״את הסוכריות האלה את לוקחת איתך לרבי״ מתעקשת גנית בתום השיעור שמסרתי בלשכתה בצבא.

מיהרתי לפני טיסה לרבי ולא היה לי זמן לשינויים ולהפתעות. אך גנית התחננה שהשיעור יהיה בלשכתה במקום כרגיל, בבית הכנסת בצריפין, ואף ניסתה ׳לפתות׳ אותי באומרה שיהיה הרבה אוכל "כי הייתה היום בלשכה שלי ׳פריסה׳ לחיילים שהשתחררו״. לבסוף נכנעתי.

גנית, קצינה בכירה שנראית זעירה וצעירה בשיער הבלונדיני והחיוך המסתיר אתגרי חיים מורכבים, היא משתתפת נאמנה בשיעורים שלי זה שנתיים. לפני כמה חודשים חוותה גירושים טראומטיים וקשים.

כשהגעתי ללשכתה הצביעה בגאווה אימהית על בחורה מתוקה אך לא מוכרת וללא מדים, וסיפרה שזאת לירון ביתה הבכורה שהגיעה בהפתעה. במשך כל השיעור התבוננה במתח על הבת שהיא כנראה אנטי לכל דבר (ולא רק דבר שבקדושה).

כשיצאתי מהשיעור ליוותה אותי גנית לאוטו והודתה לי בשמחה. זה כמה חודשים שהבת בחרה לגור עם אביה והתנתקה מאימה, "והיום, דווקא כשהיא הגיעה לבקר, זה היה כל כך "במקום" שיעור התורה" אמרה גנית. ״תראי איך בדיוק דיברת על כל המאבקים והמלחמות והיצר הרע וכיוונת למה שעובר עליי ועל הבת שלי״.

ואז נתנה לי חופן של סוכריות טופי וביקשה: ״אל תשכחי להחזיר לכאן את הסוכריות אחרי שתניחי אותם אצל הרבי לברכה…״ והן נסעו איתי לרבי.

**

הפרשה פותחת במילים ״וילך משה״ שמסמלות את המצב האידיאלי, הליכה והתקדמות מדרגה לדרגה. ההתקדמות בפרשה מיוחסת אומנם למשה רבנו, אך לא רק לו. אצל כל אחת קיים בנפש פנימה ניצוץ משה קטן ולניצוץ הזה פונה התורה בציווי "וילך משה".

את פרשת וילך קוראים לאחר ראש השנה, שבו נעשה הצעד הראשון לקראת ההליכה וההתקדמות לגאולה השלמה. וזה קשור גם אלינו. איך? אדמו"ר הזקן אמר שכשמשיח יבוא יכתבו עליו בעיתונים. לאחרונה התחלנו לראות פרסומים כאלה, אך זה לא מספיק וצריך לפרסם בכל כלי התקשורת כי משיח כבר פה.

משיח אינו דמות או תקופה, ימי המשיח הם הנפלאות המתחילות לקרות כעת. אז הנה, יש לך סקופ. תפרסמי שמשיח כבר כאן.

**

יום כיפור כבר בפתח, וגנית שוב פותחת את הלב כשאנו נפגשות בשיעור השבועי. היא מקבלת אותי ספקנית: ״בטוח שכחת, אה?" אך הפעם תורי להפתיע. כמו קוסם אני שולפת את שקיק הסוכריות מהתיק ועיניה נוצצות בשמחה. היא משחררת אחת מהעטיפה ומברכת בקול רם ובכוונה ואז פותחת בווידוי שנוגע במתיקותו.

״מאמי, אני רוצה לספר לך איך אני מסיימת את השנה שלי. השנה הייתי פחות בהילולות והייתי חזקה יותר בתיקון המידות. ביותר אהבת חינם, להסתכל על הפרט. פחות התעסקתי בדת ויותר בלדון לכף זכות. אמרתי לו (מצביעה לשמיים): "הנה הורדתי ממידת הכעס ולשון הרע ולשמח אותך במנחה זה היה דה-בסט אצלי השנה. זאת הצלחה מבחינתי". גנית משתפת גם בשינוי בהתנהלות החומרית. "קניתי פחות, מיתנתי את עצמי כלכלית." ומסכמת: "לא האמנתי שתזכרי אותי בין כל הנשים שביקשו ממך ברכות".

הרבי הרש״ב נתן סגולה לפרנסה טובה, באמצעות הקפדה בשלושה אירועים מיוחדים בחודש תשרי:

1.      קריאת הפרק ״לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה״ מתוך תהילים בסוף תפילת ערבית בליל ראש השנה.

2.      השקעה והידור בסעודת חג במוצאי יום הכיפורים.

3.      הוספה והתעלות בשמחה בשמחת תורה.

כמעט שבוע חלף מראש השנה. אני מזמינה אותך לשבת ולקבל החלטה כמה את רוצה להרוויח השנה, ולנדור לתת את סכום המעשר לצדקה. ליטול ידיים, להדליק נר, ולחתום ולדווח לרבי. כך תקבלי ברכה לעשירות מופלגה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה.

יום הכיפורים. 

הקב"ה בוחר בנו. בוחר לסלוח לנו. ואנחנו בוחרות להיות נאמנות אליו ולשליחות שלנו.

אבל מהי בחירה???

איך  אפשר להגיד שיש לנו בחירה אם אחד העקרונות הבסיסיים ביותר ביהדות הוא השגחה פרטית?  איך אני יכולה לבחור אם הקב"ה יחליט מה עומד לקרות? (נשמע לי יותר כמו: אין לך ברירה!)

ואיך אני יכולה לבחור להיות מאושרת, גם כשלא הולך לי?

בחירה

אז, מהי הבחירה?

הבחירה היא החלטה כאשר מתמודדים עם שתי אפשרויות או יותר.

אבל איך יש לנו בחירה אם הקב"ה מחליט הכל??

אני רוצה לצטט את הרב פרימן במאמרו: רצון חופשי ביהדות:

"…מה שאנחנו יכולים לבחור הוא, האם לציית לרצון הבורא, להתעלם ממנו – או אפילו ללכת מעבר לרצונו. כשעושים כך,אנו יכולים לבחור את התפקיד שלנו בתוך הסיפור – אם דברים טובים קורים

בזכותנו, או בלעדינו.

אנחנו יכולים להחליט עד כמה עמוק יהיה הסיפור שלנו, ולאיזה גבהים זה יגיע- דרך מעשים טובים, תפילה, ועל ידי הפיכת חיינו לטובה…"

אז, אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהקב"ה עושה אבל אנחנו בעצם בוחרים מה יהיה התפקיד שלנו בכל הסיפור.

את ראית אז זה אשמתך!

דרך נוספת להסתכל על זה זה לדמיין, שאת נוהגת במכונית.

את נוהגת במעלה כביש תלול ואת מגיעה לפסגה. את מרגישה צורך לקחת הפסקה ואת חונה במקום בטוח בצד הכביש. מלמעלה ניתן לראות את כל התנועה למטה.

יש שביל אחד, מלא בטוויסטים ופניות, מאד מפותל, ואף אחד לא יכול לראות מכוניות מהכיוון הנגדי

עד שהן נמצאות במרחק ממש קטן אחד מהשני.

את צופה מלמעלה להנאתך ופתאום, את רואה שיש שתי מכוניות שנוסעות במהירות מטורפת, ועם בהלה, את מבינה שהן עומדות להתנגש זו בזו!  את מתחילה לצרוח בהיסטריה, אבל הם לא שומעים אותך.

את מרימה את הפלאפון אבל אין שום קליטה. ובאימה גוברת, אתה רואה את המכוניות טסות לכיוון אחד של השני, וכשהן ממש קרובות זו לזו, הנהגים רואים אחד את השני, מנסים להאט, אבל זה מאוחר מדי. הם מתנגשים.

עכשיו, בואי נחשוב רגע על הסיפור הזה. (מממ😊)

מה אם, הייתי אומרת לך, שזו אשמתך שהם התנגשו.

זאת אומרת: את ידעת שזה עומד לקרות. אז, את גרמת לזה לקרות!

היית אומרת לי, זה מגוחך! ראיתי כי הייתי מעליהם, ולכן יכולתי לראות מה שקורה למטה! הם בחרו לנסוע במהירות מטורפת!

רואות את הדומה פה?

הקב"ה יודע מה יקרה. כי הוא הקב"ה. והוא יכול לראות הכל.

אבל האם זה אומר שאין לך את הבחירה החופשית ליפול ולהיכנע? או לעשות טוב? להתגבר על מכשולים?

לא. יש לך.

עכשיו, כמובן, המשל לא בדיוק אותו דבר כמו הנמשל. כי הקב"ה לא רק הולך לשבת ולראות, אלא הוא גם מחליט מה יהיה.

אבל בחזרה לבחירה שלנו. יש לנו ברירה.

זה לא אומר שיש לנו שליטה. הקב"ה יחליט. אבל בהחלט יש לנו ברירה.

וכשאני מדברת על בחירה, אני רוצה לדבר על היבט נוסף של בחירה.

לבחור בחיים

בחיים אנחנו עוברות דברים רבים. החיים לעולם לא יהיו מושלמים. תמיד יהיה עוד מבחן, קושי, כאב.

ככה זה!

והדבר הכי מעצבן הוא כשאנשים אומרים, "אתה בוחר איך להסתכל על זה". "הכל זה עניין של הסתכלות".

הלוווו! זה מאוד קשה! אני רוצה חיים טובים!

אני רוצה להיות תמיד בריאה, לא ליפול לתוך שלולית, תמיד להרגיש בטוחה, בלי חששות או חרדות.

וכמובן, אני רוצה להיות עשירה…;-)

אבל החיים קשים. ולמרות כל מה שמישהו אמר לך, זה לעולם לא יהיה מושלם.

תמיד יהיה את האתגר הבא. ואת תבחרי איך לעבור את הקשיים וכאב.

עם מרירות על העולם הלא פייר הזה, או עם הרצון להילחם לקום ולנסות שוב גם כאשר אתה נכשל.

לראות את היופי.

אני בוחרת לא להיכנע לחולשות שלי!

אני בוחרת לקום ולעבוד כי זה מה שיעשה אותי מאושרת!

אני בוחרת! לחייך לילדים שלי, כשאני רוצה לצעוק עליהם!

אני בוחרת! לקבל עזרה בעת לחימה בהתמכרות!

אני בוחרת.

אני בוחרת להיות שמחה.אני בוחרת לחייך במסע הזה ולזכור שזה מה שעושה אותי למי שאני, זה מעצב אותי ובונה אותי. וגם כשכאבי גדילה גורמים לי לבכות, אני בוחרת לקום ולהילחם.

אני בוחרת ליהנות מהמסע כי זה לא מסתיים ביום אחד. זה מאבק שיהיה כל חיי.

כן. נפלתי וגם אפול עוד הרבה פעמים. אבל אני קמה שוב.

בחירה נשית

בתור נשים, יש לנו יכולות ייחודיות..

ואנחנו צריכות לקחת את המתנות האלה כאחריות.

אז בפעם הבאה שאת רוצה לצעוק על חברה בעבודה או עובד שאיחר, תחשבי על העובדה שאישה יכולה ליצור, לבנות, ולעשות את העולם מקום יפה. אבל היא יכולה גם להרוס.

היא יכולה להרוס ביטחון עצמי של מישהו ברגע, היא יכולה להרוס את היופי עם זלזול.

יש לנו כוח! אז, בואי, לקראת השנה החדשה, תבחרי להשתמש בזה.

תבחרי להשתמש בנשיות שבך, ביופי שלך ובאינטליגנציה הרגשית שהעניק לך אלוקים,

לבנות את החיים, להיות מאושרת לאורך המסע הזה, ולהפוך את העולם למקום יפה יותר.

יש לך הזדמנות חדשה לבחור.

איך יראה השנה הזאת? לאן תגיעי? איך תסתכלי על כל דבר? מה תשפרי?

את בוחרת.

אני אשמח לשמוע שאלות, תגובות, וספרי לי איך את לוקחת בחירה לשלב הבא. במערכות יחסים שלך, בהסתכלות, ובהחלטות לשנה החדשה.

איטא וולמן הינה יוצרת, שחקנית, זמרת ומנחת קבוצות. היא מעבירה סדנאות להעצמה נשית דרך חסידות, דרמה ומוסיקה במגוון נושאים ולכל סוגי קבוצות נשים ונערות. הסדנאות מתאימות לימי גיבוש, ימי עיון, סמינריוניות, מכללות, תיכונים, ועוד. היא גם כותבת ומלחינה מוזיקה וכעת בשלבי בניית מופע אישי ויצירת קליפ מוזיקה חדש.

להזמנת סדנא, מופע או יצירת קשר: 05445831112 או במייל: [email protected]

אנו בעיצומה של התחלת שנה חדשה- תש"פ. תקיעות השופר כבר מהדהות באוזנינו חודש ימים.  כשחושבים על זה, כמה טוב שיש חג שאומר לנו: הלו, כל סוף הוא התחלה של משהו חדש. תסתכלו אחורה, למדו מטעויות העבר, פתחו דף חדש, דרך חדשה, כי תמיד יש הזדמנות נוספת לבחור בדרך אחרת.  קדימה תתקדמו.

בניגוד לשנה הלועזית שניפתחת לה בזיקוקי דינור ושתיה לשוכרה, אצלנו היא נפתחת ביראה גדולה מפני הדין. הקב"ה לא ישר מנחית עלינו גזרות. במשך חודש שלם הוא נותן לנו אפשרות להשיג עו"ד טוב, להתכונן לקראת המשפט (חודש אלול שממש כבר בסיומו).

ממש כמו במציאות. הרי לא ייעלה על הדעת שבן אדם יזומן למשפט רק באותו יום. מזמנים אותו מס' שבועות לפני, ואפילו חודשים. בתקופה זו הוא צריך להתכונן לקראת גורלו, וגם כאן, המשפט לא באמת מסתיים ביום אחד. השופט שומע את הצדדים, ומזמן שוב במועד אחר. גם ביהדות זה כך. האמנם ראש השנה נחשב יום הדין, אבל בורא עולם חס עלינו, ואומר אוקיי שמעתי את הקטגור והסנגור, עכשיו צא ולמד איך אפשר לתקן, לשנות, להטות את המשפט לטובתך, ולשם כך יש עשרת ימי תשובה המסתיימים ביום הקדוש- יום כיפור.

אז בואו השנה ננסה לעשות זאת אחרת. לקחת יותר אחריות על עצמנו, על ההחלטות שלנו, להפסיק כל הזמן להיות קורבן ולהאשים אחרים. השנה מתקדמים.
השבוע זוהי שבת ניצבים . בדר"כ הפרשה הזו מחוברת עם "וילך". שני הפכים גמורים. ניצב- תקוע במקומו, וילך- מתקדם. מלאכים נקראים עומדים, כי הם אינם יכולים להתקדם בסולם הרוחני, אך בן אדם נקרא הולך, וכל צד ושעל שלו מקרבים אותו עוד יותר לקראת המטרה שלו.
קבלו החלטה. אנו מתקדמות עוד צעד לעבר המטרה, החלום, היעד. אל תהיו ניצבות במקום.

כשאתן נתקלות במבוי סתום, חזרו אחורה, ונסו לבחור במסלול אחר. כל עוד היעד הוא בראש, אתן תגיעו אליו. זה עניין של זמן.
רדו אל המגרש, היו שחקניות. להיות צופה או פרשן לא מקדמים אותנו לאף מקום. אפשר לצאת ממצבים  כאלה או אחרים. הכל עניין של החלטה.
לפעמים הדרך היא דרך חתחתים, אבל סוף המסלול, זה העיקר. אז,להתראות לך תשע"ט. שלום וברכה תש"פ. מקדמת אותך בברכה.
מאחלת לכולנו שנה של הזדמנויות חדשות, הגשמת משאלות, חלומות, יעדים. שימו אותם תמיד מול העיניים.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
רויטל מרקוספלד,
מאמנת ויועצת לכלכלת משפחה
ליווי אישי כלכלי, סדנאות והרצאות
054-4562647

״אין מה להשוות, זה משהו אחר לגמרי…״ אומרת דיצה ורואים עליה שהיא עדיין ספוגה בחומרים החזקים ששאפה לקרבה בטיסה לרבי בשבוע של י"א עד ח״י אלול, שהוא גם השבוע שבין טראומת ״ספטמבר אילאוון״ (11/9) ל-18 בו (למניינם). היינו קבוצה של ארבעים ושניים נוסעים מחוברים מאוד לארץ הזאת ולתמורות הדתיות והחברתיות שחלות בה, מעין מיקרוקוסמוס של עם ישראל, בהובלת הרב נדב כהן, מנהל הקבוצה זו השנה השלישית.

דיצה מסבירה לי למה המסע לאומן שונה בתכלית מהמסע לרבי ב-770. ״תראי״ היא אומרת ומצביעה על הגאדג'ט שרכשה לילדיה, ״באומן אני יושבת מבוקר עד ערב שקועה בתפילות, בקשות ובכי. וכאן, באמריקה, אני כל הזמן במרוץ להספיק, ורק חושבת מה אני מפסידה. כל בוקר אני מתלבטת מה להספיק קודם, אם ללכת לקריאת התורה ב-770 או לרוץ להסעה לקבר של הרבנית חנה או חיה מושקא? זאת מספרת שהייתה בג׳רזי מול האאוטלט הגדול, השנייה בתערוכה היהודית בברוקלין, השלישית במה שנותר ממגדלי התאומים. אין רגע דל…"

״ומה בסוף?״ אני שואלת סקרנית. ״חווית רוחניות? התחברת? היו אורות?״ אני שואלת בשפה השגורה בקבוצה שאני מלווה. ״מה נראה לך?״ דיצה עונה ומוסיפה ״אפילו הרבה יותר״. ובמחשבה שנייה, הרי זה בדיוק מה שלמדנו בשיעורי תניא שהרב נדב כהן הצליח להנגיש לכל אחת מאיתנו ועימם פתחנו את הבוקר השבוע. החיבור של הגשמי והרוחני באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מרים אותי גבוה יותר ומגלה את האית״ן (ראשי תיבות – אני יודעת תעצומות נפשך). הידיעה שאני במאבק ומנצחת בכל רגע מחדש, מציבה אותי איתנה ויציבה ומקדמת אותי לשנה החדשה מול סערות העולם.

ודיצה מסכמת את הגילוי הפרטי שלה: ״כשאני מחוברת לצדיק אף אחד לא יכול עליי, אפילו כל טוב אמריקה קטן עליי…״

הפרשה שקוראים לפני ראש השנה היא פרשת ניצבים. "אתם נצבים… מחוטב עציך עד שואב מימך". ופירש רש"י: "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה… ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים".

וידוע פתגם רבינו הזקן ש"עציך" הוא מלשון עצה. האדם צריך "לחטוב" ולהסיח את ה"עצות" (המחשבות שבלב) ועליו "לשאוב" מתוכו ולבטל את התאוות לענייני גשמיות.

ואם נאמר, מילא, בשעה שעוסק האדם בתורה ובתפילה, אז ודאי שצריך להכניס ראשו ורובו בענייני הקדושה, וברור שאסור שיתערבו ח"ו מחשבות אחרות ותאוות הגוף, אבל בשעה שעוסק בענייני "מסחר", הכוללים אכילה ושתיה וכל ענייני הגוף, מי אמר שגם אז צריך לעקור את התאוות מלבו ולהסיח את המחשבות?

מלמדנו רש"י ש"באו כנענים" – סוחרים, ובכל זאת "נתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים". כלומר, גם בשעה שהוא "כנעני" ועוסק במסחר ובענייני הרשות שלו, צריך "לחטוב" מדעתו את המחשבות, ו"לשאוב" ולהוציא התאוות מלבו.

גם את, זכרי לדאוג למצב הגשמי והכלכלי שלך, וללמוד את השיחה של הרבי על העשירות (שיחת ניצבים-וילך בהתוועדויות תשמ"ג).

ובפתח השנה החדשה אאחל שתהיה לכולנו שנה שבה הגשמיות מחוברת לרוחניות, וברוחניות יש גם גשמיות בשפע.

שנה טובה ומתוקה, מלאת עסקאות כרימון. שנה שיתגשמו בה כל חמש הברכות הפותחות באות פ"א:

פורייה, פורחת ופורצת דרך כלכלית אישית וחברתית, עם המון פרגון ופעולות טובות ומקדמות!

ב"ה

הכל בראש!

תחילת שנה…

בחירות לכנסת…

ראש השנה בפתח…

התחלנו שנה חדשה, ונדרש מאתנו לעשות חשבון נפש על העבר, בלי להתעלם ממה שקרה ולצד זה בלי לחיות כ'עבריינים' – להיתקע ולהתייסר על מה שעבר עלינו, ולהתבונן באובייקטיביות במה עלינו להשתפר ולהציב מטרות ויעדים לשינוי עם הרבה אמונה שיש בנו הכוחות להשתנות – זוהי אהבה מתוקנת.

כאשר נכשיר את עצמינו להתבוננות פנימית שכזו, נהיה מסוגלים יותר לחנך את ילדינו באותה מידה.

אז בפעם הבאה שאתם מגלים חיסרון והנהגה לא מתוקנת אצל ילידיכם, אם זה בקושי להתפלל,

התפרצויות זעם, אמירת דברים לא אמיתיים, חוסר ארגון וסדר, חוסר קבלת עול וכו', בדקו את עצמיכם: האם אני מתייחס לחיסרון ילדי בסלחנות, בכעס או שמא כאתגר בקור רוח?

מה משפיע על התגובות שלנו?

אם נהייה כנים, לא תמיד קל להגיב ולהתייחס לסיטואציות לא נעימות, בצורה בריאה ונכונה. אך אם נפתח מודעות ונבין מה משפיע על התגובות שלנו, נוכל לשלוט בהם במקרים השונים.

כאשר אנו רואים מצב כלשהו נשים לב אלו מחשבות עולות לנו באותו רגע על אותו אירוע, למעשה זוהי הפרשנות שלנו על המציאות. יכול להיות על מקרה אחד ,כמה פרשנויות.

המחשבה והפרשנות על אותו מקרה, היא זאת שתוליד את הרגש המסוים ותשפיע על התגובה

דוגמא אקטולאית לזמננו:

אמא אשר נפרדת מביתה בבוקר בגן והילדה בוכה בכי תמרורים, אפשר לחשוב על כך שאולי לילדה לא טוב בגן, או שהיא מרגישה בודדה, רגישה מדי, או שהאמא לא מחבקת מספיק וכדומה, מחשבות אלו פוגעות בדימוי ובביטחון העצמי של האמא והילדה, כתוצאה מזה האמא יכולה לחוש דאגה, בהלה, נחיתות.. ומאידך גיסא, ניתן לחשוב אחרת, שהילדה כל כך מחוברת לאמה ואוהבת להיות בקירבתה שקשה לה להיפרד ממנה או שהילדה עדיין בתקופת הסתגלות אחרי חופשת החגים ודווקא ממחשבות מסוג כזה האמא יכולה לחוש תחושות של ביטחון ורגיעה, ותהייה מספיק חזקה להגיב נכון לסיטואציה הזאת.

מכאן שהמשבות הם המורה דרך בחיים שלנו, והם אלו שיעוררו את הרגשות שלנו וישפיעו על ההתנהגויות שלנו.

לעיתים קשה לנו לעשות ביקורת עצמית ללא נגיעות אישיות ובאובייקטיביות ולכן מומלץ להתייעץ עם רב או אדם מומחה בעניין. (כבקשת הרבי "עשה לך רב)

ובעבודה עצמית שלנו, שה' כה חובב אותה, ה' מוכרח כביכול לחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה למען נוכל לעובדו בלבב שלם.

הכותבת חיה גילר, מנחת הורים לפי משנת חב"ד בוגרת מרכז ינר

להרצאות מרתקות, סדנאות וייעוץ אישי: 054-9404776

למה "ראש" השנה? יום מפחיד או יום נעלה? מה המקום שלי בכל הסיפור הזה?

הנה כמה נקודות חשובות ליום הנעלה: ראש השנה

"ראש" השנה

מה זה ראש? הטופ. הכי גבוה. המכוון. היודע והמבין.

מכירה את זה שאת פשוט זורמת? לא ממש חושבת על מה שאת עושה?

ביום זה כדאי לחשוב: לאן הראש שלי מכוון? לאן אני רוצה להגיע? אני מכוונת בכלל כשאני מקיימת מצוות? אני חושבת על המשמעות שלי כיהודייה?על המטרה שלי בעולם הזה? אני מכוונת במילים שאני אומרת?

זכרי. צעדים קטנים. תעשי דבר קטן שאת מראה להקב"ה שאת מכוונת. אני לא רק באקראי נמצאת פה ועושה דברים כי נולדתי לעם הזה, משפחה כזאת או קהילה כזאת.

אני פה, כי אני רוצה. ולמעשים שלי יש משמעות.

למה חוגגים ביום שישי לבריאה?

יום הראשון לבריאה. היום שבו הכל התחיל. הקב"ה התחיל בריאה נפלאה מלאה בטבע מרהיב, חיות מעניינות, כוכבים, שמים, וארץ….

אז למה חוגגים ראש השנה ביום השישי לבריאה??

כי זה היום שהאדם נברא.

וכל העולם וכל הבריאה, נוצרו אך ורק בשביל האדם.

אנחנו המטרה.

לפעמים אנחנו שוכחות ושמות חשיבות לדברים, חפצים, או חוקם, יותר מאשר אנשים. לצערנו אנחנו לפעמים מקיימות מצוות ודורכות על יהודים יקרים בדרך.

יהדות היא לא דת. אם לא תעשי ככה, תלכי לגיהנום! את חייבת לעשות את זה! חוקים וזהו. יהדות זה הרבה יותר מעבר. זה הנשמה שלנו. המהות שלנו. הקב"ה ברא את התורה ואת כל החוקים שבה בשביל היהודי. שהוא יקיים אותה.

התורה והעולם קיימים פה בשביל עמ"י. בכדי שאנחנו נעבוד את הקב"ה. אז איפה נשים את החשיבות? בדקדוק ההלכה והמצוות שלי בלי שימת דגש על יהודי אחר?

או באהבת ישראל? בנתינת התורה ליהודי אחר באהבה? בדרך ארץ?

אנחנו המטרה. ראש השנה הוא היום שאני נוצרתי. היהודי. בשביל לשמש את קוני.

הסתכלי מסביבך על כל אלו שבאו גם להתפלל. כל אלו הכי חשובות בעיני הקב"ה. בואי נראה לו שגם לנו חשוב.

בואי נראה לו שאנחנו יודעות מה הכי חשוב, מי הכי חשוב ולא שוכחות את העיקר…

לא יום הולדת- לידה

יום הנישואין. יום הולדת. למה שלא נקרא לראש השנה גם ככה?  "יום הבריאה"?

והנה התשובה. ראש השנה זה לא חגיגה של משהו שקרה לפני 5780 שנה. זה השנה. או שהעולם נולד מחדש… או שלא…

הקב"ה יכול להחליט שלא מתאים לו השנה. די חלאס.  העולם הזה כבר משעמם. או מסובך. או לא מעניין.

אבל הוא כל שנה מחדש מחליט להחיות את העולם שוב. איזה זכות!

כל שנה מחדש העולם נולד. נדלק, מתחיל מחדש.

בתקיעת שופר אנחנו אומרים לה': הי! כדאי לך להמשיך! תראה איזה נחת יהיה לך! אנחנו רוצים אותך!

מפחיד או רציני?חידוש הבעל שם טוב

לפני הבעש"ט תמיד היה פחד בחודש אלול ובראש השנה.

אני חטאתי, אני רשע. זה יום דין ושופטים אותי, אוי לי!

הבעש"ט הראה שלמרות שיום זה הינו יום רציני, הוא לא צריך להיות יום של פחד.

כל שנה מחדש בליל ראש השנה, העולם נכנס לקומה. מי אמר שיהיה עולם שוב?

ולכן אנחנו תוקעים בשופר. זה לא מנגינה יפה או חרוזים אומנתיים. זה הצעקה הכי בסיסית וקרוע שאומרת: "תסתכל עלי! אני פה, הילדה שלך, כמו שרצית שיהיה בעולם ואני עושה את עבודתי!" והקב"ה אומר, "ואו, איזה עולם יפה בניתי! יאללה בוא נשחק השנה שוב!"

התפקיד שלנו- אז מה תכל'ס

היי מכוונת. אל תזרמי עם מה שקורה סביבך. קחי מצווה אחת וכווני בה. היי שם עד הסוף.
הסתכלי מה את יכולה לעשות או לתת ליהודי אחר. זכרי שכל יהודי הוא כ"כ יקר בעיני הקב"ה. בואי נשים דגש על העיקר ולא על הטפל. בואי נקיים מצוות בצורה שהוא רוצה.
זכרי שהקב"ה רוצה לשמוע אותך. הוא מחכה לך. כמו בת יחידה. אהובה. מחכה רק שתדברי. ותראי לו שאת רוצה אותו. בראש השנה הזה דברי איתו. כמה שאת יכולה. מתי שאת יכולה.

תכתבי ותחתמי לשנה טובה ומתוקה!

איטא וולמן הינה יוצרת, שחקנית, זמרת ומנחת קבוצות. היא מעבירה סדנאות להעצמה נשית דרך חסידות, דרמה ומוסיקה במגוון נושאים ולכל סוגי קבוצות נשים ונערות. הסדנאות מתאימות לימי גיבוש, ימי עיון, סמינריוניות, מכללות, תיכונים, ועוד. היא גם כותבת ומלחינה מוזיקה וכעת בשלבי בניית מופע אישי ויצירת קליפ מוזיקה חדש.

להזמנת סדנא, מופע או יצירת קשר: 05445831112 או במייל: [email protected]

השמש הקיצית זורחת מעל, הסככה מכסה את המים הרדודים, הבנות קופצות מעל, מתחת, וקולותיהן הצוהלות נשמעות למרחוק. ברוכים הבאים לבריכה הציבורית! סבתא אחת שכל השנה עושה התעמלות בבריכה טיפולית הגיעה לבריכה הציבורית, מחמת 'בין הזמנים' התקף גם בבריכה הטיפולית הפרטית.

'הנה המבחן שלך', אני מעירה לעצמי. 'בואו נראה כמה את באמת נחמדה… קיבלת עכשיו מכה בגב מהרגל של מישהי ומרפק של מישהי אחרת בעין, ומי אשמה??? אף אחת. כי זה מקום ציבורי וכולן רוצות ליהנות, להשתחרר, לזוז בתוך המים המזמינים. ומי יכולה בכלל להבחין בגוף שצץ פתאום משמאל או מימין?'…

אז הסבתא מודה להשם על האפשרות להיות שם, וממשיכה באומץ לפלס לה דרך למקום יותר פנוי כדי לעשות את התרגילים שלה.

•

לבנות את הבנים!

תיאוריות ישנן הרבה, אולם המציאות מעמידה אותנו במבחנים שונים ומשונים, ודווקא בהפתעה. החיים דינמיים. לכל אדם התנהגויות המאפיינות אותו תמיד. אבל אפשר לקחת את זה שלב אחד קדימה, ולנצל התנהגויות או תכונות על מנת לבנות את ההערכה העצמית של האדם ולהראות לו שעל ידי כך הוא תורם למשפחה ולסביבה. ילדה למשל, שאוהבת משחקי חברה יכולה להכין משחקים למפגש משפחתי, ומי שהתברך בכישרון מוזיקלי יכול לנגן וכו'. כשעובדים על זה ביחד, אז התוצאה חשובה ויקרה לכולם, ומאחדת. כך גם ילדים שגדלו והתחתנו יכולים לתרום את יחודיותם למשפחה המורחבת. המשנה אומרת "אל תקרי בניך אלא בוניך". אולי נלמד מכאן שכל עשייה בונה של ילדנו יש לעודד, ובזכות זה נגיע ל"יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך".

ובכן, יש מכלול משפחתי של זוגות צעירים, ילדים שעדיין לא נשואים, וכל אחד עם אופיו המיוחד, והשאיפה היא ליצור חוויה חיובית לכולם. אז מה עושים?

כלום.

כי בעצם זאת לא בעיה. זאת אומרת, כפי שכתוב בתניא קדישא – "אב אחד לכולנה". כל הנשמות, במקור, הן גוש אחד. אין הבדל, אין הפרדה. כמו שהאור בפריזמה מתפצל למאות גוונים (וכולם יפים ומרהיבים), אבל הכל אותו אור; כך כל ההבדלים הם חיצוניים ביותר, וכולנו נמצאים בתהליך. כולנו פה על מנת לעבוד על עצמנו ולקיים את שליחותנו בעולם הזה. אז בדרך, נופלים פה וקמים שם, בוחנים בחינה אחרת של הבריאה המרהיבה והמשוכללת של הקב"ה.

אבל בשביל שנצליח לאמץ את הגישה הזו באמת, לא מספיק לא למחות על השוני, אלא לחפש בנרות את היפה והמשותף. בכל מקום בתורה או בתנ"ך, כשמוזכר מעשה פחות מיפה של יהודי או יהודייה, הרבי מה"מ מציין את הנקודה החיובית. פרשה יכולה להקרא על שם קורח, כי שאיפותיו הגבוהות היו בכיוון הקדושה, אל הכהונה הוא השתוקק. מרים בת בילגה, שקשה לחזור ולספר על חילול הקודש שהתבצע על ידה, עשתה זאת מחמת צערה האמיתי על גלותם, סבלם והשפלתם של היהודים בתקופתה, וכן הלאה… הרבי לוחץ יד לכל אדם ומכוון אותו למקום שהוא, בהווי האישי שלו, יכול להשפיע בענין תורה ומצוות, שבע מצוות בני נח, או גמילות חסדים… מהמקום שהוא נמצא בו כרגע.

אם התרגלנו לחפש את נקודות החוזק של ילדינו, אז גם כשהם יתחתנו, ואפילו במצב שיש שוני בין האחים, תהיה אחדות במשפחה, כיון שהילד הצטייד בהערכה עצמית. כשאנחנו מעריכים את עצמנו בצורה בריאה, אין צורך להשפיל את הזולת, כיוון שאנחנו נמצאים במקום מספיק גבוה.

ואם ישאלו מה קורה במצב שהעבר היה פחות מאידיאלי? כולנו טועים. נופלים וקמים. איך שאני מרגישה בהווה משפיע על הסובבים אותי, ויש לזה כוח לפעול שינוי. נאהב את עצמנו בצורה אמתית ובריאה. יש כאלו שזכו לחינוך יותר מוצלח בתחום הזה, או שיש להם יותר כלים באופי, ויש פחות. בן אדם שמרגיש נוח בנעליים של עצמו, משרה סביבו אווירה טובה. ואם נוח לי עם עצמי, אז לא נורא אם השני מתנהג לא בדיוק לפי המתכון שלי.

תכל'ס, מה עושים?

אז מה עושים למעשה, על מנת ליצור אחדות ושמחה בקרב המשפחה?

ר' זוסיא מאניפולי פעם היה חולה מאוד, וביקש שיקיימו במחיצתו סעודת רעים. כתוב בתהילים, כך הסביר, "סעדני ואושעה". כשסועדים באחוה וקירוב לבבות, זה פועל ישועות. אין הכוונה שהאוכל הוא מעל הכל… אלא שהוא כלי לאחד, במישור הגשמי והפשוט, "לחם לבב אנוש יסעד".

יעקב אבינו פעל על שלושה מישורים: תפילה, דורון והכנה למלחמה. תפילה מומלצת בכל מצב, ואין לשער את גודל ההשפעה שלה. דורון זה כל מה שבאפשרותנו להעניק למשפחה שיכול ליצור אווירה טובה, כגון לשמח את הסובבים בדברים הפשוטים שהם אוהבים, ולהאיר להם את הנקודות המוארות שלהם. מלחמה – זוהי המלחמה עם עצמנו להמשיך ולחפש את הטוב בעצמנו ובכל הסביבה.

במכתב של הרבי מלך המשיח, מא' אלול תשכ"ו, כתוב "ולמותר לציין שתוספת בענייני יהדות, תורה ומצוות, מביאה תוספת של ברכות מהשם יתברך, ובעניינים של טוב וקדושה, הרי כמה שטובים בזה, ניתן תמיד להוסיף, כיון שזה קשור להשם יתברך שהוא אין סופי…" מכאן שהחלטות טובות (אפילו קטנות ביותר) ממשיכות ברכה במה שאנחנו צריכות.

"והשם יתברך שמשגיח על כל אחד ודואג לו לכל המצטרך לו, יברך אותך בכל המצטרך לך, ויתן לך כתיבה וחתימה טובה".

עם משיח עכשיו!