מאות מנשות ירושלים והסביבה השתתפו בשבוע שעבר (רביעי), נר רביעי של חג החנוכה ביום העיון המסורתי של 'אור חיה' המרכז העולמי לאישה היהודיה.

לאירוע שנפתח בשעות הבוקר המוקדמת נהרו מאות נשים ובנות שהגיעו לבוקר מיוחד ועיוני במשנת החסידות ושל רבותינו נשיאנו נ"ע. כבר בשעות המוקדמות התכנסו הנשים במלון לאונרדו פלאז'ה שאירח את הנשים לארוחת גורמה חלבית כשרה למהדרין.

הגב' דניאלה גולן יו"ר 'אור חיה' פתחה בשיחה של הרבי על פרשת השבוע וחג החנוכה. מחלוקת בית הלל ובית שמאי, נשא דברים הרב אליהו ויכנין מרבני ישיבת 'מעיינות' בעיר, שלאחמ"כ נשא דברים הרב מ"מ ערד שדיבר על החשמוניאות של דורינו.

השחקנית יהודית אריה קינחה במופע "הכח לצמוח והאתגרים שלו". בסיום נערך הגרלה על דולר של הרבי בהגרלה בפומבית.

יום העיון נערך כמיטב המסורת בימי החנוכה, לעילוי נשמתם של שלושת תלמידי ישיבת תומכי תמימים שנהרגו בתאונת דרכים באילת לפני כחמש עשרה שנה בדרכם למבצעי החנוכה בדרום: הת' לוי הכהן הענדל ע"ה, הת' משה גולן ע"ה, והת' יהונתן ביטון ז"ל.

שבוע טוב, חודש טוב וחנוכה שמח חברות יקרות!

רגע לפני שבת היית במרתון, כן, שבת שנכנסת הכי מוקדם בשנה, וצריך להספיק גם הדלקת נרות חנוכה וגם הדלקת נרות שבת..

בקיצור, לא חידשתי כאן כלום,

נו, התנחמתי בכך שנגמור מוקדם את הסעודה ואני "אעוף" לישון מוקדם.

נגמרה הסעודה, יחסית בשעה מוקדמת, ו… הבן שלי שחזר מהישיבה רוצה לדבר איתי ולשתף אותי בחוויות שעברו עליו בשבועיים האחרונים, מה אני אגיד לו; לא??

הקשבתי לו במלוא תשומת הלב (נו ,לא חכמה שהצלחתי, שבת! אין פלאפון ברקע).

כבר נהיה מאוחר והלכנו לישון, שוב "התנחמתי" שאוכל לקום מאוחר, כי בשבת אני לא יוצאת לעבודה, אך הקטן שלי שומר על סדר יום. קם בחמש וחצי בבוקר, אין אפשרות שאני אשן עד מאוחר..

לא יודעת איך את היית מגיבה במקומי, אני כן בוחרת לשתף אותך בגבורה האישית שלי בחג החנוכה: במקום לכעוס או להרגיש פספוס על השינה שחלמתי עליה, נעמדתי ליד החנוכיות עם הבזיכים הריקים והודיתי לה' שהיה לי למי להקשיב בערב ולמי לקום בבוקר יש הרבה חברות שלי שעדיין אין להם את האושר הזה.

אז את שקוראת עכשיו את מה שכתבתי, אני ממליצה לך לרגע אחד לעצור, ולמצוא מעלות במצב הקיים והעכשוי שלך!

אם כבר חיתנת ילדים והם באו לשבת והשאירו לך בית הפוך.

תודה שיש חיים ובאו לבקר.

אם יש לך ילדים מתבגרים שמסכימים לשתף אותך בחוויותיהם,

תגידי תודה, יש מתבגרים שלא משתפים את הוריהם.

עדיין אין לך מתבגרים, ואת אמא לקטנטנים שהופכים כל יום את הבית מחדש.. תודה על כוחות שה' מגלה בך, לסדר כל יום מחדש.

ואם את אחת מחברותיי שעדיין לא נשואה, תודה לה' שאת יכולה לנהל לך את הזמן לפי מה שמתאים לך! ובעז"ה בקרוב ממש כבר ישתנה המצב ותזכי גם את למצוא את האחד המתאים לך בבריאות ובשמחה.

אוהבת אותכן המון, שרה

מורן קורס

לכל משפחה יש מנהגים מיוחדים משלה, הפעם, אשמח לשתף אתכן במנהג שקבענו לעצמינו מידי חנוכה,לפני כמה שנים התחלנו לבקר קשישות גלמודות, ומאז זה כבר היסטוריה, כל חנוכה אני מתקשרת לעזר מציון ומבקשת ממנה טלפונים של קשישות שישמחו לביקור- בעלי אני והילדים מתארגנים עם משחק קצר או הצגה לעיתים אפילו רק שרים שירים ורוקדים,מדליקים חנוכיה, משוחחים קצת או הרבה תלוי בכוחות של הקשישה שאותה אנו מבקרים וזהו.

באמת לא משהו מיוחד שמצריך הכנה מיוחדת. אבל אין לכן מושג-
כמה אור, יותר מאור נרות החנוכה אנחנו מרגישים שהארנו בעולם.

בחנוכה השנה, בנר רביעי, האחראית על הקשישות באור יהודה-  יצרה איתי קשר ואמרה שאם אנחנו כבר בדרך לביקורי קשישות- האם נוכל לבקר אצל קשישה שמתנדבים אחרים היו אמורים לבקר אצלה אך זה לא הסתדר להם והיא נורא התאכזבה, אמרנו לה- בשמחה רבה וכך הכרנו את שושנה.

כשנכנסו לביתה היא כל כך שמחה ואמרה: "שלוש לילות הדלקתי חנוכיה לבד, חיכיתי שאולי מישהו ידפוק בדלת, ויאמר לי- בואי אדליק איתך, אבל זה לא קרה."

כ"כ התרגשתי שבאמת הצלחנו לשמח מישהי בחג הזה. שהצלחנו בלי להפוך ערים וגבעות לגעת בלב של יהודיה זכה וטהורה, וכמה כאלה יש בנינו?

שרק צריכות שיתייחסו אליהן..

אני חושבת שאצלה קיבלנו שיעור לחיים.

כמו שאתן רואות היא נושמת עם מכונת חמצן, אפילו בלילה, בשינה היא מחוברת  למכונה. היא שיתפה אותנו שכבר שנתיים אסור לה לצאת מביתה. המטפלת שלה, מביאה לה את כל המצרכים הדרושים.

בנוסף היא סיפרה לנו על בנה שנלחם במלחמת שלום גליל והתעוור בעינו, וכיצד הוא מגיע פעם בשבוע במסירות נפש מרחוק לבקר אותה עם מונית וכלב הנחיה שלו. היא המשיכה לספר על החיים שעברה, כיצד היא התמודדה עם המון מצבים מורכבים בחייה. כאילו רק חיכתה שמישהו יקשיב לה..

הבנים הקטנים שלי שבד"כ אין להם סבלנות לשבת ולהקשיב יותר משתי דקות, הקשיבו לה בהאזנה מלאה, וכשיצאנו שאלתי את ילדי- מה הם חושבים על מה שהם ראו ושמעו? מה הם הרגישו?

ואתן יודעות מה הם ענו לי?

הם אמרו- "לא ידענו כמה אפשר לשמח אנשים בלי לעשות כלום,

כמה פעמים היא הודתה לנו, שהגענו, שהפעם היא לא מדליקה לבד נרות חנוכה.

שיש מי שנמצא לידה."

לא שילדיה לא מגיעים לביקור, הם מגיעים, אך הם גרים מאד רחוק, לכן היא זוכה לביקורים קצרים. ולרוב במשך היום. בלילות- קשה לה מאד.

הבדידות חונקת.

האמת, שחשבתי על תשובת ילדי,ולעניות דעתי תשובתם  מאד עמוקה אם חושבים על זה.. כמה כל אחת מאיתנו יכולה לשמח כל אחת- בלי לעשות משהו מיוחד.

אם רק נתבונן בזה- נרגיש רצון עז לעשות יותר. ובנינו, הנתינה היא התרופה הטובה ביותר לכל עניין ודבר. לכל רגש שלילי שמגיע, שמציף אותנו. הנתינה היא פועלת בתוכנו עמוק בנפש.

כבר שנים שאנחנו במסורת הזו- משמחים קשישים בחגים. וכל פעם מחדש אנחנו מקבלים הרבה יותר מאשר שאנחנו נותנים. ממליצה בחום- שכל אחת תחשוב עם עצמה- את מי שהיא יכולה לשמח החג?

למי היא יכולה להאיר?

ותזכרו, שהמעט שלנו- זה הרבה בשבילם.

חנוכה שמח ומאיר, ושנצליח להאיר את אור החג גם לאחרים שמסביבנו.

"אפילו החשיכה בתוכנו היא אהבה" / שושנית ליפו

תתארו לכם שהכול אהבה.
אפילו החשיכה בתוכנו
היא אהבה.
מה שמבקר אותנו,
הוא אהבה שהתחפשה.
מה שמתעלם מאיתנו,
הינו בקשה לקירבה.
מה שאנו חשים שהוא
לא ראוי,
הוא אהבה שעוד לא הגיעה
לכול המקומות בתוכנו.

תארו לכם
שהכעסים בין האנשים
היו נחווים כאהבה,
כרצון לקירבה ומגע.
תארו לכם שאי הבנה היתה
מתבהרת בחמלה.
שלחץ היה מידית מותמר לשלווה.
שהיינו חיים מסופקים.
שלווים.רגועים.

יודעים וזוכרים שכול מה שקורה
בחרנו.
בראנו.
שמה שיש, ביקשנו.
שמה שאין -יצרנו.
שאוהבים אותנו תמיד.
שאנחנו רצויים.
שייכים.

שגם הטעיות שלנו,
נסלחות.
שהכול בר תיקון.
ששום דבר לא
באמת נגמר.
שהכול ממשיך,
לעוד פרק.

שאין נקודת הגעה.
שאנחנו כבר ממש
מוצלחים.
שאנחנו יכולים להרפות,
כולנו.
ממש ככה-באי
מושלמות המופלאה של כולנו.

תארו לכם ,שזה לא בושה-
לפחד,
להיות חלשים,
להיות עצובים,
להרגיש שאנחנו לא יכולים.

ותארו לכם ,
שאפשר לסמוך.
על החיים.
עלינו.
על הייקום.

שממש ממש, אפשר
לקום כול בוקר,
לפתוח את העיניים
ולהודות-
מקסים פה.
מופלא פה כבר עכשיו.

זה בסדר כול מה שקורה.
כל מה ששבור,
ולא מתוקן,
ועוד לא הסתיים,
ועוד לא נפתר,
ועוד לא הושלם.
הכול מבורך.

ואז אולי, הלב,
היה סוף סוף נח.
מרפה אל עצמו.
נפתח.
הלב הזה,
לא היה צריך להתכווץ,
לפחד,
להינעל.

והחיוך היה עולה על שפתינו.
והיינו רואים שהכול,
הכול אהבה.

אנחנו אהבה,
וכול מה שסביבנו
אהבה.

וכול מה שעוד לא…
זה גם אהבה,
שפשוט שכחה שהיא
אהבה.

ותארו לכם שהיינו מבינים
בכול תא ותא בגופנו,
שאנחנו לא לבד.
אף פעם לא היינו.

נהפוך הוא.
אנחנו כול כך
מלווים.
כול כך אהובים.
כול כך מבורכים.

שאם רק היינו
מסכימים,
להיפתח
מעט החוצה.
ולא להיסגר ולסגור.

האהבה האינסופית
שקיימת כאן,
היתה זורמת אלינו,
ומאיתנו החוצה.
ופנימה.
ושוב החוצה.

נהרות נהרות
של יופי.
מעטפת ענקית
של אור,
שרוייה מעלינו,
מתחתינו, מסביבנו.

הנס של חסידי פולין בערב חנוכה

ב"ה ערב חנוכה תשפ"ב

הסיפור שלפנינו סיפור אמיתי,
מדובר במשפחה מהרחוב "שלי",
זוג חסידי פולין נחמדים,
העטירו וביקשו מבורא העולמים,
שיזכו ויפקדו בילדים בריאים.

כך, חיכו…וחיכו…וחיכו…ארבע שנים תמימות,
במילים חמות ובדמעות,
הביעו את הרגשות בתפילות.

ביתם מצוחצח, הניקיון שולט בכל פינה,
האשה עובדת והבעל בישיבה.
ברוך השם יש פרנסה.
ברוך השם יש גם דירה נאה,
אך היא ריקה,
מקולות ילדים משחקים בשמחה.

פגשתי אותה במקום עבודתה,
לא ידעתי את סודה.
הצעתי לה בתמימות לקנות
אות בספר התורה של ילדי ישראל, לזכות.

שתיקה רועמת את פני קידמה.
ובכאב לבה אותי שיתפה.
כבר ארבע שנים היא מתפללת ובוכה.
בילדים חפצו היא ובעלה,
אך הישועה טרם ניראתה.

החלטתי "להרים את הכפפה",
והצעתי לה לבקש ברכה,
מהרבי ב"איגרות קודש" – עבורה.

"אני לא יכולה" ! – כך ענתה
"לכל דבר, את רשותו של בעלי לקבל, אני צריכה"!

"בודאי"! –  עניתי לה.
מניסיוני ידעתי שזו תשובה מראש ידועה,
בעירנו בני ברק המעטירה,
להתחמק באלגנטיות מההצעה.

את מספר הפל שלי קיבלה,
מניסיוני שיערתי,
שלא תשתמש בו מכאן ולהבא.

להפתעתי הרבה,
היא אכן  התקשרה,
בעלה מעוניין ! להגיע לביתנו
מהרבי ב"איגרות קודש" לבקש ברכה!

מבעלי שיח' קיבל הדרכה,
לסיים שיעורי החת"ת לפני הכתיבה,
לתת כמה פרוטות לצדקה.
אף הסכים בשמחה לתת תרומה,
לבית חב"ד אבן יהודה,
כדי להיות כלי לברכה.
עיניו נעץ בתמונת הרבי הקדושה,
והמיית ליבו הורגשה.

את המכתב הכניס באקראי
לכרך "איגרות קודש" שבחר בעצמו.
את ברכת הרבי שמר בליבו.

זמן קצר חלף במהרה,
והתבשרנו (בסוד) בבשורה טובה מרנינה.
האשה ברוך השם ניפקדה בשעה טובה.

כ"ד כסלו, ערב חג האורים,
הפכו הם להורים מאושרים.
ב"ה נושעו בילדים נוספים,
בנם הבכור עתה בן שבע שנים,
לאורך ימים טובים ניצחיים.

שוב ושוב זוכים יהודים
בזכות "המבצעים הקדושים",
ובזכות ברכות הרבי הקדושות,
לראות בחייהם ניסים וניפלאות.

ריבון העולמים, שוכן מרומים,
אנא שמע זעקתנו,
ושלח לנו את הרבי משיח צדקנו.
יבוא ויגאלנו.

הרגע הזה ממש עכשיו!!!

בדידי הווא עובדא.

ציפי חסידה

התבקשתי לכתוב מאמר, לדמותה של אמא למופת ועל היותה הדוגמא האישית מול הילדים.

מצאו את מי לשאול. אני גרושה פעמיים.

אולי הכוונה זה כמו אצל האמהות, שלרוב גם לא לקקו דבש, אבל הצליחו לקחת את הלימון, ולעשות ממנו לימונדה. ולפעמים נקטו בעמדה לא פופולרית, ועשו הפוך על הפוך.

אז אצלי ניסיתי להראות שגם אמא יכולה לעשות קידוש, ולנהל שולחן שבת. אז בתי למדה ממני דוגמא אישית, ומחכה באדיקות לבעלה שי' שיחזור מההתוועדות של שבת מברכים ב- 4:30, ושיקדש לה, NO MATTER WHAT (בפעם האחרונה שנוכחתי בתופעה, הוא חזר יחד עם עוד איזה מנין של מתוועדים מכחישי קורונה, שהמשיכו בסוכתם לעסוק במרץ בהכנות מקדימות לשמחת תורה, וגם גזירה זו קיבלה עליה באהבה ובכיף, תוך כדי הפגנת דוגמא אישית למופת מול הילדים).

אולי הכוונה היא כמו אצל שרה אמנו, שגרשה את מי שהיווה השפעה רעה על בנה. אישית, אני אף פעם לא הייתי בטוחה, מי מהווה השפעה רעה על מי: רוב האמהות שהכרתי ממהרות לומר, שהבת שלי מושלמת, זה החברות שמקלקלות אותה. גברת יקרה, מי קבע: אולי זה הבת שלך, שמקלקלת את החברות. בין כך, להפריד אותם לא תצליחי – הרי, 'החברה' בגיל הנעורים זה משהו שתופס מקום קצת מעל אמא ומתחת לאלוקים. אז הרעפתי על החברות הרבה חום ואהבה ופופקורן. ככה, אם לא הצלחתי לשנות אף אחת, לפחות הבת כבר התביישה להתחצף, הרי כל החברות אומרות לה: יא, אמא שלך, מזה מגניבה!

אולי זה כמו אצל רבקה, שיודעת מי המועמד המתאים יותר להמשך העם, ועובדת בנחישות ובבטחון עצמי לעקוף את יצחק, תוך כדי שהיא מרגיעה בכיף, "עלי קללתך, בני".

אגב, אותה בת מתקשרת אלי כל יומיים, ומתחננת שאבטל ממנה את הקללה שלי. "חס ושלום, בתי היקרה, לאיזו קללה את מתכוונת?" "אמא, את לא זוכרת? אמרת, "אני מאחלת לך, שתהי בחודש העשירי, עם הילד העשירי, וכשתשאלי את בת ה- 16 שלך, מתי היא מתכוונת לעזור לך, גם היא תענה לך שאני לא יודעת, וגם אני לא יודעת מתי אני אדע, ושאם תשאלי אותי עוד פעם אחת, אני לא אעזור לך בכלל". והיא ממהרת להוסיף בלחש: "הוי, אבל אמא, תודה לה', היא באמת כל כך מקסימה, רק שה' יברך אותה, אמן!" ואני מתנצלת על חוסר השפיות הרגעית של אז, ומרגיעה אותה, שאם היא תצליח לסגור עיניים ולהיכנס להקפאה במשך חמשת השנים הקרובות, אז יבוא יום וגם בת ה- 16 שלה תחזור אליה על ארבע עם פרחים ועם התינוקת, ותתחנן לעצות.

או אולי זה כמו אצל אברהם אבינו, ששמע מעפרון, בדיוק כמה כסף הוא לא צריך לשלם עבור מערת המכפלה, ודאג לשקול לו את כל הסכום, עובר לסוחר.

פעם קיבלתי עבור אחת הבנות שלי, הצעת שידוך מבטיחה: מכל הצדדים שמעתי שהוא בחור חכם. אינטלגנטי. מבין ענין. ידען. לא פרייר. אז הסכמתי, וחיכיתי שתחזור מהפגישה, והושטתי יד, נו? והיא רק הושיטה סנטר וציקצקה בלשון: ניעט. ואני עם פרצוף של "מהההה?" במילרע, כאילו עד שמצאתי משהו. "כל מה ששמעת נכון, הוא באמת מאד חכם. יודע הכל, ויודע הכל על כולם. על ההוא, וההוא, וההם. וההוא דפוק, וגם ההוא דפוק, וההם דפוקים…" כולה בת 18, נהניתי משיקול הדעת והתובנות הקולעות.

בהזדמנות אחרת הוצע לה, שליח מצליח למדינה אקזוטית. בעלי כמעט ארז לה את המזוודות.

במקרה הזה, אודה בכנות, דווקא כן שמחתי שלבסוף לקחה דוגמא אישית, ממני ומהאבות, והחליטה שלא כל מה שנוצץ בחו"ל זהב, ושבסך הכל יש מספיק יהודים גם בארץ, ושהיא רוצה להישאר בארץ ישראל…

זו הייתי אני. ואיזו דוגמא של אמא את?

הדילמה: האם ננהג כהרמ"א או כבית יוסף?
הני אלישביץ 

"אמא, מאיזו עדה אנחנו?" שאלתי את אמי שתחי' במוצאי שבת אחת.
הייתי אז בכיתה ז' או ט' כמדומני.
גדלתי בכפר חב"ד, וקצת מידע על עדות כן היה לי (אפילו נכנסתי פעם עם חברה לשמוע את תפילות השבת בבית הכנסת של התימנים. ומאד התרשמתי מהייחודיות והשונות של סגנון התפילה) – אבל מבחינתי ה'עדה' שלי הייתה "חב"ד" ותו לא. מעבר לכך? זה מעולם זה לא העסיק אותי, וממילא לא טרחתי לברר ולא ידעתי לאיזו עדה 'נוספת' אני משתייכת…את אמא שלי זה שעשע: "בשביל מה את צריכה לדעת?"
"האורחות שהיו אצלנו השבת שאלו אותי." (בנות שהגיעו במסגרת אירוח בנות הקיבוצים לשבת בכפר)
"נו, ומה ענית להן?" אמא, עסוקה כבר בניקוי הפמוטות משבת.
"לא ידעתי מה להגיד, ולא היה לי נעים שאני לא יודעת, לכן שתקתי, אבל אז האורחת של השכנים אמרה להם שכמו שנראה לה אני מרוקאית, אז אמרתי להם שנכון."
"אנחנו אשכנזים…"
"אה. טוב."

למה נזכרתי בזה כעת?

כנראה בגלל תשומת הלב שהקדשתי לכוכבית של הערה 113.
לקראת סוף השיחה, הרבי מה"מ אומר שצריך רק לפקוח את העיניים ולראות "את המציאות בפועל ממש" שאנחנו בעצם כבר יושבים עם הקב"ה ב"שולחן ערוך" לסעודת שור הבר והלווייתן.
ההתבטאות הזו מרעישה בפני עצמה, ואני זוכרת היטב את ההפתעה שבה היא התקבלה והניסיון להבין אותה לאשורה, אבל מעניינת מאד גם ההערה, בה הרבי מתייחס למושג "שולחן ערוך" כשם של ספר, ומציין שכבר הושלמה העבודה של קיום השולחן ערוך – שכידוע נכתב על ידי רבי יוסף קארו, כולל המפה שעליו (=הגהות הרמ"א על השולחן ערוך).
כשיש הבדלי פסיקה, הספרדים הולכים לפי ה"בית יוסף" והאשכנזים לפי הרמ"א (רבי משה איסרליש).
אבל בהערה הרבי מציין שהפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – רומז על הרמ"א "שלאורו הולכים כל בני ישראל עד סוף כל הדורות".
רגע, ומה עם אלו שפוסקים לפי ה"בית יוסף"?

זה מזכיר לי טענה של תלמידה השבוע: "המורה, אכפת לכם רק מהמנהגים של החב"דניקים!" לשמחתי לא לקח לה מדי הרבה זמן להיזכר בשלל התייחסויות גם לתאריכים או מנהגים של עדות ספרד, וגם להבין ש.. כן, זה בית ספר חב"ד. אבל הוא מיועד לכל מי שרוצה להתעלות בדרך שחב"ד מציעה, בלי הבדלי עדות ומגזרים!
ובאמת בדיוק כאן באה הכוכבית, ופשוט מסבירה שהאשכנזים והספרדים גם יחד עסוקים בברור העולם לקדושה, והכל בסדר, אין פה פילוג ואין בדלנות:
בנר חנוכה למשל "שגם אחינו בני ישראל הספרדים .. נוהגים כהרמ"א,
וכן לאידך, שהאשכנזים נוהגים כהספרדים, כמודגש בפסק הרמ"א כדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות".

יתרה מזאת, כפי שכתוב בהפטרה, גם גלות צרפת (שנקראת אשכנז) וגם הגלות שבספרד עוסקים יחד בעבודה הכי עיקרית שיש לנו כעת: 'לרשת את ערי הנגב' – "החיבור והאיחוד דאשכנזים וספרדים בבירור וירושת אדום".
אז למרות שיותר מפעם אחת שמעתי מאמא שלי את ההוראה שקיבלה מהרבי להתייחס בשיעורי הלכה לקיצור שולחן ערוך בגרסת "מקור חיים", כיוון שבבית הספר בכפר ישנם גם בנות מעדות ספרד, הרי נכון להיום אפשר לומר בברור שכולנו שייכים כעת לעדה אחת מאוחדת – עדת מביאי הגאולה!

28-11-2021-08-38-21-10מקץ

28-11-2021-08-38-23-מקץ-מוגה