קצרים. ולרוב במשך היום. בלילות- קשה לה מאד.
הבדידות חונקת.
האמת, שחשבתי על תשובת ילדי,ולעניות דעתי תשובתם מאד עמוקה אם חושבים על זה.. כמה כל אחת מאיתנו יכולה לשמח כל אחת- בלי לעשות משהו מיוחד.

אם רק נתבונן בזה- נרגיש רצון עז לעשות יותר. ובנינו, הנתינה היא התרופה הטובה ביותר לכל עניין ודבר. לכל רגש שלילי שמגיע, שמציף אותנו. הנתינה היא פועלת בתוכנו עמוק בנפש.
כבר שנים שאנחנו במסורת הזו- משמחים קשישים בחגים. וכל פעם מחדש אנחנו מקבלים הרבה יותר מאשר שאנחנו נותנים. ממליצה בחום- שכל אחת תחשוב עם עצמה- את מי שהיא יכולה לשמח החג?
למי היא יכולה להאיר?
ותזכרו, שהמעט שלנו- זה הרבה בשבילם.
חנוכה שמח ומאיר, ושנצליח להאיר את אור החג גם לאחרים שמסביבנו.
"אפילו החשיכה בתוכנו היא אהבה" / שושנית ליפו
תתארו לכם שהכול אהבה.
אפילו החשיכה בתוכנו
היא אהבה.
מה שמבקר אותנו,
הוא אהבה שהתחפשה.
מה שמתעלם מאיתנו,
הינו בקשה לקירבה.
מה שאנו חשים שהוא
לא ראוי,
הוא אהבה שעוד לא הגיעה
לכול המקומות בתוכנו.
תארו לכם
שהכעסים בין האנשים
היו נחווים כאהבה,
כרצון לקירבה ומגע.
תארו לכם שאי הבנה היתה
מתבהרת בחמלה.
שלחץ היה מידית מותמר לשלווה.
שהיינו חיים מסופקים.
שלווים.רגועים.
יודעים וזוכרים שכול מה שקורה
בחרנו.
בראנו.
שמה שיש, ביקשנו.
שמה שאין -יצרנו.
שאוהבים אותנו תמיד.
שאנחנו רצויים.
שייכים.
שגם הטעיות שלנו,
נסלחות.
שהכול בר תיקון.
ששום דבר לא
באמת נגמר.
שהכול ממשיך,
לעוד פרק.
שאין נקודת הגעה.
שאנחנו כבר ממש
מוצלחים.
שאנחנו יכולים להרפות,
כולנו.
ממש ככה-באי
מושלמות המופלאה של כולנו.
תארו לכם ,שזה לא בושה-
לפחד,
להיות חלשים,
להיות עצובים,
להרגיש שאנחנו לא יכולים.
ותארו לכם ,
שאפשר לסמוך.
על החיים.
עלינו.
על הייקום.
שממש ממש, אפשר
לקום כול בוקר,
לפתוח את העיניים
ולהודות-
מקסים פה.
מופלא פה כבר עכשיו.
זה בסדר כול מה שקורה.
כל מה ששבור,
ולא מתוקן,
ועוד לא הסתיים,
ועוד לא נפתר,
ועוד לא הושלם.
הכול מבורך.
ואז אולי, הלב,
היה סוף סוף נח.
מרפה אל עצמו.
נפתח.
הלב הזה,
לא היה צריך להתכווץ,
לפחד,
להינעל.
והחיוך היה עולה על שפתינו.
והיינו רואים שהכול,
הכול אהבה.
אנחנו אהבה,
וכול מה שסביבנו
אהבה.
וכול מה שעוד לא…
זה גם אהבה,
שפשוט שכחה שהיא
אהבה.
ותארו לכם שהיינו מבינים
בכול תא ותא בגופנו,
שאנחנו לא לבד.
אף פעם לא היינו.
נהפוך הוא.
אנחנו כול כך
מלווים.
כול כך אהובים.
כול כך מבורכים.
שאם רק היינו
מסכימים,
להיפתח
מעט החוצה.
ולא להיסגר ולסגור.
האהבה האינסופית
שקיימת כאן,
היתה זורמת אלינו,
ומאיתנו החוצה.
ופנימה.
ושוב החוצה.
נהרות נהרות
של יופי.
מעטפת ענקית
של אור,
שרוייה מעלינו,
מתחתינו, מסביבנו.

































































הנס של חסידי פולין בערב חנוכה
ב"ה ערב חנוכה תשפ"ב
הסיפור שלפנינו סיפור אמיתי,
מדובר במשפחה מהרחוב "שלי",
זוג חסידי פולין נחמדים,
העטירו וביקשו מבורא העולמים,
שיזכו ויפקדו בילדים בריאים.
כך, חיכו…וחיכו…וחיכו…ארבע שנים תמימות,
במילים חמות ובדמעות,
הביעו את הרגשות בתפילות.
ביתם מצוחצח, הניקיון שולט בכל פינה,
האשה עובדת והבעל בישיבה.
ברוך השם יש פרנסה.
ברוך השם יש גם דירה נאה,
אך היא ריקה,
מקולות ילדים משחקים בשמחה.
פגשתי אותה במקום עבודתה,
לא ידעתי את סודה.
הצעתי לה בתמימות לקנות
אות בספר התורה של ילדי ישראל, לזכות.
שתיקה רועמת את פני קידמה.
ובכאב לבה אותי שיתפה.
כבר ארבע שנים היא מתפללת ובוכה.
בילדים חפצו היא ובעלה,
אך הישועה טרם ניראתה.
החלטתי "להרים את הכפפה",
והצעתי לה לבקש ברכה,
מהרבי ב"איגרות קודש" – עבורה.
"אני לא יכולה" ! – כך ענתה
"לכל דבר, את רשותו של בעלי לקבל, אני צריכה"!
"בודאי"! – עניתי לה.
מניסיוני ידעתי שזו תשובה מראש ידועה,
בעירנו בני ברק המעטירה,
להתחמק באלגנטיות מההצעה.
את מספר הפל שלי קיבלה,
מניסיוני שיערתי,
שלא תשתמש בו מכאן ולהבא.
להפתעתי הרבה,
היא אכן התקשרה,
בעלה מעוניין ! להגיע לביתנו
מהרבי ב"איגרות קודש" לבקש ברכה!
מבעלי שיח' קיבל הדרכה,
לסיים שיעורי החת"ת לפני הכתיבה,
לתת כמה פרוטות לצדקה.
אף הסכים בשמחה לתת תרומה,
לבית חב"ד אבן יהודה,
כדי להיות כלי לברכה.
עיניו נעץ בתמונת הרבי הקדושה,
והמיית ליבו הורגשה.
את המכתב הכניס באקראי
לכרך "איגרות קודש" שבחר בעצמו.
את ברכת הרבי שמר בליבו.
זמן קצר חלף במהרה,
והתבשרנו (בסוד) בבשורה טובה מרנינה.
האשה ברוך השם ניפקדה בשעה טובה.
כ"ד כסלו, ערב חג האורים,
הפכו הם להורים מאושרים.
ב"ה נושעו בילדים נוספים,
בנם הבכור עתה בן שבע שנים,
לאורך ימים טובים ניצחיים.
שוב ושוב זוכים יהודים
בזכות "המבצעים הקדושים",
ובזכות ברכות הרבי הקדושות,
לראות בחייהם ניסים וניפלאות.
ריבון העולמים, שוכן מרומים,
אנא שמע זעקתנו,
ושלח לנו את הרבי משיח צדקנו.
יבוא ויגאלנו.
הרגע הזה ממש עכשיו!!!
בדידי הווא עובדא.
ציפי חסידה
התבקשתי לכתוב מאמר, לדמותה של אמא למופת ועל היותה הדוגמא האישית מול הילדים.
מצאו את מי לשאול. אני גרושה פעמיים.
אולי הכוונה זה כמו אצל האמהות, שלרוב גם לא לקקו דבש, אבל הצליחו לקחת את הלימון, ולעשות ממנו לימונדה. ולפעמים נקטו בעמדה לא פופולרית, ועשו הפוך על הפוך.
אז אצלי ניסיתי להראות שגם אמא יכולה לעשות קידוש, ולנהל שולחן שבת. אז בתי למדה ממני דוגמא אישית, ומחכה באדיקות לבעלה שי' שיחזור מההתוועדות של שבת מברכים ב- 4:30, ושיקדש לה, NO MATTER WHAT (בפעם האחרונה שנוכחתי בתופעה, הוא חזר יחד עם עוד איזה מנין של מתוועדים מכחישי קורונה, שהמשיכו בסוכתם לעסוק במרץ בהכנות מקדימות לשמחת תורה, וגם גזירה זו קיבלה עליה באהבה ובכיף, תוך כדי הפגנת דוגמא אישית למופת מול הילדים).
אולי הכוונה היא כמו אצל שרה אמנו, שגרשה את מי שהיווה השפעה רעה על בנה. אישית, אני אף פעם לא הייתי בטוחה, מי מהווה השפעה רעה על מי: רוב האמהות שהכרתי ממהרות לומר, שהבת שלי מושלמת, זה החברות שמקלקלות אותה. גברת יקרה, מי קבע: אולי זה הבת שלך, שמקלקלת את החברות. בין כך, להפריד אותם לא תצליחי – הרי, 'החברה' בגיל הנעורים זה משהו שתופס מקום קצת מעל אמא ומתחת לאלוקים. אז הרעפתי על החברות הרבה חום ואהבה ופופקורן. ככה, אם לא הצלחתי לשנות אף אחת, לפחות הבת כבר התביישה להתחצף, הרי כל החברות אומרות לה: יא, אמא שלך, מזה מגניבה!
אולי זה כמו אצל רבקה, שיודעת מי המועמד המתאים יותר להמשך העם, ועובדת בנחישות ובבטחון עצמי לעקוף את יצחק, תוך כדי שהיא מרגיעה בכיף, "עלי קללתך, בני".
אגב, אותה בת מתקשרת אלי כל יומיים, ומתחננת שאבטל ממנה את הקללה שלי. "חס ושלום, בתי היקרה, לאיזו קללה את מתכוונת?" "אמא, את לא זוכרת? אמרת, "אני מאחלת לך, שתהי בחודש העשירי, עם הילד העשירי, וכשתשאלי את בת ה- 16 שלך, מתי היא מתכוונת לעזור לך, גם היא תענה לך שאני לא יודעת, וגם אני לא יודעת מתי אני אדע, ושאם תשאלי אותי עוד פעם אחת, אני לא אעזור לך בכלל". והיא ממהרת להוסיף בלחש: "הוי, אבל אמא, תודה לה', היא באמת כל כך מקסימה, רק שה' יברך אותה, אמן!" ואני מתנצלת על חוסר השפיות הרגעית של אז, ומרגיעה אותה, שאם היא תצליח לסגור עיניים ולהיכנס להקפאה במשך חמשת השנים הקרובות, אז יבוא יום וגם בת ה- 16 שלה תחזור אליה על ארבע עם פרחים ועם התינוקת, ותתחנן לעצות.
או אולי זה כמו אצל אברהם אבינו, ששמע מעפרון, בדיוק כמה כסף הוא לא צריך לשלם עבור מערת המכפלה, ודאג לשקול לו את כל הסכום, עובר לסוחר.
פעם קיבלתי עבור אחת הבנות שלי, הצעת שידוך מבטיחה: מכל הצדדים שמעתי שהוא בחור חכם. אינטלגנטי. מבין ענין. ידען. לא פרייר. אז הסכמתי, וחיכיתי שתחזור מהפגישה, והושטתי יד, נו? והיא רק הושיטה סנטר וציקצקה בלשון: ניעט. ואני עם פרצוף של "מהההה?" במילרע, כאילו עד שמצאתי משהו. "כל מה ששמעת נכון, הוא באמת מאד חכם. יודע הכל, ויודע הכל על כולם. על ההוא, וההוא, וההם. וההוא דפוק, וגם ההוא דפוק, וההם דפוקים…" כולה בת 18, נהניתי משיקול הדעת והתובנות הקולעות.
בהזדמנות אחרת הוצע לה, שליח מצליח למדינה אקזוטית. בעלי כמעט ארז לה את המזוודות.
במקרה הזה, אודה בכנות, דווקא כן שמחתי שלבסוף לקחה דוגמא אישית, ממני ומהאבות, והחליטה שלא כל מה שנוצץ בחו"ל זהב, ושבסך הכל יש מספיק יהודים גם בארץ, ושהיא רוצה להישאר בארץ ישראל…
זו הייתי אני. ואיזו דוגמא של אמא את?
הדילמה: האם ננהג כהרמ"א או כבית יוסף?
הני אלישביץ
"אמא, מאיזו עדה אנחנו?" שאלתי את אמי שתחי' במוצאי שבת אחת.
הייתי אז בכיתה ז' או ט' כמדומני.
גדלתי בכפר חב"ד, וקצת מידע על עדות כן היה לי (אפילו נכנסתי פעם עם חברה לשמוע את תפילות השבת בבית הכנסת של התימנים. ומאד התרשמתי מהייחודיות והשונות של סגנון התפילה) – אבל מבחינתי ה'עדה' שלי הייתה "חב"ד" ותו לא. מעבר לכך? זה מעולם זה לא העסיק אותי, וממילא לא טרחתי לברר ולא ידעתי לאיזו עדה 'נוספת' אני משתייכת…את אמא שלי זה שעשע: "בשביל מה את צריכה לדעת?"
"האורחות שהיו אצלנו השבת שאלו אותי." (בנות שהגיעו במסגרת אירוח בנות הקיבוצים לשבת בכפר)
"נו, ומה ענית להן?" אמא, עסוקה כבר בניקוי הפמוטות משבת.
"לא ידעתי מה להגיד, ולא היה לי נעים שאני לא יודעת, לכן שתקתי, אבל אז האורחת של השכנים אמרה להם שכמו שנראה לה אני מרוקאית, אז אמרתי להם שנכון."
"אנחנו אשכנזים…"
"אה. טוב."
למה נזכרתי בזה כעת?
כנראה בגלל תשומת הלב שהקדשתי לכוכבית של הערה 113.
לקראת סוף השיחה, הרבי מה"מ אומר שצריך רק לפקוח את העיניים ולראות "את המציאות בפועל ממש" שאנחנו בעצם כבר יושבים עם הקב"ה ב"שולחן ערוך" לסעודת שור הבר והלווייתן.
ההתבטאות הזו מרעישה בפני עצמה, ואני זוכרת היטב את ההפתעה שבה היא התקבלה והניסיון להבין אותה לאשורה, אבל מעניינת מאד גם ההערה, בה הרבי מתייחס למושג "שולחן ערוך" כשם של ספר, ומציין שכבר הושלמה העבודה של קיום השולחן ערוך – שכידוע נכתב על ידי רבי יוסף קארו, כולל המפה שעליו (=הגהות הרמ"א על השולחן ערוך).
כשיש הבדלי פסיקה, הספרדים הולכים לפי ה"בית יוסף" והאשכנזים לפי הרמ"א (רבי משה איסרליש).
אבל בהערה הרבי מציין שהפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – רומז על הרמ"א "שלאורו הולכים כל בני ישראל עד סוף כל הדורות".
רגע, ומה עם אלו שפוסקים לפי ה"בית יוסף"?
זה מזכיר לי טענה של תלמידה השבוע: "המורה, אכפת לכם רק מהמנהגים של החב"דניקים!" לשמחתי לא לקח לה מדי הרבה זמן להיזכר בשלל התייחסויות גם לתאריכים או מנהגים של עדות ספרד, וגם להבין ש.. כן, זה בית ספר חב"ד. אבל הוא מיועד לכל מי שרוצה להתעלות בדרך שחב"ד מציעה, בלי הבדלי עדות ומגזרים!
ובאמת בדיוק כאן באה הכוכבית, ופשוט מסבירה שהאשכנזים והספרדים גם יחד עסוקים בברור העולם לקדושה, והכל בסדר, אין פה פילוג ואין בדלנות:
בנר חנוכה למשל "שגם אחינו בני ישראל הספרדים .. נוהגים כהרמ"א,
וכן לאידך, שהאשכנזים נוהגים כהספרדים, כמודגש בפסק הרמ"א כדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות".
יתרה מזאת, כפי שכתוב בהפטרה, גם גלות צרפת (שנקראת אשכנז) וגם הגלות שבספרד עוסקים יחד בעבודה הכי עיקרית שיש לנו כעת: 'לרשת את ערי הנגב' – "החיבור והאיחוד דאשכנזים וספרדים בבירור וירושת אדום".
אז למרות שיותר מפעם אחת שמעתי מאמא שלי את ההוראה שקיבלה מהרבי להתייחס בשיעורי הלכה לקיצור שולחן ערוך בגרסת "מקור חיים", כיוון שבבית הספר בכפר ישנם גם בנות מעדות ספרד, הרי נכון להיום אפשר לומר בברור שכולנו שייכים כעת לעדה אחת מאוחדת – עדת מביאי הגאולה!