מצאתן את עצמכן פעם בסיטואציה שבה הרגשתן שהכול אבוד, ושהישועה רחוקה כל כך עד שאינה נראית באופק? קרה לכן שחשבתן שמשהו נהרס ואי אפשר לתקן אותו? בחיי היום־יום אנו נתקלים לא פעם בסיטואציות המזמנות לנו אתגר של המתנה לישועה או המעוררות הרגשה שהדברים מתפרקים ואי אפשר לתקן אותם.

הרבי שליט"א מלמד אותנו ש"אין מצב אבוד, תמיד אפשר לחזור ולתקן". לרגל פסח שני בחרתי להתמקד באמרה הזו בהקשר של זוגיות, והבאתי את סיפורה המיוחד של מיכל, אם לשלושה שהם בעצם חמישה: למיכל ומשה יש שלושה ילדים משותפים שהצטרפו לשני ילדיו המתוקים של משה.

זהו סיפור על אמונה ועל שידוך שמימי.

בחורה ליטאית וגרוש חב"די

"הסיפור שלי מתחיל בהיותי בת עשרים ואחת", היא פותחת. "נולדתי וגדלתי במשפחה חרדית ליטאית, וכמו כל בחורה בגיל הזה יצאתי לשידוכים בתקווה שהמיועד לי לא יתמהמה ואשתדך במהרה כמו שאר חברותיי לכיתה. השנים חלפו, ומסע השידוכים שלי התארך עוד ועוד והתפרס על פני ארבע־עשרה שנה. במהלך השנים האלה נפגשתי עם הרבה מאוד בחורים. בתחילה נפגשתי רק עם בחורים מהמגזר שלי, ואט־אט ניסיתי כיוונים נוספים. במהלך השנים שחלפו נפגשתי עם בחורים ממגוון סוגים ומגזרים, אך שום שידוך לא התקדם מעבר לפגישה אחת, שתיים".

אני מבקשת ממיכל לתאר את החוויה שלה בשנים הלא פשוטות האלה, שבהן חיפשה והמתינה, והיא אומרת בביטחון: "לאורך כל השנים האלה, למרות כל המניעות והעיכובים, לא התייאשתי לרגע, היה לי ברור שהמיועד שלי יגיע. לא ידעתי מתי ולא ידעתי איך, אבל היה לי ברור שאני אתחתן. זהו מסע לא פשוט ורצוף אכזבות, אבל האמונה שלי נשארה איתנה, חייתי בידיעה שזה עוד יגיע. היו שואלים אותי: 'איך את עדיין אופטימית כל כך?' והייתי עונה שאם אאבד את האמונה, אפסיק לצאת לשידוכים. האמונה הזו היא בעצם הדבר שהחזיק אותי וסייע לי לקיים במקביל למסע הזה חיים מלאים של לימודים ועבודה מכובדת כמרפאה בעיסוק.

"כשהייתי בת שלושים וארבע הנס שלי הגיע בצורה לא צפויה כלל", היא אומרת בחיוך. "ערב אחד התקשר אליי חבר של ההורים שלי עם הצעת שידוך. ביני לבין עצמי חשבתי שמן הסתם זו תהיה הצעה לא רלוונטית, משום שההיכרות שלו איתי היא שטחית בלבד, ורק מתוך נימוס התעניינתי במה מדובר. אותו אדם תיאר באוזניי אדם שהיה בדיוק כל מה שלא חיפשתי בבן זוג. מבוגר ממני, גרוש עם ילדים, מקורב לחב"ד ועוד. הודיתי לו בנימוס ואמרתי שזה לא מתאים. להפתעתי הוא התעקש, ואני נותרתי בסירוב שלי. השיחה הסתיימה בכך שהבטחתי (מתוך נימוס בלבד) לחשוב על הרעיון.

"לאחר שעתיים קיבלתי טלפון מאדם שאני מכירה ממעגל אחר לגמרי. בהתלהבות עצומה הוא סיפר לי על בחור שפגש בשיעור חסידות אצלם ביישוב. לדעתו, הוא בדיוק בשבילי. כבר הייתי משועשעת לגמרי מהשיחות המוזרות שנחתו עליי היום זו אחר זו, ואמרתי לו שאני מוכנה לנסות. הוא תיאר לי אותו, והבנתי שמדובר בדיוק באותו בחור שהוצע לי שעתיים קודם. אמרתי לעצמי שאם שני אנשים שונים לחלוטין התקשרו בהפרש של שעתיים להציע את אותו הבחור, כנראה יש כאן משהו ששווה בדיקה. ידעתי שהסיכויים של השידוך הזה להתקיים קלושים ביותר, אבל החלטתי לתת לו הזדמנות.

"נפגשנו שלוש פעמים, ובפגישה השלישית הוא הציע לי להתחתן איתו. נבהלתי מהמהירות וסירבתי, והשידוך ירד מהפרק. לאחר כחודשיים החלטנו לנסות שוב, ולאחר כמה פגישות החלטנו להתחתן. לאחר שסגרנו התברר לי שהוא כתב לרבי לפני הפגישה השלישית, והתשובה הייתה שיהיה 'מזל טוב ובניין עדי עד'. בהמשך המכתב כתב הרבי שיכול להיות שהמיועדת לא תסכים בהתחלה, אבל לא להתייאש ולהמשיך, וזה יצליח. ברוך ה', כיום אנחנו גרים בקהילה חב"דית, והילדים שלנו במסגרות חב"דיות, והכול בזכות ברכת הרבי. אני מרגישה שאחד מהמשפטים שהכי מובילים את חיי, עוד הרבה לפני שהכרתי את חב"ד, הוא ש'אין מצב אבוד', וגם אם הישועה לא נראית באופק, היא תמיד מגיעה לבסוף. נתתי לשידוך הזה הזדמנות שנייה, ובזכות זה זכינו להקים את המשפחה המיוחדת שלנו", היא מסיימת את סיפורה המיוחד.

נלחמים יחד על הזוגיות

חשוב לזכור שהמסע המאתגר למציאת זיווג אינו מסתיים בחופה, ויש לא מעט אתגרים שמלווים את בני הזוג גם בהמשך.

לאה, נשואה לאליעזר ואם לשישה, משתפת באתגרים שחוותה, בכלים שקיבלה ובמסר שלה לאלו שעדיין מתמודדות.

"לפני כשבע־עשרה שנה, לאחר מסע של חיפוש אחר הזיווג, עמדתי תחת החופה עם בעלי שיחי'. באותם ימים לא היו מודעים מספיק לחשיבות ההדרכה והסיוע לבני הזוג גם לאחר החתונה. היה לנו באמתחתנו את מה שלמדנו בהדרכות שלפני החתונה, ועם זה יצאנו לדרך. היינו חדורי מטרה, ויצאנו לשליחות מאתגרת בתוך השנה הראשונה. בחלומנו ראינו בית חב"ד עמוס מקורבים, ראינו את עצמנו מחברים מאות יהודים לתורה ולמצוות, ובמקביל מגדלים ילדים חסידיים ומנהלים זוגיות בריאה. אך המציאות הייתה פוטוגנית פחות מהחלומות. ברוך ה', מהר מאוד הגיע בננו הבכור, ואחריו השני והשלישי. ההריונות היו קשים, וגידול הילדים דרש מאיתנו המון כוחות. לצד הפעילות הענפה בבית חב"ד היו לנו הרבה דברים טובים וחשובים להשקיע בהם. רק דבר אחד שכחנו, להשקיע בעצמנו. לא היה משבר גדול, וגם לא הייתה חוסר התאמה. פשוט היה ריחוק שהלך וגדל עם השנים.

היום אני יודעת שהקשיים שהלכו והעמיקו התחילו מדברים קטנים שהיה אפשר לפתור בקלות, אילו היינו יודעים איך לנהל שיחה.

לאחר כעשר שנות נישואין המציאות הביאה אותנו למקומות מורכבים מאוד, ונראה היה כי הבית שלנו עומד על סף פירוק. במשך תקופה ארוכה הסתובבתי בתחושת כישלון צורבת. איך אנחנו, השלוחים המסורים, שנותנים את הלב ואת הנשמה ל'מבצעים' של הרבי מה"מ, עומדים לפרק הכול?!

רצינו מאוד לתקן, אבל לא ידענו איך.

בהשגחה פרטית נחשפתי להרצאה של מטפלת מוסמכת מטעם מרכז טיפולי חסידי לזוגיות ומשפחה. הדברים ששמעתי הביאו אותי לחשוב מחדש על החיים שלנו יחד, והחלטתי לצאת למלחמה, הפעם על הבית. קבעתי פגישת ייעוץ עם אחת המטפלות במרכז, ונכנסנו לפגישה הראשונה בידיעה שהמצב שלנו כנראה אבוד. לאחר תהליך של שנה היינו במקום אחר לחלוטין, נחושים להילחם, הפעם יחד.

כיום, במרחק של שנים, אני יכולה להגיד שהאתגרים לא נעלמו, הפערים לא השתנו, אבל הגישה וכלי העבודה שלנו הפכו את האתגרים לאפשריים. היום אני מאושרת יותר מאי פעם, ובעיקר מודה לקדוש ברוך הוא על שלא ויתרנו לעצמנו".

בני ביתך בבינה יתירה

לאחר ששמעתי את סיפוריהן של מיכל ולאה פניתי לאיריס מלמד, מאמנת אישית ויועצת זוגית זה עשרים שנה. איריס היא המייסדת והבעלים של "בינה יתרה" – המרכז למימוש החוכמה הנשית בגבעת שמואל. היא גם מכשירה מאמנות ומנטוריות שעוזרות לבנות לקראת תקופת השידוכים ובמהלכה ונותנות ייעוץ זוגי.

"אנחנו חיים כיום בתודעה של שפע ושאיפה לאושר. זוגות רבים בוחרים להפוך את חייהם ואת המערכת הזוגית שלהם לטובה ומיטיבה יותר, ואינם מוכנים להישאר במקום שבו לא טוב להם. תנועה זו מביאה זוגות רבים לחפש פתרונות למשברים הפוקדים אותם בחיי הנישואין," איריס פותחת ומסבירה על פעילותו של המרכז.

"כמעט מדי יום מגיע אלינו מגוון רחב של פניות. זוגות בתחילת הדרך מבקשים ללמוד לתקשר נכון זה עם זה, זוגות שמתמודדים עם אתגרים משמעותיים בזוגיות מבקשים ליווי וייעוץ. במקביל, מגיעות אלינו בנות בתקופת השידוכים ומבקשות לקבל ייעוץ והכוונה לקראת הצעד החשוב כל כך בחייהן. יש כאלה המגיעות ממש בתחילת דרכן ויש המגיעות אלינו לאחר שנים רבות של אכזבות.

"משפטים כגון: 'זה אבוד', 'אנחנו כבר מיואשים' וכדומה נאמרים פעמים רבות במהלך הפגישות הראשונות אצלנו בקליניקה. לעיתים מגיעים אלינו זוגות אחרי שהם כבר מיצו את כל האפשרויות הקיימות מבחינתם, ואנחנו התחנה האחרונה בעבורם לפני פירוק הבית. לזוגות האלה אני נוהגת לומר שעצם העובדה שהם הגיעו אליי מוכיחה שהם רוצים לתת צ'אנס (אולי אחרון) לנישואין ולעשות משהו לתיקון היחסים ביניהם. והחדשות הטובות הן ש–99% מהמקרים שמגיעים אלינו (גם המורכבים) אכן ניתנים לתיקון ולבנייה מחדש.

"חשוב לשים את הדגש על נקודה שכנראה לא מדברים עליה מספיק. איש לא נולד כשהוא יודע להיות נשוי. אומנם יש כאלה שגדלו בסביבה שנתנה להם השראה וכלים לחיי נישואין טובים, אך עם זאת, כולנו הגענו ליום שלאחר החתונה כשאנחנו לא באמת יודעים כיצד לשחות במים שנזרקנו אליהם. חיי נישואין בכלל ובפרט בשנה הראשונה נרקמים בחוטים עדינים מאוד, והבנייה של הבית דורשת הרבה מאוד מיומנויות שלא בטוח שהזוג הצעיר, שזה עתה יצא מהחופה, כבר רכש. לכן, פנייה לייעוץ והכוונה בשנים הראשונות של הנישואין היא קריטית, ובכוחה למנוע אתגרים מורכבים מאוד בהמשך. לא צריך לחכות למשברים אקוטיים כדי לפנות לעזרה. פנייה לייעוץ אינה אמורה לעורר בושה. להפך, זאת רפואה מונעת לבעיות שעלולות לצוץ בעתיד.

"ואם בכל זאת צפו ועלו משברים? חשוב מאוד לזכור שאין מצב אבוד, תמיד אפשר לחזור ולתקן את הדרוש תיקון. לעיתים קורה שמגיעים אלינו בני זוג, יושבים בקליניקה ומטיחים זה בזה האשמות קשות שיצרו ביניהם ריחוק גדול. במבט ראשון נראה שכבר אין מה לעשות, אבל הם הגיעו לקליניקה, הם בחרו לבוא ולנסות, וזה כשלעצמו כבר צעד גדול מאוד בדרך לתיקון. ברוך ה', אני זוכה לראות אצלנו תהליכים מרגשים שזוגות עושים. אכן, זה לא פשוט. התיקון הוא תהליך ארוך שדורש הרבה מאוד מאמץ והתמסרות הדדית. אבל גם שינוי של 10% או 20% במערכת הזוגית יכול לחולל פלאים. נוסף על כך, אחד הדברים החשובים ביותר שאני מדגישה לאורך התהליך הוא שאנחנו לא באים לשנות זה את זה, כל אחד הוא טוב בדיוק כמו שהוא, ויחד בני הזוג לומדים לסלול דרך משותפת שנותנת לכל אחד מהם את המקום שלו לבד ואת המקום שלהם יחד.

"גם אם לפעמים מתבלבלים בדרך כי חסרים כלים, הכוונה נכונה או בשלות רגשית המתאימה לנישואין, עדיין, אין מצב אבוד! תמיד אפשר לחזור ולבחור לתקן ולמנף את המצב לטוב. ועם זאת חשוב לזכור שעם התיקון ההתמודדות לא נגמרת, פשוט לומדים להתנהל נכון ובכבוד".

באדיבות מגזין עטרת חיה

ה

אוטובוס התקרב לתחנה בנסיעה מגושמת, עוצר באיטיות. הדלת נפתחה בחריקה. סימי נכנסה פנימה, מסירה קווצת שיער מהמצח הדביק. היא הרימה את השקית במאמץ למושב שלידה. הפלאפון צלצל ברגע שהתיישבה.

"חיה?"

"סימי? את בדרך? יכולה לדבר?"

"כן."

"יופי, אז תקשיבי – – –" רשרוש דפים נשמע מהצד השני של הקו. "אני צריכה שתעזרי לי שנייה לחשוב, המערך לא ממש ברור. הבאת את החומרים ליצירה, כן?"

"כן." ביד אחת ייצבה סימי את השקית העמוסה.

"יופי, מצוין. אז יש לנו יצירה, ויש 'חפש את המטמון' שעבדנו עליו אתמול בכיתה. אחותי מחביאה את הפתקים שלו עכשיו, ואנחנו צריכות לחשוב על עוד משהו, כי שאר המערך לא ברור, ואני לא מצליחה להוציא ממנו רעיון לפעילות. מה את אומרת? יש לך רעיון? אנחנו צריכות לחשוב איך להעסיק אותם בעשרים דקות עד שנתחיל את היצירה."

"הפעילות שלנו על ספירת העומר, נכון?" סימי חשבה מהר. "אז אפשר לעשות את המשחק של המספרים, עד ארבעים ותשע. מכירה את זה? צריך לספור מאחת עד מספר שקובעים, כל מספר מישהו אחר צריך לומר, בלי תיאום מראש, ואם שניים אומרים יחד את אותו מספר, כולם מתחילים מהתחלה."

"נשמע פנטסטי."

"כן. זה קליל וחמוד. הם יאהבו את זה ממש. אמממ… צריך למצוא עוד משהו אחד לעשות איתם, לטעמי." חיה יכלה כמעט לשמוע את גלגלי מוחה של סימי מתחככים זה בזה. "וזו תהיה פעילות מושלמת."

אחרי עשרים דקות היא בחצר הרחבה, ליד חיה, מסדרת עשרים כסאות במעגל מדויק. לאה'לה הקטנה מחפשת מקום מתאים לפתק האחרון של 'חפש את המטמון'.

"וואו, סיימנו. עכשיו נשאר רק לחכות לילדים שיבואו."

"ואנחנו נשיר את ההמנון במסדר," מודיעה לאה'לה, אחות של המדריכה. "את ההמנון אני הכי אוהבת. את רוצה לשמוע איך אני שרה אותו?" היא פונה לסימי.

"בטח," אומרת סימי, כמו בכל פעם. "אני מאוד נהנית לשמוע אותך שרה."

ולאה'לה מתחילה לשיר. את ההמנון, ואחריו גם את השיר מהופעת ראש חודש בבית הספר. ועוד שיר. ועוד אחד. מחשבותיה של סימי נודדות. עוד מעט וכל זוגות הרגליים הקטנות ייכנסו בשביל, ופעילות המועדון שלהן תתחיל.

לפני שבוע היא החליטה החלטה טובה להתייחס לכל ילד במועדון לפחות פעם אחת באופן אישי במהלך הפעילות. היא יודעת שזה חשוב, וזו לא החלטה קשה כל כך, אם בכל פעילות משתתפים תשעה או עשרה ילדים. היום זה עומד להיות מאתגר יותר. פעילות מורחבת לכל ילדי המושב. במעגל יש עשרים כיסאות. ועוד ערמה מוכנה בצד, אם יצטרכו.

היא תעמוד בהחלטה הזו, נכון? אם זה חד־פעמי, זה לא אמור להיות קשה כל כך.

היא תעמוד בה. סימי אוהבת אתגרים.

לאה'לה שרה יפה. באמת יפה. היא גם מסחטת תשומת לב, כמו שרק ילדה בת שש עם ביטחון עצמי מופרז יכולה להיות. היא רוצה לוודא שסימי באמת, אבל באמת, אוהבת את השירה שלה, ואז מתחילה לספר לה את קורות היום בבית הספר, מתארת את הכריך שאימא הכינה לה לארוחת בוקר, מספרת מי ישבה לידה בהסעה, ואז נזכרת שיש לה משהו ממש, אבל ממש מעניין להראות לסימי, ורצה הביתה בהבטחה לחזור מייד.

"אני באמת תוהה איך את מסתדרת איתה בתור אחות," נאנחת סימי. "היא כזאת…"

"מותק," משלימה חיה בקריצה.

"נכון," מודה סימי, באותה שנייה שחיה אומרת בבהלה: "רגע, מה השעה?"

השעה ארבע ורבע, כך מתברר. שתי המדריכות מעיפות זו בזו מבטים נחרדים, אבל לא מספיקות להחליף ביניהן אפילו עוד מילה, כי ג'ינג'ית מנומשת אחת נכנסת בשביל.

"ירדן!" סימי מקדמת אותה בחיוך רחב־רחב. "איזה יופי שבאת!"

"מה זה, הגעתי ראשונה?" שואלת ירדן. "חשבתי שאני מאחרת, אימא אמרה שכבר התחילו."

"כן, קצת מאוחר, אבל בכל זאת הגעת ראשונה." חיה מחליקה על הלחי הקטנה.

באותה שנייה מפציעה לאה'לה מבעד לדלת הבית. "ירדני!"

ירדן רצה אליה, נותנת לשתי המדריכות מרחב לשוחח.

"את בטוחה שפרסמתם שיש פעילות מורחבת?" לוחשת סימי.

"בטח, אני בעצמי עיצבתי מודעה. מוזר מה שקורה כאן." היא מביטה בסימי בחוסר ביטחון עצמי. "שנתחיל?"

סימי נושפת בתסכול. "יש לנו ברירה?"

"מה, אין היום ילדים בפעילות?" שואלת לאה'לה שאלת תם.

"בעזרת ה', יגיעו עוד," מבטיחה חיה. "את רוצה להתחיל את הפסוקים?"

ירדן יודעת רק 'שמע ישראל' ו'בראשית ברא', את כל השאר מכריזה לאה'לה. המדריכות עונות לה. היא נהנית מההופעה. מושכת את הזמן.

לסיפור שהיא שלפה ברגע האחרון הן מקשיבות, שתי החניכות החמודות, אבל אז קולטת סימי שאת משחק המספרים אי אפשר לשחק עם שתי ילדות בלבד. היא מצרפת את עצמה ואת חיה למעגל. אחרי כמה סבבים כושלים כולן מוצאות את עצמן צוחקות עד אובדן נשימה.

אבל בשלב כלשהו המשחק דורש עוד ועוד ריכוז שאין לשתי ילדות בנות שבע ושש. "משעמם לי," מודיעה לאה'לה. "למה אין עוד ילדים? זה לא כיף ככה."

"אני דיברתי אתמול עם ארז ושיר, והם אמרו שהם יגיעו," מתפלאת גם ירדן. "זה באמת מוזר."

"אפשר להמשיך למשחק יותר כיף." חיה זורמת. "רוצות 'אקווה–קווה של הגאולה'?"

כן, הן רוצות. מתיישבות שוב במעגל.

שבע סבבים של אקווה–קווה, ואז משחק תופסת חמוד, מי שנתפסת צריכה להגיד פסוק, ואז חיה מודיעה על יצירה מיוחדת. לאה'לה וירדן צוהלות. חיה גוזרת בריסטול. סימי מחלקת פלסטלינה צבעונית. הן מרדדות נחשים, מורחות דבק נוזלי שמותיר על כפות הידיים שכבה לבנה עדינה, ומחמיאות על יצירות אומנות אבסטרקטיות מרובות צבעים.

בסוף־בסוף הן מסיימות את הפעילות, שולחות את ירדן הביתה. מארגנות את החצר. בניגוד לכל פעם, אין הרבה בלגן. רק לאסוף מפה מהשולחן ולערום את הכיסאות מהמעגל שנשאר משורטט, בדיוק כמו שהיא סידרה אותו. היא יוצאת לאוטובוס.

החלון הגדול והנוף המוכר הנשקף ממנו מספקים לה מרחב למחשבות. נהמת המנוע מעניקה להן הד.

היא חושבת על המבחן בהיסטוריה מחר, שלא הספיקה ללמוד אליו, על ה'חפש את המטמון' שהיא עבדה עליו בשקדנות, על הריצה שלה לתחנה, בצוהריים, עם שקית כבדה במיוחד, על הפיהוק העייף שלה כשהיא תפתח, סוף סוף, את הדלת של הבית, תיתקל בתיק שלה שהיא השאירה זרוק בפינה.

זה באמת היה שווה? היה שווה לעמול בשביל פעילות כושלת לשתי ילדות שובבות?

היא הייתה מוכנה להתמסר, אז למה ככה? למה היא צריכה להרגיש שהיא ויתרה על ציון סביר במבחן בהיסטוריה, והתאמצה והשתדלה בשביל כלום?

"את יודעת," תספר לה בערב מירי, אחותה, "פעם אחת החלטתי שאני מתגברת על הביישנות שלי ויצאתי לחלק נש"ק. זה היה מביך. כשהגעתי לקניון, משום מה היו כבר הרבה חנויות סגורות. הייתה שם חבורה קטנה של עובדות זרות, וכמה מנקות שדיברו ביניהן בערבית והלחיצו אותי.

חוץ מהן מצאתי שתי מוכרות בחנות שעוד הייתה פתוחה, אבל אחת מהן לא רצתה לקחת. היו שם עוד שש נשים, ושתיים מהן דיברו רק רוסית ולא הצלחתי להסביר להן מה אני רוצה. חילקתי חמש ערכות בסך הכול, וחזרתי הביתה עם שקית עמוסה.

אבל את יודעת? זה מה שהרבי מה"מ רצה ממני באותו יום. שאצא ואגלה שהגעתי מאוחר מדי, ואחלק נש"ק בדיוק לחמש הנשים האלו, שהיו צריכות את זה כנראה בדיוק אז.

זה לא בזבוז. לא חילקתי את כל שבעים הערכות שלקחתי, אבל עשיתי מה שהרבי רצה ממני. אנחנו לא צריכים להסתכל על מספרים גדולים מדי או קטנים מדי. הרבי רצה ששתי ילדות ישתתפו היום בפעילות של המועדון, והוא בחר בך לדאוג לזה. נכון שלא היית אומרת 'לא' לכזו משימה?"

באדיבות מגזין עטרת חיה

בהודיה להשם יתברך אני משתפת אתכן  בהתרגשות גדולה מאד.

יש לי ידידה  פעילה מאד בעינייני פוליטיקה, ששייכת לזרם דתי לאומי  חזק. בסטטוסים שלה היו מופיעות ביקורות על אנשי השמאל, כל יום ויום בנושא מעודכן.

חשבתי בליבי,  האם אוכל להפעיל את המרץ שלה כדי שהיא תפרסם  את הסירטון ששלח לנו הרב גרייזמן שליט"א על אות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". את העידכון השבועי שלו, כמה אותיות נירשמו השבוע וכמה נותרו לסיום הספר תורה. ואת מודעת הזירוז להרשם לפני חג שבועות.

שלחתי לה את כל החומרים. והבוקר חיכתה לי הפתעה עצומה.

היא כתבה לי;

בוצע בשמחה

הסתכלתי בסטטוסים. ואכן ברוך השם ! כל מה ששלחתי לה, מופיע בסטטוס שלה.

תחשבו שכל אנשי הקשר שלה, שלי אין קשר אליהם, ושהם מגיעים מחוג אחר לגמרי. וסביר להניח שאין להם  הזדמנות לזכות ולראות וידאו מהרבי, בנושא אות בספר תורה של ילדי ישראל,  בזכותה הם יקראו. יקשיבו. וב"ה יתעוררו להירשם.

אז הבוקר אני מאד שמחה!

אז אם עדיין אין לילדיכם  אות ב"ספר התורה של ילדי ישראל"- ( מיועד לגילאים עד גיל מצוות), מצ"ב קישור. תכנסו. תירשמו.

https://www.kidstorah.org

לגילאים מגיל מצוות ומעלה הרישום ל"ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל" בקישור הבא;

בואו לרכוש אות בספר התורה

https://sefertora.org.il/f/43400/

תעשו משהו חיובי ומעשי, כפי שהרבי ביקש מכולנו:  שניקח את העיניין ברצינות. "שלא יישאר אף ילד יהודי  בלי אות בספר התורה

עמקעמפ תשפ"ה!!

השנה השביעית ברציפות✨

מתרגשות להזמין אתכן להירשם, להיכנס לקישור, להתקשר ולהתעניין!

אביגיל: 0533847206

תמנה: 0505583770

ולהגיע לשישה ימים של עמקעמפ, חסידי, חוויתי ומעצים, שנותן כוחות וכלים שילוו את הבנות לכל השנה!!!!

📍בית חנה צפת

🗓️כ"ח תמוז- ד' אב, 24-29.7

❓2000₪ לבת, הנחת אחיות: 50₪

שימו ❤️ המחיר יעלה אחרי שבועות, מוזמנות לתפוס מקום❣️

טופס הרשמה:

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSfSKhvQLr4unvR-Q7be3EJTfEFCLd2h8i6upEndihig8dlC3g/viewform?usp=header

קישור לזום:

https://us02web.zoom.us/j/87516162731?pwd=KJiRpWiLueSsjDyHyp9bmS7kUTFAoh.1

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה:   87516162731  ואחר כך #, שוב #,

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל

למה דווקא באביב?

האביב הוא עונת הפריחה וההתחדשות, אך בעבור אנשים רבים הוא מסמן תקופה של גירודים, התעטשויות, עיניים דומעות ותחושת עייפות. הסיבה לכך היא אבקני הצמחים, אשר משתחררים בכמויות גדולות לאוויר ומעוררים תגובות אלרגיות אצל אנשים רגישים. האבקנים מגיעים ממקורות שונים, כגון עצים (אקליפטוס, ברוש, אלון, זית), שיחים, עשבים (כגון פריחת הדשא) ופרחים עונתיים.

מערכת החיסון של אדם רגיש מזהה את האבקנים כאיום ומפעילה תגובה חיסונית הכוללת שחרור היסטמינים, חומרים הגורמים לדלקת ולתסמינים המוכרים של האלרגיה.

תסמינים נפוצים של אלרגיה אביבית

התגובות האלרגיות יכולות להיות קלות או חמורות, ולכלול את התסמינים הבאים:

תסמינים נשימתיים: נזלת שקופה, גודש באף, התעטשויות תכופות, קוצר נשימה, שיעול יבש.

תסמינים בעיניים: אדמומיות, דמעות רבות, תחושת צריבה וגרד.

גירוי בעור: פריחה, גירודים, יובש או אקזמה מחמירה.

עייפות וחולשה: אנשים רבים מדווחים על תחושת תשישות כללית במהלך עונת האלרגיות.

כאבי ראש ולחץ בסינוסים: תוצאה של גודש באף ודלקת מקומית.

כיצד אפשר להקל את האלרגיות?

1. הפחתת חשיפה לאבקנים

אי אפשר למנוע לחלוטין את החשיפה לאבקנים, אך אפשר לנקוט צעדים שיפחיתו אותה:

• להימנע מיציאה החוצה בשעות הבוקר והצוהריים, שבהן ריכוז האבקנים באוויר גבוה יותר.

• לשמור על הבית נקי וסגור, לסגור חלונות בבית וברכב כדי למנוע כניסת אבקנים.

•  להשתמש במזגן עם פילטר HEPA, המסייע בניקוי האוויר מחלקיקים אלרגניים.

• לשטוף פנים ועיניים כמה פעמים ביום כדי להסיר אבקנים שהצטברו.

• להחליף בגדים ולהתקלח לאחר שהייה ממושכת בחוץ, כדי למנוע העברת אבקנים למיטה ולרהיטים.

• לעטות מסכה דקה בעת יציאה החוצה, כדי להפחית את החשיפה הישירה לאבקנים.

2. טיפול תרופתי להקלת התסמינים

במקרים שבהם האלרגיה גורמת לאי–נוחות רבה, אפשר להשתמש בתרופות המתאימות:

• אנטי–היסטמינים (כגון לורטדין, טלפסט, זילרג'י) – מפחיתים תגובות אלרגיות ומקלים את הגודש והגרד.

• תרסיס לאף המכיל סטרואידים (פליקסונז, נזונקס) – מקל את הגודש באף.

• טיפות עיניים אנטי–אלרגיות – מסייעות במניעת דמעות וגרד.

• שטיפת אף במי מלח (סליין) – פתרון טבעי שמנקה את האבקנים מדרכי הנשימה.

3. פתרונות טבעיים להקלת האלרגיה

תזונה נוגדת אלרגיה

לתזונה תפקיד חשוב בוויסות מערכת החיסון ובהפחתת דלקתיות בגוף. שילוב של מזונות מסוימים עשוי להקל את תסמיני האלרגיה:

מזונות עשירים בקוורצטין – נוגד חמצון טבעי המעכב שחרור היסטמינים בגוף:

בצל

תפוחים (עדיף עם הקליפה)

תה ירוק

פירות יער

ענבים אדומים

ברוקולי

מזונות עשירים באומגה 3 – מסייעים בהפחתת תהליכים דלקתיים בגוף:

סלמון

אגוזי מלך

זרעי פשתן וצ'יה

שמן זית

תבלינים נוגדי דלקת – בעלי השפעה מרגיעה על מערכת הנשימה:

כורכום (רצוי בשילוב עם פלפל שחור)

ג'ינג'ר

קינמון

דבש מקומי גולמי – יש הטוענים כי צריכת דבש ממקור מקומי עשויה לעזור לגוף להתרגל לאבקנים הנמצאים בסביבה ולמתן את התגובה האלרגית.

תוספי תזונה שיכולים לעזור

ויטמין C – מחזק את מערכת החיסון ופועל כנוגד חמצון להפחתת דלקתיות.

פרוביוטיקה – תומכת באיזון מערכת החיסון, וכך עשויה להפחית תגובות אלרגיות.

מגנזיום – עוזר להרפיית שרירי דרכי הנשימה ולמניעת עוויתות אלרגיות.

4. שימוש בצמחי מרפא ובפתרונות טבעיים

• תה קמומיל או תה נענע – בעלי השפעה מרגיעה על הגרון ועל הנשימה.

• אדים עם שמן אקליפטוס – פותחים את דרכי הנשימה ומסייעים בהפחתת גודש.

• אכינצאה ולענה – עשויות לחזק את מערכת החיסון ולהפחית את הרגישות לאבקנים.

מוצרים מומלצים לרכישה

מסכות פנים מסננות חלקיקים – להגנה בעת יציאה החוצה.

מטהר אוויר עם פילטר HEPA – מפחית חשיפה לאבקנים ולחלקיקים אחרים בבית.

תרסיס מי מלח לשטיפת האף – לשימוש יום–יומי להסרת אלרגנים.

טיפות עיניים אנטי–אלרגיות – להקלה על עיניים מגורות ודומעות.

מד לחות לחדר – לשמירה על רמת לחות אופטימלית, שכן אוויר יבש עלול להחמיר את התסמינים.

סיכום

אלרגיה אביבית היא תופעה נפוצה, אך אפשר להתמודד איתה בצורה יעילה באמצעות הפחתת החשיפה לאבקנים, נטילת תרופות מתאימות, שימוש בטיפולים טבעיים ושמירה על תזונה מאוזנת. חשוב להיות קשובים לגוף ולפעול בהתאם לתסמינים.

במקרה של החמרה כמו חום או תגובות קשות, מומלץ לפנות לייעוץ רפואי.

באדיבות מגזין עטרת חיה

אתמול הזמנתי דרייבר לכוון כפר חב"ד לבקור אצל קרובי משפחתי.

הנהג מספר שהוא בעצמו נוסע עכשיו לכפר חב"ד. כשאני מבקשת שיקנה אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל" הוא אומר ששמו מנחם. אמו חזרה בתשובה דרך חב"ד. לכן קוראים לו מנחם.

הוא בעצמו צריך ליסוע ממש עכשיו לכפר חב"ד לקחת את אחותו ואחייניתו התינוקת, שניצלו מהשריפה הגדולה שהתפשטה ביערות בדרכן לירושלים. הרכב שבו נסעו נשרף כליל. היא נאלצה לברוח ולרוץ ברגל. הן אושפזו בבית רפואה בשל שאיפת עשן. ברוך השם הן ניצלו בניסי ניסים ושוחררו.

ברוך השם שהסכים לקנות לעצמו ולאחותו שניצלה מהשריפה אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל".

ניסיתי לשכנע אותו לקנות אות לאחיינית. הוא אומר שאין לו תקציב.

התלוצצתי אתו ואמרתי שאני לא יוצאת מהרכב עד שיקנה גם לאחיינית אות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". המחיר הוא ארבעה ש"ח חד פעמי. הוא אומר שהיא בסך הכל בת שבועיים והוא לא יודע מה שמה.

הוא אמר לי שהוא יתקשר אתי אחרי הנסיעה . ידבר עם אחותו ויעדכן. אני מכירה את הסיגנון. אחרי הנסיעה הנהגים לא עונים. אמרתי לו: "בבקשה עכשיו אתה מברר עם אחותך מה שם התינוקת".

בינתיים שאלתי מה הכתובת. הוא עונה לי שם של רחוב. במקביל אחותו עונה לצלצול הפל' שלו. אני שואלת בקול: "מה שם התינוקת" ? היא עונה. ואז אני שואלת מה הכתובת ? והיא מוסרת כתובת אחרת ממה שנתן לי הנהג רק דקה לפני כן…

מבקשת מייל. הוא מכתיב לי. אני מבקשת שיכתוב בעצמו וישלח בהודעת וואטסאפ. כדי שלא אטעה.

סוף סוף השלמתי את המשימה. מודה לו על שיתוף הפעולה ויוצאת מהרכב.

בסיום הביקור בדרכי חזרה לביתי, אני מקבלת התרעה על חדירת מחבלים לישוב….גבע בנימין.

זה בדיוק שם הישוב שבו מתגוררת הגברת אחותו.!

אני מודיעה לנהג והוא עונה לי: "תודה על הדאגה. ברוך השם…. היא בירושלים".

שני ניסים עצומים בלילה אחד.

היא והתינוקת ניצלו מהשריפה. ובנוסף נמנעה מהם החרדה להגיע לישוב שלהם שבו היתה התרעה על חדירת מחבלים. !!!

סיפור אמיתי.

טמה חורושוכין

"לא חשבתי שהבעיה חשובה מספיק"

ספרי קצת על עצמך, על ילדותך, על השנים שלפני החרם.

שמי אריאלה, (שם בדוי). את בית הספר היסודי התחלתי לא כל כך טוב מבחינה חברתית. הייתי ילדה נמוכה ורגישה מאוד, וחששתי מאוד שהחברות לועגות לי או לבני משפחתי. כל אמירה סתמית של אחת החברות הייתה גורמת לי להתכווץ לתוך עצמי, להסתיר, לפחד. לא יצרתי קשרים קרובים עם שום ילדה. בית הספר היה בעבורי למקום של התמודדות יום–יומית, מרחב לא נעים.

ההורים שלי לא ידעו דבר על ההרגשה הלא נעימה שלי. אימא שלי התמודדה באותן שנים עם 'המחלה', ועשתה הכול כדי להחלים, לא הייתה פנויה כל כך לעקוב אחריי ולבדוק מה מצבי. אבא שלי היה אבא טוב שדאג לנו לאוכל חם, לבית נעים, לקניות ולכביסות. לא התעמק הרבה מעבר לכך, ואפשר להבין. גם כך הוא עשה מעל ומעבר – החזיק בית עם ילדים, פרנס וגם תמך באישה חולה.

איש לא היה מצפה ממנו ליותר מזה.

ואת, מעצמך, לא חשבת לפנות אל ההורים? לשתף אותם?

לא סיפרתי להורים מה עובר עליי בבית הספר, לא רציתי להכביד עליהם. ידעתי שהם מתמודדים עם הרבה בעיות, ולא חשבתי שהבעיה שלי חשובה מספיק כדי להעמיס אותה עליהם גם כן.

יש עוד עניין שצריך להבין. הרבה ילדים שעוברים חרם לא משתפים את ההורים שלהם. חרם הוא רגע של מצוקה קשה, של קושי חברתי. ילד המתמודד עם חרם בעצם מתמודד בתוך שדה קרב. הוא דרוך כמו חייל בחזית, לא מאפשר לעצמו להראות חולשה, יודע שהוא צריך להיות חזק כל הזמן. לשתף הורים או מבוגר אחר בקושי זו חולשה בעיני הילד, לא משהו שהוא יכול להרשות לעצמו תוך כדי ההתמודדות.

דבר נוסף, התחלתי את בית הספר גרוע. בעיניי זה היה בית הספר. מקום שלא נעים בו. לא הייתה לי ההזדמנות להכיר את היופי ואת הכיף שיכול להיות כשיש אינטראקציה חברתית טובה.

החרם הגדול הגיע בכיתה ז'.

נוסקת ומתרסקת 

כל מה שסיפרת עד עכשיו היה רק ההקדמה לחרם, ולא החרם עצמו?

כל מה שסיפרתי בינתיים היה רק תיאור של חיי היום־יום שלי בבית הספר. לא נהניתי, לא היו לי חברות כמעט, אבל עדיין לא סבלתי מחרם. הייתי הולכת, מתמודדת עם הבדידות ועם החרדות וחוזרת אל ביתי ואל האתגרים שהיו בו.

כשעליתי לכיתה ז' עברתי שינוי פנימי. נמאס לי להיות מופנמת ושקטה, רציתי להיות חזקה ומקובלת בחברה. התחלתי ליצור קשרים, להבטיח הבטחות, למשוך אליי בנות ולהקים חבורות. בחודשים הראשונים הייתי כמו תלמידה חדשה בבית הספר, בנות הופתעו לגלות אותי, לשמוע את קולה של הילדה שלמדה איתן שנים, מכיתה א', ושתקה.

כדי לשלוט בכיתה, ליצור לעצמי מעמד של ילדה חזקה, הייתי כל הזמן מושכת בחוטים חברתיים כמו אומן שמפעיל בובות על חוטים. הייתי מספרת לשתי בנות סוד, מגלה לאחרת שיש סוד שהיא לא יודעת, מזמינה את זאת ולא את זאת… יצרתי לעצמי מן הילה של מלכת כיתה, אבל היא הייתה לא אמיתית, ומתחת לשליטה המדומה שלי הסתתרה בדיוק אותה ילדה מפוחדת ששתקה מאז תחילת בית הספר. רק שהפעם הפחד התבטא בדרך שונה.

כמה חודשים אחרי תחילת השנה התקלפה התחפושת שלי. התברר לכולן שמלכת הכיתה החדשה היא סתם אריה של קש. אין מאחוריה כלום. הילדות, שמעולם לא חיבבו אותי ועכשיו עוד פחות, לא היו רחמניות כלל. הן החליטו מייד להחרים אותי. ביום לא בהיר אחד הגעתי לבית הספר, והתגלה לי שמכל המעמד החזק שניסיתי ליצור לעצמי לא נשאר כלום. בתחילה היו צעקות ומריבה גדולה, שבה עוד ניסיתי להגן על עצמי ולהסביר. אחר כך פשוט הפסיקו לדבר איתי, התעלמו ממני לגמרי.

אלו היו ימים נוראיים. הלכתי, חזרתי. הייתי יכולה לצעוק, לצחוק, לשיר. איש לא ראה ולא שמע אותי. שום התייחסות. גם ככה הייתי חלשה ופגיעה כל כך, ועתה הרגשתי שאני נרמסת לגמרי. התחלתי לחשוב ברצינות על למות. לא היו לי מעשים של אובדנות ואפילו לא מחשבות. רק ידיעה ברורה שעדיף לי למות מאשר להמשיך לסבול כל כך.

תקופה מסוימת אחרי שהתחיל החרם, כנראה כשהוא כבר נעשה משעמם מדי, התחילו ההצקות. בנות מהכיתה היו רודפות אחריי וקוראות לי בכינויים מעליבים. כשהייתי יוצאת בהפסקות, הן היו מחטטות לי בתיק ואפילו מעלימות אותו, עד שפחדתי להשאיר אותו לבד אפילו לרגע.

נורא ואיום, ממש! איפה היו ההורים שלך באותם ימים? מה עם הצוות?

באותה תקופה אימא שלי כבר עברה, ברוך ה', לשלב ההחלמה. היא עדיין לא חזרה לעבודה, אבל כבר סיימה את הטיפולים ונשארה הרבה בבית כדי לנוח ולהתאושש. היא התחילה אז להרגיש שמשהו איתי לא בסדר. ניסתה לדבר איתי, להבין מה קורה איתי, אבל אני לא שיתפתי פעולה. אולי התביישתי? לא הייתי מסוגלת לספר מה באמת אני עוברת. פשוט הפסקתי להגיע לבית הספר.

אימא נלחצה מאוד. היא דיברה עם המורה, עם היועצת. קבעה לי מייד סידרת מפגשים עם פסיכולוגית נוער. נראה לי שהיא גם האשימה את עצמה שלא הייתה פנויה אליי מספיק בתקופת המחלה שלה.

לא שיתפתי פעולה. 

נשארתי בבית, ראיתי את מעט הסרטים שכבר היו אז לציבור שלנו שוב ושוב, ישנתי עד מאוחר, התנתקתי לחלוטין מהחברה, כל חברה שהיא. אפילו להתרכז בקריאת ספר בקושי הייתי מסוגלת. מתברר שהמורות לא ממש היו בעניינים, ילדות בכיתה ז' כבר יודעות להסתיר בעיות חברתיות, והשתיקה שלי בשיעורים לא הייתה נראית להן מוזרה. ככה הייתי שנים. המחנכת ניסתה ליצור איתי קשר טלפוני כמה פעמים. כשסירבתי לענות, היא פשוט הגיעה אליי הביתה. הציעה לי להשלים חומר לימודי שאני מפסידה.

לא שיתפתי פעולה, והיא ניסתה להביא אליי הביתה חברות. גם הן נשארו לחכות בסלון עד שהתייאשו. לא הסכמתי לצאת מחדרי.

ידעתי שיום יגיע ולכולן יימאס. המורה תפנה לטפל בבנות אחרות, החברות לא יגיעו. פחדתי מהרגע הזה, ובכל זאת לא מצאתי בי כוח לפגוש אותן.

מעניין שבכל התקופה הזאת, היחיד שלא נלחץ היה אבי. אבא שלי אדם חזק ומחוספס שעבר הרבה בחייו. הוא כל הזמן אמר לאימא שלי בביטול, "אז יש לה עניינים חברתיים, אז מה? למי לא היו? ככה מתחשלים". מעניין שבמבט לאחור הדאגה הכנה של אימא שלי והאדישות כביכול של אבא שלי חיזקו אותי באותה מידה. משהו בתגובה שלו שידר לי שאני נורמלית, שהמצב בגדר הנורמה, שזו צרה שאפשר לצאת ממנה, הרבה לפניי כבר עברו את זה.

התקומה

איך באמת מצאת את הדרך שלך החוצה מתוך הבור השחור שאת מתארת?

אחרי שלושה חודשים של הסתגרות בבית התחלתי לפקוד מדי פעם את בית הספר. עדיין נמנעתי מכל קשר עם הבנות, וגם הן מצידן לא ניסו יותר מדי להתקרב אליי. היחידה שדיברתי איתה הייתה יועצת בית הספר. היה לה תפקיד חשוב מאוד בתהליך ההבראה שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה. הייתי יושבת אצלה שעות ומדברת, על הכול. על מה שהיה, על מה שאני מרגישה, על מה שיהיה. היא בעיקר הקשיבה לי. בהמון הכלה ובהמון קירוב הלב.

מדי פעם הייתה מגיבה במילה או בשתיים, קצת כיוונה אותי להמשיך לחשוב בכיוון שונה מעט. את כיתה ח' עברתי איכשהו, מתעקשת מאוד עם ההורים שלי שאני רוצה לפתוח דף חדש, ללכת ללמוד בבית ספר על־יסודי שבו לא אפגוש את החברות שליוו אותי כל הילדות. הייתי צריכה לנסוע דרך ארוכה מאוד בכל יום כדי ללמוד בעיר הסמוכה ולחזור הביתה, אבל זה היה לי שווה. אחרי כל מה שעברתי, ובזכות ההכוונה של היועצת, התחלתי לבנות לעצמי דמות פנימית חזקה, ולהכיר ביכולות ובכוחות שלי גם בלי אישורים חיצוניים. ברגע שלא הייתי תלויה בדעתן של בנות כיתתי עליי, ממילא הייתי מפוחדת פחות ויכולתי ליצור קשרים חברתיים רגועים וטובים בלי לשלוט בכוח ובלי להישלט. שנות התיכון היו בעבורי נחמה וריפוי לשנים הקשות בבית הספר היסודי.

אפשר לומר שהתאוששת לגמרי?

הייתי רוצה להאמין שעברתי את זה, שזה מאחוריי. זה עדיין לא. הרבה פעמים אני נזכרת בעלבונות שהבנות הטיחו בי, בהשפלות, ומצטמררת כאילו אני עוברת את זה מחדש. אני כבר נשואה ואם לילדים חמודים, עובדת בעבודה שרציתי, ויש לי משפחה טובה ואוהבת וחברות קרובות. ועדיין, ברגעים חלשים אני מוצאת את עצמי מתמלאת פחד מחדש כאילו הכול רק חלום, ואם אסתובב אחורה אראה אותן רודפות אחריי…

מדי פעם אני נפגשת עם חברות מאז, הן זוכרות אותי בתור אריאלה מהיסודי, במעורפל הן זוכרות שהייתה מריבה כלשהי בכיתה ז'. כשניסיתי מדי פעם לדבר על זה, אולי אשמע מסקנה עצובה אמיתית, מילה של התנצלות, גיליתי שהן בקושי זוכרות, וודאי שלא נותנות לסיפור הזה מקום קריטי כל כך כמו שאני מעניקה לו. "את רצינית? שלושה חודשים לא הגעת? אין מצב, הייתי זוכרת"…

זה גורם לי להבין שאנחנו לא באמת מעריכים את המעשים שלנו, לא באמת מבינים עד כמה הפגיעה שלנו מכאיבה למי שפגענו בו. אני מזכירה לעצמי שגם אני בתחילת אותה שנה לא הייתי נחמדה כל כך ויכול להיות שיש בנות שעד היום מסתובבות עם פגיעות שנפגעו ממני.

ילדים הם ילדים, אחרי הכול.

רווח לחיים

יש משהו שאת יכולה לומר, אחרי מעשה, שהרווחת מכל הסיפור המזעזע הזה שעבר עלייך?

יש שני דברים טובים מאוד שקיבלתי מהסיפור הזה ולא הייתי מוותרת עליהם.

הדבר הראשון הוא ההכרה שפיתחתי לעצמי בכוחות שלי וביכולות שלי. אני יודעת שאני טובה ויש בי מעלות שאינן תלויות כלל במה שחושבים עליי בחברה. זו עבודה פנימית לא קלה, ומי שלא התנסה באירוע משמעותי כל כך, פעמים רבות לא מגיע אליה גם אחרי הרבה שנים. כמה נשים שכולנו מכירות מודדות את עצמן גם בגיל ארבעים ומעלה לפי מה שאומרות השכנות, הגיסות או החמות? היום, אחרי מה שעברתי, אני מכירה במעלתי העצמית שאינה תלויה באיש. יהיה לי קשה אם ישפילו אותי או ירחיקו אותי, אבל זה לא יגרום לי להרגיש אפס וחסרת משמעות כמו שהרגשתי אז.

הדבר השני הוא הרגישות שפיתחתי לנושא. היום אני רגישה מאוד לכל מילה שאני אומרת או שהילדים שלי אומרים. אני משתדלת מאוד לחזק את ילדיי וללמד אותם להכיר במעלותיהם, ועם זאת אני כל הזמן עם יד על הדופק לוודא ששום ילד לא מנסה להגדיל את עצמו על חשבון חברו בעזרת השפלות או התעלמות. אני מספרת להם על מה שעברתי ועוד סיפורים המדגישים את סבלו של ילד מנודה, מעודדת אותם לקרב ילדים חלשים ולהיות רגישים מאוד לסבלו של הזולת.

מילה לסיום?

אימהות יקרות, היו תמיד קשובות מאוד. ודאו שהילד שלכן הולך בשמחה לבית הספר וחוזר מסופק ורגוע. בדקו אם יש לו חברים טובים שהוא שמח להיות איתם. אל תהיו בטוחות שהוא ישתף אתכן אם יקרה משהו, כי הרבה פעמים ילדים לא משתפים. גם לשאול אותו אם הכול טוב לא יעזור. הוא יענה שכן, סבבה. לא יספר מילה.

גם אם הילד שלכן מוקף חברים, עדיין תבדקו שהחברות שלו נכונה וטובה, ושהוא לא מנסה להשתלט ולנהל את כל הכיתה. גם מתוך דאגה לילדים החלשים שהוא אולי בוחר להשפיל, וגם מתוך רצון לעזור לילד שלכם עצמו. מלך כיתה משתלט הוא בעצמו ילד מפוחד המתחבא מאחורי שריון מפחיד. ילד שטוב לו הוא ילד רגוע ושמח, לא שתלטן.

באדיבות מגזין עטרת חיה

המרוץ אל המיטה מתחיל: ארוחת ערב, מקלחות, פיז'מות, קריאת שמע, סיפור חסידי, נשיקה למזוזה, הילדים כבר במיטות, ואת כבר מחשבת קדימה ומתלבטת באיזו מטלה להתחיל, הרשימה הרי ארוכה כל כך. שנייה לפני שאת נושמת לרווחה על עוד ערב שצלחת בשלום, אחד הזאטוטים מזדעק בעיניים חצי עצומות: "איממא! לא ספרנו ספירת העומר!"

נכון, ספירת העומר היא פרויקט קצר מועד, ארבעים ותשעה ימים בסך הכול. והיא גם באמת לא אורכת יותר מכמה דקות. אבל אולי דווקא משום שהיא לא נוכחת קבועה בחיי היום־יום שלנו, היא עלולה להישכח, ואנו עלולים לראות בה עול שרוצים לסיים איתו.

אז איך עושים זאת אחרת?

נתבונן קצת במשל שכולנו מכירות מימי הגן, וגם הגננות של הילדים שלנו ממשיכות לספר אותו. הסגנון אולי שונה קצת מגן לגן, וגם שמות הגיבורים, אבל העיקרון הוא תמיד אותו עיקרון. מישהו שמחכה למתנה גדולה שמובטחת לו בעוד ארבעים ותשעה ימים, והוא סופר את הימים בהתרגשות. משל עתיק וחביב, אבל כשמאחורינו שנים של לימוד חסידות, אנחנו יכולות להבין ולהרגיש יותר את גודל ויוקר המתנה, את הדרך שבני ישראל עברו ממ"ט שערי טומאה עד לקבלת התורה, חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. את הדרך הזו שגם אנחנו למעשה עוברים בכל שנה ושנה, דרך של תיקון המידות, מסע של התקרבות, מסע של התחברות מחדש וקבלה מחודשת של התורה.

כשחושבים על כך, כל ספירת העומר מקבלת טעם שונה, אחר. מתעורר בנו החשק להיות שם יום־יום, לזכור לספור בברכה בכל ערב וערב.

כשהעניין של ספירת העומר יהיה חי יותר אצלנו בפנימיות, יהיה לנו קל יותר לאחד את הילדים סביבו. אף שהם עדיין בשלב הראשון של המשל שהגננת סיפרה. אבל כתמיד, כשאימא חדורה במשהו, מתלהבת ממשהו וחיה אותו, הילדים 'נדבקים' ממנה. וזה דבר שכל אחת מאיתנו יודעת, מניסיונה האישי.

מכאן הדרך קצרה להפוך את ספירת העומר לחגיגה משפחתית. לילדים הצעירים אפשר להכין לוח ספירת העומר גדול מבריסטול או מפוליגל, ולתלות על אחד הקירות בבית. אפשר לקנות מדבקות צבעוניות, ובכל יום אחרי שנספור נבחר ילד אחר להדביק מדבקה על המספר של היום או לסמן 'וי' או כל סימון אחר. (אומנם בדרך כלל הם כולם מצוידים בלוחות ספירת העומר שמקבלים בגן. אבל הלוח הגדול הופך את הספירה למשהו הרבה יותר בולט וחגיגי.)

כך לא שוכחים

כדי לא לשכוח, חלילה, אפשר לנקוט כמה אמצעים. אפשר לכוון שעון מעורר לשעת צאת הכוכבים, שאז כבר אפשר לספור ספירת העומר, או להכניס תזכורת לפלאפון. מניסיון, בדרך כלל, אם את ממנה את הילדים – או לכל הפחות את אחד מהם – להזכיר לך, הוא יעמוד על משמרתו ולא 'יפספס' את התפקיד החשוב שקיבל.

גם הכנסת הפעולה למקום מוגדר בסדר הערב עוזרת לא לשכוח. כשהילדים צעירים, זה מן הסתם יהיה אקט הסיום לפני קריאת שמע, אחרי הסיפור החסידי. וכשהם גדולים יותר, זה יכול להיות אחרי ארוחת ערב, למשל. כך או כך, ברגע המתאים קוראים בחגיגיות לכולם, כולם נעמדים יחד, מברכים, סופרים, ואם הכנתם לוח – גם מסמנים. ו… מחמיאים לעצמנו על כך שגם היום לא שכחנו. ואיזה כיף שאנחנו יכולים להמשיך ולספור בברכה!

מומלץ מאוד להתקשר למערכת 'נחייג ונשמע' ולהירשם לקבלת תזכורת ספירת העומר. התזכורת נשארת קבועה במערכת גם לשנים הבאות. ובכל ערב הטלפון מצלצל עם הקלטה של ברכת הספירה בקולו הקדוש של הרבי מה"מ, ויש ימים שבהם גם שומעים את הרבי עצמו סופר. זה מרומם את כל ספירת העומר שלכם למקום נעלה יותר.

החיסרון היחיד הוא שהתזכורת מופיעה אחרי השעה תשע בערב. מאחר שילדיי לא ויתרו על 'ספירת העומר עם הרבי', והשעה הזו מאוחרת מדי בעבורם, גיליתי שברגע שרשומים לתזכורת, אפשר להתקשר מוקדם יותר, לשמוע ולספור את הספירה היומית.

בעזרת ה', אחרי שתצליחו לספור ספירת העומר בברכה כל התקופה, תכיני מאכל מיוחד לחג השבועות, כצ'ופר בעבור הנפש הבהמית של הילדים (ושלך…) על ההתמדה במשימה.

וגם אם לא הצלחתם להחזיק מעמד כל הספירה בברכה, לא נורא. עדיין אפשר להמשיך לספור בכל ערב בשמחה ובחגיגיות, לבדוק עם הילדים עד כמה התקדמנו ועוד כמה זמן נשאר לחג השבועות.

וסיפרתם לכם

כדאי ומומלץ בספירת העומר המשפחתית שלנו לחשוף את הילדים, בהתאם לגילם ולרמת הבנתם, לנושא הספירות המתחלפות מדי יום ולהסביר את משמעותן. לילדים צעירים יותר כמובן אפשר להסביר בפשטות: חסד – לעשות אהבת ישראל, לעזור לאחים, לחברים וכדומה; גבורה – להתגבר על היצר הרע, על הרצון לעשות משהו לא מתאים; תפארת – לרחם על מי שזקוק לכך, להיות ערני לחלשים ולנזקקים בסביבה; נצח – לנצח את היצר הרע; הוד – להודות לה' על כל דבר, להיות בענווה; יסוד – להתקשר לרבי; ומלכות – דיבור של קדושה, תורה, תפילה, התחברות למלך העולם ולתורה שנתן לנו.

בכל שבוע נזכיר לילדים מהי המידה השבועית. כמובן, עם הבוגרים יותר אפשר להעמיק יותר בעניין, ולהסביר גם על ההתכללויות השונות: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. ובכל מקרה, כדאי לתת דוגמות מחיי היום־יום שלנו לכל ספירה, לחשוב איתם כיצד נוכל להתקדם בספירה העיקרית של השבוע הנוכחי, להנכיח אותה בחיי היום־יום שלנו, ולהתקדם בהכנות שלנו לקראת קבלת התורה.

כמובן את השיח הזה לא חייבים לשמור לדקות של ספירת העומר עצמן, שבהן אנחנו כבר מסיימים את היום. אפשר לשוחח על זה במהלך היום, בזמן ארוחה משותפת או בכל זמן אחר שנכון לנו. רצוי לעודד את הילדים לשתף הן ברעיונות באופן כללי והן בחוויות אישיות שלהם מהיום שחלף, כיצד הם התקדמו ופעלו בהתאם לספירה השבועית.

ספירת העומר המשפחתית יכולה להפוך לחוויה של ממש אם הופכים אותה לכזו, ולשמש מנוף להתקדמות אישית ומשפחתית לקראת קבלת התורה, מתוך שמחה, פנימיות וחיות.

באדיבות מגזין עטרת חיה

תזריע- מצורע/ אסתי פרקש

ביקורת בחסות אהבה

לשון הרע מתוך דאגה

רכילות לצורך הגנה

ללא טיפת חמלה

כל זאת אצלינו בפרשה

בליווי צרעת בגוף ובדירה

נגעים לבנים המתפשטים

המסמנים ליקוי המעשים

בתחילה הסימונים מוצנעים

במקומות נסתרים בבתים

ומשם מתקדמים לבגד,לפנים

כדי לקבוע הנגעים

ולהחליט על מצורעים

פונים רק אל הכהנים

הם על רווחה נפשית אמונים

וכאן טמון הענין

היחיד שיכול לקבוע טומאה

ולהוביל אדם לשינוי וטהרה

הוא הכהן שעיסוקו בברכה

כי תוכו רצוף אהבה,

רואה הזולת בעין טובה

ושופט לכף זכות בקהילה

אם את שקועה ברעה

ולא מוצאת טוב בתמונה

עצרי..עדיף שתהיי בשתיקה

תנשמי..תתרחקי מהזירה

כי מכאן לא תגיע הברכה

רק תגבה הלהבה והשרפה

נרגעת?

את רואה גם טובה?

חבשי מצנפת כהנת גדולה

חשבי אם זה בא מאהבה

ואם את מסייעת בזו האמירה

אם התשובות חיוביות

טבלי בשבח ואמון האמירות

הפיחי תקווה בשינוי המידות

לסיכום

נ-ג-ע    ▪︎ ע-ג-נ    ▪︎  ע-נ-ג

כשאת לוקחת את ה ע' מהנגע

פועלת ב ע' 👁️ טובה

את עגן בדרך ל ענג וברכה

מטמוני זהב ממש את מגלה!

שבת של שלום, ברכה ועונג

אסתי

לצפייה בהרצאה של הרב קריצבסקי לחצי כאן