באדיבות מגזין עטרת חיה

הוריו, כל אחיו ואחיותיו, אשתו ואחד עשר ילדיו נספו באשוויץ. הוא נשאר ערירי, גלמוד וחסר כל, אך דבר אחד נשאר לו – 'אדון הכל'.

כאשר נודע לו לאחר השואה שלא נותרה אף נפש חיה מכל משפחתו,אמר: "אבד לי הכל, רק הקב"ה את לא אבדתי…".

וכן היה שגור בפיו: "אלוקי הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכים הושבתני. בעוזך וגדלך נשבעתי – גם אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבתך ושמחה בך".

כזה היה 'הקלויזנבורגער רבי', הלא הוא האדמו"ר מצאנז. תוך כדי התופת הנוראה, כשעמדו רגליו בכניסה למחנה המוות והקלגסים הארורים הסתערו על היהודים בקללות בוז ומכות רצח, הוא הכריז בקול  שהדהד בלהט: "יהודים קדושים! אל תיראו! זכרו, גם פה נמצא ה' איתנו ומחכה להושיענו – 'לית אתר פנוי מיניה'." כשנכנס בשערי המחנה פנימה והבחין למולו בשלושה נערים צעירים פרחי תורה, שאל אותם בהתרגשות: "הנכם מאמינים שהבורא ית"ש נמצא פה איתנו?" מיד ענו "אנו מאמינים!" כשהתרגשותו הולכת וגוברת אמר: "זכרו היטב ואל תשכחו, בזכות האמונה תגאלו ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה…".

ובאמת בזכות האמונה היוקדת, ה' גאל אותם.

כמה חודשים לאחר שהסתימה מלחמת העולם השניה, בליל יוה"כ לאחר תפילת 'כל נדרי', האדמו"ר מצאנז עמד כשהמחזור בידיו, דממה השתררה ולפתע נשמע קולו גועה בבכי "ריבונו של עולם" התייפח, "אשמנו? בגדנו? האם בגדנו בך במלחמה הנוראה? גזלנו? ממי גזלנו באושוויץ ובמיהלדארף? האם היה בכלל מה וממי לגזול? אהה", קרא כנזכר "אכן, נכשלתי בגזל. היה זה באחד הימים כששבתי מעבודת הפרך וצנחתי על הדרגש מבלי יכולת לזוז,נתפס עורי בין שני קרשים ודם שתת מגופי. גנחתי בקול, והגניחה העירה את שכני לדרגש.. אכן, יש בידי עוון גזל שינה…".

"דיברנו דופי?" המשיך ללמד סנגוריה על ישראל, "האם היתה בנו טיפת כח לדבר? לצנו? כלום היה אפשר בכלל להתלוצץ בגיא ההריגה? מרדנו – במי מרדנו? וכי היה בנו כח למרוד?" וכך קרא את כל סדר הוידוי בבכיות עצומות, כשהוא משיל את כל החטאים מעל היהודים שנצלו מגיא צלמוות. הוידוי הסתיים,האדמו"ר מצאנז סגר את המחזור ואמר: "הוידוי הזה לא נכתב בשבילנו".

"אבל", הרעים לפתע קול "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור! חטאנו באמונה,בבטחון! הלא פעמים רבות הרהרנו על הדרגשים והתפללנו לה': אנא,קח את הנשמה שלי,אין לי כבר כח יותר! וכשהוציאו בבוקר את גופותיהם של אלו שלא שרדו את הלילה,האם לא היבטנו לעברם בקנאה? שכחנו שיהודים אנחנו,ושנשמותינו מסורות בידי מלך מלכי המלכים,הקדוש ברוך הוא..

ועל כך-אנו צריכים להתוודות בכל ליבנו-מחל לנו אבא שבשמיים,סלח לנו כי חטאנו!"

צמרמורת אחזה בי כשהתוודעתי לסיפור זה…

לא בכדי הרבי מה"מ הפנה לצדיק זה אנשים הזקוקים לברכה, כפי הסיפור הידוע אודות יהודי שניגש לרבי וביקש ברכה, הרבי ענה לו: "הרי יש לך צדיק בארץ- למה שלא תבקש ממנו ברכה?" (כשהוא מתכוון לאדמו"ר מצאנז) ואכן אותו יהודי התברך ממנו והברכה התקיימה.

לאחר קריאת הסיפור אודות הצדיק בעל מס"נ האדירה, הדהדה לי השאלה הנשאלת בט"ו בשבט-"אילן אילן במה אברכך?" כלומר,מהי הדרך לדאוג שהפירות שלנו יהיו כמו שאנו שואפים, רוצים ומשתדלים לחנך אותם?

לגדל ילדים עם אמונה וחוסן אמיתיים,מוחלטים שכאלה?

הסיפור הנ"ל – הוא התשובה.

הרבי הריי"צ אומר בליקוטי דיבורים שהאמונה היא "האבנט שההורים מעניקים לילדיהם. ידוע היטב שאין דבר גשמי בעולם שהורים יכולים למסור לילדיהם, שהרי כל הירושות הגשמיות אינן בטוחות ונצחיות. הירושה האמיתית והבטוחה שהורים מוסרים לילדיהם היא כוחות הנפש והאמונה- המשתרשת בעומק ליבותיהם". האמונה היא דבר נצחי – המס"נ של אבותינו הם אלה אשר העבירו לנו את הלהט להתמסר בלב ונפש חפצה למסור את נפשינו לה', אם בתקופת השואה,אם בתקופת האינקוויזיציה אם בגרוש ספרד וכו' עד ימינו אנו,אשר מאמינים בלב ונפש חפצה בבטחון ובאמונה שלמה- שהנה זה משיח בא!

העניין הוא לא להסתפק באמונה בבחינת מקיף שישנה בנו, אלא לעורר את אותה אמונה שאולי נרדמה על המשמר, אותה אמונה שעברה אלינו בירושה,זו שאבותינו נטעו בנו על ידי שהתאמצו לעבוד את ה' במס"נ לאורך הדורות. אנו מקבלים בכפית של כסף את אותו מטען אמוני חזק ועוצמתי שהצטבר על ידי מסירות הנפש של אבותינו,סבינו, הורינו שהקריבו את עצמם לה' בנחישות ובהתמדה. כשנתבונן ונעורר אצלינו את אותה אמונה על ידי שמיעת סיפורים של מס"נ,האמונה לא תשאר רק במקיף (כמשל הגנב במחתרת) אלא תחדור ותשתרש בנו. או אז האמונה תאיר בנו בפנימיות- בהתלהבות ובחיות חסידית עד ש'כל עצמותי תאמרנה' וזה יעבור ויחלחל גם בצאצאינו ש:' ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו'.

ועוד והוא העיקר – שעל ידי תוקף האמונה ומסירות הנפש, נראה בעולם הגשמי במוחש בגאולה האמיתית והשלמה את האלוקות כמים לים מכסים, ממש נראה בעיני בשר את מה שהכריז אותו צדיק באמונה תמימה – 'אין עוד מלבדו'!

 מאת: מירי שניאורסון

פגשתי אותה בכותל בסככה ממול. היא ישבה שם מלאת הוד, עטופה בקטיפה בגוון שמנת מכף רגל ועד כיסוי ראש. בטח בגלגולה הקודם הייתה שחקנית ולא רבנית, חשבתי. הקשבתי לה מספרת בנימה תיאטרלית לקהל הנשים שסביבה את גודל מעלתה של אישה אפילו היא שפחה ביציאת מצרים ואת תיאוריה הציוריים למה שראתה שפחה על הים, וניגשתי להודות לה על המילים המעטות ששמעתי, ולהיפרד.

רק אמרתי לה את שמי והסכר נפרץ. בגעגוע היא משתפת על הזמן שגרה בברוקלין ובכל בוקר יום ראשון התייצבה לקבל דולר לברכה מהרבי. "אז עוד הייתי בסניקרס", היא אומרת. "כמה אני מתגעגעת אליו, צדיק הדור", היא ממשיכה ואומרת. "חיי ניצלו בזכותו", היא מצביעה על ליבה וכבר ברור למה היא מתכוונת.

**

בניגוד לעובדת שכירה, אישה הבוחרת לתפקד כעצמאית קמה בכל בוקר לשגרה של אי-ודאות מוחלטת. העוגנים היחידים בחייה הם הפרשה והתפילה היומית. ובחודש שבט קל לכל אישה להתחבר לפרשות השבוע – חודש שבט, החודש הקשור לבית, הוא החודש הנשי ביותר. בכל פרשה שקוראים בו נמצא נשים ששינו את גורלו של עם ישראל.

השבת נקראת 'שבת שירה' ואף היא מזכירה לנו את מעלת הנשים: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", ובזכותן גם ניגאל בגאולה העתידה. בעודן אורזות את כליהן, מטלטליהן וילדיהן, לא שוכחות נשות ישראל לתחוב לתוך הצרורות גם את התופים.

בפרשת בשלח מסופר על שירת הים, ובסיום שירת הגברים יוצאת מרים הנביאה עם התוף בידיה וכל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. שירתן של הנשים על נס קריעת ים סוף הייתה בשמחה רבה יותר משל הגברים, והתבטאה בתופים ובמחולות שהכינו לעצמן עוד במצרים כדי לשבח את ה׳ על הניסים, משום שברור היה להן שהגאולה קרובה לבוא.

נשים לב שהנקודה הפנימית של כל פרשה מתגלה דווקא כאשר לומדים את ההפטרה.

בפרשה התורה מספרת לנו על מנהיגותה של מרים, ואילו בהפטרה אנו לומדים את שירת דבורה הנביאה. יש כאן תזכורת למעלת השירה הנשית בדמותה של דבורה הנביאה-אשת לפידות. דבורה הייתה מכינה פתילות למשכן שילה ״וממנו (מהמקדש) אורה יצאה לעולם״. העיון בשירת דבורה מראה לנו כמה חביבה הייתה שירת מרים ונשות ישראל בצאתן ממצרים.

לנו כנשים יש שליחות, להביא לימות המשיח – להביא לגילוי האור האלוקי הטמון בעולם הגשמי!

ולא במקרה חל ט"ו בשבט בסמיכות לשבת זו. האחריות האישית שלנו, הנשים – לצמיחתם, גידולם וחינוכם של ילדי ישראל, קשורה בעבותות לפרשה זו שבה נשות ישראל יוצאות במחולות ומאמינות בגאולה. אחד החידושים של הרבי היה התמסרותו לפעול ולהשפיע על נשי ובנות ישראל. הוא פעל והדגיש מעלתן המיוחדת המתבטאת גם לאורך ההיסטוריה, וגם בהשפעה על הבית הפרטי שלהן ומתוך כך על עם ישראל כולו. והדברים הטביעו את חותמם, גם האישה האלמונית בכותל לא תשכח את ימי ראשון אצל הרבי…

לאור מעלתן של נשים בישראל בכל הדורות מובטחות הנשים שבזכותן ניגאל!

בזכות הצעקה והמרירות על אורך הגלות והבקשה ״עד מתי?״ ובזכות האור שהן משפיעות על העולם.

יש לזכור – כל אישה היא מנהיגה ושליחתו של ה׳ להפיץ יהדות בסביבתה.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו | http://www.miri-mychoice.co.il/

מאת: הרבנית חיה רחל הענדל, עטרת חיה

השינוי המהותי

נפתח בכמה מובאות בולטות מהתורה המדגישות את חשיבות שלום הבית: ה' מבטיח לאברהם אבינו בן, בהיותו בן 99. למשמע הבשורה שרה צוחקת: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן"! בפסוק שאחרי ה' שואל: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יב–יג). על המילים "ואני זקנתי" אומר רש"י: שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה "ואדני זקן". אברהם ושרה חיו יפה ביניהם בהרמוניה – הוא מגייר גברים והיא מגיירת נשים. ובכל זאת, ה' משנה את דבריה אפילו שהם אמיתיים, מפני שלום בית, שלא יקפיד אברהם. דבר אדיר!

הטיעון של מרים

בפרשת שמות אותה קראנו לא מזמן מסופר: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" אומר רש"י: "ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה וחזר ולקחה וזהו וילך שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות". עמרם עזב את יוכבד בגלל גזירת השלכת הבנים ליאור ואחריו כולם התגרשו. אומר רש"י שבעצת ביתו מרים הלך. מרים הרי הייתה אחת משבע הנביאות שהתנבאו לדורות וכתוב שניבאה "עתידה אימי שתלד בן שיושיע את ישראל". אבל כאן היא אומרת "גזרתך קשה משל פרעה, אתה גוזר גם על הנקבות" ובאמצעות טיעון זה הודה עמרם בצדקתה והחזיר את יוכבד וכך נולד מושיען של ישראל. היא, הקטנה ידעה שאמה תלד בכלל בן, אבל כדי לעשות שלום בין הוריה היא טוענת "אולי אמא תלד בת?"… בזכותה אביה ואמה נישאו בשנית ואחריהם כולם וכך נולד דור עצום ונפלא שיצא ממצרים, שעליהם נאמר: "הם הכירוהו תחילה".

נרות על הראש

בגמרא (נדרים ס"ו) מובא סיפור על בבלי אחד שעלה לארץ–ישראל ונשא שם אשה, פעם ביקש ממנה "זיל אייתי לי תרי בוציני" (לכי והביאי לי שני אבטיחים) והביאה לו שני נרות (- כי בארמית הארצישראלית בוציני=נר), כעס עליה ואמר לה "זיל שבור אותן על רישא דבבא" (לכי ושברי אותן על ראש השער), ובבא בן בוטא ישב אז אבבא וקא דאין דינא (ישב בשער והיה דן דין); הלכה ושברה הנרות על ראש בבא בן בוטא… כאשר שאל אותה למה עשתה לו כך, השיבה לו: "כך ציווני בעלי", ובבא בן בוטא לא רק שלא כעס אלא ברכה: "את עשית רצון בעלך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא". בסיפור, האישה לא הבינה את הוראות בעלה ושברה על ראש הצדיק נרות! והוא, כדי לא לפגוע בשלום ביתה, אמר לה כי מפני ששמעה בקול בעלה יהיו לה בנים טובים כמותו!

עושה לו את הרצון

הרבי מלך המשיח מחשיב ביותר את גודל השלום "שבשביל זה ניתנה כל התורה"! הוא מצטט. כשהגיעו גברים בגפם לרבי, הורה להם לרכוש מתנה לאישה שבבית.

הרבי מפרש ש"אישה כשרה עושה רצון בעלה", הכוונה גם שעושה שיהיה לו רצון טוב. דבורה הנביאה נקראה "אשת לפידות" בגלל שבעלה היה איש מאד פשוט ועל מנת לזכותו במצוות, ולהעסיקו בקודש, לקחה על עצמה להכין פתילות למקדש ושלחה אותו איתן. האישה מנווטת את ביתה וביכולתה לעשות לבעלה רצונות טובים וחיוביים.

זהירות: זמן מועד!

הרבי במכתביו אומר דבר מהותי בנושא שלום בית בדורנו: "ישתדל בהשתדלות היותר גדולה בענין של שלום בית . . היינו שיזהר בזה בתכלית הזהירות, וידוע מרז"ל נשים דעתם קלה ואשה דמעתה מצוי' ולכן טוב שיהי' הוא המוותר מצדו להפיק רצונה ובפרט במילי דעלמא, ואם בכל עת הפליגו רז"ל במעלת השלום בית, על–אחת–כמה–וכמה בערב–שבת–קודש, ואנו עתה כולנו בערב–שבת–קודש לאחר חצות, כי קרב קץ גלותנו וביאת משיחנו" (אגרות קודש כרך ד, א'קמא).

נשים נוטות לחשוב שרק הבעל שלהן מרגיז… הרבי מביא את הנאמר שבערב שבת השטן מחפש ליצור מחלוקות, כי עוד מעט מגיעה השבת השלווה והשלום ישרור בבית, אז הוא מחליט לנצל את הזמן הלא–רגוע עדיין ולחולל מהומות. לכן דווקא בערב שבת יש 'בלגן' בדמות כעסים ומריבות בבתים. אבל אם האישה יודעת שזו שעה מועדת לפורענות והיצר משתדל במיוחד בזמן הזה להפר את השלום אז היא יוצרת 'כביש עוקף בלגן', ומשתדלת לעשות הכל מבעוד יום ולא ליצור לחץ ב"זמן המסוגל למריבות".

כתוב שבעל הבית צריך לשאול את בני ביתו בלשון רכה לפני שבת: "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר".

הרבי אומר שאנחנו ב"ערב שבת אחר חצות" יחסית למועד הגאולה. כי מאחרי ה'תש"נ נכנסנו לרבעון האחרון של האלף השישי, השטן יודע שעוד מעט קרב קיצו – בגאולה, ולכן ברגעים האחרונים מנסה לזרוע שנאה ופילוג ובייחוד לערער את שלום הבית.

זאת אחת הבעיות של דורנו, כי השטן מתמקד ביצירת חיכוכים דווקא בזמננו, אפילו בזרם החב"די הוא זורע פירוד כדי למנוע אחדות וגאולה. כשאת יודעת שזה מעשה שטן וזו לא בעיה שלך בלבד, 'כולם בסירה הזאת', את תאזרי כוחות ותתגברי.

ידיעה זו יכולה לסייע לנשים רבות שתבנה שזו בעיית ומשימת הדור כולו – להתגבר ולשמור על השלום. בזמננו הקושי גדול, כששתי שליש מן החוזרים בתשובה הן נשים ורק שליש גברים. יש נשים רבות ששומרות מצוות והבעלים שלהן בדרך עדיין וקשה פי כמה לשמור על השלום.

למריבה צריך שניים!

הרבי מלך המשיח גם נותן טיפים מה לעשות כדי שלא תהיינה מריבות ואיך לעצור אותן בזמן, למשל: "…בכלל בענינים כמו אלה ובסכסוך ובמלחמה בכלל צריך–להיות השתתפות של שנים, וכשצד אחד רואה שאין משימים לב ואין מתרגשים ומשתתפים בהסכסוך הרי לאט לאט גם התרגשות שלו והתאבון הולך ופוחת עד שלבסוף נאבד כלה, גם בנידון דידן כן הוא שמוכרח הוא להבליג על רוחו ולא ליכנס בשקלא וטריא, ובשים לב שדעת נשים קלה והאשה דמעתה מצוי' הרי על מה שיש לוותר צריך לוותר ועל השאר לא לשים לב ובמילא סוף–סוף ינצח צד הטוב". (אגרות קודש כרך ח, ב'שא)

הרבי אומר שבכל מחלוקת יש שני יריבים. ברגע שיהיה רק אחד המריבה לא תשרוד כי הוא לא יריב עם עצמו. לדוגמה, הבעל מגיע הביתה ושואל את אשתו: "מה עשית בכלל כל היום?" שאלה מרגיזה ללא ספק. היא מתרתחת ומתפתחת מריבה… קודם כל, יש להגיש לו אוכל, שיירגע ולא לענות לו. כמה זמן יוכל לצעוק לבד?! הוא מחכה שמישהו יענה, אך אם לא תהיה שותפה, המלחמה תיפסק לפני שהתחילה. זה טריק אחד.

דבר שני, הרבי מצטט את דברי חז"ל אודות האשה ש"דמעתה מצויה" וכל הברכה לאיש מגיעה בזכות ודרך האישה! אם רוצים פרנסה, עלינו להוסיף בשלום בית כדי ליצור כלי לברכה – זה משתלם כלכלית:

"וברובא דרובא בענינים דשלום בית תלוי יותר בהאשה מאשר בהאיש, ולמרות כל הענינים שכותבת, הנני חזק בחוות דעתי מאז אשר ברצונה הטוב תוכל ביחד עם בעלה שי' לחזק ביתם בכלי המחזיק ברכתו של הקב"ה הוא השלום.

ואף שכבר אמרו רז"ל שאין דיעות בני אדם שוות זה לזה. ידוע הוראת תורתנו–הקדושה תורת חיים, שכל אחד צריך להעביר על מדותיו, וכאשר תביא בחשבון אשר בעלה הרב עובד קשה לפתח את ה… אשר יסד ולגדלה אשר בתנאים ההווים… היא עבודה קשה ומפרכת את הגוף וגם את הנשמה, ובמילא אין פלא אם הוא מרוגז ולפעמים מגיב על ענינים באופן חריף יותר מהצורך, הרי אז בדרך ממילא תגיב על כל הנהגותיו באופן אחר לגמרי ויהי' השלום בביתם ובמילא תשרה גם הברכה בהנוגע לפרנסה ובהנוגע לגידול וחינוך כל ילידיהם שיחיו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. . .

וידוע ברכת רז"ל איש ואשה זכו (לשון רבים היינו שהדבר תלוי בשניהם) שכינה שרוי' ביניהם. וכבר הבטיח השי"ת פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.

המורם מכל הנ"ל אשר האשה בלשון הקדש נקראת עקרת הבית, עיקר הבית, ובה תלוי בעיקר הנהגת הבית בכלל ומדת השלום השורה בו בפרט. ואין לך דבר העומד בפני הרצון. ואין כוונתי בזה כמו שמתבטאת במכתבה לסבול יסורים ח"ו ובלבד להיות נשואה, אלא להתגבר על הסתת היצר הרע ולבנות ביחד בית בשעה טובה ומוצלחת, מלא שלום וברכה, ולהשפיע בכיוון זה גם על הסביבה.

ואחכה לבשו"ט שהחליטה בתוקף המקסימלי לעשות כל התלוי בה למילוי הדברים שלמעלה והשי"ת יצליחה." (אגרות קודש כרך י, ג'מב)

הביאה לדפוס: מלי קופצ'יק

מאת: מיתר לבב

במאמר י' שבט הרבי הריי"צ אומר
שכל אחד צריך לעשות בתוכו מקדש
בתוך ליבו ממש ממש
וכיצד יעשה?
על ידי אתכפיא ואתהפכא,
לא רק להאיר את החושך
אלא להפוך את החושך בעצמו לאור
יתרון האור מן החושך
ואז האור שיוצא הוא הרבה יותר נעלה וחזק

בעבודת הקורבנות ישנו עניין רוחני
להקריב בהמות זה לא רק דבר גשמי
בתוך כל אחד ישנה בהמה
'נפש בהמית' אם נקרא לה בשמה
והנפש הזו רק על עצמה חושבת
אל הקב"ה אינה מתקרבת
אך צריך לזכור
מי שמקריב – מתקרב
כשמקריבים לה' את הבהמית שלנו
אנחנו מתקרבים לה' בעצמנו
אבל בל נשכח
אדם כי יקריב מכם – העבודה תלויה בכם.

אמנם ישנה אש מלמעלה
אך הכהנים הדליקו אש גם מלמטה
אם יש התעוררות שה' שלח לך
זה לא פוטר אותך מהדלקת האש של עצמך
גם אם יש עזרה מלמעלה עדיין דרושה העבודה שלך

הבהמה זוהי נפש הבהמית
אז איך אפשר לדבר איתה בכלל?
הרי השפה כל כך שונה
אין סיכוי
זה לא שייך כך נראה
אך התשובה היא
שהבהמית מבינה על ידי השכל
צריך להסביר לה למה טוב לעשות את הדברים שבקדושה
וכשהיא תבין
העבודה תהיה פחות קשה

לקחת את הבהמית ולהפוך אותה להשתמש בה לטוב
כשנרתום אותה למצוות
אל ה' נרגיש קרוב
וכך דירה לו נעשה פה בעולם
שבה הוא ירגיש בבית
ואור אינסוף כבר לא יהיה נעלם.

משיח נאו!

ממשיכים את האור של רבקי: במסגרת מבצע החלוקה הגדול של נרות שבת קודש לעילוי נשמת החיילת בצבאות ה' רבקה ע"ה בת יבלחט"א מנחם מענדל שיחי' קורנט, תערך אי"ה ביום שני הקרוב, א' שבט, ההגרלה החודשית החמישית בין הבנות שיצאו למבצע נש"ק בחודש טבת. מבין המשתתפות, יוגרלו ספר חת"ת וספר המצוות מעור עם הטבעה של שם הזוכה.

לצורך ההשתתפות בהגרלה, ניתן להירשם עד ליום ראשון הקרוב דרך הנציגות בבית הספר, או להשאיר הודעה בטלמסר: 03-3077086.

מבצע החלוקה של מליון נרות שבת קודש, נערך בשיתוף פעולה בין כל בתי ספר חב"ד היסודיים ברחבי אה"ק בהתגייסות של תלמידות בתי הספר. מיום תחילת המבצע – ג' תמוז, חולקו באמצעות בנות חב"ד כ-400,000 אלף נרות שבת קודש!!

מעוניינים גם אתם להשתתף בחלוקה? – צרו קשר (וואצאפ/SMS): 0533397706.

לרגל כ"ב שבט, יתקיימו חמישה ימי עיון מרוכזים לשלוחות המלך שיגיעו לחצרות קדשנו, ויכללו תכנית מרתקת מסביב לשעון:

שיעורים, התוועדויות, סדנאות מקצועיות עם שפית מוכשרת, יועצת נישואין, מאמנת אישית ומנחת הורים, והכי חשוב, המפגש והכוח העוצמתי כאשר מתאספות מאות שליחות יחד, חדורות כולן במטרה אחת: להכין את עצמן ואת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקינו בפועל ממש!

• לרישום און-ליין

מאת: מירי שניאורסון

פעם שאל חסיד את הרבי אם זה נכון שלמהר ולקפל את הטלית של שבת מייד במוצאי שבת היא סגולה טובה לשלום בית. ענה לו הרבי: אם תמהר במוצאי שבת להפשיל שרוולים ולהדיח כלים, זו תהיה השמירה שלך לשלום בית…

אז אולי בענייני סגולות היה הרבי נלהב פחות, אבל בענייני פרנסה טובה, עמל ויגיעה קיבלנו מהרבי עצה מפליאה, לפיה ביגיעה הגדולה ביותר אי אפשר להשיג סנט אחד יותר מכמה שהשם-יתברך הקציב שנרוויח. צריך לעשות כמה שנחוץ, אבל חייבים לזכור שכל העבודה, היא למעשה החלק הטפל. העיקר הוא הברכה של השם-יתברך, ואת הברכה מרוויחים כשמתנהגים ביראת שמים: תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה גדולה, חינוך הבנים אצל מלמדים יראי שמיים (תרגום חופשי מאידיש).

בפרשה הקודמת התלונן משה רבנו על עבודת הפרך והסבל של עם ישראל, וגם הוסיף ואמר לה': "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני"? ובפרשתנו ה' משיב לו, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי״. לכאורה, מה הקשר בין התלונה לתשובה? ה׳ משיב למשה: לאבות התגליתי בשמי א-ל שדי, אבל לבנים, לעם ישראל הנמצא במצרים, אתגלה בשמי הגבוה יותר – ובכוחו של שם זה אוציאם מהגלות ומהסבל אל הגאולה.

הרבי מסביר שקיימות שלוש דרגות בהתגלות הקב"ה, והן מקבילות לשלוש תקופות בעם ישראל.

בתקופת האבות, אברהם יצחק ויעקב, שהם הבסיס והיסוד של העם, התגלה ה׳ בדרגה שאפשרה לקבל כל קושי בקבלת עול ולהגיד ׳הנני׳. לאחר מכן, בתקופת מתן תורה – זמנו של משה רבנו, התחדשה היכולת לקבלת האור בעזרת חוכמת התורה והמצוות. נוצרה מציאות שבה כל נברא גשמי יכול לקלוט ולקבל את חוכמת התורה, להתקדש ממנה וגם להבין ולשאול ׳למה׳?

השילוב של ״וארא׳ אל האבות וחוכמת התורה של משה רבנו, מאפשר לנו היום להבין אלוקות, ללמוד חסידות, להתעדן ולהרגיש 'רוחניים' – אך עדיין אין ביכולתנו לחוות את האור. אנחנו עוד לא שם. רק בתקופה השלישית, בזמן הגאולה, נוכל לראות בעיניים הגשמיות שלנו את אור ה' הגדול והמאיר, והוא ייתפס על ידינו בחוש טבעי ובדרגת 'אלוקים' (הדרגה הנמוכה של קליטת הנבראים).

אז נוכל לקלוט תורתו של משיח, ״תורה חדשה מאיתי תצא", ונהיה במצב שבו נרגיש את קדושת התורה בכל חמשת החושים האנושיים העומדים לרשותנו.

כיוון שהמשימה היא "להביא לימות המשיח", עלינו לעשות הכול לשם מילוי שליחות זו. כל העניינים הכוללים: תפילה, לימוד, אכילה ושתייה, עבודה ופרנסה, חינוך הילדים ומשחקים, זוגיות וגם שידוכים, כל העיסוקים יהיו חדורים בשליחות הזו – להביא את המשיח לעולם!

השבת אנו מברכים את חודש שבט והרצון להתקשרות למשה רבנו שבדור, באופן שכל המציאות והחושים חדורים בציות להוראותיו, ובפרט להוראה העיקרית: לקשר כל פרט מחיי היום-יום לגאולה.

נזכור כל העת שהמשיח יכול להיכנס בכל רגע, להסתכל על כל אחת ואחת מאיתנו, ולדעת במבט אחד עד כמה השתדלנו לזרז את התגלותו של מלך המשיח… מהרה ייגלה. עבודתנו ועבודת אבותינו בזמן הגלות – היא זו שתביא את הגילוי האלוקי בגאולה העתידה. אז מה עוד את יכולה לעשות כדי "להביא לימות המשיח", ובעצם, למה אנו מחכות? הרי זה תלוי בנו.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו | http://www.miri-mychoice.co.il/