הוא תולה כביסה רבע שעה, ואני מקפלת ומגהצת שעות.

הוא מבשל אחת לחצי שנה, ואני בכל יום־יומיים בערך.

הוא מסדר את השולחן, ואני מסדרת אחריו.

זו רק טיפה בים התלונות שהתנחלו להן באחד מחדרי הלב:

חדר שמצליח להציף אותי בעוצמה רבה כל־כך ולהשבית כל עזרה מצידו, אפילו קטנה.

בחדר הזה יושב לו השופט הנכבד, ה'קלוגינקער' – וקוטל את העזרה הבאה, שבדרך.

ואז אני יוצאת לגינה, עם השכנה, ומגלה עולם מושלם – הדשא של השכנים, זה הירוק, נפרש לנגד עיניי. כן, ההוא עם החולצה הלבנה, המכנסיים השחורים, הדגלון וכיפת ה'יחי', שדר דלת לידי, עושה הכול – הכול ממש: החלפת חיתולים, שטיפת כלים שלעולם לא נגמרים. קניות וטיולים – לכל הילדים, סידור מגירות וצביעת קירות.

והחדר הזה בתוך הלב – מתפוצץ.

די, עד כמה הוא מקצץ.

אי אפשר עוד לשמור בלב את כל האנרגיה השלילית.

אבל גיליתי תגלית:

זה לא קורה ביום החתונה, גם לא שנה אחרי, זה מתרחש טיפין־טיפין, מטפטף לו אל תוך הלב, ואז בלידה הראשונה הכול מתפוצץ. את כל האשמות, שבתוך החדר שבלב, אפשר להדפיס על גיליון ארוך־ארוך שלא נגמר.

עוד בחתונה הוא אמר: "אעשה הכול בבית מ–א' ועד ש', ואת תעשי רק את ה–ת'". כשעבר זמן, ורק אני שואבת ומנקה כל פינה, שאלתי אותו, "איפה ההבטחה?"

הוא ענה, "באמת אני עושה הכול כאן. את רק עושה את הת' – תבשלי, תגהצי, תלבישי, תחתלי, תנקי, תסדרי".

סתם, זו הלצה.

ואז, באפיסת כוחות, התחלתי לראות שמכאן לא תצא ברכה, ולא תבוא הישועה.

אספתי עצמי פנימה, והתחלתי לחשב מסלול מחדש: איך אני מהפלונטר יוצאת, מה כדאי לשנות? עשיתי את אותה הפעולה לאורך כל הדרך, והגעתי לתוצאה מדהימה: מריבות וויכוחים שלא נגמרים, התירוצים מרקיעים, החמצה של רגעים.

אז אולי כדאי לשנות משהו, ואחת ולתמיד לאמץ גישה שתביא לקפיצה בפעולה הבאה?

היכנסי פנימה אל נבכי ליבך, בדקי את עצמך. באילו מילים את משתמשת? האם על נקיות הפה את שומרת?

במקום להעיר בציניות מרירה:

"אני שטפתי רצפה שלשום, אתה לא יכול להתנהג ולחיות כאן כאילו אתה רווק".

או: "אתה לא רואה שהתיק של שניאור על הרצפה? למה לדלג?"

או: "מתי תבין שכאן זה לא הר הזבל?"

או: "מתי תהפוך את המשוואה משר החוץ לשר הפנים בבית הזה?"

פשוט נסחי משפטי הערכה כנים, אפילו על פעולה קטנה, בכבוד אמיתי:

"תודה שהשארת אחריך נקי ומסודר אחרי הבישול, זה ממש חימם לי את הלב".

"איזה כיף שזרקת את הזבל, עכשיו יש פה ריח טוב, ונעים לשהות כאן".

"משמח אותי שאני מרגישה שיש שותף בבית, שעוזר ותומך" – כאן המקום לפרט.

אבל רגע לפני, עם יד על הלב. עושה חושבים: אולי לא הכול צריך להתבצע ב–same same, ועוד יותר לא כדאי לעשות השוואות, כי בהשוואות תמיד יש מפסידים.

זה נוגע לתחומים רבים כל כך:

התנהגות של ילד לעומת אחיו. השוואה של עצמי מול האחרים. השוואה בין עבודות שלי ושל החברות, וכמובן בזוגיות, מי עשה יותר וכמה עשה.

כשלא מצפים, לא מתאכזבים. ואצל השכנים החיים ממש לא "תותים":

ראיתי פעם סרטון של מיכל לויטין על פסח – כשכל המטבח מצופה בנייר כסף, והיא מספרת שתמיד היא קינאה בגיסות שגומרות להכין הכול מוקדם, אז השנה היא החליטה להראות להן מה זה… ורגע אחרי היא מפנה את המצלמה לעבר הבלגן שמשתרר לו בבית.

כך בדיוק או בערך נראה כל סטטוס של חברה בשלנית ודברנית כאן מהשכונה.

הכול נראה דבש, על החול והחצץ לא יספרו לנו – אז הביאי בחשבון את המסר האחרון.

צאי לדרך חדשה, התמקדי במילה הטובה, בעשייה ברוכה, אל תוך עצמך פנימה.

נדמה את עצמנו – את כל אחד מבני הבית – לחלק מגוף שלם. לראש יש תפקיד אחד, וליד יש תפקיד אחר. אז אולי הוא יבצע את התפקיד שלו, ואני אשתדל לבצע את התפקיד שלי.

העיקר שנחיה באהבה, באחווה, בשלום וברעות – רק כך תשרה השכינה, ונכניס לבית את השותף השלישי, זה שיתגלה במהרה, פה באל"ף שבגולה, בגאולה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

יותר מעשרים שנה חלפו מאז סבתי האהובה, עליה השלום, נפטרה. לא הרבנו להיפגש, שכן היינו גרים במרחק לא קטן, והתחבורה לא הייתה נגישה. סבי וסבתי, זיכרונם לברכה, כבר היו מבוגרים והתקשו לעשות את הדרך לביתנו, ולכן היינו מגיעים אל ביתם אחת לשנה לביקור בן כמה ימים.

היינו ילדים קטנים בבית של סבים ניצולי שואה. המרחק בין הדורות ומחסום השפה היו נוכחים והקשו עלינו. סבתי דיברה אידיש, רומנית והונגרית, אך לא דיברה מילה בעברית. ואנחנו ידענו רק עברית.

לא הבנתי מילה משיחותיה, והיא לא הבינה מילה מדבריי, אך הקשר היה מעבר למילים. החום, האכפתיות, הטיפול המסור. בשעות שבהן הייתי יושבת לצידה היא לימדה אותי לספור עד עשר באידיש. היום, במרחק של שנים, אינני זוכרת הרבה, אבל בכל פעם שאני שומעת את צלילי השפה או מספרים באידיש, אני חשה בניחוח מבית סבתא, נזכרת באהבתה ובסבלנותה, מרגישה אותה לצידי.

הקשר בין סבתא לנכדותיה הוא אומנם קשר של דם, קשר עמוק ונצחי, אך כדאי ואפשר לחזקו ולהופכו למשמעותי יותר.

לקשר הבין–דורי חשיבות רבה מבחינה ערכית ורגשית. בזכותו הנכדה גדלה למעורבות, לאכפתיות, למשפחתיות ולחיבור לשורשיה, וסבתא נשארת פעילה יותר, מעודכנת ומעורבת בחיי נכדיה.

יצירת הקשר והחיבור אינה מצריכה מאמצים מרובים או משאבים מיוחדים, אפשר לעשות זאת בפעולות פשוטות.

שמירה על שגרה ועל עקביות

כדי לתחזק ולשמר את הקשר בין סבתא לנכדתה וליצור קרבה חזקה יותר, מומלץ לשמור על שגרה ועל עקביות, ולהקפיד על מפגש קבוע או אפילו על שיחת טלפון קבועה. חשוב שבמפגשים ובשיחות תביע סבתא התעניינות כנה בעולמה של נכדתה, תקשיב לחוויותיה ותשתף אותה בעולמה העשיר, מהעבר ומההווה.

דוגמאות לשיתוף באירועי העבר אנו מוצאים גם אצל רבותינו נשיאנו. ידוע שהאדמו"ר הריי"צ היה שומע בקביעות סיפורים מסבתו, הרבנית רבקה. את הסיפורים העלה על הכתב, והם נדפסו ב"ספר הזיכרונות" הנמצא היום כמעט בכל בית חסידי.

פעילויות משותפות

מומלץ ליזום פעילויות שבהן סבתא ונכדה עובדות, יוצרות, מכינות ופועלות יחד בעשייה משותפת, או שסבתא חולקת עם נכדתה מהידע שלה ומניסיון החיים שצברה וגם הנכדה משתפת את סבתה בידיעותיה העכשוויות או הטכנולוגיות.

לפניכן כמה רעיונות לפעילויות משותפות:

לימוד טלפוני משותף: לימוד משותף מקרב לבבות, גם אם אינו פנים אל פנים.

בתקופת הקורונה, שבה לא היה אפשר להיפגש מחוץ למשפחה הגרעינית, נולדו יוזמות מבורכות כדי לגשר על המרחק הפיזי והחברתי. כך נולדה היוזמה של שרה, נערה בתיכון, וסבתה. הן החליטו ללמוד יחד את השיעורים היומיים בחת"ת ולהעמיק בביאורם. הן עודדו זו את זו בשמירת השיעורים היומיים ושמרו על קשר עקבי. כמובן, הן לא הסתפקו רק בלימוד משותף, אלא גם שוחחו על דברים נוספים, וכך התקרבו זו לזו.

משחקים משותפים: המשחק המשותף הוא הזדמנות לקרבה מתוך הנאה, אתגר וחוויה. הוא מזמן למידת מיומנויות ואסטרטגיות. סבתא יכולה ללמד את נכדתה משחקים מעברה וכך לחלוק איתה זיכרונות מילדותה. גם הנכדה יכולה ללמד את סבתה ולשחק עימה במשחקים עכשוויים.

תחביבים משותפים: תחביבים משותפים מקרבים בני אדם זה לזה למרות פערים בגיל. מומלץ לזהות תחביב או תחום עניין משותף לסבתא ולנכדה ולטפח אותו יחד – בשיחה על אודותיו ובעשייה משותפת כאשר הן נפגשות. אפשר, למשל, למצוא תחום אומנות משותף, וליצור יחד – לבשל, לאפות, לתפור, לרקום וכן הלאה.

פעילויות משותפות במפגשים משפחתיים: חידונים, משימות ומשחקים שבהם יש אינטראקציה בין סבתא לנכדה מחברים ומעמיקים קשר.

פעם, באירוע משפחתי לכבוד יום הולדתה של סבתא, החלטתי לקרב בין העולמות. בניתי חידון על סבתא, אך שונה מכל מה שעשינו בעבר – הפעם השאלות היו מופנות אל הנכדים ולא אל הילדים. בחרתי שאלות מעולמם של הילדים – דברים שמעניין אותם לדעת על סבתם, שירגישו קירבה אליה, למרות המרחק בגיל. ניסחתי שאלות כמו: איזה מקצוע סבתא אהבה יותר מכול בבית הספר, באיזה משחק סבתא אהבה לשחק, על איזו מתנה סבתא חלמה כשהייתה ילדה וכדומה. הנכדים ניחשו את התשובות, נהנו לגלות דברים משותפים בינם ובין סבתא והיו מעורבים לכל אורך הפעילות. הדור הצעיר נהנה מכל רגע, וגם ההורים נהנו לספק רמזים לילדיהם, ושמחו שהם מחוברים לפעילות ואינם משתעממים.

פעילויות משותפות יעמיקו את ההיכרות בין סבתא לנכדה ויקרבו את עולמותיהן זה לזה. קיבלתן רעיונות, כעת נותר לבחור פעילות, לקבוע זמן, ולחבר דורות.

קוראת יקרה, יש לך יוזמות, פרויקטים, סיפורים משפחתיים? נשמח לשמוע על כך!

שלחי אלינו למייל: [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

נשמח לראותך עימנו

שימי ❤️

בשעה 20:30

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

מיכל נולדה וגדלה בקריית טבעון, יישוב לא קטן ליד חיפה. כשהייתה בת תשע־עשרה החליטה שהיא חוזרת בתשובה. היא התחתנה עם בעלה שיחי', ונולדו להם שבעה ילדים. במשך חצי יובל הייתה גננת מסורה בגן חב"ד ביישוב, וכיום היא בעלת חנות יד שנייה ברמת ישי ומתנדבת שם במוסדות החינוך של חב"ד.

הילדוּת שלי

"גדלתי בקריית טבעון בלי לדעת דבר על יהדות, למעט הקפדה מצד אבי על דברים בסיסיים, כמו הפרדה בין בשר לחלב וכן הליכה לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור. סבתי הייתה חזקה יותר בשמירת תורה ומצוות, והלכה לבית הכנסת בתדירות גבוהה יותר, אך היא לא הספיקה להראות לנו דוגמה לאורך זמן, מכיוון שנפטרה מוקדם, עוד כשהייתי ילדה. לעומת משפחת אבי, המשפחה מצד אימי לא הייתה חמה ליהדות בלשון המעטה, הם כעסו על הקדוש ברוך הוא בעקבות השואה ושאלו איך דבר כזה יכול לקרות. אני זוכרת שבתור ילדה היו חסרים לי הסממנים היהודיים, האווירה של שבת, הקידוש. ראיתי בעת ביקוריי אצל חבריי שבביתם עורכים קידוש בשבת, ותהיתי באוזני הוריי מדוע רק אנחנו לא עורכים קידוש ולא יושבים יחד לאכול – כל המשפחה. כשגדלתי, גיליתי שרוב החברים הקרובים שלי הם מבתים שומרי תורה ומצוות, אחד מהם בן למשפחה דתית, חברה נוספת הייתה נכדת הרב של כפר חסידים.

אף שנמשכתי ליהדות, הייתה לי ילדות רגילה כמו כולם. היו לי תחביבים רבים שעסקתי בהם, הייתי חניכה בתנועת ה'נוער העובד', וכן התנדבתי בכמה מקומות. אחד מהם היה בכפר תקווה – מקום לאנשים בעלי מוגבלויות. התנדבתי שם שלוש שנים".

חישוב מסלול מחדש

"כשסיימתי את לימודיי בתיכון החלטתי להתנדב לשנת שירות (בגרעין עודד) לפני הצבא. התנדבתי ביקנעם שהיא עיירת פיתוח, וגרתי בקומונה עם בני קיבוצים ומושבים מהאזור. בסוף השנה הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי.

נסענו להתארח בשבת אצל אחיו, שהתגורר ביישוב הדתי מבוא חורון, למשך שבת שלמה. אני זוכרת שלפני הגעתנו לשם החלפתי לבגדים מתאימים יותר, מכיוון שהלבוש שלי לא היה קשור כלל לאופי המקום. בחזור אמרתי לבעלי: 'זהו, ברגע זה סיימתי. מהיום אני שומרת תורה ומצוות'. אינני יודעת לשים את האצבע בדיוק על הדבר שגרם להחלטה, אבל השבת הזו הייתה מה שנקרא 'הקש ששבר את גב הגמל' במובן החיובי. ראיתי בפעם הראשונה חיים יהודיים אותנטיים, וגיליתי שזה לא נורא כל כך כמו שסיפרו לי. בתור ילדה שמעתי דברים שליליים על שמירת תורה ומצוות, ובשבת במבוא חורון גיליתי שכל מה שידעתי על יהדות לא נכון כלל. למשל, אמרו על המקווה שהוא לא מקום נקי, ובשבת גיסי וגיסתי לקחו אותנו לראות את המקווה, וזה שינה את דעתי הקדומה עליו.

כך במהלך השבת גילינו את האמת והיופי של היהדות.

במבט לאחור, עוד כשהייתי צעירה יותר משהו בתוכי נמשך ליהדות. בגיל עשר כבר הייתי צמה ביום כיפור, ואחותי הראתה לי מקרוב מאכלים 'מגרים' ולא נשברתי… אחרי אותה השבת כבר החלטתי. היה זה תהליך של שנים שזיהיתי שיש מנהיג לעולם, ובשלב מסוים בחרתי את דרך האמת".

אתגרים

"השינוי שבחרתי לעשות לא היה לי קל. הייתי רקדנית ונגנית, בכל יום הייתי בהרקדה אחרת, והייתי צריכה לוותר על הכול, כי הריקודים היו מעורבים. ויתרתי על כל היקר לי, תחביבים, לבוש, קוד התנהגות ודיבור. כמובן זה לא קרה ברגע אחד אלא בתהליך, נדרש לי זמן להחליט לשים כיסוי ראש ואחר כך פאה. כשבוחרים בדרך ורוצים ללכת בה, אז הולכים עד הסוף, גם אם יש קשיים.

להוריי היה קשה מאוד לקבל את השינוי שחל בי. במיוחד לאימי, שחלמה שאהיה קצינה בצבא. לא רק שהתחתנתי בגיל צעיר וחזרתי בתשובה, אלא גם לא התגייסתי… אך הזמן עשה את שלו, ולאורך השנים היא ראתה את היופי שבחיינו, ואף התבטאה שהילדים שלנו הם 'לתפארת'… שתי אחיותיי קיבלו את החלטתי בצורה יפה מאוד, וכיום במפגשים משפחתיים הן דואגות לכשרות הכי מהודרת של האוכל. אחותי הגדולה רצתה לארח אותנו בשבת, ולשם כך קנתה תנור והרבה כלים חדשים. היא טבלה את הכלים בים, ומכיוון שלא ידעה בירכה על כל כלי וכלי מחדש… ברוך ה', אנחנו בקשר טוב".

שליחות חיי

"לאחר החתונה חשבנו היכן נגור ונגדל את ילדינו. העובדה שלא זכיתי ללמוד יהדות כי לא היה מי שילמד, הובילה אותנו להחלטה לגור בקריית טבעון ולהיות הכתובת לכל עניין יהודי. כל אחד שרק ירצה – יוכל לפנות אלינו. לקחנו את השליחות הזו בשתי ידיים והתחלנו לפעול, ערכנו פעולות שבת לילדים בביתנו, אירחנו אנשים בשבתות כדי לתת להם הזדמנות לחוות שבת יהודית, לשאול שאלות ולשמוע. כמו בכל דבר טוב היו קשיים, ההתנהלות של חיי היום־יום, שאמורה להיות פשוטה, הייתה מורכבת. בהרבה סיטואציות היינו צריכים להתחיל מאפס, ליזום ולארגן. רצינו בשביל הילדים חוג שחייה – היינו צריכים לשכור בריכה בנפרד. כל דבר קטן שיש בקהילה שומרת מצוות – כאן לא היה. נוסף על כך, הפעילות שלנו דרשה הרבה. היינו צריכים לארח מדי שבת, ואת הפעילות של הילדים יכולנו לקיים רק בביתנו באין מקום אחר. למרות האתגרים לא יכולנו לוותר על כזו שליחות מדהימה וחיונית, אנשים היו צריכים את המקום הזה, ללמוד על היהדות ולהכיר אותה מקרוב".

דווקא חב"ד

"בתקופה מסוימת אחרי הנישואין גרנו ליד משפחת אלטהויז – שלוחי הרבי בטבעון, ונוצר בינינו קשר חברי. כך התחלתי ללכת לשיעורי חב"ד. הכרנו משפחות חב"דיות נוספות כמו משפחת שרון, משפחת פרץ – שאצלה אנחנו מתארחות בכל שנה כשאנחנו טסות לרבי. ברגע שהכרתי את החסידות, שמעתי על הרבי מלך המשיח, וזכיתי להיות אצלו ב–770 דרך המשפחות היקרות הללו – ומשם כבר אין דרך חזרה… הרבי מתווה לנו את הדרך לאורך כל חיינו.

את הילדים שלחנו כמובן לחינוך חב"די, והיום כל אחד ממשיך את הדרך במקום מגוריו ומרווה אותנו בנחת. משמח מאוד לראות אותם פעילים – מקיימים התוועדויות ושיעורים בבית, מסייעים לבית חב"ד המקומי או מעורבים בפעילות נשי חב"ד בעיר".

גן חב"ד

"נחזור לעבר… במסגרת השליחות הייתי גננת בגן חב"ד ביישוב, גן מדהים עם אווירה מיוחדת שאין בכל מקום. רוב הילדים הגיעו מבתים לא שומרי תורה ומצוות, ואף על פי כן כמעט כולם המשיכו בבתי ספר ממ"ד או חב"ד. פעם אחת האימהות שלחה את בנה (שלמד בגן) לכיתה א' במוסד לא דתי, והילד החליט לעשות שביתה ולא הגיע לבית הספר. בלית ברירה הוא נשאר שנה נוספת בגן חב"ד, ואז שלחו אותו לבית ספר דתי.

יש המון משפחות שהתחזקו דרך הגן, הורים שהגיעו בלי ידע בסיסי, וילדיהם השפיעו עליהם ועל כל הבית.

אפיזודה מעניינת מההווי בגן; כשהייתי מלמדת את הילדים על מושגים ביהדות ומספרת ש'אבא הולך לבית הכנסת ועושה קידוש' למשל, היו ילדים שקמו ואמרו: 'אבא שלי לא עושה את זה', מה אפשר להגיד להם? אבא שלהם באמת לא עושה קידוש וגם לא מכיר כזה מושג. אמרתי ש'כנראה אבא שלך לא למד בגן חב"ד, אז אף אחד לא לימד אותו לעשות את זה'…

יום אחד נכנס לגן הורה של אחד הילדים, שלא היה לו מראה דתי, הילדים ניגשו אליו ואמרו לו: 'אה, אתה לא היית בגן חב"ד'… באחד הימים הילדים ביקשו להוסיף לתפילה שכולם יחזרו בתשובה, ואכן הכנסנו את הבקשה התמימה והטהורה הזו לאחר ה'יהי רצון'.

אני מרגישה שהחינוך בנפשי, חשוב לי לקרב ולחבר אחרים לקדוש ברוך הוא, לחב"ד וכמובן לרבי. מכיוון שאני מחוברת מאוד לטבע ולארץ ישראל, אני משלבת זאת בחינוך. טיולים בחיק הטבע היו חלק בלתי נפרד מהפעילויות בגן. מאחורי הגן יש ואדי ירוק ויפהפה, והיינו יוצאים לשם הרבה, מגדלים בעלי חיים, לומדים על הטבע ונהנים מיופי הבריאה שה' נתן לנו".

התקדמות מתמדת

"הרבי מלך המשיח אומר שאין מנוחה בעבודת ה', מי שלא מתקדם – הולך אחורה. אין נקודת סיום שאפשר לומר 'סיימתי לחזור בתשובה ואפשר לנוח'. כבר בתחילת התשובה שלי הייתי מחוברת מאוד לרבי, וידעתי שאני רוצה להימנות עם חסידיו, ואני כל הזמן מתקדמת בדרך הזו, לא נשארת במצב שבו הייתי בהתחלה".

נחת

"בכל אירוע שיש לנכדים שלי כמו מסיבת סידור וכדומה אני מתרגשת כל כך מהזכות שיש לי. מילדה שגדלה בטבעון בלי להכיר את ה' – להגיע לכזה מקום, שילדיי ונכדיי כבר נולדו לתוך המציאות הזו, וברוך ה', מרווים אותי בנחת. בכל אירוע כזה הנכדות שואלות אותי 'נו, סבתא, כבר בכית?' לא יכולה שלא לבכות ולהתרגש מכך שהרבי בחר בי להיות קשורה אליו. אני לא רואה את זה כמובן מאליו. מודה לה' על כל הנחת, על כל הידור שאחד מבני המשפחה מוסיף על עצמו.

יש לנו מסורות משפחתיות כמו נסיעה משותפת לרבי בחנוכה, שבת של כל הבנות במשפחה בסמיכות לכ"ב שבט. גם בתוך המשפחה אני עושה כל שביכולתי כדי לקרב את כולן לרבי מלך המשיח ומוכנה להשקיע בכך המון".

ילדי אומנה

"גידול ילדי אומנה היה נושא מדובר מאוד אצלנו במשפחה, אימי דיברה על זה הרבה, ואחותי אף אימצה ילדה. משפחתי המורחבת מחוברת מאוד לנושא הנתינה והסיוע לזולת, אם יש לך אפשרות – תציע עזרה, אם הצלחת לגדל ילדים – תבדוק אולי יש משפחה שזקוקה לסיוע בכך.

כאשר התחלנו לחתן ילדים, ברוך ה', והבית קצת התרוקן, השתדלנו להכניס ילדים אחרים לבית. הבן הראשון גדל אצלנו אחת־עשרה שנים, שתי הבנות גדלו אצלנו שש שנים, ואז אימן רצתה אותן בחזרה. מעבר לנתינה, זו הזכות שלי להביא אותן למוסדות של הרבי לספוג את החינוך החסידי.

'נשמה יורדת לעולם… כדי לעשות טובה ליהודי'. אנחנו נמצאים בעולם הזה בשליחות, והיא מתבטאת בכל מיני דרכים, כל אחד לפי הכוחות שלו. זכיתי ויש לי קשר ואהבה לילדים, אז למה לא לתת את מה שיש לי לילדים נוספים?"

הרבי שלי

"הרבי בשבילי הוא אבא", מיכל אומרת ורעד של התרגשות בקולה. "אני יכולה לסמוך עליו תמיד, לפנות אליו ולקבל עצה וברכה. הרבי תמיד רואה אותי בעין טובה, ויודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי.

"תודה על הזכות להיות קשורה לרבי. תודה על המשפחה היקרה שלי. תודה על הכול", מסיימת מיכל. "חסר לנו רק דבר אחד ועיקרי – לראות את הרבי מלך המשיח בעיניים שלנו, וכמה שיותר מהר".

באדיבות מגזין עטרת חיה

נשמח לראותך עימנו

https://tickchak.co.il/83497

קישור לקניית כרטיסים לכנס

https://drive.google.com/file/d/1PJQyK9j4imLRYIiJRSPA-bHO_Z_BFkWW/view?usp=drive_link

קישור לסרטון

בתהלוכת הילדים שנערכה בבני ברק השנה, השתדלתי לרשום ילדים לאות ב"ספר התורה של ילדי ישראל" .

אחת מהנשים נתנה לי שמות ארבעת ילדיה ואף הסכימה לשלם בכרטיס אשראי. דבר שמקל עלי מאד. היא מאד מיהרה ואף אני הזדרזתי לרשום מהר את השמות באתר. והנה בסיום הרישום אני מקבלת הודעה במייל שלי מהאתר, שמודים לי על התרומה בסך….3 ש"ח.

התפלאתי מאד. כמובן שלא יעלה על דעתי להתרים אותה מעבר לעלות המדוייקת של האותיות. אני לא לחצתי על תרומה !!!

התקשרתי לאשה. התנצלתי. היא נשמעה מאד כועסת. הצעתי לה שנירשום בשלושת הש"ח הללו אותה ואת בעלה ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל". סירבה בתוקף.

ביררתי אתה היכן היא עובדת. וחשבתי שנגיע לשם להחזיר לה. נחסוך את התיאור כמה טלפונים נעשו מאז…

ברוך השם!!!

מעז יצא מתוק.

אתמול התקשרתי אליה. הסברתי שאף פעם לא טעיתי כך, לחייב מישהו מעבר לסכום המדוייק של עלות האותיות. ואני פוחדת מאד מחובות…כל יום שאנחנו חיים זה מתנה מהשם. וביקשתי מאד שתוותר על ההבטחה שלי, שנביא לה שלושה ש"ח מזומן, היות וראיתי שזה לא קל לנו להגיע אליה.

היא שאלה למה שלא יחזירו לה דרך האשראי. עניתי לה שבעלי שיחי' אמר, שלמיטב ידיעתו חברת האשראי לוקחת עמלות מכל עיסקה 3 אחוז.

הסכימה ואמרה שאעביר שלושה ש"ח לצדקה.

ביקשתי מאד שתגיד לי השם שלה, כדי לקנות בסכום הזה אות לזכותה ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

שמעתי בקול שלה שלא רוצה.

בסלון שלי תלויה תמונה ובה צילום פניו הקדושות של הרבי. הסתכלתי על פניו המאירות ושידרתי לו "רבי העלף". שיעזור לי אצל הקדוש ברוך הוא, שהיא תסכים…

השם יתברך ברחמיו הרבים כי לא תמו, ריכך את ליבה. ומסרה לי שמה ושם אמה.

ברוך השם רשמתי אותה ויש לזכותה אות .

למה?

כי זו בקשה נפשית של הרבי

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

קישור לרישום לספר התורה הכללי לאחדות ישראל. מיועד לגילאים מגיל מצוות ומעלה:

https://sefertora.org.il/f/43400/

קישור לרישום לאות לספר התורה של ילדי ישראל

(מזמן הלידה ועד גיל מצוות. במחיר אחיד  חד פעמי של ארבעה ש"ח, כולל קבלת התעודה במייל וגם לכתובת בדואר)

https://www.kidstorah.org/

שכנים חדשים הגיעו לשכונתנו . בהשגחה פרטית דיברתי עם האשה . סיפרתי לה על המבצע של הרבי מליובאוויטש "אות בספר התורה לילדי ישראל". הצעתי שנירשום את ילדיהם. שמעה…ואמרה שתתייעץ עם בעלה.

חלפו כמה שבועות. לא נידנדתי. לא שאלתי. תשובה על תוצאות היעוץ עם בעלה – לא קיבלתי ממנה.

בכניסה שלנו נעשה לאחרונה חיפוי לקירות באריחי קרמיקה. לצורך העבודה הורידו את המזוזה בכניסה לבניין כדי שלא תינזק.

החב"דניקים שבכניסה זכו לקחת את המזוזה לבדיקה בלישכת הרב לנדא שליט"א. וברוך השם גם זכו להחזיר אותה משם בדוקה ומתוקנת. וגם הזמינו חשמלאי (שיש לו ידי זהב) לבעיות בביתנו . ויש לו מקדחה מיוחדת שמסוגלת לחורר בקרמיקה. לא המקדחות הרגילות !

ברוך השם החשמלאי הגיע וחורר את הקרמיקה בכניסה, במיקום המתאים לקביעת המזוזה, וב"ה בעלי שיחי' זכה להתקין אותה במקומה.

והנה בהשגחה פרטית, השכן עובר בדקות אלו סמוך לכניסתנו. והיות ובעלי ב"ה נמצא לידי בכניסת הבית – אני מעיזה לפנות אליו לשאול בקשר לאות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". הוא עונה: "כן, אשתי סיפרה לי."…

*התחלתי לספר את ההיסטוריה. איך הכל התחיל. שזו ה"תרופה" הרוחנית שהרבי רקח בשנת תשמ"א, נגד האיום של שליט עירק, סאדאם חוסיין, שרצה להטיל לפני 44 שנים היל"ת, פצצה אטומית על ישראל* …

ב"ה הוא נתן לי רשימת הילדים כולל תשלום, כדי לרשום אותם למבצע הקדוש. ובנוסף ביקש לשמוע משהו ממנהגי חב"ד כדי שילדיו יתברכו. סיפרתי על בקשת הרבי, שנאמר כל יום את הפרק האישי בתהילים לפי הגיל, לפי תקנת הבעש"ט הקדוש.

מה קרה בהשגחה פרטית ?

הוא ראה שהח"בדניקים מתקינים מזוזה וזה נתן לו דחיפה לעשות עוד מצוה…

בהזדמנות זו נזכיר בשם הרבי מליובאוויטש, כמה חשוב ל"החזיק ראש" ולבדוק שבכניסה לבניין ובכל הפתחים שבו, כולל מחסן אפילו בחצר, תהיינה מותקנות מזוזות כשרות ובדוקות. גם במיקלט. ואפילו אם אין לכם חפץ בבעלותכם שנמצא במיקלט, – עדיין המזוזה שומרת על כל דיירי הכניסה בכל הקומות. אנא שימו לב . לא תמיד יש מודעות לוועד הבית לבדוק. לתקן. להחזיר למקום, פעם בשנה, בחודש אלול, כפי שהרבי לימד אותנו. מומלץ לבדוק המזוזות עכשיו, באם לא טיפלתם בחודש אלול האחרון. וקחו את ה"כובע" של הוועד בית במקרה הזה. תהיו אחראים. זו השמירה של החיים שלכם!

ואנא וודאו שרשמתם את כל אחד מהדיירים בכניסה למבצע של הרבי אות בספר התורה. הן ב"ס"ת לילדי ישראל", והן ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

בעזרת השם רק ביחד ננצח את הגלות ונזכה לניצחון הגדול. החזרת כל השבויים, רפואה שלמה לפצועים, וזירוז התגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה.

טמה חורושוכין