יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
פורטל קהילתי
הברכות המסתתרות
דמייני את הסיטואציה הבאה: אב שולח את בנו להתברך מפי צדיקים ורבנים חשובים, והבן חוזר הביתה בפנים נפולות, פגוע ומבולבל…
זה מה שקרה כשרשב"י שלח את בנו, רבי אלעזר, להתברך מפי רבי יונתן בן עמסיי ורבי יהודה בן גרים, צדיקים שכינה "אנשים של צורה". כשהגיע רבי אלעזר להתברך, שמע להפתעתו ביטויים לא נעימים: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור", "תכניס ולא תוציא", "יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך", ואולי הקשה מכול – "לא תראה שנה חדשה". רבי אלעזר, שפירש את הדברים כפשוטם, חש כי במקום ברכות הוא קיבל קללות קשות. הוא חזר לאביו והתלונן שלא רק שהחכמים לא בירכו אותו, אלא אף גרמו לו צער.
כאן מתגלה גדלותו של רשב"י. במבט חודר ופנימי הוא הסביר לבנו כי כל "קללה" היא למעשה ברכה נעלה ביותר:
"תזרע ולא תקצור" – תוליד בנים (תזרע) והם לא ימותו בחייך (לא תקצור אותם).
"תכניס ולא תוציא" – תכניס כלות לבניך, והן לא ימותו (לא תוציא אותן לקבורה).
"יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך" – העולם הזה הוא כמו אכסניה, והקבר הוא ה"בית" הקבוע. הברכה היא שהקבר יישאר חרב והאכסניה (החיים בעולם הזה) תתקיים לאורך ימים.
"לא תראה שנה חדשה" – שלא תמות אשתך ותצטרך לשאת אישה חדשה ולנהוג עימה דיני "שנה ראשונה".
המסתורין של הטוב המכוסה
את הסיפור התלמודי האמור מביא הרבי מה"מ בליקוטי שיחות לפרשת בחוקותי (לקו"ש א' עמ' 283), ומסביר שהסיפור של רבי אלעזר מעלה שאלה נוקבת: אם מדובר בברכות נעלות כל כך, מדוע לא נאמרו בלשון ברכה גלויה? מדוע להשתמש במילים הפוכות שמבהילות את השומע?
המהרש"א סבור שהחכמים רצו שרבי אלעזר יתאמץ להבין את הכוונה הנסתרת, אך אדמו"ר ה'צמח צדק' מציע הסבר עמוק יותר: ברכות אלו נעלות כל כך, שאי אפשר לומר אותן בצורה גלויה. משל לאדם המנסה להביט ישירות בשמש – עוצמת האור כה חזקה שהיא מסנוורת אותו, והוא אינו רואה דבר. זהו "אור שלמעלה מכלי המקבל". הטוב הוא כה גדול, שהעולם הגשמי אינו מסוגל להכיל אותו בצורתו המקורית, ולכן הוא חייב "להתלבש" בלבושים המסתירים אותו, עד שהוא נראה כהפך הטוב.
תופעה זו קיימת בתורה עצמה. פרשיות ה"תוכחה" (בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא) מכילות קללות קשות, אך פנימיות התורה מגלה שדווקא בהן טמונות הברכות הגבוהות ביותר. כך למשל, המילים "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים…" מתפרשות בחסידות כברכה לכך שעשרת כוחות הנפש יהיו "אפויים" ולוהטים באהבת ה'.
"אין רע יורד מלמעלה"
היכולת לראות את הטוב בתוך ה"רע" אינה רק תרגיל אינטלקטואלי, אלא יסוד בעבודת ה'. אדמו"ר הזקן מבאר בתניא את דברי חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". יש לקבל את הייסורים בשמחה, מתוך אמונה שהקדוש ברוך הוא "טוב ומיטיב" וכל מה שבא ממנו הוא טוב מוחלט, גם אם הטוב אינו גלוי לעיני בשר. יש "טוב נראה ונגלה" הגורם לנו בעולם, עלמא דאתגליא, שמחה מיידית, ויש "טוב נעלם" הנובע ממקורות רוחניים גבוהים ביותר, מעלמא דאתכסיא, העולם המכוסה, ובגלל מקורו הגבוה כל כך הוא נתפס אצלנו כייסורים.
רשב"י – האיש שחי את הגאולה בתוך הגלות
נחזור לדמותו של רשב"י. מדוע הוא הצליח לראות את הברכות הנסתרות בזמן שכל השאר ראו רק קללות?
רשב"י היה תנא שעליו נאמר "תורתו אומנותו" – כל ישותו הייתה חדורה בתורה, עד שלימודו כלל גם את מעלת התפילה. הוא היה הראשון שגילה את פנימיות התורה (ספר הזוהר), ובכך פרץ את הדרך לראיית המציאות האמיתית באופן פנימי.
אדמו"ר הזקן מסביר שרשב"י היה "נשמה של גאולה". אף על פי שחי בתוך גלות קשה, תחת רדיפות הרומאים ובמשך 13 שנה במערה, תנועת הנפש שלו הייתה גאולתית. בעבורו בית המקדש לא נחרב מעולם באותו אופן שבו נחרב בעבור אחרים; הוא היה "מיחידי סגולה שאינם מרגישים את התוצאות השליליות של החורבן".
מכיוון שרשב"י חי בדרגה של "כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", הוא לא היה צריך להמתין לעתיד לבוא כדי לראות את הטוב. הייתה לו היכולת לחדור מבעד לקליפה המכסה ולגלות מייד את הברכה הטמונה בכל דבר, גם אם היא נשמעת כמו קללה. יכולת זו אפשרה לו גם לפעול ניסים, כמו ריפוי חולים והורדת גשמים על ידי אמירת דברי תורה בלבד.
מן המערה אל הגאולה השלמה
העולם שלנו מבלבל ומסתיר, טוב נראה כרע וברכות נראות כקללות. אך הלימוד מרשב"י מלמד אותנו שזו רק אשליה אופטית. סיפורו של רבי אלעזר והסבריו של רשב"י אינם רק היסטוריה, הם הזמנה לכל אחד ואחת מאיתנו לאמץ את "מבטו של רשב"י" – לחיות כבר עכשיו בתודעה של גאולה, לזהות את הטוב הטמון בכל אתגר, ולדעת שגם בתוך הקושי הכבד ביותר מסתתרת ברכה נעלה הממתינה להתגלות.
בגאולה האמיתית והשלמה "תצא חמה מנרתיקה". השמש (האור האלוקי) נמצאת כיום בתוך "נרתיק" המסתיר את עוצמתה, כדי שהעולם יוכל להכיל אותה, אך לעתיד לבוא יתגלה הקדוש ברוך הוא במלוא עוזו ללא הסתרים.
סימני הגאולה לעומק
הרבי מה"מ מסביר שסימני הגאולה, המתוארים במסכת סוטה כאירועים קשים ושליליים (כמו "חוצפא יסגא" ו"נערים פני זקנים ילבינו"), הם למעשה ברכות נעלות הטמונות בתוך מעטפת של קללה.
הרבי מגלה את הטוב הטמון בכל אחד מהסימנים הללו:
חוצפא יסגא (החוצפה תרבה): אפשר יהיה לנצל את החוצפה לחיוב, לצורך "ברייטקייט" (רחבות) ואומץ בעבודת ה' ובקדושה. הכוח של הדור הצעיר למרוד בדעת הרוב מיועד לאפשר לו לעמוד איתן בענייני יהדות ללא פחד.
נערים פני זקנים ילבינו: אין הכוונה רק לביזיון, אלא לכך שגם מי שהוא "נער" (צעיר וחדש בעבודת ה') יכול להיות משפיע ומורה דרך בסביבתו. בזכות לימוד תורת החסידות ("המאור שבתורה"), הנער יכול לעורר ולהאיר גם את מי שמוגדר כ"זקן" – זה שקנה חוכמה.
בת קמה באמה וכלה בחמותה: הרבי מבאר כי מדובר במצבים שבהם הדור הצעיר מתעורר לנהוג בהידור רב יותר ובקדושה יתרה מאשר הדורות שלפניו. אם ההורים נהגו בקולא מסוימת בגלל תנאי החיים שהיו להם, הרי שהצעירים מתעוררים לתבוע ולהנהיג רמת הקפדה גבוהה יותר בעבודת ה'.
הרבי מקשר זאת לדרגתו של רשב"י שראה בכל דבר את פנימיותו. על פי החסידות, ככל שהטוב מגיע ממקור גבוה יותר ("עלמא דאתכסיא"), כך הוא נוחת בעולם הזה בצורה מכוסה יותר, עד שהוא עלול להיראות כהפך הברכה. סימני הגאולה הם טוב נעלה ביותר, שאינו יכול להתגלות כפשוטו בזמן הגלות, ורק במבט של גאולה אפשר להבין שאלו כוחות עוצמתיים שנועדו להכין את העולם להתגלות המשיח.
צידה לדרך
גם ביום־יום שלך צצים לא מעט אתגרים וניסיונות: שוב מחפשים דירה? המנהלת קיצצה שעות? המלמד התקשר עוד פעם? הדלֶקת חזרה?… עצרי, נשמי עמוק וזכרי – בתוך כל זה מסתתר טוב, ויש לך יכולת לגלות אותו, וזה נעשה בעיקר על ידי לימוד חסידות.
נצלי את הכוח המיוחד של ל"ג בעומר, שבו מאיר עניינו של רשב"י, ואפשרי לעצמך לטעום גאולה באמצעות שיעור שבועי, חברותא, לימוד יומי קצר או כל דבר שיעניק לך כוח.
כי באמת מגיע לך רק טוב.
באדיבות מגזין עטרת חיה
בעמק יזרעאל קם מיזם חדש המעורר סקרנות רבה בקרב משפחות אנ"ש: 'הסמינר החסידי בעפולה', סמינר ששם את הקודש במרכז, עם צוות רוחני מהשורה הראשונה ותכנית לימודים שמציבה רף איכות גבוה (ללא תנאי פנימיה).
בלב התכנית עומדים שיעורי חסידות גם עבור בנות שבחרו במסלול מקצועי במוסדות ברוח התורה מחוץ לחב"ד. הבנות לומדות תניא מתוך חיבור יומיומי לחיים, סוגיות הלכתיות הנוגעות לבית היהודי ולחיים של שליחות, זאת בנוסף להכשרה ייחודית כמדריכה קולינרית לאורח חיים בריא בשיטת הרמב"ם, ולימוד מבוא לפסיכולוגיה יהודית.
הלימודים במהלך השנה יתקיימו בהווי חסידי
התוועדויות עם משפיעים מרכזיים, מפגשים עם שלוחים בולטים, ושיעורים מיוחדים בגאולה ומשיח. הבת לא רק לומדת על 'התקשרות' – היא חיה אותה מדי יום.
ליווי אישי והעצמה
כל תלמידה תהיה מלווה באופן אישי על ידי צוות המשפיעות והרבנים במטרה לאפשר לה להביא לידי ביטוי את כישרונותיה, להתמודד עם אתגרים מתוך חוסן חסידי, ולגלות את השליחות האישית שלה.
פנינו השבוע לצוות הרוחני המוביל את המיזם: הרב מנחם מענדל ווילשנסקי, רב הסמינר, והמשפיעה הגב' מושקא קורנט – כדי לשמוע מהם ישירות: מה עומד מאחורי הסמינר, כיצד נבנתה התכנית, ובעיקר – מה מיוחד בסמינר החסידי החדש?
מה באמת הופך את הרמה אצלכם לגבוהה?
הרב ווילשנסקי: המושג "רמה גבוהה" אצלנו זה לא סיסמה – זו מציאות. הצצה בתכנית הלימודים שלנו מעידה על כך שהבאנו את המרצים/ות הטובים ביותר, כל שיעור נבנה בתוכן, בעומק ובדרישה אמיתית מהתלמידה לחשוב ולהבין. כך בלימודי החסידות וכך גם בלימודי ההלכה ושיחות; יש חיבור חי לתכנים ולא לימוד טכני. הרמה שלנו נמדדת בכך שתלמידה יוצאת מהשיעור עם אור חדש אותו היא יכולה ליישם בחיים.
ישנן בנות שמתלבטות: 'בחרתי במסלול מקצועי אך חוששת מה יהיה על לימודי קודש והאידישקייט שלי?' איך אתם נותנים להן מענה?
הרב ווילשנסקי: המסר שלנו לבנות הוא ברור: מסלול קודש הוא חובה, מסלול מקצועי זה בחירה. אנחנו לא מכניסים אף בת לתבנית מוכנה מראש. שנה בסמינר היא לפני הכל, שנה של לימודי קודש ברמה גבוהה – ומתוך זה, כל בת מגלה את המקום האישי שלה. זה מאפשר להן להרגיש חסידיות באמת, בלי לזייף.
אמהות ששומעות על מוסד חדש שמתיימר לתת מענה לבת שבחרה שלא ללכת למוסדות הוותיקים והמוכרים, האין בכך משום "מתן הכשר" לבת?
הרב ווילשנסקי: אני מבין את השאלה ואת החשש, וזה ברור מאליו שבת חב"דית צריכה ללכת למוסדות אותם ייסד הרבי לבנות גיל סמינר. אבל אם אמא מקבלת את הרושם שבתה רוצה ובחרה במשהו אחר, היא צריכה לשאול את עצמה: מה באמת מתאים לבת שלי ומה יהיה במבחן התוצאה? עליה לבחור את המקום שבו בתה תשגשג בלימודי קודש ומקצוע – ובסופו של תהליך תקים בית כרצונו של הרבי מה"מ שליט"א.
המתנה שאמא יכולה לתת לבתה
מעבר ללימודים ברמה הגבוהה, נדרשת דמות חיה שתהפוך את התוכן לחיים. לשם כך שוחחנו עם המשפיעה, הגב' מושקא קורנט.
מה בעצם ההבטחה שאתם נותנים לבת שנרשמת אליכם?
כל בת שמגיעה לכאן, תחווה בע"ה שנה של קודש ברמה הגבוהה ביותר. זו לא רק שנה של שיעורים, אלא שנה שבה היא לומדת לחיות את החסידות, להרגיש מחוברת לרבי שליט"א מה"מ בכל צעד, ולהתעצם מבפנים. היא יוצאת עם ביטחון עצמי חסידי – לא כי מישהו אמר לה מה לעשות, אלא כי היא חיה את זה בפועל.
כמשפיעה, האחריות שלי היא לוודא שהלימוד לא נשאר בכיתה, אלא ייכנס ללב. זה אומר שיחות אישיות, התוועדויות חיות, והכוונה מעשית ביומיום. אני עוזרת לבנות להבין איך להפוך את המושגים החסידיים להרגלים חיים – בבחירות הקטנות והגדולות. זו מתנה שהן ייקחו איתן לכל החיים.
מה המסר שלך למי שקוראת את הכתבה ויש לה התלבטות האם להירשם או לא?
זה הזמן שלכן להחליט ולקבל שנה של קודש שיכולה לשנות חיים שלמים לטובה ולברכה, יחד עם הלימוד המקצועי שבחרתן. האחריות בידיים שלך. המתנה הכי גדולה שאמא יכולה לתת לבתה, היא שנה שבה הקודש נמצא במרכז, ברמה גבוהה תוך אווירה משפחתית חסידית אמיתית, עם ליווי של משפיעה שמלווה את הבת בכל צעד.
השיחות עם הצוות הרוחני מגלות בבירור: 'הסמינר החסידי בעפולה' אינו "עוד סמינר", אלא מסגרת שמעניקה לתלמידות שנה של קודש ברמה גבוהה במיוחד, עם כלים לחיים של חסידות ושליחות.
רישום לערב היכרות הקרוב, או פרטים נוספים – באתר: seminar770.com
באדיבות מגזין עטרת חיה
השבוע נקרא בפרשת אמור
בסוף הפרשה התורה מתארת ומספרת סיפור יוצא דופן וחריג:
"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן". (ויקרא פרק כ"ד פסוקים י'-י"א).
ורש"י על אתר מפרש:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה: מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא מְחֻיָּב. בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֵה דָּן. אָמְרוּ לוֹ: מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם: מִבְּנֵי דָּן אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב, ב') נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְיָצָא מְחֻיָּב; עָמַד וְגִדֵּף.
בֶּן אִישׁ מִצְרִי: הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהֲרָגוֹ מֹשֶׁה.
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר.
וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה: עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה.
וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּחָה בּוֹ מִטֹּעַ אַהֳלוֹ.
וַיִּקֹּב: כְּתַרְגּוּמוֹ: "וּפָרֵשׁ", שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְּיֻחָד וְגִדֵּף. וְהוּא שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי.
לְמַטֵּה דָן: מַגִּיד שֶׁהָרָשָׁע גּוֹרֵם גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאָבִיו, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן") שמות ל"א, ו') שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ.
התורה מספרת לנו על בנה של שלומית בת דברי משבט דן שבא לפני בית הדין הרבני שהעמיד משה רבינו במדבר וביקש חלק ונחלה עם שבטו שבט דן, אחרי שעם ישראל החל לחנות במסעותיו על פי ציווי ה' יתברך בחלוקה מוסדרת של שבטי ישראל. כפי שמפורש במקרא: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ." (במדבר ב, פסוק ב').
בית הדין מסביר לו שאין יכולת לשכנו עם שבט דן לו אמו מיוחסת משום שאביו איננו יהודי ואינו נמנה על שבטי ישראל ומאחר והנחלה מוסבת על שם האב אין דרך לסייע לו..
אז בכדי להבין קצת יותר את מאחורי הקלעים של הסיפור ננסה לשפוך אור על הסיפור דרך חזרה בזמן לשעבוד מצרים: עם ישראל תחת שעבוד פיזיולוגי ונפשי כבד מנשוא מוצאים את עצמם נרדפים ומוכים בידי קלגסי מצרים, ללא מנוחה יום יום הם מאולצים לעבוד בעבודת פרך מייסרת, בעבודות כפייה רוויות סבל.
בתוך בליל האירועים מנצלים המצרים את ההזדמנות מצדם ומנסים לפגוע בנשות ישראל ולאונסן, אך ה' יתברך עמד להן בעת צרתן והציל את כולן ממש מאונס בעקבות עמדתן הבלתי מתפשרת על צניעותן וקנאותן על גופן ופרטיותן שלא אפשרו למצרים לפגוע בהן!
מקרה אחד ויוצא דופן היה זה שהפר את הסטטוס קוו במחנה ישראל. שלומית בת דברי משבט דן הייתה אישה מסבירת פנים, נעימה חביבה, וטובת לב, היא החזיקה במנהג אותו אימצה לשאול ולדרוש בשלום כל אדם שפגשה.
אלא שבמקרה של קלגסי מצריים היווה הדבר את הדך המעוותת לנצל את שאילת ודרישת השלום בכדי לפגוע בה. ואכן לצערה וצער משפחתה היא נאנסה על ידי הקלגס המצרי שהופקד על בעלה בשעבוד מצרים. אותו קלגס שראה ביופי הייחודי של שלומית בת דברי חמד אותה בלבו וכבר זמם וחרש עצה במוחו איך לפגוע בה.
באחד הימים הוא החליט הקלגס לבצע את זממו הוא הגיע לביתה של שלומית בת דברי בערב אחרי יום עבודה קשה, והוציא את בעלה בטענה שלא השלים את מכסתו כראוי והוא חייב לחזור כעת לעבודתו עד שישלימה, הוא הפקיד עליו את חברו שיפקח על עבודתו. ובינתיים ניצל את המצב כדי לפגוע בשלומית בת דברי ולאנוס אותה!
כשחזר בעלה שוב הביתה הוא היה רצוץ ושבור לחלוטין אמנם, אך הוא הרגיש והבין מיד את מה שאירע לאשתו כשראה אותה במצב הנפשי בו הייתה נתונה.
למחרת ביום העבודה החדש חש הקלגס המצרי במבטים הזועמים המופנים אליו מבעלה של שלומית וחשש התגנב ללבו שמא יבולע לו, לכן הוסיף חטא על פשע בכך שהכביד על בעלה של שלומית את העבודה באופן יזום ומכוון, הוא היה מכהו ורודהו בעצמה, ומכביד את עול ומכסת העבודה היומית, שבעלה חזר הביתה חבול ומוכה, עייף ורצוץ מבלי יכולת לעשות דבר על העוול הגדול והנורא שאירע לאשתו האהובה! ולפירוש אחר במדרש לא הניחו עד שרצחו נפש! (ויקרא רבה, מדרש תנחומא על אתר).
את אותו קלגס מצרי הרג משה וטמן בחול כפי שמתואר בפרשת שמות: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל."
בנה של שלומית נולד לה מאותו קלגס מצרי אך גדל וחי עם אמו שלומית, וכעת הוא נאבק על הכרתו ועל זכותו לחלק בתוך שבטו שבט דן בזכות אמו, אך בית הדין נאלץ לדחות את בקשתו מכיוון שייחוס לחלק ונחלה לשבטים מתייחס אחר האב ומכיוון שאביו מצרי היה לא ניתן היה ליחסו לשבו שבט דן!
משמעות הדברים הנה שכעת אין למשפחתו חלק ונחלה בין שבטי ישראל. בנה של שלומית ששמע את פסק הדין זעם וברוב זעפו קילל את שם ה' ויצא מבית הדין.
נכון יש כאן מעשה חמור מאוד מצד בנה שלומית בת דברי מבחינה רוחנית
נוקב שם ה' משמעו: נקב שנעשה כביכול בשם ה' עצמו
אם ניקח מטפורה פיזיולוגית: זה אולי זה הדימוי הנורא מכל שנחשפנו אליו בשבועות האחרונים מצדם של בני הנוער כיצד ילד /נער יכול לנקוב את גופו של חברו בסכין עד מוות!
ה"י ל"ע.
וכאן אנו נדרשים כחברה לתקון גדול!!!..
על ידי הניסיון להיכנס לנבכי נפש האדם ולהבין מניין צומח לו הטירוף הזה?
איך אדם מגיע למצב נורא שכזה שהוא מסוגל לנקוב את גופו של חברו?
כיצד מגיע בנה של שלומית בת דברי למצב בו הוא נוקב את שם ה' יתברך?
כאן נוגעים לנו הפרטים במצבו הקשה הנפשי והרגשי בנה של שלומית בת דברי!
משמעות החוויה בחייו של בנה שלומית מתכנס לזעקה הגדולה העולה מפיו על נקב את שם ה' יתברך..
לאן אני שייך?! למי אני שייך האם אני בכלל שייך למישהו? למשהו?
אדם שגדל בחברה מסוימת, בתרבות מסוימת, במרחב מסוים, אך חש ניכור וחוסר שייכות לחברה בה גדל וצמח נמצא בסיכון גבוה!
הוא תר אחר מענה לייסוריו..
הוא מנסה למצוא איזו שהיא שייכות!
כאשר הוא נהדף פעם אחר פעם ולא מוצא את מקומו ושייכותו הוא מנסה למצוא מקום אחר מסוכן ככל שיהיה העיקר לחוש שייך!
זו לא צריכה להיות דווקא דחיה חברתית!
זו יכולה להיות מציאות תורנית הלכתית שמספרת את המציאות הכואבת ככל שתהיה מדוע נמנע מאתנו להעניק לו מקום בתוך השבט ועם השבט אתו גדל ובתוכו צמח שבט דן!
אתה כלל לא אשם ואין זה נוגע אליך אישית!
אביך היה מצרי ולכן אין אפשרות להעניק לך חלק בשבטו של דן..
אז זוהי המציאות העגומה בה נתון בנה של שלומית בת דברי
מציאות שאין הוא אשם או קשור אליה כלל וכלל..
זוהי תוצאה של מעשה נפשע שביצע אביו הקלגס המצרי שפגע באמו ואנסה!
ולכן הזעקה גדולה שבעתיים:
מה אני קשור לכך שאבי היה פושע אנס ואיש מושחת?
למה דיני נחרץ בשל מעשה נורא ככל שיהיה שביצע מישהו אחר ואני משלם את מחירו הכל כך כבד?
לפי מפרשי המקרא השונים ישנו גם דיון מתי נודע לבנה של שלומית על כך הסיפור הנורא הזה שביצע אביו..
ישנם כאלה שסבורים שהיה זה כבר בגיל צעיר וכך גדל כילד מנודה ודחוי חברתית שזה נורא ואיום..
אמנם ישנם מפרשים שסבורים שכל הסיפור הנורא עם אביו ואמו נודע לו רק כאשר בא לבית דינו של משה רבינו לדרוש נחלה ומקום בתוך שבט דן וסורב!
שזה לא פחות נורא ואולי נורא יותר..
שכן כעת חרב עליו עולמו עת נחשף לסיפור שטלטל את נפשו ואת חייו בבת אחת
עד לחוסר אונים של ממש!
התיקון החברתי הנדרש:
הוא למצוא ולהעניק מקום ושייכות חברתית לכל אחד בחברה!
להעניק תחושת שייכות חברתית לכל מי שגדל וצומח בחברתנו!
נכון: אין דרך הלכתית להעניק לו מקום בתוך שבט דן..
אבל בטח משה רבינו ובית דינו חסו על נפשו של אומלל זה ניסו לקרבו ולמצוא לו פתרון הולם אחר!
ברור לכולנו שמשה רבינו גדול הנביאים עלוי נאמר:
"נאמן הוא בכל ביתי"
"לא קם נביא בישראל כמשה עוד"
רוען המסור והאהוב של כלל ישראל הדואג לפרט ולכלל כאילו היו בניו ממש!
"העניו מכל האיש אשר על םני האדמה"..
לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא לבנה של שלומית את מקומו הראוי לו כדי שלא יחוש ניכור ואת חוסר השייכות..
הוא יעשה הכל אבל הכל כדי להעניק לבנה של שלומית את תחושת השייכות את תחושת ה-אתה ראוי להרגיש שייך מגיע לך בדיוק כמו כל חבריך להיות חלק מ.. !
אף אנו כחברה נדרשים להעניק לכל מי שצמח וגדל בתוכנו ובקרבנו את תחושת השייכות לה הוא ראוי!
גם אם מקום אחד לא מתאים לו/ה בתלמוד תורה, בישיבה, ביסודי , בתיכון, בסמינר..
בטח ישנן מקומות חלופיים נוספים הראויים לו/ה!
לא נוכל להינקות כחברה מאחריות ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"!!!
אם לא עשינו ככל יכולתנו למצוא לכך אחד ואחת את תחושת השייכות ואת מקומם הראוי להם!
אם נער/ה מרגישים שמקומם והשייכות החברתית אליה
הם חשים שייכים
נמצאת במקום בו האלימות היא השפה המדוברת..
אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה קרה? האם עשינו מספיק כחברה כדי שלא יגיעו למקום השפל הזה בו הם נאלצים למצוא את מעמדם ומקומם!!!
הזעקה העולה מנער/ה הנוקבים את שם ה' יתברך
ואת ליבם של חבריהם
גם אם לא בסכין
אלא במילים
החדות מסכין בלב!!!
הנה:
מי אני?
למי אני שייך?
לאן אני שייך?
האם אני שייך ?
בכלל למישהו
או למשהו בכלל?
שבת שלום
ובשורות טובות
מישאל🙏
הגשת המועמדות לתפקידי קצינה & קצינת נבחרת – נפתחה רשמית! ✨🏆
זו ההזדמנות שלך להוביל, לתת מהלב ולקבל בחזרה פי אלף.
רוצה להבטיח לעצמך שנה של פעם בחיים?
הגישי מועמדות כאן >> [קישור]
🎖️ קצינה ממשיכה?
יש לנו מסלול VIP במיוחד בשבילך בתוך השאלון.
מלאי אותו בהקדם כדי שנשריין לך את המקום בנבחרת!
שִׁיר שֶׁל יוֹם #263
הָעָם הַבּוֹחֵר
כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי
קָם בַּבֹּקֶר עַל צַד שְׂמֹאל
אֲבָל בּוֹחֵר לִי מַצַּב רוּחַ
מַרְגִּישׁ בִּפְנִים עַל הַפָּנִים
מַלְבִּישׁ עָלַי חִיּוּךְ מָתוּחַ
וְזֶה נָכוֹן שֶׁעֲבֵרָה
גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה
אֶת בַּלַּם הַיָּד מֵרִים
מְבַצֵּעַ עֲצִירָה
מִתְנַתֵּק וּמִתְרַחֵק
וְלַמָּסַכִּים בּוֹרֵחַ
עוֹשֶׂה סִבּוּב פַּרְסָה
וְחוֹזֵר לִהְיוֹת נוֹכֵחַ
לֹא יִכְתְּבוּ בָּעִתּוֹנִים
וְאֵין תְּמוּנָה שֶׁל נִצָּחוֹן
עַל מַאֲבַק הָאֵיתָנִים
בֵּין מָה בָּא וּמָה נָכוֹן
וְדַיְּךָ
שֶׁאַתָּה וּבוֹרַאֲךָ
מַכִּירִים אֶת כּוֹחֲךָ
וְרַחֲמָנָא
שֶׁהַמַּכָּה הָאַחֲרוֹנָה
רַק מִיָּדִי נִתְּנָה
חשיפה, כלים ומנהיגות
במהלך היום נהנו הקצינות מתכנית גדושה ומפורטת, שחשפה בפניהן את כל סודות ההצלחה לעונת הקיץ הקרובה.
הן קיבלו את כל המידע הנחוץ – "מהבסיס ועד הגמר" – כדי להפעיל את הסניפים שלהן בצורה המושלמת והמקצועית ביותר.
התכנית שילבה בין למידה לחוויה:
סדנא O.D.T עוצמתית: הקצינות עברו פעילות שהעניקה להן כלים מעשיים למנהיגות והובלה בתוך הסניף.
סדנת יצירה הכנת מחזיקי מפתחות מזכוכית בעיצוב אישי ומושקע.
גשמיות ברוחב לב: לאורך כל היום נהנו המשתתפות מארוחה מפנקת וכיבוד עשיר ברמה גבוהה.
אשרי שזכיתי להיות קצינה אצל הרבי!
כל קצינה יצאה מהאירוע עם שי אישי – מתנת קיץ ממותגת עם הכיתוב המרגש "אשראי שזכיתי להיות קצינה אצל הרבי", בצירוף חולצת צוות חדשה.
הקצינות חזרו לסניפיהן עם כוחות מחודשים וארגז כלים עשיר לסיום השנה, מתוך תחושת שליחות עמוקה למטרה העיקרית: להכין את הסניף, את העיר ואת העולם כולו להתגלות הרבי מלך המשיח שליט"א
סופרת קלוריות
שוב היא עולה על המשקל, נאנחת למראה התוצאה. 'מה? עליתי בעוד חצי קילו? מה יהיה הסוף? דווקא הייתי בטוחה שירדתי… כל כך השתדלתי בשבוע האחרון להתנזר משוקולד ומעוגות. אוף!'
חני: "הייתה תקופה שגם אני הייתי שם. מנסה את כל סוגי הספירות האפשריות כדי לספור כמה שפחות קלוריות. מה לא עשיתי? ספירת קלוריות, ספירת פחמימות, ספירת צעדים, וספירת כל הנשים הרזות יותר ממני בסביבה… לא משנה מה ניסיתי, המאזן תמיד לא היה לטובתי. וספירת מצב הרוח? שאפה לאפס.
"בשלב כלשהו הבנתי שהספירה הזו לא עושה לי טוב. כל ההשוואות הללו, והעיסוק המוגזם בנושא, כאילו זה חזות הכל, הוא עוד דרך של היצר הרע להסיט אותי מהשליחות שלי בעולם. ואם אני רזה פחות מאחרות, אני אמא טובה פחות לילדיי? מורה טובה פחות לתלמידותיי? מסוגלת פחות לעשות 'מבצעים' ולהאיר פנים לשכנות?' אולי כן כי שקעתי בהרגשה שזה מה שעושה אותי שווה, 'נספרת'.
נפרדתי מהתחושה הזו, שלחתי אותה לדרכה, והחלטתי כי מעתה ואילך אפסיק לספור. אז כן, אני משתדלת לאכול בריא כדי להיות חזקה מספיק ולקיים את שליחותי בעולם. אבל בלי האובססיה של הספירות".
סופרת מתנות
צלילי האירוע מאמש עוד מתנגנים באוזניה, חתן הבר מצווה הנרגש שלה יצא זה מכבר לתפילה, וכעת היא מתיישבת עם ערימת מעטפות, דף ועט ושוקעת בספירה.
'לוי הביאו מאתיים, יפה מאוד, הם מחתנים בת בעוד חודש, צריך להחזיר להם בהתאם. בעדני הביאו מאתיים חמישים; טוב, גם אני נתתי להם סכום כזה בבר מצווה של הבן לפני חצי שנה. ו… מה? זה מה שכהן טרחו להביא? מאה שקלים בלבד? וזה אחרי הסכום המכובד שהם קיבלו מאיתנו לפני שנה וחצי בחתונה של הבכור שלהם? שיתביישו… צריך לרשום את זה בגדול, שלא נשכח, באירוע הבא שלהם ניתן בהתאם, אם בכלל נבוא'…
גילה: "מוכר לכן? אני מקווה שלא. כי אני עד לא מזמן הייתי כזו. ובעצם, לא רק בספירת הכספים באירועים, אלא עסקתי בניהול חשבונות מתמיד עם כל השכנות, החברות וקרובי המשפחה. מי הגיעה לאירוע שלי ומתי, כמה פעמים אני הייתי זו שהקדמתי שלום לשכנה, בעוד היא בקושי התייחסה, כמה פעמים הרמתי טלפון לחברה להתעניין בשלומה, מול מספר הפעמים שהיא עשתה זאת בעבורי… נו, בוודאי הבנתן כבר את הכיוון.
לא הסתובבתי אמנם עם דף ועט, אבל בראשי היה פנקס שלם מלא בהשוואות ובספירות אין קץ. במבט לאחור אני תוהה על עצמי איך הצלחתי לזכור כל כך הרבה מידע ולא להתבלבל בין שרה לרבקה, בין דודה חנה לגיסה יהודית…
מי שבלא מודע הציבה לי מראה, הייתה דווקא חברה לעבודה ממגזר אחר. היא שיתפה אותי בכך שהיא לא מגיעה לאירועים אם אין בידה סכום מספק כמתנה כפי שמקובל אצלם. בנימה שנעה בין תסכול לשעשוע, היא תארה לי את הרשימות שאנשים שהיא מכירה ממלאים; את הספירה המדוקדקת של מי הביא כמה ומתי. 'אני לא מסוגלת לעמוד בזה', פסקה. 'אז אני מעדיפה שלא להגיע אם אין לי מאיפה לשלם'.
פתאום, כששמעתי את הדברים מהזווית האחרת, זה היה נשמע לי כל כך מוגזם, מגוחך ואפילו קטנוני. ברגע הבא, הסתכלתי על עצמי, ואמרתי בליבי: ׳רגע, גם אני בדיוק אותו הדבר. מי יודע כמה אנשים בסביבה שלי חושבים פעמיים לפני שהם מגיעים לאירוע שלי; מתנהלים איתי באופן לא טבעי, כי יודעים שאני ״מחשבנת״ כל שיחת טלפון וכל ביקור? אולי באמת הגיע הזמן להפסיק לספור?׳
בהמשך חשבתי לעצמי – הרי רוב ככל האנשים הם בעלי כוונות טובות, רוצים להיות בקשר, רוצים להשתתף בשמחה, כל אחד לפי היכולות שלו, בין אם הן כלכליות, רגשיות, או טכניות. אז למה לי לספור אנשים לפי אמות מידה מצומצמות כל כך? מי מרוויח מזה?"
האמת? לא היה לי קל להיגמל מההרגל הזה. עד היום אני משתיקה הרהורים כאלו שעולים בי מדי פעם. אני פחות יודעת מה בקשר לסביבה שלי, אבל אני מרגישה שרק הרווחתי מזה. אני הרבה יותר נינוחה וזורמת בקשרים שלי עם הסביבה בלי כל הספירות וההתחשבנויות".
סופרת בקשות
הדי המריבות הגיעו לאוזניה עד למרפסת הכביסה. 'מה יהיה'? היא נשאה מבט לשמיים המעוננים שמעליה. 'השעות הרבות שהילדים מבלים בבית בעקבות המלחמה רק החמירו את מצב המריבות'.
עד מהרה הגיעו הניצים אליה. 'אמא הוא לקח לי…' יילל בן החמש. הכעס גאה בתוכה. בן השבע שלה מרשה לעצמו יותר מדי. 'מנדי!' הרימה את קולה. 'כמה פעמים אמרתי לך לא לגעת בדברים של שמוליק!'
שני: "דברים שקורים בכל בית יהודי, ותקנו אותי אם אני טועה. המשפט הזה של 'כמה פעמים אמרתי לך לא להציק או להרביץ / ללכת לישון / שהשמלה הזו לא מתאימה / המוזיקה הזו לא מקובלת עליי'. ההמשך משתנה לפי גיל הילד והמצב, אבל הפתיחה הזו כל כך מוכרת…
אבל מה יוצא לנו ממנה? מלבד זאת, למה אף פעם לא ספרנו כמה פעמים אמרנו לילדים משהו והם כן שמעו בקולנו?
סיפור עממי מספר על רב שבביתו הייתה משרתת גויה. פעם התאונן באזניו בנו שהמשרתת תמיד שמה את הספרים בארון כשהם הפוכים. ענה לו אביו: 'כשהיא שמה אותם ישר אתה לא שם לב לזה'…
אז בוודאי שאנחנו עם הילדים הטהורים שלנו צריכים להפסיק לספור את הפעמים הבעייתיות, ואולי להיפך, לספור את הפעמים בהן הם עשו טוב, ולציין זאת באזניהם.
בתקופה האחרונה, החלטתי לעשות שינוי קטן. בכל פעם שהייתה מריבה בין הילדים, הסתכלתי בשעון וציינתי: 'אני רואה שכבר עבר כך וכך זמן מאז הפעם האחרונה שבה רבתם. שעה שלימה הצלחתם לא לריב!' אני לא בטוחה (לא ספרתי…) אם באמת היו פחות מריבות ביום, אבל ההרגשה שלי – וגם שלהם – השתנתה…"
סופרת שקלים
גן השעשועים הומה בילדים משחקים ובאמהות היושבות על הספסלים. בין האכלה של הקטנים, לשיגור הוראות ואזהרות כלפי המשתובבים, הן מנצלות את הזמן לשיחות ולדיונים בנושאים ברומו של עולם.
הנושא הפעם הוא השוואת מחירים בין חנויות ואתרי קניות שונים של בגדי ילדים. מה עולה כמה ומה, איפה כדאי לקנות, ואיך אפשר לנצל מקסימום הנחות.
איכשהו היא מוצאת את עצמה מתכווצת בקצה הספסל, מנסה להיעלם. את המשכורת האחרונה שלה בלעו החובות כמעט לגמרי, והמשכורת של בעלה מבית חב"ד מתמהמהת עד שיבוא אליהו או עד שיבוא תורם. (המוקדם מביניהם)… הקניות מצטמצמות ומחושבות למה שבדיוק צריך. היא סופרת שקלים. למה נראה לה שהיא היחידה?!
רבקה: "כאמא למשפחה ברוכת ילדים, ושליחה עסוקה, ב"ה, היו לי אמנם הרבה רגעי נחת. אך בכל פעם כשהייתי מגיעה למקום הזה של התקציב המשפחתי שלי מול אחרים. הייתי נכנסת למקום של השוואה וספירה. אם לא היה די לי בספירה האישית המדוקדקת של כל שקל שנכנס: לאן הוא הולך, ומה אפשר לקנות בפחות, ויחד עם זאת לענות על הצרכים השוטפים. לא נעים לספר, אבל הייתה לי גם ספירה שקטה של: כמה קונות החברות שלי, מה יש להן יותר, מי יכולה לאפשר לעצמה יותר מכפי שאני יכולה לאפשר לעצמי, ומתי בפעם האחרונה הן קנו לעצמן משהו חדש לעומתי. אחרי כל חשבון כזה, התסכול והמרמור שלי רק גברו.
השינוי בא לאיטו כאשר התחלתי ללמוד, כהוראת הרבי מה"מ, את 'שער הבטחון' ב'חובות הלבבות'. עם הזמן חלחלה בי ההבנה שאין מה לספור ולהשוות; לכל אחד יש את מה שמוקצב לו מלמעלה. ההשוואות הללו מיותרות, שכן אני מקבלת בדיוק את מה שמגיע לי, לא שקל פחות. סוף סוף חדרה לליבי ההוראה מהיום יום. השמח בחלקו בגשמיות – זו הדרך הנכונה, לא להסתכל על מי שיש לה יותר, אלא על מי שפחות, ולהודות לה' על מה שיש.
זה לא שלגמרי לא צובט לי בלב כשאני רוצה מאוד לקנות משהו ולא יכולה בשל מגבלות התקציב. אבל רגע אחרי הצביטה אני יודעת לומר לעצמי, שאם אין לי כרגע, זה רצון ה'. אז כן, הפסקתי לספור ולהשוות למי מסביבי יש יותר".
סופרת 'מבצעים'
שעת ערב, באופן מפתיע, החבורה העליזה שלה נרדמה מוקדם היום. כנראה הבילוי הממושך בגן השעשועים עשה את שלו. אולי כדאי לעשות את זה בכל יום, למרות שגם שם היא לא נחה לרגע עם הקטנטנים שלה.
מחניקה פיהוק, התלבטות קלה בין הר הכלים להר הכביסה, מחליטה להתחיל בכביסה. חושבת לעצמי שאולי זה זמן מצוין לדבר עם חברה טובה, כבר מזמן לא עשתה זאת. שני צלצולים, היא בקושי משחילה שלום ו…"שרי, איזה כיף לשמוע ממך, אבל אני ממש עוד שנייה נכנסת להעביר שיעור, לא לא השיעור של המבוגרות, יש לי עוד אחד, ממש עכשיו התחלתי לנשים צעירות, מקורבות, מתוקות. לומדות תניא פעם ראשונה. נדבר פעם אחרת, טוב? ביי."
השיחה מתנתקת, מותירה אותה מרוקנת לגמרי. איפה היא ואיפה שפרה? שני שיעורים בשבוע היא מוסרת, ולפחות פעם בחודש מתוועדת במקום זה או אחר, שלא לדבר על כמות המושפעות שיש לה, ועל ההתנדבות השבועית שלה ב'שפרה ופועה' בהכנת ארוחות בוקר ליולדות. חת"ת היא אומרת לפני השקיעה, זה ברור, אמרה לה פעם בנימה של 'איך אפשר אחרת?'
והיא, שרי? מדדה בקושי אחריה. כמה פעמים אמרה חת"ת בשעת חצות בעיניים חצי עצומות? וזה עוד במקרה הטוב, בו לא דחתה למחר ולאחרי מחר… למסור שיעור? מאז ימי המכללה לא עשתה דבר כזה, ומתי יש לה זמן להכין ארוחות בוקר ליולדות? בקושי לעצמה היא מכינה כוס קפה בבוקר בין כל שלל המטלות.
שיינא: "שרי יקרה, תנשמי עמוק, ו… תפסיקי לספור. גם אני הייתי פעם כמוך, מתוסכלת מלספור כל מה שעושות השכנות, החברות והמשפיעה המוצלחת שלי. כמה הן מספיקות – ברוחניות בעיקר. כמה כולן כן ואני לא.
יום אחד למדתי לשנות מבט. נכון שצריך להסתכל ברוחניות על מי שמעלייך, אבל לא מהמקום הזה, המבקר, השופט את עצמי, המודד את הערך לפי הכמות והיכולת. הקב"ה לא שופט לפי כמות והספקים, אלא לפי יכולת. לפי המצב בו את נתונה כרגע. אם את מטופלת בקטנטנים, או שיש לך ילד מאתגר, או הורים מבוגרים שצריך לדאוג להם ועוד ועוד, ה' לא מצפה ממך להיות מושלמת כמו החברה. (ובינינו? גם לה יש אתגרים…) הוא לא עורך 'מרוצי הספקים'.
לכל אישה המקום שלה, היכולות שלה, הכישורים שלה, הבית הפרטי שלה עם המורכבויות שלו. אף אחת אינה דומה לאחרת. אם את יכולה ומסוגלת – וסתם לא עושה, אז ברור שעלייך להתחיל ולהתקדם. אבל רוב הסיכויים שזו לא הסיבה.
זה הזמן לשנות את הספירה, ובמקום לספור מה את לא עושה, התחילי לספור את מה שאת כן עושה ומצליחה בהתאם לנתונים שה' נתן לך, ובהתאם לשליחות המדויקת שלך."
באדיבות מגזין עטרת חיה
בית מוזיקלי
מגוון דמויות צבעוניות נהרו אל הבית מכניס האורחים בערד. שם קיבלו כל אדם במאור פנים, בארוחה חמה ובמילה טובה. לא פלא שאנשים היו חוזרים לשם שוב ושוב. בין התוועדות סוחפת לשיחה כנה אל תוך הלילה, היה מקום של כבוד לצלילים. שלל כלי נגינה, שמקורם במדינות רחוקות, מילאו את החלל במנגינות אתניות מרטיטות. כל אורח וכלי הנגינה שהביא עימו.
תאיר הקטנה, שכבר אז בלטה בכישרון המוזיקלי המיוחד שלה, צפתה מהצד. המוזיקה האתנית והכלים המיוחדים שבו את ליבה, והצלילים הדהדו בראשה גם ימים רבים אחרי שנדמו.
ביתה של משפחת ענקי תמיד היה פתוח לרווחה. ההורים חינכו את ילדיהם לחיים של הכנסת אורחים ועזרה לזולת, שליחות ואהבת ישראל. בבית הזה גדלה תאיר אוחנונה.
כיום תאיר היא תושבת יצהר שבשומרון ואם לשניים, אך הניגונים מהבית שבערד ממשיכים ללוות אותה עת היא עולה על במות גדולות בארץ ישראל ובחו"ל, ומופיעה לפני נשים ונערות.
תאיר, שגדלה על ברכי המוזיקה האתנית ואהבת ישראל, יוצרת היום חיבור מופלא בין השניים. היא עברה מסלול רצוף ניסים, שכלל התמודדות עם אתגר בריאותי לא פשוט, עד שתשובה אחת של הרבי ב"אגרות קודש" שינתה את הכול.
לפניכן ריאיון עומק על מוזיקה כריפוי, על הבחירה בשליחות ועל הקול שבוקע מהלב וחודר ללבבות.
מיתרי הלב
"המוזיקה", היא פותחת בחיוך המאפיין אותה, "היא החיים שלי. זה נשמע אולי כקלישאה, אבל בכל בוקר מחדש אני מודה להשם יתברך על הזכות לעסוק בה. אני משתדלת שלעולם לא ארגיש שזה מובן מאליו, ומתפללת שזו תהיה השליחות שלי גם עוד שנים רבות".
כדי להבין את הקול של תאיר, צריך לחזור אחורה, אל הילדות בערד. הבית שבו גדלה היה מעין "מעבדה" של קיבוץ גלויות יהודי במיטבו. לצד אב ספרדי ואם ארגנטינאית צמח הקשר לחסידות חב"ד ולרבי מה"מ. אף שאביה שמר באדיקות על מנהגיו הספרדיים, מנהגי הבן איש חי, חש קרבה גדולה לרבי. כשהגיעה העת לשלוח את הילדים למוסדות חינוך, הוא ניצב בפני דילמה.
"אבא שלי שאל את הרבי איפה לחנך אותנו. התשובה של הרבי הייתה מדהימה ומכוננת בעבורנו עד היום: הרבי אמר לו לשלוח אותנו למוסדות חב"ד, בבחינת 'מעלין בקודש', אבל, וזה אבל גדול, להמשיך לשמור על המנהגים המקוריים של המשפחה, על סגנון הלבוש והתפילה, כי אלו מנהגים של צדיקים. הרבי, שרואה מסוף העולם ועד סופו, ידע כי לא יעלה על הדעת לוותר על מה שספג אבי בבית הוריו, ולכן עודד אותו לשלוח אותנו הילדים למוסדות חב"ד, ועם זאת לא לוותר על המנהגים הקדושים שהם מסורת אבותיו.
"המסר הזה ליווה אותי כל הילדות. מצד אחד למדתי בבית ספר חב"ד, התפללתי מתוך סידור 'תהילת השם' וספגתי את תורת החסידות, ומצד אחר בבית היו מנהגים ומסורות שאין בחב"ד הקלאסית.
"בילדותי זה היה מבלבל לפעמים. רציתי להיות 'כמו כולן'. אבל היום, כשאני אישה בוגרת וגם אומנית, אני מבינה שזו הייתה מתנה. היכולת הזו להיות 'גמישה' מבחינה תרבותית מאפשרת לי היום לגשר על פערים. כשאני מופיעה לפני חיילות, אני מכירה את השפה שלהן. כשאני מופיעה במגזר הליטאי אני מתאימה את המוזיקה לעולם שלהן, וכשאני מופיעה מול קהל חב"די אני מרגישה בבית. מבחינתי זה היישום הפרקטי ביותר של 'אהבת ישראל', כפי שהרבי מלמד אותנו, לראות את הנשמה מעבר למגזריות, וזה בא לידי ביטוי גם בחיי השליחות ביישוב יצהר שבשומרון."
מחשבת מסלול מחדש
אף שהמוזיקה תמיד זרמה בעורקיה, תאיר לא פנתה לעסוק בה באופן מקצועי מייד עם נישואיה. היא החלה לעבוד בתחום אחר, קרוב לבית. "עברנו ליצהר, והיה לי נוח מאוד לעבוד ביישוב. זה היה קרוב לבית, ואפשר לי לגדל ילדים בנחת. הצלחתי מאוד בעבודה, אבל כנראה לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות בעבורי".
לקראת סוף השנה החל גופה של תאיר לאותת. מה שהתחיל כזיהום קל ברגל התפתח למחלת 'שושנה' חמורה במיוחד. "זה היה סיוט. כאבי תופת, אשפוזים חוזרים, כמויות אדירות של אנטיביוטיקה; לא יכולתי לדרוך על הרגל, הייתי מטופלת גם ברפואה סינית וגם ברפואה קונבנציונלית. המצב היה לא פשוט כלל, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רגשית. התחלתי לחשוב על המקום שלי בעולם. משהו בתוכי אמר לי שאני לא נמצאת במקום שבו אני אמורה להיות, ואולי הנשמה שלי מאותתת לי לשנות את מסלול חיי. היום אני יכולה להגיד שהנשמה שלי רצתה לעשות שליחות מוזיקלית, ואני 'נעלתי' אותה במקום לא שלה".
תאיר הבינה כי הקדוש ברוך הוא מאותת לה לחשב מסלול מחדש. היא לא ידעה מה לעשות ומה היא השליחות האמיתית שלה בעולם, ופנתה לבקש את עצתו וברכתו של הרבי מה"מ ב"אגרות קודש".
התשובה הייתה מפתיעה, הרבי הורה לה לעסוק בשליחות, ותאיר הבינה שעליה להמשיך לעבוד באותה עבודה. "הייתי בהלם. לא האמנתי שאני מסוגלת, בפרט שמבחינה גופנית לא יכולתי לחזור לעבודה. הייתי אובדת עצות, ופניתי למשפיעה שלי, ביקשתי להתייעץ. המשפיעה הסבירה לי שיש כאן משהו גדול יותר, שיש כאן דרישה מהרבי לחפש את השליחות שלי, והוא רוצה שאבחר בה מתוך רצון חופשי".
תאיר עשתה עבודה פנימית עמוקה, בדקה את האפשרויות העומדות לפניה, ובעידודו של בעלה, הבינה שהשליחות שלה היא דרך המוזיקה: "לאחר ההחלטה הזו כתבתי שוב לרבי, הפעם ממקום שלם ובטוח, שאני מבינה שהמוזיקה היא השליחות שלי, ואני בוחרת בה בלב שלם. המכתב שקיבלתי היה מטורף", היא משחזרת בהתרגשות. "הרבי כתב מכתב מעודד וסיים אותו במילים: "'ויהי רצון, שמתאים ללשון המדויק חפץ ה', שחפץ הוא פנימיות הרצון תענוג – הרי תהי גם התעסקותם בחפץ פנימי, אשר פעולות הנעשות מתוך ענג אמיתי – מצליחות ביותר. בברכת הצלחה בעבודתם בקודש" (כרך ט', עמוד רל).
"הברכה הייתה מיידית. בתוך זמן קצר, בלי שום הסבר רפואי הגיוני, הרגל נרפאה לחלוטין. האנטיביוטיקה נזרקה לפח, ואני הבנתי שהגיע הזמן לפרק חדש של שליחות בחיי, לעלות על הבמה…
העמידה על במה היא לא פשוטה, ויש בה משהו חשוף וזה קשה, אבל החלטתי לסמוך על הקדוש ברוך הוא ולתת לו לכוון אותי. בחרתי במוזיקה, החלטתי שהיא השליחות שלי, שליחות לכל דבר.
"ברוך ה', היום לוח הזמנים שלי מלא וגדוש בהופעות. בשנתיים האחרונות זכיתי להופיע במקומות רבים, החל בהופעה מול נערות תיכון וכלה בהופעה מול מאות נשים. לאחרונה זכיתי לטוס לרבי. לפני הטיסה הרבי כתב לי: 'זהו השבוע של שבת שירה והיום של השירה, כי השירה נמצאת, אכן, ברביעי (של הפרשה) השייך ליום רביעי בשבת. סיום השירה – שהכל הולך הרי לפי הסיום הוא שירת מרים הנביאה. ללא שירת מרים, שירת משה רבנו לא הייתה שלימה. שירת מרים בשמחה וכל הנשים משלימה את אז ישיר משה ובני ישראל' (כרך ו', עמוד 306). כשקראתי את המכתב המיוחד הזה הבנתי שהרבי מזמן לי עוד שליחות גם שם.
"הייתי אחרי שבוע של שש הופעות רצופות סביב י"ט כסלו, ורק חיכיתי להגיע ל־770 כדי 'לנוח' ולקבל כוחות, אבל השליחות לא נעצרה גם שם, והקדוש ברוך הוא זימן לי אירוע עוצמתי ומרגש שהופעתי בו. מהיום הראשון שהתחלתי להופיע מול נשים ועד היום אני מתרגשת בכל פעם מחדש ומרגישה זכות עצומה שזו השליחות שלי."
מקצועיות ללא פשרות
אחד הדברים הבולטים אצל תאיר הוא היחס שלה למקצוע. היא אינה מסתפקת ב"בערך". "אני לא אוהבת שאומרים עליי שאני 'אמיצה' שעליתי לבמה. אני רואה בזה מקצוע. כמו שרופא לומד שנים, כך גם זמרת ושליחה צריכה להשקיע. הלכתי למורות הטובות ביותר, למדתי טכניקות קוליות, עמידה מול קהל, והשקעתי בזה המון, וזאת משום שכשאני עומדת מול קהל, אני מכבדת אותו. אני לא יכולה לבוא ולומר 'יהיה בסדר', או 'נזרום, אני כבר יודעת לנגן, אז לא צריך להתכונן'. ההפך הוא הנכון, אני צריכה לבוא עם הכלים המקצועיים ביותר כדי שהמסר היהודי יעבור בצורה המכובדת והאיכותית ביותר. כישרון הוא מתנה מהשם, אבל העבודה עליו היא האחריות שלי".
תאיר מקפידה להתכונן לקראת כל הופעה כאילו זו הפעם הראשונה שהיא עומדת מול קהל. היא יושבת וכותבת את כל המלל בכתב יד, גם אם זו הופעה שהיא עשתה עשרות פעמים. "אני חייבת לחבר את התוכן לקהל הספציפי שיושב מולי היום. אם קרה מאורע משמעותי כלשהו לאחרונה, אם מדובר בקהל של אימהות שכולות או נערות בסיכון, התוכן חייב להשתנות. בסוף, הכי חשוב לראות את הקהל. להבין שאני לא המרכז, אלא רק הצינור שדרכו השם רוצה להעביר להן חיזוק".
ניגונים עם איריס
בשנתיים האחרונות, בצל המלחמה הקשה, קיבלה השליחות של תאיר משנה ברכה. היא מצאה את עצמה מופיעה במקומות טעונים וכואבים לעם ישראל.
"הופעתי לצד איריס חיים, אימו של החטוף יותם ז"ל. הסיפור שלה הוא מופת של אמונה וגבורה. התרגשתי מאוד לעמוד לצידה ולשמוע ממנה סיפור בלתי נתפס: אימא שבוחרת להביט על המקרה הפרטי שלה, הכואב כל כך, ולהפוך אותו לשליחות, אישה שיש לה את כל הסיבות בעולם לשקוע ולמצוא אשמים לכך שאיבדה את בנה, אך היא בוחרת פעם אחר פעם לעמוד על במות ולחזק אחרים במילות עידוד של אמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא. חששתי שלא יהיו לי מילים, ושלא אצליח לנגן ולשיר מרוב התרגשות מהסיפור שלה. אך ברגע שהתחלתי לשיר, הרגשתי עד כמה הכוח של המוזיקה הוא מופלא, ועד כמה יש ביכולתו להביע את מה שהמילים לא תמיד מצליחות לומר".
ניגונים של קדושה
"אני יכולה לשתף בסיפור נוסף, מרגש לא פחות. בסוף אחת ההופעות ניגשה אליי אישה. היא סיפרה לי שבעלה נפטר, לא עלינו, חודשיים קודם לכן, ומאז היא לא רצתה לראות איש. היא סיפרה בהתרגשות שהיא הייתה בעבר בשתי הופעות שלי. מאז המקרה הנורא שקרה לה היא לא יצאה מהבית, אך כשהיא שמעה שאני באה לנגן, היא החליטה להגיע, היא הרגישה שהשירים והניגונים ירפאו אותה. היא אמרה לי: 'השירים שלך החזירו לי את הדופק'. המילים שלה מלוות אותי ומזכירות לי שאני צינור בשליחות הרבי מה"מ.
"אני מביאה את הרבי דרך המוזיקה לקהל, וזה בא לידי ביטוי בהופעות רבות מול קהל לא דתי. למשל, הופעתי בערב הפרשת חלה בקיסריה, מול קהל שלא בהכרח מכיר את עולם החסידות. ניגנתי את 'ארבע בבות'. בכל פעם שאני מנגנת את הניגון הקדוש הזה עובר בי רעד של התרגשות מעוצמתו. בסוף הערב ניגשה אליי אישה בבכי, כולה רועדת, ושאלה: 'מה זה הדבר הזה? בחיים לא שמעתי כזו מנגינה מטלטלת!' הסברתי לה שזה ניגון שמכוון כנגד ארבעה עולמות, והיא הזדהתה בהתרגשות. הסיפור הזה ממחיש עד כמה הניגון החב"די חודר כל חומה. לכאורה היא הייתה רחוקה כל כך מיהדות, אך הנשמה שלה התעוררה בזכות הניגון הקדוש הזה, והלב שלה התרגש ממנו".
צידה לדרך
"המסר שלי: השתמשו במה שהקדוש ברוך הוא העניק ברחמים לכל אחת מכן, זכרו שלכל אחת יש מה לתרום לעולם! הקדוש ברוך הוא אוהב אותך ומאמין בך. הוא נתן לך גם בשביל לתת הלאה. אחת מבשלת טוב, אחרת יודעת להקשיב באמת, לאחת יש עצות טובות לחיים, ואחרת יודעת להצחיק וליצור אווירה טובה וכו' – ואפשר לתת את זה לעולם, להשתמש בכישורים כדרך שליחות ולחזק מתוך כך עוד ועוד יהודים. אני מברכת את כל קוראות העיתון הזה ואת כל עם ישראל – שנזכה לשמוע את הלויים מנגנים בבית המקדש. אני מחכה כל כך לשמוע ולראות את הכלים המיוחדים שלהם… משתוקקת לזה! שנשמח תכף ומייד שמחה אמיתית – בגאולה השלמה בקרוב ממש!"
באדיבות מגזין עטרת חיה
חייבים לזכור ולהודות להשם יתברך.
התקופה שלפני חג הפסח זכורה לכולנו. התרעות, אזעקות, ריצה למיקלט. מחכים לצליל המודיע שאפשר לצאת מהמרחבים המוגנים. יוצאים מהמיקלט, חוזרים הביתה. עוד שעה עוברת, והריטואל חוזר.
בלילה, מחליטים שהפעם נלך לישון מוקדם, כדי שנאגור כח לשעות הקטנות של הלילה. שוב נישמע צרחות התרעה, קולות אזעקה מחוץ לבית. ירידה למיקלט. שוב נחכה לצליל, שמבשר על היציאה מהמרחב המוגן כי האירוע הסתיים.
ובתוך כל בליל הצלילים הצורמים, אני ניזכרת ומשמיעה לעצמי את מילותיו הקדושות של כ"ק הרבי מליובאוויטש, שהרגיע אותנו במילחמת המיפרץ ואמר ש "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם. ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית השנה".
ניזכרת שהורים מודאגים היו מגיעים לרבי לחלוקת דולרים בימי ראשון. ושאלו האם הבן צריך לצאת מארץ ישראל, היות ויש איומים שארץ ישראל תהיה תחת מתקפה של טילים כימיים.?
והרבי היה מרגיע שוב ושוב, שישארו בארץ ישראל. כי "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם".
קיבלנו הזמנה להגיע לליל הסדר למשפחתנו. מרחק נסיעה של כארבע שעות מביתנו. כמובן, שאף אחד לא יאהב את הרעיון ליסוע באוטובוס מרחק כל כך גדול, וישמע לפתע קול התרעה. שבעיקבותיו יאלץ לצאת מהאוטובוס ולשכב על הכביש, כשהידיים מכסות ומגינות על הראש.
כתבתי לרבי פ"נ ושמתי בכרך "איגרות קודש". ב"ה היו ברכות.
החלטנו שניסע למרות המרחק הרב מביתנו. ב"ה הדרך עברה בנעימים, ללא התרעות. ללא אזעקות. ללא קולות ו"בומים".
לאחר שבת של חול המועד הגיעו ידיעות של נפילות באיזור המגורים שלנו. כשראיתי את התמונה, לא האמנתי למראה עיני.
הנה אני מזהה את השכונה שלי. הנה אני מזהה שני בניינים ליד הבית שלי. היתה נפילה בבנין השני מהבית שלי.! שתי דירות ניפגעו ונהרסו.! נס גדול היה לאחד הדיירים בדירה. הוא לא היה נוהג לרדת למיקלט. הפעם הוא הלך לנוח. והנה הוא שומע התראה על כך, שצריך להתכונן לירידה למרחב מוגן. הפעם, בשונה ממינהגו עד עתה, החליט שהוא עוזב את הבית ויורד למיקלט. כעבור כמה דקות נשמע "בום" רציני מאד. דירתו ודירת השכנים ספגו פגיעה ישירה !
כאשר קלטתי את המרחק הקצר מביתי, הבנתי איזה נס אירע לנו. לא היינו בבית. השם הציל אותנו, את הגוף, את הנשמה. ומנע מאתנו את הבהלה לשמוע את הקולות המפחידים של ה"בום", מהמרחק האפסי מהבניין בו אנו מתגוררים!
צלצלנו לשכן בביניין, שכן חששנו שכתוצאה מההדף, נפיגעו החלונות. הדירה שלו קרובה הרבה יותר לבניין שבו היתה נפילה ישירה. וראה זה פלא. השכן אמר שהחלונות בדירתו לא התנפצו מההדף!!!
כאשר חזרנו לביתנו, שמחנו לשמוע שכל הדירות בביניין שלנו נשארו בשלמותן כולל החלונות !
באחד מהימים שקדמו לאירוע הזה, ישבנו בממ"ד אצל חברה. והנה השם יתברך שלח לי שיר חדש כולל מילים ולחן.
השם שומר עלינו! השם שומר עלינו! ועל כל כל עם ישראל!
השם שומר עלינו, השם שומר עלינו, ועל על עם ישראל !!!
גם בבוקר, וגם בצהרים, וגם בלילה !!!
א – י – י – גם בבוקר, וגם בצהרים, וגם בלילה!
השם אוהב אותנו! השם אוהב אותנו ! ואת כל עם ישראל !
השם אוהב אותנו! השם אוהב אותנו! ואת כל עם ישראל !
גם בבוקר! וגם בצהרים !, וגם בלילה ! ]×2
ואני תפילה, שלאחר כל הנפילות והקולות, והניסים העצומים שזכינו לראות בארצנו הקדושה, ניזכה, שמידת הרחמים תתגלגל ותתייצב בפני הקדוש ברוך הוא. תבקש, ותתחנן ותכריע את הכף לטובת עם ישראל, וניזכה כבר להתגלות הרבי בגאולת עולמים.
בדידי הווא עובדא
טמה חורושוכין
