שלום לכולם
אנו עומדים בסוף השבוע ה-51 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.
אחד הקולות המשמעותיים ששמעתי במהלך המלחמה במהלך השנה החולפת כשליבנו שותת דם על חיילנו הפצועים ועל אלה שאינם אתנו, על משפחות השכול, על החטופים ובני משפחותיהם על המפונים..
ובתוך הכאב הגדול הזה קמו קומץ אנשים שרכבו בעיקר על גבם של משפחות החטופים וניכסו לעצמם את כאבם של אומללים אלו באמתלה שכנראה נובעת מרצון טוב ומאכפתיות אמיתית מהחטופים ובני משפחותיהם, אבל מתובלת בארס פוליטי טהור הנועד אך ורק לסלק את הממשלה הכושלת ובעיקר את העומד בראשה!
אני לא אכנס בשום פנים ואופן לדיון ולמחלוקת פוליטית, אני רוצה להתייחס אך ורק לתופעה בה אנשים טהורים ותמימים מעם ישראל רוצים לכאוב ולהזדהות עם כאבם של בני משפחות החטופים, אך אפשרות זו 'נגזלה' מהם בשל קומץ שבחר לנכס לעצמו את כאבם של משפחות החטופים למטרה שאיננה כאב והזדהות עם החטופים ובני משפחותיהם אלא למטרה פוליטית ורווח אישי!
תופעה זו הסבה ומסבה כאב עצום כאמור ראשית למשפחות עצמם שאינם יכולים באמת לקבל מרחב מאפשר לזעוק את זעקתם וכאבם הטהור על יקיריהם הנתונים בשבי חמאס, אך יחד עם זאת גוזלת גם מכל מי שרוצה לכאוב ולהזדהות עם כאבם של בני המשפחות ולא באמת מתאפשר לו!
בכדי להבין את מהות התופעה משמעותה והשלכותיה הכבדה על המשפחות בעיקר אך גם על כל מי שרוצה לכאוב ולהיות שותף לכאבם, ננסה לראות כיצד תופעה זו משתקפת בפרשת השבוע מהיבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי.
לשמר את המרחב הנפשי והרגשי פנוי לאבל ולעיבוד האבל!
השבוע נקרא בפרשת ניצבים ובפרשת וילך.
בפרשת וילך הפרשה השנייה בה נקרא השבוע מסופר על משה רבינו הנפרד מעם ישראל בדרכו הייחודית האנושית והרגישה.
משה רבינו רומז לעם ישראל על העובדה שנמנע ממנו להיכנס לארץ המוטחת ארץ זבת חלב ודבש בשל הקרבה עצמית ואישית למען עם ישראל..
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים פרק ל"א פסוק א'-ב').
ה'ספורנו' מפרש זאת כך:
וה' אמר אלי לא תעבור – וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא הנה ה' אמר אלי לא תעבור ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור!
מה העצם קרה? מדוע נמנע ממשה רבינו להיכנס לארץ? והיכן אמר ה' יתברך למשה רבינו שלא יוכל להיכנס לארץ?
הסיפור התרחש במסע ש/ל בני ישראל במדבר. כאשר בני ישראל חונים 'בקדש' מרים, אחות אהרון ומשה מתה ונקברת שם ובארה שסיפקה עד כה מים לעם ישראל מסתלקת עם מותה.
העם צמאים למים הם שבים ומתלוננים על משה ואהרון: מדוע הוצאתם אותנו ממצרים והבאתם אותנו אל המקום הרע הזה שאפילו מים אין בו לשתות?
בתגובה לתלונתם מצווה הבורא למשה ולאהרון להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע כדי שיצא ממנו מים. משה מקהיל את העם אך מכה בסלע פעמיים. המים יוצאים מן הסלע ומשקים את העדה, אך בשל העובדה שמשה ואהרון לא דיברו אל הסלע אלא היכו בו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ המובטחת.
מדוע משה לא מדבר אל הסלע אלא מכה בה?
"הרמב"ן בפירושו על הפסוק כותב כך: "ודברתם אל הסלע -"ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה.
פירושו של הרמב"ן רק מחזק את התמיהה מדוע משה בוחר להכות את הסלע ולא לדבר אליה כפי שציווה ה' יתברך, הלא בדברו אל הסלע היה מתקדש שמו של ה' יתברך לעיני כל?
גישתו של משה רבינו כלפי עם ישראל נשענת על מנהיגות מופלאה של מנהיג בעל שיעור קומה שבראש סדר מעייניו הוא רואה אך ורק את עם ישראל ואת טובת עם ישראל!
תכונות אישיות של אכפתיות, טוב לב, דאגה, ומסירות אין קץ למענם ולטובתם ולקיומם!
משה רבינו חשב נכון אילו אדבר אל הסלע הדבר יגרום לקידוש שמו בעולם של ה' יתברך בעולם בכך שכל העדה היו אומרים: "ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה" (רמב"ן לעיל).
אמנם מצד שני עם ישראל נתון בעמדת מרי כפי שמתואר במקרא: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".
עם ישראל נתון בעמדה כללית בה כמה ומה פעמים באו בטרוניא כלפי ה' יתברך ונמנעו מלקיים את רצונו, משה רבינו חושש מאוד מכך שיתעורר קטרוג על עם ישראל והפעם מהצד השני של המטבע.
מה יאמר ה' יתברך: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברי מיד, ואילו עם ישראל איננו שומע בקולי זה כמה וכמה פעמים מאז הוצאתי אותם ממצרים?
מזה חשש מאוד משה ובשל כך העדיף להכות את הסלע ולעבור על דבר ה' יתברך ובכך אף לאבד את חלקו בארץ ישראל, רק שחלילה לא יתעורר קטרוג על עם ישראל!
זהו סוד גדולתו של משה רבינו המשליך עצמו וחייו מנגד למען צאן מרעיתו!
את הסיפור הזה רומז ומכמת משה רבינו במילים "וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"!
בפירוש הרמב"ן על הפסוק ניכרת גדולתו של משה רבינו ביתר שאת כאשר משה רבינו מנחם את עם ישראל ומרחיק מהם את תחושת האשמה ורגשות האשם!
וכך כותב הרמב"ן:
ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – וזה לנחם אותם על עניינו. כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צווני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם!
משה מרחיק את תחושת רגשות האשם, הבושה והחרטה מעם ישראל בכך שהוא מספר להם שהמניעה מלהיכנס לארץ המובטחת הנה טכנית בלבד, בשל מצבו הפיזיולוגי!
משה רבינו מאפשר לעם ישראל להיפרד ממנו ולהתנחם במותו על מי שהוא היה כמנהיג שהגיע זמנו לעבור מן העולם, אך בשום פנים ואופן לא ממקום של תחושות רגשי אשם בושה וחרטה!
ובמילים אחרות: משה רבינו לא מונע או 'גוזל' מעם ישראל את האפשרות ואת המרחב המאפשר להתאבל עליו ממקום נקי וטהור על עצם היותו מנהיגם של עם ישראל!
בכך שהוא ממקד את דבריו ותולה את מותו בגילו המופלג ולא מזכיר בשום פנים ואופן את העובדה שנמנע ממנו מלהיכנס לארץ המובטחת בשל פרשת 'מי מריבה' ומסירות נפשו למען עם ישראל והשלכת חייו מנגד למענם!
משה רבינו יוצר בכך את המרחב המאפשר בנפשם במוחם ובלבם של עם ישראל לעבור תהליך אבל עמוק ולעבד את רגשותיהם ממקום נקי וטהור, להתמודד עם פרידתו מהם בצורה ההולמת את צרכיהם ורגשותיהם ובכך לקום מהאבל הזה בצורה הנכונה, המותאמת והמדויקת להם!
האבל דורש עיבוד לאבל ולא עיוות לאבל!
הספרות הטיפולית שמה דגש מיוחד על הדרך הראויה הנכונה והמדויקת לכל אדם לעבור תהליך אבל אישי ולעבד את רגשותיו בצורה המותאמת, הנכונה והמדויקת עבורו!
כאשר אנחנו בוחרים לקחת צד ולהתערבב רגשית באבל הזולת ובמקום לאפשר לו להתייחד עם יקיריו ולעבד את רגשותיו בצורה הנכונה לו, אנו דוחפים ומסיטים את ההתמקדות באבל ובעיבוד הרגשות אל מקום מפלט ובריחה מרגשות עיבוד האבל אל מקום אחר!
אנו מונעים מהאבל את יכולת עיבוד האבל הנדרשת וההכרחית לו בכדי לעבור את שלב עיבוד האבל ולצאת ממנו בצורה הטובה ביותר עבורו!
כאשר אנו מסיטים את מוקד עיבוד האבל של המתאבל מעיבוד רגשי ונפשי אל מרחב של נקמה, חיפוש אחר אשמים ותלייתם בכיכר העיר!
אנו גוזלים ממנו את הזכות ואת האפשרות האמתית לעבור את תהליך עיבוד האבל בצורה הנכונה לו ובמקרים מסוימים אנו גורמים לו אף לשקוע באבל ולהתקשות לצאת ממנו לאורך זמן. במקרים קיצוניים של הדחקה והכחשה זה אף עלול להסתיים באבל פתולוגי!
האבל זקוק להתייחד עם יקיריו בדרכו שלו, לבחור את הדרך בה הוא יחוש את הפרידה מהם בצורה המיטיבה והנכונה לו. בכך הוא יוצר את המרחב המאפשר לפרידה מהם, כך שבסופו של תהליך הוא יצלח את תהליך האבל ויאפשר לעצמו חזרה לשגרה בריאה בצל איבוד יקיריו.
הוא יידע כיצד לחיות בשלום עם האבדן לצד קיום חיים מלאים שמחים ובריאים!
אותם אנשים טובים שחושבים שהדרך לסייע לאבל עוברת בלספק לו מרחב בו יוכל לפרוק את תסכולו וכעסו בהפניית אצבע מאשימה כלפי דמות כלשהי שלדעתם הנה האשמה באבדן שלו, פוגעים קשות ביכולת ההחלמה והריפוי מהאבדן ותהליך האבל אותו צריך וזקוק האבל לעבור!
הניסיון להתמקד בהפניית אצבע מאשימה החוצה כלפי מי שלא יהיה, מרחיקה מהאבל את סיכויי ההחלמה והריפוי הנפשי והרגשי!
במקום להתקרב נפשית ורגשית אל יקיריהם ולהתייחד עם זכרם על ידי העלאת זכרונות טובים משנים בהם זכו לבלות ולחיות לצדם, הם מתרחקים ומרחיקים את עצמם מלחבור ליקיריהם ולזכות בפרידה מועילה ומיטבית עבורם והמכבדת את יקיריהם!
כך שלפני שאנו ממהרים מתוך מקום ורצון טוב, אך מסוכן עבור האבל, להסיט את הפוקוס והמיקוד באבל ובעיבודו אל מרחב של חיפוש אשמים ונקמה, כדאי שנפנים את משמעות מעשינו והשלכותיהם על האבל ועל תהליך האבל לו הוא נדרש כעת!
זה מה שמשה רבינו מלמד אותנו כאשר הוא עומד על הסף הכניסה לארץ המובטחת אך נבצר ונמנע מנו להיכנס אליה!
במקום לרטון ולהפנות אצבע מאשימה כלפי עם ישראל שבגינם נמנע ממנו להיכנס לארץ, הוא בוחר לאפשר להם להיות מרוכזים ופנויים נפשית ורגשית אך ורק לתהליך עיבוד האבל אותו ואליו ידרשו רגע לאחר שמשה רבינו ילך לעולם שכולו טוב!
משה רבינו מבין שזו טעות גדולה ועצומה לגרום לעם ישראל רגע לפני שהוא נפרד מהם רגשות אשם, חרטה ובושה על מה שעוללו לו!
משה רבינו מבין שעצם לכתו תשבור ותמוטט את עם ישראל נפשית ורגשית, הם יקרסו לתוך עצמם. אז לשם מה לעורר בהם כעת רגשות מצפון בדמות רגשות אשם בושה וחרטה על מה שקרה כבר לפי שנים?
למשה רבינו אין פריבילגיה להתעסק בעצמו ובכאב האישי שלו כעת, עת הוא צריך לחזק את צאן מרעיתו!
משה רבינו הגדול והשלם מסך חלקיו, מבין יודע ובוחר להניח בצד את כאבו האישי באי כניסתו לארץ המובטחת, לטובת שמירה על המרחב הנפשי והרגשי של עם ישראל ולטובת אפשור עיבוד האבל אליו ידרשו רגע לאחר שהוא כבר לא יהיה איתם כאן בעולם הזה בצורה הטובה, המדויקת והנכונה ביותר עבורם!
גם אנחנו עם ישראל הנדרש להזדהות עם אבלם, כאבם וסבלם של משפחות החטופים חייבים לאפשר להם לעבור את תהליך עיבוד באבל הרגשי והנפשי בצורה הנכונה, הטובה והמדויקת עבורם!
אסור לנו לקחת חלק וצד בעיבוד האבל ולהסיטו לטובת מאבק חשוב ככל שיהיה ובכך למנוע 'ולגזול' מהם את הזכות והחובה שבעיבוד אבלם האישי!
אין לנו את הפריבילגיה לרכב על סבלם ואבלם בכדי להשיג רווח אישי! בכך אנו מצהירים שאנו לא באמת רואים אותם, חושבים עליהם וחפצים בטובתם!
להיפך בכך אנו מתעלמים מהצורך האנושי הבסיסי שכל אדם זכאי לו, נדרש ומחויב אליו בכדי לעבור אתה תהליך האבל בצורה הטובה והמיטיבה עבורו!
כך שאם ברצוננו לאפשר באמת למשפחות החטופים לעבור את הדרך שתאפשר להם להתמודד בסופו של יום עם אבלם וסבלם בצורה הנכונה, והמדויקת עבורם, אז נאפשר להם להחליט כיצד הם רוצים להתמודד עם אבלם, כאבם וסבלם ולא להוביל אותו ואותם למחוזות אישיים ולנסות להפיק ממנו ומהם רווח אישי ופוליטי!
זהו ניצול ציני של המצב הכל כך קשה ומורכב בו הם נתונים ממילא, אז מדוע להוסיף אבל על אבלם, סבל על סבלם, כאב על כאבם?!
לזכור מיהו הקרבן האמיתי בסיפור ולא את מי אני מעוניין להפוך לקרבן!
ישנו היבט נוסף ומשמעות נוספת להסטת האבל מאבלו והפניית מרצו וכוחו לטובת צרכים אישיים ורווח אישי שלי או פוליטי!
כאשר האדם המקדיש את כל כוחו ומרצו לטובת חיפוש אחר אשמים והפניית אצבע מאשימה, הוא מעביר מסר סמוי העומד בבסיס החלטה לא מודעת כמובן ולפיו: אני צריך למצוא מרחב מאפשר עבורי לכעסים לתסכולים האישיים או הבין אישיים הלא פתורים והלא מעובדים אצלי!
מרחב כזה איננו נמצא בדרך כלל, שכן כיצד, איך והיכן אמצא מרחב בו אמצא צידוק לפרוק את רגשותיי הלא מעובדים? לשם כך עלי למצוא מרחב בו יתאפשר וימצא הצידוק לפרוק את תסכוליי ואת זעמי הלא פתור והלא מעובד!
מרחב שכזה נמצא במקום בו ישנם אנשים שעברו טרגדיה או אבדן שהולידו סבל עז בנפשם וגופם, ומרחב בו נמצאת הזדהות אנושית עם סבלם של אנשים אלו המעוררים בסביבתם אמפתיה.
מרחב בו הבעת התסכול והזעם הלא פתורים שלי יתקבלו בהבנה ואף יעוררו הערצה מצד הסובבים אותי, אף אם אשתמש בתוקפנות חסרת המעצורים והברוטלית שלי, מילולית או פיזית!
שכן הפניית אצבע מאשימה כלפי 'התקפן' אותו בחרתי וייחסתי לו את האשמה בטרגדיה, באבדן ובסבל של הקרבן הנה ההזדהות עם הקרבן!
ולכן אני מרשה לעצמי ואף מרגיש שיש לי זכות וחובה מוסרית ואנושית להביע אותם אף בתוקפנות וזעם עצור בלתי נשלט!
זהו עיוות מוסרי אנושי ושכלי מוחלט הנובע כאמור מהתמודדויות אישיות ובין אישיות מעוותות ולא פתורות של אדם שאיננו יודע להתמודד עם המרחב האישי והבין אישי הלא פתור בחייו!
הוא מחפש בכל הזדמנות את 'המרחב המאפשר' שיאפשר לו ויקנה לו את הזכות להשתלח, לתקוף ואף לפגוע במישהו אותו סימן ככזה שראוי להשתלחות, לתוקפנות ולפגיעה זו!
אפשר לחסום כבישים, לשרוף מכל הבא ליד, להכות, להשתלח בצורה חסרת רסן ולומר את כל מה אשר על פי ועל ליבי!
בכך אנו מוצאים את המרחב לתת ביטוי מעוות לצרכים ולדחפים הלא פתורים שלנו ולזכות לאהדה, להערכה ולהערצה על כך שאנו מזדהים עם הקרבן 'ומחבקים אותו'!
רק שאין לנו מושג איזה נזק אדיר כאמור אנחנו עושים וגורמים לקרבן האמתי הזקוק והמשווע לעיבוד האבדן והאבל בצורה בריאה ומיטיבה עבורו!
התבונה והרגישות המופלאה של הרבי מליובאוויטש שאיפשרה לקבוצת אסירים להרגיש בנח בין אלפי חסידים בהתוועדות חסידית!
מספר הרב שלום בער ליפסקר המשמש כשליח חב"ד בפלורידה מאז שנת תשכ"ט (1969).
בשנת תשמ"א )1981), הקמתי ארגון בשם "מכון אל"ף" עבור גברים ונשים יהודיים המרצים תקופת מאסר בכלא או משרתים בצבא. בין היתר, יזמנו תכנית שבמסגרתה שירות בתי הסוהר הפדרלי מאפשר לנו להוציא מבתי הכלא אסירים שעמדו בתנאים מסוימים לחופשה בת שבועיים. במהלך תקופה זו, הם לומדים תפילות והלכות מסוימות הנוגעות לאורח חיים יהודי במסגרת מגבלות בית הכלא .
הארגון נוסד בהשראת הרבי, ולכן היה זה אך טבעי שבשנת תשמ"ה (1985), כאשר הוצאנו קבוצה של עשרים גברים מבתי הכלא, הבאנו אותם לחוות שבת בשכונת קראון הייטס בברוקלין ניו יורק, בשבת שאחרי חג השבועות.
באותה שבת, ידענו שהרבי צפוי לשאת דברים במסגרת התוועדות שתוכננה להתחיל בשעה אחת וחצי בצהריים. מאחר שבשבת לא נעשה שימוש במערכות הגברה, מי שרצה לשמוע אותו כראוי היה צריך לשבת די קרוב. לכן אנשים היו תופסים מקומות כבר בשעת בוקר מוקדמת, יושבים שם במהלך התפילה, ואחר כך נשארים שם עד להתוועדות.
אולם אותם אסירים לא היו מורגלים בלוח זמנים נוקשה זה, ולכן תיאמנו מראש עם כמה תלמידי ישיבה שיתיישבו סביב אחד השולחנות ויתפסו מקומות עבורם. אחרי התפילה הלכה הקבוצה לסעוד סעודת שבת ולקראת השעה אחת וחצי שבנו לבית מדרשו של הרבי – ' 770'.
התלמידים פינו להם מקום והגברים השתחלו למקומות השמורים, בין אלפי היהודים שהצטופפו באולם בית הכנסת הענק. בדרך כלל, כשהגיעה השעה אחת וחצי, ידעו כולם שתוך שניות צפוי הרבי להיכנס הוא היה דייקן מאוד.
אולם הפעם, מזכירו של הרבי, הרב לייבל גרונר, ירד מחדרו של הרבי "איפה שלום בער ליפסקר?", קרא. הייתי בקצהו השני של האולם, והדרך היחידה להגיע משם הייתה באמצעות טיפוס על גבי השולחנות ומעל לראשי האנשים שישבו סביבם, אך כולם גילו הבנה ושיתוף פעולה.
"הרבי הציע שהאנשים מבתי הכלא לא יישבו כולם יחד סביב שולחן אחד", הודיע הרב גרונר אחרי שהצלחתי להגיע אליו. רוב הנאספים במקום היו בעלי חזות חסידית, לבושים שחורים, מזוקנים ועם מגבעת לראשם. לעומתם, הגברים הללו שהיו מגולחים למשעי, לבושים בסגנון מודרני ולראשיהם כיפות שאולות. "אם קבוצה שכזו תשב במרוכז" הסביר, "אנשים יתחילו לשאול מאיפה הם, והם עלולים להיות מובכים. במקום זאת, עדיף שיתפזרו ברחבי האולם!
הרב גרונר הוסיף: "הרבי מתכנן לחלק, כהרגלו, כמה 'בקבוקי משקה' לברכה לקבוצות ולאנשים שונים, כדי שאלה ייקחו אותם עמם בשובם אל קהילותיהם. זו הייתה דרכו של הרבי לשלוח מסר של חיזוק לקהילה, והדבר נחשב לכבוד גדול".
הרבי אמר שלקבוצה זו מגיע עידוד שכזה יותר מאשר לכל קבוצה אחרת", הודיע הרב גרונר. אך שוב, מאחר שהענקת הבקבוק וההכרזה הנלווית בהכרח תזהה אותם כאסירים ועלולה לגרום להם אי־נוחות, אין בכוונתו לעשות זאת!
מיהרנו לארגן מחדש את סידורי הישיבה, והצלחנו לסיים את הכול בזריזות, כך שההתוועדות החלה באיחור של חמש דקות בלבד.
באותה שבת נכחו במקום כמה רבנים שהגיעו לחגוג את חג השבועות במחיצת הרבי. הרבי פנה ישירות אל הרבנים מורי ההוראה, ועוררם על הצורך לחזק את לימוד ההלכה למעשה בפועל. הוא קרא לרבנים שלא להסתפק בסמיכת החכמים שקיבלו בעבר, אלא לשוב וללמוד את ההלכות ולהיבחן מחדש אצל רב גדול יותר, וכן לעשות שימוש חכמים אצל מורי הוראה המתמחים בתחומי הלכה שונים!
בין לבין הקדיש הרבי שיחה מיוחדת לאסירים מבלי לציין כמובן שבאולם נוכחים קבוצה שכזו!
הוא פתח וציין שהתורה אמנם מפרטת עונשים שונים על עבירות שונות החל מקנסות ממוניים, ועד לעונשים גופניים כמלקות ואפילו מיתות בית דין אך לא מצינו את המאסר בין עונשי התורה!
ההסבר שהציע לכך הרבי הוא מאחר ש"תפקידו של אדם עלי אדמות הוא: 'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני', 'לעשות לו יתברך דירה בעולם הזה הרי שממילא, אין מקום כלל להושיב אדם בבית הסוהר מאחורי מנעול ובריח, שכן באופן כזה שוללים ממנו את האפשרות למלא את תפקידו היפך כוונת בריאתו עלי אדמות"!
בהמשך ציין הרבי שחל שינוי לטובה בגישה של "המדינות הנאורות, שהנהגתן על פי צדק ויושר", וזו התקרבה לגישת התורה ביחס למאסר, "שתכליתו ומטרתו אינן לשם צער ועינוי גרידא, כי אם לשם תועלת, לכל לראש שלא יזיק לציבור, ובנוסף לזה, מנצלים את תקופת שהותו של האסיר בבית הסוהר להחזירו לדרך הישר ולהעמידו על האמת, כדי להכשירו לקראת חיים חדשים, חיים המבוססים על אדני הצדק והיושר לאחר צאתו מבית הסוהר.
עוד הוסיף הרבי שברוח גישה זו, לעתים "ניתנת האפשרות לאסירים המעוניינים בכך להתנהג בהתאם לדתם", וכמו כן כאשר רואים את הנהגתו הטובה של האסיר, והשתדלותו לחזור למוטב נותנים לו מפעם לפעם חופשה, ולעתים אף מעניקים לו חנינה, ומאפשרים לו לצאת לחירות לפני שסיים לרצות את תקופת המאסר שנגזרה עליו.
את כל זאת אמר הרבי מבלי לציין שקבוצת אסירים נוכחת במקום!
בסיום אותה שיחה, הפיק הרבי הוראה כללית מהאסיר כמשל ל"מאסר" הנשמה בגוף כבר מרגע הלידה ולמצב של עם ישראל כולו בזמן הגלות, כאשר גלינו מארצנו, נחרב בית מקדשנו, ונשללה מאתנו האפשרות להקריב קורבנות ולקיים את כל יתר המצוות הקשורות בו.
מי שמצוי בזמן הזה גם במאסר כפשוטו, נתון, אם כן, במאסר כפול ומכופל. מדוע שה' יתברך ינהג כך בעמו הנבחר, להשליכם בבית אסורים שכזה? אפילו במקום כה נחות ואפל, בהכרח שיש צד חיובי כלשהו, שכן מיסודות האמונה הוא ש"אין רע יורד מלמעלה?
התשובה לכך אמר הרבי עבור האסיר, כמו גם עבור כל יהודי באשר הוא היא ש"ירידה זו צורך עלייה", שכן "גם כאשר נמצאים בגלות, יש לנצל זאת כדי להמשיך ולגלות אלוקות בעולם".
המסר שהרבי העביר לאסירים הוא שבוודאי הם בעלי דרגה גבוהה ביותר, מאחר שרק הם מסוגלים לגלות אור וקדושה במקומות כה נחותים וחשוכים!
תוך כדי שתרגמנו את הדברים לאנשים הללו, במקומות השונים שבהם התמקמנו, הם נדהמו ממה ששמעו.
"הנה מנהיג שאכפת לו אפילו מיהודי הנמצא בבית הסוהר הנוקט בכל האמצעים כדי שלא להביך או לבייש אותנו בשום צורה שהיא ולהיזהר שלא לחשוף את זהותנו בכדי שלא נתבייש", אמרו!
"בה בשעה שאל הרבנים הוא בא בדרישה תקיפה ותבע מהם להוסיף בלימוד והתמקצעות, אל חברי קבוצתנו הוא העביר מסר מפייס ומרומם".
"הוא קורא את הרבנים לסדר, ומעלה על נס את האסירים", ציין אחד מהחבר'ה. "הוא מעודד את אלו הזקוקים לכך ביותר. אם תגיד לרבנים עד כמה הם טובים ונחמדים, הם לא יוסיפו דבר אם תגיד לאסירים כמה הם רעים, הם רק יתדרדרו עוד. מעולם לא שמעתי רב שמדבר כך", ציינו בהתפעלות! (באדיבות – 'הסיפור שלי' מבית היוצר של jem –).
היכולת להיות רגיש לזולת נובעת מכך שאני מכוון מטרה אל הזולת חושב עליו, אכפת לי ממנו ונוגע לי ממנו!
כאשר אני פועל ממקום זה ובגישה זו אני יודע מה לומר או מה לא לומר, לעשות ומה לא לעשות!
רגישות זו היא זו המנחה אותי ולפיה אני פועל אך ורק ממקום המעניק לזולת את מה שהוא צריך וזקוק לו ממני!
את זאת עשה הרבי בתבונה וברגישות אנושית להפליא!
הרבי אפשר את נוכחותם של האסירים ואת מטרת בואם ללמוד על יהדותם ממקום מאפשר ופנוי, מבלי ששאלת זהותם כאסירים תתגלה ותפר את האיזון והיכולת להפיק מהמעמד את מירב התועלת!
כעת הם אמורים להתרכז ולהיות עסוקים בלימוד אך ורק במטרה שלשמה הגיעו הנה, אם כן תפקידי הוא לאפשר להם ולדאוג לכך שאכן מטרה זו תצא לפועל ותמולא על הצד הטוב ביותר. לשם כך אני צריך לדאוג שזהותם כאסירים תישאר סמויה, שאם לא כן יוסטו מבטם של החסידים ויופנו אל קבוצת האסירים, הם ייתלו בהם מבטים וזה יביך אותם, וכך כל מטרת ביקורם ותועלתה תרד לטמיון!
לכן אני חייב לעשות הכל כדי שאכן זהותם לא תתגלה, אני אפזר אותם בחלל בית המדרש כך שיטמעו בתוך הקהל ואף אחד לא ישים לב לכך שזו קבוצה אחת שבאה יחד והם קשורים אחד לשני, בטח לא של אסירים, ובכך ייחסך מהם תשומת לה יתרה שעלולה לחשוף את זהותם ולהביאם במבוכה! כך דאג הרבי בחכמת שכלו ובתבונת לבו שהכל יבא על מקומו בשלום!
הלוואי שנזכה להיות רגישים לזולת ולצרכיו, שנראה אותו ואת צרכיו ונאפשר לו בחכמה ובתבונה לעבור את התהליך לו הוא נדרש בצורה ובאופן הנכון המדויק לו!
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
