היום!!

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

כדאי להגיע, לחזק ולהתחזק!!

‏להצטרפות לקהילה שלי ב-WhatsApp:‏ https://chat.whatsapp.com/IqqzpvaZRid0LUyEttgkMr?mode=ems_wa_c

בימים האלו, כשכולנו מחפשות עוגן, כוח ונשימה עמוקה,

אנחנו מזמינות אותך לזמן איכות של חיבור,

העצמה ואנרגיה יהודית חסידית במיטבה.

מחר, יום חמישי, אנחנו מתאחדות לזום מיוחד

שכולו מוקדש לחיזוק הכוח הנשי שלנו –

ברוח החסידות ולאור דבריו המעוררים של הרבי מליובאוויטש.

מה מחכה לנו במפגש?

חיבור גוף ונפש: תנועה ונשימות שיעזרו לנו לשחרר ולהתמלא.

כוח התפילה: התעלות משותפת לישועת עם ישראל.

אנרגיה חסידית: דברי תורה וחיזוק מפי מרצים ואורחים מיוחדים.

בתכנית: "על הניסים, על הישועות ועל ההודיה"

נארח את:

הרב שניאור אשכנזי

רחל רוזנטל

יפעת זינגר

רחל נוטיק

הזום בהנחיית מירי שניאורסון.

מתי זה קורה?

מחר, יום חמישי בשעה 17:00 בדיוק

איך מצטרפים?

כניסה ישירה לזום

הקישי קוד 770

אתגר מליון תודות לגאולה יוצא לדרך בואי להגיד תודה!

בציפייה לבשורות טובות

באהבה,

מירי שניאורסון – נפלאו"ת.

שמי דבורה בכר, אימא לחמישה ועוסקת בחינוך. בחנוכה האחרון זכינו לנסוע לרבי, כל המשפחה. המסע המשפחתי הזה הוא בעצם גם מסע אישי, שמתחיל עוד הרבה קודם.

במר–חשוון השנה קיבלנו סכום כסף די גדול באופן לא צפוי, ובעלי התייעץ איתי מה נעשה בו. מייד הצעתי: "בא ניסע כולם לרבי". הוא לא בזבז זמן, ולמחרת כבר הזמין לכולנו כרטיסי טיסה.

עמד לפנינו חודש של התארגנות, שכלל כמובן התייעצות עם כל החברות שאי פעם טסו לרבי עם ילדים ואיסוף טיפים מכל הסוגים. המסר ששמעתי היה פחות או יותר אחיד: "את טסה בשביל הילדים, לא יהיה לך זמן לעצמך, אל תצפי".

אני מתארגנת, עורכת מבצע הכנה עם הילדים בבית, מכינה תעסוקה מגוונת למסע – יצירות ומשחקים, אורזת ציוד אישי וכל דבר אפשרי כדי לתת לילדים חוויה טובה ונעימה שתחבר אותם לרבי.

סוגרת מעגל

התרגשתי מאוד. הרגשתי שהטיסה הקרובה היא סגירת מעגל לטיסות הקודמות שלי. פעמיים הגעתי לרבי בסערת רגשות, בתהייה, בבקשה, והפעם אני מגיעה לרבי כדי לומר תודה – תודה על המשפחה שלי, על הילדים, על הזכות.

נזכרתי בטיסה האחרונה שלי לרבי בתור רווקה. גם היא הייתה בחנוכה. באותם ימים כבר נפגשתי עם בעלי. התלבטתי והתפללתי לה' שיכוון אותי, ביקשתי ברכות מהרבי בכל רגע. לטוס שוב לחנוכה, והפעם עם כל המשפחה, זה מרגש ממש!

גם הפעם האחרונה שטסנו יחד, בעלי ואני, לפני כשנתיים וחצי, הייתה סוערת. עברתי אז תקופה קשה מאוד בבית הספר שבו עבדתי. חוויתי קושי גדול ברמה האישית, והוא השפיע עליי גם בבית ובזוגיות. במשך שנים השקעתי את כל הכוחות בעבודת החינוך בבית הספר, וקצת הזנחתי את תפקידיי בבית, וכעת קיבלתי סטירה מצלצלת מה"חוץ" והתקשיתי להתמודד איתה.

באותו זמן, בהשגחה פרטית, בעלי קיבל ויזה לארצות־הברית אחרי 9(!) שנות סירוב, והחלטנו לטוס לרבי רק שנינו, לקחת פסק זמן לעצמנו. מטבע הדברים גם הנסיעה הזאת הייתה סוערת מאוד ומלווה בהרבה בכי ותפילות.

השליחות בבית קודמת

באותה הזדמנות זכיתי לסיוע מהרבי, ופגשתי שם את מי שנהייתה המשפיעה שלי. היא עזרה לי להבין נקודה מהותית ששינתה את המבט שלי על החיים, וגם על הנסיעה המשפחתית לרבי שעליה אני רוצה לספר:

אצל אישה המטרה הראשונה והעיקרית היא הבית. אני צריכה להשקיע את המרץ ואת הכוחות בביתי הפרטי, עוד לפני הכול. רק לאחר מכן מגיעה השליחות בחוץ – שליחות חינוכית או כל שליחות אחרת.

התובנה הזאת עשתה לי סדר בראש, ועזרה לי להבין את הדינמיקה השגויה שנוצרה בביתי. אחת העצות שמלוות אותי מאז היא להאזין – להקשיב, בלי לענות. להבין מה הרגש שמתחבא מאחורי המילים שנאמרות. הכלי הזה סייע לי להפוך את התקשורת בבית לאפקטיבית, מדויקת ונכונה.

באותה שנה המשיך הרבי ללוות אותי יד ביד ביישום התובנה הזאת: תקופה קצרה אחרי שחזרנו לארץ ישראל נכנסתי לשמירת היריון ארוכה שהחזירה אותי לבית במלוא מובן המילה.

מובן שאחרי טיסות סוערות ומשמעותיות כאלה לרבי, התרגשתי מההזדמנות לחזור לרבי שוב כדי לומר תודה על ההתקדמות האישית והמשפחתית שלנו, להביא את הילדים ולחבר גם אותם.

נחיתה קשה

התארגנו ויצאנו לדרך חמושים בטיפים ומלאים ציפיות ותקוות.

הקשיים לא איחרו להגיע. הטיסה הייתה רצופת טלטולים וכיסי אוויר, ובסופה, בנחיתה, אחת הבנות שלי, שישבה לידי, חוותה התקף של כאבי בטן מלווה בחרדה ואיבוד הכרה קצר. בדיוק אז בעלי דיווח לי ששלושה ילדים מקיאים עליו זה אחר זה, ובהם התינוק בן השנה. הדיילים נלחצו וכעסו כשניסיתי להתרומם שוב ושוב או לבקש עזרה בזמן שאמורים לשבת חגורים…

גם כאשר הנחיתה הסתיימה בשעה טובה – נשארנו במטוס עוד כשעה, עד שחובר שרוול היציאה. אם חשבנו שהסיוט מאחורינו, עוד חיכו לנו שעתיים של המתנה בתור הארוך בשדה התעופה, כשהילדים שוכבים על הרצפה 'שפוכים', ואיש מהפקידים ומהסדרנים אינו מראה נכונות לקדם אותנו מעט.

סוף־סוף המזוודות בידיים, והקור העצום בחוץ מקבל אותנו בחיבוק קפוא שלא היינו מוכנים אליו בשום אופן. ריצה למונית, נסיעה ישירות לדירה שבה נתארח. קיווינו שהביטוש נגמר.

חמישה ילדים חולים

הילדים צנחו למיטות באפיסת כוחות ושקעו בשינה טרופה. הם היו חלשים ומותשים מכל המסע, והקור היה בלתי אפשרי. במהלך הלילה הם החלו לקדוח מחום, המדחום הראה 41 מעלות. התברר שהביטוש האמיתי עוד לפניי…

עד הבוקר כל חמשת הילדים היו עם חום גבוה, כאבים בכל מקום אפשרי בגוף וחולשה כללית. טיפות ההומאופתיה שבהן אני משתמשת לחיזוק לא הועילו, ולא היה אפשר לצאת עם הילדים מהבית, בטח לא בטמפרטורות הנמוכות שהיו אז, הרבה מתחת לאפס… שינוי של 180 מעלות בתוכניות.

אני עוברת בין הילדים – עיסוי לראשון, חיבוק לשני, לנדנד את החמישי בעגלה… רצה לקניות וחוזרת לבשל, מרק עוף שייתן אולי קצת כוח, טיפה אוכל שהלוואי שיסכימו להכניס לפה. שולחת את בעלי להדלקת חנוכייה, להתפלל, ונשארת בעצמי עם הילדים ללא הפסקה, סחוטה ומרוקנת באופן מוחלט.

בשביל זה הגענו לרבי? מישהו דמיין את ההזיה הזאת?!

התפקיד הגדול שלי

ביום השלישי אני תופסת את עצמי ברגע של היגיון ונזכרת בטיפ חכם נוסף: "את טסה עם הילדים, אבל אל תשכחי את עצמך!" סיכמתי עם בעלי שאצא בחמש בבוקר להטענה ב־770.

עזרת הנשים ריקה, שקט. אפילו להתפלל עדיין אי אפשר. אני יושבת מול הנרות המרצדים והדועכים אט־אט בחנוכייה המפוארת, וכל הרגשות שלי מתנקזים לבכי אחד גדול. הייתכן שהגענו הנה רק כדי לטפל בילדים חולים, שאפילו אינם זוכים לדרוך ב־770? היה לי קשה. פתחתי אגרות קודש וביקשתי מהרבי: "תן לי סימן, תן לי כוח, כלי להכיל את זה".

אינני יודעת במה עוד עסק המכתב שקיבלתי. התמקדתי בכמה שורות, קראתי אותן שוב ושוב – תפקידה של אימא יהודייה הוא הטיפול הגשמי בילדיה. ההתמסרות שלה לתפקידה יקרה לקדוש ברוך הוא אפילו יותר מקיום מצוות!

באותו רגע הרגשתי שהכול מתחבר לי. התובנה שמלווה אותי זמן רב כל כך על התפקיד העיקרי שלי – קיבלה משמעות עמוקה נוספת.

קרובים למלך

חזרתי לילדים באווירה אחרת לגמרי.

על הבוקר מצאתי את עצמי מטגנת פנקייקים, שואלת את הילדים (שעדיין חולים) איזה אוכל הם מזמינים, מדליקה מוזיקה ורוקדת לעצמי בשמחה. הם נדהמו מהשינוי, ואני הסברתי במילים פשוטות – "זכינו! אנחנו פה, קרובים לרבי!" בעקבות השינוי אצלי כל הבית נתמלא אנרגיה חדשה. הילדים התנהגו אחרת, ואפילו הרגישו טוב יותר.

כך מדי בוקר יצאתי בחמש להיטען, וזה היה בשבילי האוויר לנשימה – כשעליתי על יצועי בלילה חשבתי על כך שעוד מעט יגיע הבוקר ואצא ל־770.

בכל יום הרמתי את עצמי וגייסתי את כל הכוחות בשביל הילדים, חשבתי על כל פרט, עשיתי באומץ את מה שאני מבינה ומרגישה שנכון בעבורם כעת, למרות הסיטואציה הלא פשוטה והלא ברורה. זה לא היה קל כלל, אבל בכל רגע מחדש בחרתי להיות האישה שהרבי מדבר עליה במכתב, לעשות את התפקיד האמיתי שלי, ובשמחה.

הדלקה אחרונה 

חלף שבוע עד שכולם החלימו. בשבע הדלקות נשארתי עם הילדים בבית, ואת ההדלקה האחרונה לא יכולתי להפסיד. יצאנו ל־770 אחרי מנת אקמול, הבנות עוד לא היו במיטבן – רבו, נדנדו המון לכל אורך ההדלקה, אבל נשארנו עד הסוף. לא יכולתי להפסיד את זה.

גם בשבוע שאחרי, כשכבר יצאנו עם הילדים ובאנו ל־770, היקרים שלי – חובבי השגרה, המוכר והאהוב – התקשו להסתגל להמוניות ולשינויים. שוב ושוב בחרתי להקשיב לצורך שלהם ולתת להם חוויה נעימה ומותאמת, גם אם היא לא בדיוק מה שחשבתי ותכננתי. גם אם היא מחוץ ל"בית חיינו" וכוללת משחק קופסה שהבאנו מהארץ.

ההשקעה הייתה גדולה מאוד, המון טיפים שיישמתי עד הפרטים הקטנים: תיקים אישיים חמודים עם קלמר קטן, יצירות אהובות, כריך מפנק כמו לטיול ושלל תעסוקות שדרשו ממני מאמץ וגמישות – כשמול העיניים שלי כל הזמן עומדת ההוראה של הרבי. זכרתי שזה התפקיד שלי כעת, בשביל זה אני כאן.

חוויה שכזו

חזרנו לארץ ישראל. אני חזרתי בעיקר עם האמונה והידיעה שהכול בהשגחה פרטית. שום פרט לא היה מקרי, לא נפלה כאן שום טעות. ידעתי שהילדים שלי קיבלו בדיוק את מה שהם היו צריכים לקבל, לפי הכלים שלהם, ובעבורי זה היה מדויק על אחת כמה וכמה.

זכיתי להתחבר לתפקיד העיקרי שלי, לחבר את הלב לעשייה בפקודת המוח. גם כשאנשים סביבי השתתפו בצערי בשל הטיסה הלא מוצלחת כביכול, ידעתי שחוויתי את הטיסה המדויקת ביותר, שחיברה אותי עם הרבי ועם עצמי באופן בלתי צפוי ומיוחד במינו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

אביבה מכבה את האור בחדר הילדים, שולחת עוד נשיקה אווירית אחת, מבטיחה להדליק את האור בפרוזדור, לבדוק שהדלת נעולה, לכתוב פתק למלמד, כבר אינה זוכרת על מה…

היא נכנסת לסלון, מביטה בו, נאנחת. הוא נראה בדיוק כמו שסלון במוצאי פורים אמור להיראות: שולחן ארוך, פתוח למקסימום האפשרי, עוד שולחן מתקפל, מפות מוכתמות, כתמי יין עם נגיעות סלטים על הרצפה, כיסאות מטיילים ועליהם חד־פעמי משומש או חלקי תחפושות, והעיקר, צלופנים מרשרשים בכל הצבעים, הגדלים והסלסולים…

בכל שנה אותו סיפור. רותי גיסתה מגיעה עם כל הקטנטנים שלה, נהנית מהסעודה ומהתעסוקה החינמית לילדים, וכשהם מתעייפים, היא מבקשת סוודר לקטן ובמבה וסנדוויצ'ים לארוחת ערב, ופשוט קמה והולכת. מעולם לא חלמה לקחת איתה שקית זבל, או לנסות לארגן קצת. "נראה לי שלקחת מפה את הילדים שלי זו העזרה הכי טובה…" בדיחה שהייתה חמודה בפעם הראשונה שנאמרה, לפני שבע שנים. היום היא כבר תפלה, מעיקה.

אבל גיסה היא גיסה. מותר לה רק לחייך, לצבוט לקטנה בלחי, להבטיח שהיא שמחה כל כך שהם באו!

היא מתמתחת לרגע, לוקחת הרבה אוויר, מביטה בשעון העגול.

תשע וחצי. אם תסתער עכשיו בשיא המרץ, תסיים לקראת אחת־עשרה, כולל המטבח. שווה להתחיל.

היא מתחילה עם השולחנות. מארגנת במהירות את הבלגן על זה המתקפל, לוקחת את המפה הלבנה שהפכה היום לצבעונית אל חדר הכביסה. כשהיא חוזרת, מצפה לה הפתעה. שניאור חזר מ"מבצעים" והתגייס מייד.

תמים מתוק שהוא.

בזמן שהוא כבר עסוק בקיפול השולחן, היא מתחילה לארגן את השולחן השני, מגלה שהניח עליו את כל מה שהביא איתו: עלונים, מגילות אסתר מודפסות ומהודקות בכמה מצבי צבירה, משלוחי מנות אישיים חצי מפורקים חצי אכולים, מגוון כובעים מצחיקים, רעשנים, טישו, שקיות נייר שומניות של אנג'ל ומגילת קלף. הכול מצטרף לשאריות המשתה שעוד המתינו שם, והחגיגה צבעונית ומרשימה.

היא בוחנת אותו, נאבק ברגלי שולחן הפלסטיק, נאנחת. היא הייתה מסיימת את זה צ'יק־צ'ק. אבל החיים לימדו אותה שלא מעירים למתבגר שעוזר, אחר כך משלמים על זה ביוקר… יהיה לו תירוץ לא להושיט יד עד גיל חמישים כמעט.

היא מביאה את פח האשפה מהמטבח, מתחילה למיין את כל הכבודה. מניחה את המגילות המודפסות בערמה של גניזה, מעיפה את הטישו, מניחה ביראת כבוד את מגילת הקלף בוויטרינה. עד שנה הבאה, מתוך בריאות ושמחה. שניאור סוחב את השולחן המתקפל סוף־סוף למרפסת, היא מעדכנת את הוויז הפנימי לאחת־עשרה ועשרים…

"אימא," הוא נכנס חזרה, מחייך. "מזל שהגעתי בזמן לעזור לך!"

הוא נראה גמור, העיניים שלו מבריקות מדי. אביבה מקווה שזה לא בגלל יותר מדי "לחיים"…

בניגוד גמור להכרזה שלו, שהייתה נשמעת כמו הצעת עזרה, הוא מתיישב על אחד הכיסאות, לאחר שהעביר את הבלגן שעליו לשולחן, מותח את רגליו הארוכות קדימה.

"באמת טוב," היא מחייכת, ממהרת לסלק לפח את החד־פעמי המלוכלך. למה אנשים משאירים צלחות משומשות על הכיסא, מה נראה להם? באו, אכלו, שרו, נהנו, אפילו רקדו. שירימו את הצלחת לפח? לפחות יניחו על השולחן?

"איפה לשים את המגילות?" הוא מצביע בסנטרו על ערמת הניירות. לא נראה שהוא מתכוון לקום, כנראה רק מתעניין.

"ישר לגניזה…" היא מזהירה. "רק תן לי לאסוף את כולן, שלא תקום פעמיים…"

"למה לגניזה?" הוא תוהה, "לא חבל? הן לא נקרעו או משהו!"

"נכון," היא נאנחת. "אבל הן מקומטות ונראות כאילו שתו קצת 'לחיים'… והכי חשוב, בשנה הבאה שוב תדפיסו בישיבה מחדש. גם אם אני אשמור אותן במדף כלשהו בבית, אף אחד לא יזכור לקחת אותן. חבל על המקום בארון."

"ובראש…" הוא צוחק.

הוא באמת שתה?

"חבל על המקום בראש," הוא מסביר לה כשהוא רואה את המבט שלה, "להתאמץ לזכור ששמרנו ואיפה שמרנו, עדיף לפנות מקום ל'מבצע מצה'…"

היא מחייכת, מושכת כתף. "מה שנכון…"

היא מסיימת עם השולחן, לוקחת את המפה לכביסה אף היא. המפה החדשה שקיבלה מהורי הגן שלה. מפה יוקרתית, לא סתם. שתסתבך גם עם כביסה עדינה, למה לא? מי קונה היום מפה למשלוח מנות? למי חסרות מפות? לא חבל על הכסף? היא הרי יודעת בדיוק כמה כסף נאסף, מי העביר את השקיות עם הכסף לתיק של מושקי כהנא?…

הייתה שמחה הרבה יותר עם כרטיס נטען באותו סכום, נאנחת.

כשהיא חוזרת שניאור כבר מקטין את השולחן חזרה לגודל היום־יומי שלו.

"יש לי רעיון!" היא אומרת לו בהברקה של רגע, "בזמן שאני שוטפת כלים, תאסוף אתה את כל משלוחי המנות מכל הבית ותתחיל למיין אותם. חטיפים לארון חטיפים, יינות לארון השמאלי, מה אתה אומר?"

הוא מהנהן, נדלק. עד שהיא מרכזת את הכלים הבשריים יחד בכיור, מעבירה סמרטוט על השיש, הוא כבר מרכז על השולחן כמות נכבדה של סלסילות, צלחות וניירות אריזה. המיון דורש זמן רב. כל חטיף כמעט מזכיר לו סיפור מצחיק או מלחיץ או קורע. כמה מהם הוא צריך לבדוק. "אימא, זה חריף פיקנטי, את חייבת לטעום!"

כשהמחשבה על אריכות ההתעסקות עולה בה, מזכירה לה שהיא הייתה מסיימת את הסיפור בעשר דקות, היא משתיקה אותה. משנה כמה זמן המיון נמשך? היא בכל מקרה מרוקנת כיורים עכשיו, ככה שהעזרה שלו היא רווח נקי. ובלי קשר, שעת איכות עם הנער החצי מבוסם שלה גם היא חשובה, לא?

כשהמטבח כבר נקי ושטוף, וגם תכולת משלוחי המנות ממוינת בארונות, היא ניגשת, תכליתית מאוד, אל הסלסילות. את הכלים היפים, אלו שהייתה שמחה להשתמש בהם בשנה הבאה, היא מניחה בערמה מסודרת בצד. את כל הצלופנים והניירות הגרוסים היא גורפת לפח, דוחסת.

שניאור בוחן אותה, נושך שפתיים. היא יכולה לדמיין לעצמה את המילים שהוא בולע. "אולי אפשר להשתמש בזה ל…"

הוא דומה כל כך לאבא שלו, זה מבהיל.

"את הפתקים והברכות שמרתי לך בצד." הוא מראה לה ערמה נחמדה. היא מחייכת.

גם אותם היא ממיינת. פתקים עם חלקי פסוקים לגניזה, השאר לפח. רק ארבעה היא משאירה לעצמה.

הפתק הוורוד ששלחה לה גאולה, הסייעת. המילים שכתבה בו כאילו נחצבו ישר מתוך הלב שלה, רכות, נעימות, מרמזות על כל כך הרבה דברים לא קלים שעברו בחורף הארוך הזה יחד בסיפור עם שמואלי. מחמם את ליבה.

גם את הפתק של המפקחת היא שומרת. הוא אומנם מוקלד ומנוסח באופן תכליתי ומצומצם, אבל אפשר לקרוא בין המילים את ההערכה שלה לעבודה המסורה כל השנה וזה שווה הכול.

אביטל מהשיעור של יום רביעי לא שלחה פתק, היא הוסיפה למשלוח המנות שלה שיר של ממש. שני עמודים של שורות מחורזות, לבביות, שזורות בהומור, ארוזות במעטפה חגיגית. לא משהו שזורקים.

אחרון חביב הוא המכתב של שושי בת החמש מהגן שלה. באותיות עקומות היא כתבה "פורימ סמאח לגננת החי תובה באולם." מי יכול לזרוק?

"אני יכול לשאול שאלה?" שניאור מרים אצבע כאילו הוא בכיתה.

היא צוחקת, דוחסת שוב את הצלופנים פנימה, קושרת את השקית ומעמידה אותה ליד הדלת, כבר תוריד אותה לפח, או אולי תשלח את שניאור?

"למה זרקת את הברכות היפות שאנשים כתבו לנו?"

היא מחייכת, מפהקת, מסדרת בפח שקית חדשה. "אנשים כותבים פתק כדי שידעו ממי המשלוח, שניאור. עכשיו, כשהוא כבר אצלנו מפורק בארון, אין סיבה לשמור אותו…"

"אבל הם כתבו שם 'פורים שמח' או 'שהשמחה תימשך על כל השנה'?" הוא מתעקש.

"כי ככה כותבים…" היא מסבירה בסבלנות. "חלק בכלל הדפיסו עשרות פתקים כאלו בלי לחשוב בכלל מי יקבל אותם. גם אלו שכתבו בכתב יד כבר לא זוכרים עכשיו מה הם בירכו את מי, תאמין לי…"

"אז למה את אלה כן שמרת?" הוא שואל בחיוך, בניגון פלפול של גמרא.

"אלה ברכות מיוחדות שממש נכתבו בעבורי ואפשר להרגיש איך הכניסו בהן את הלב." היא רצינית. "משהו שאני מעדיפה לא לזרוק."

הוא מהנהן. אחרי רגע מתמתח. "תראי איך לא נשאר כלום מפורים!" הוא מביט במטבח הנקי, בשקית הדחוסה ליד הדלת, בשולחנות המפונים. בקול שלו יש פליאה עצומה מעורבבת עם מעט צער. איך גירשו לו כל זכר לחג המתוק…

היא מחייכת, מביטה בשעון. עוד לא אחת־עשרה! מתחילה לערום כיסאות בסלון לשטיפה.

"אימא שלי," הוא מביט בה, צוחק. "אימא שלי אומרת שחבל לשמור דברים, זה סתם עושה בלגן בארון ובראש… אולי כדאי שתזרקי גם את הפתקים האלה, הרי את הברכות ואת ההרגשה הטובה כבר קיבלת, ובטח בשנה הבאה ישלחו לך חדשים, לא חבל לתפוס סתם מקום בראש ובמגירה?"

"למדת משהו!" היא מתפעלת, מרימה עוד כיסא, כוס עם שאריות משקה נשפכת עליה, מרגיזה אותה שוב.

"אז למה את שומרת?" הוא מתעקש, מחזיר אותה לעניין.

"כי אלו מכתבים שעושים לי טוב על הלב," היא מסבירה. "לא רק שהם לא מבלגנים לי את הראש והארון, הם מסדרים ומרגיעים, נותנים כוח."

הוא מהנהן, מהורהר.

רגע לפני שהיא שופכת מים כדי לשפשף את כל מה שהספיק להידבק לרצפה מאז העבירה סמרטוט מהיר לקראת הסעודה, לפני שבע שעות, דלת הבית נפתחת. אשר, בעלה, חוזר גם הוא ממשתה שלא נגמר בבית של לוין.

השולחן, המקופל והריק, מתמלא שוב בהמון פריטים קטנים שהוא הביא איתו, ואשר מכין לעצמו, נוסף לכול, כוס קפה שחור ומביא איתו צלחת עוגות מתפוררות. "להכין לך גם?" הוא מציע בנדיבות.

היא מחייכת, מסרבת.

מתיישבת על הספה בינתיים, מביטה בבלגן החדש, אוגרת כוח להמשך הסדר עוד רבע שעה, עשרים דקות.

"נשארו לי כאן כוסיות חד־פעמיות במצב טוב," אשר אומר לה, עייף. "הן התפזרו לי באוטו, אבל הן לא משומשות. גם השקיות האלה בקושי התלכלכו. היו בהן רק לחמניות טריות."

"הכול לפח…" שניאור צוחק. "למדתי היום כלל חדש! כל מה שתופס מקום בארון או במוח, לא כדאי לשמור. כשנצטרך יהיה חדש…"

אשר צוחק, מופתע, מביט בו.

"אבל אם זה עושה לך טוב על הלב," שניאור מדגיש, מניח ידו על ליבו, "אז כן שומרים…"

"לא נראה לי שכוסיות 'לחיים' חד־פעמיות שאספתי מהרצפה של האוטו נכנסות להגדרה של עושה לאימא טוב על הלב," אשר צוחק, נאנח.

"ממש לא!" שניאור נבהל.

אחר כך הם ממשיכים לדבר, מחשבים כמה מגילות קראו היום, לכמה אנשים, מחליפים ביניהם חוויות מצחיקות, מסעירות ומרגשות מ"מבצע פורים". אביבה רק מביטה בהם, מהורהרת. המכתב של אביטל באמת מרחיב לה את הלב. מדהים איזה כוח יש למילים כתובות! והמילים המתוקות של שושי… היא לוקחת הרבה אוויר, מחייכת לעצמה.

היא צודקת במה שהסבירה לשניאור, המכתבים האלה באמת שווים שמירה. כל השאר? חייבים לזרוק.

היא ראתה את המבט המזועזע בעיניו היום כשהעיפה הכול לפח, זה רק משום שהוא עדיין לא מנהל בית. יום אחד, כשהוא יגלה כמה בלגן נגרם בשל שמירה של עשרות ומאות פריטים מיותרים, הוא כבר לא יביט בה ככה.

הם עדיין מדברים, היא קמה להפעיל מכונה לבנה, עדינה. מכניסה את המפה החדשה שקיבלה מהורי הגן. רגע לפני שהמרירות מתחילה שוב לעלות בה, היא עוצרת. מה אמרה היא בעצמה, הסבירה יפה כל כך לשניאור? מה שסתם תופס מקום, אין סיבה לשמור. גם הרהורים.

שיהיו בריאים, ההורים מהגן. תודה רבה להם על המתנה היפה, עוד מפה לא תזיק, ובאמת נחמד מצידם שבכלל זכרו והתארגנו בתוך כל הבלגן של ערב פורים לאסוף כסף ולקנות לה מפה יוקרתית ונאה.

דווקא נחמד לוותר על משהו שסתם מכביד, הלב נעשה קל ומשוחרר יותר!

ליתר ביטחון היא חושבת שוב על רותי גיסתה.

אז מה אם היא תמיד מגיעה עם כולם ואינה נוקפת אצבע, אחרי הכול היא באמת עושה אווירה טובה במשתה, ובזמן שהיא מתרוצצת מהמטבח לשולחן, רותי דואגת לפטפט עם שאר האורחות ולהנעים את זמנן.

והבלגן? הילדים?

שטויות. גם ככה הכול הפוך ומלוכלך. הילדים שלה, של אביבה, משתוללים לא פחות…

טוב שהיא באה בכל שנה, למה לא בעצם? אם לא תצפה ממנה לעזרה, לא תתאכזב. האם לא כך?

קלילה יותר וזקופה יותר היא נכנסת לסלון, מחייכת חיוך אמיתי וכן. "אפשר לשטוף כבר?"

אשר ממהר לקום, לוקח איתו את הצלחת לכיור, שניאור אחריו עם הספל ששכח. היא מתחילה לשפוך מים כשהיא נזכרת בבלגן על השולחן. מרימה עיניים. השולחן מסודר!

"הי!" היא קוראת לעבר המטבח, "סידרתם את השולחן!"

"זה לא קשה לפי הכללים שלך, אימא!" שניאור צוחק. "מה שלא עושה לנו טוב על הלב, לא נשאר…"

"אולי לא היה צריך לזרוק את ה…" אשר מתחיל, הם צוחקים יחד.

"אבא," שניאור נחנק מצחוק. "אין סיכוי שזה היה עושה לאימא טוב…"

היא מתחילה לגרוף את המים, צוחקת גם היא. אין לה מושג על מה הם מדברים, אבל את הכלל הזה היא מתכוונת לאמץ. לניקיונות לפסח ולא רק. מה שלא עושה לה טוב על הלב, אין סיבה לשמור. נכון או לא?

פרשת כי תשא/פרה

שבת שלום

לכאורה הייתה הגאולה אמורה להתנהל כתהליך שמתקדם לקראת מצב מתוקן יותר ויותר. ככה שנהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. אבל זה לא קורה.

להפך. הכול מסתבך מרגע לרגע, עד שגאולה בכלל ומשיח בפרט נראים לרבים דמיוניים מאי פעם.

מי שמציל את המצב הוא נביא הדור. מצויד בראיית הלילה שפיתחו נביאי האמת והוא בראשם, מציג הרבי לפנינו את המציאות האמיתית.

מתברר שהתמונה הפוכה לחלוטין, ודווקא כמו בתהליך המוכר לנו היטב: הגלות נמשלה להיריון, והגאולה – ללידה.

ההיריון מתחיל נחמד, אבל לא להרבה זמן. אחרי שהבחילות עוברות מתחיל לכאוב הגב. הרגליים כבדות והוורידים מתנפחים, אבל זה עדיין לא נורא. לקראת סוף חודש תשיעי כבר קשה לנשום, ואז מופיע גם כאב בטן. צירצור קטן… שהופך לציר… ומתעצם. הרווח בין ציר לציר מתכווץ ונעלם, ו…מתחילה הלידה:

"כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ"… "חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ".

ברוך השם, בורא האפידורל.

ואז, ברגע אחד מתהפך הכול לאושר צרוף. שניכם בוכים. הוא כי לנשום זה כואב, ואת כי מחוברת לאלוקים אדירים.

לצירים האלה כבר היה תקדים רציני בתהליך שקדם ליציאת מצרים. משם אפשר להבין מה קורה עכשיו בכל תחום, אישי וגלובאלי.

זהו סוד הגאולה שמגלה השם למיכה הנביא, לאמור:

"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".

אצל השם הכול מדויק, ובכלל זה כף הדמיון. "כימי". הכול יתנהל כאז בדיוק נמרץ, כולל משמעותם הפנטסטית של ה"נפלאות".

נפלאות הן ניסים בסדר גודל בלתי נתפס. בלתי נתפס בחושי השכל הנוכחי. הדברים מתרחשים למול עינינו, ואיננו תופסים את משמעות האירוע, את עוצמתו, ולמרבה הפלא גם לא את איכותו האלוקית המוחלטת.

להבדיל מניסים שחושפים את עליבותם של "חוקי" הטבע, וממילא מלהיבים את מי שלכאורה כפוף להם, הנפלאות אינן מכופפות שום דבר בכוח. עולם כמנהגו (שנוהג בו השם) נוהג, וממילא אין לכאורה ממה להתפעל. הכול נראה טבעי. למרבה השמחה דאגו לנו חז"ל לפטנט שיציל את דור ה"עקבתא" מחרפת הבורות הזאת, וממליצים להעיף מבט בדמיון המפתיע שבין מה ש"קורה" ובין תרחישי ערב יציאת מצרים. ההקבלה מזריחה במיינד המשועבד את אור הגאולה.

וזה מתחיל בעליית המלכות לשורשה שבכתר

הרבי מה"מ מגלה שכ"ק אדמו"ר הריי"צ היה הראשון שידע: הגיע זמן המהפך, והחל בפעילות נמרצת שתזרז את המלכות – ללמוד תורה והרבה ולעומק. הרבי המשיך בגדול, והקפיץ את מעמד האישה דקדושה באופן שכמותו לא נראה בעולם מאז שרה אימנו.

התיקון היה לא מוכר ולא תמיד מקובל. ראה תגובות עוינות להדלקת נרות שבת קודש של הילדות.

אבל רכבת הגאולה כבר יצאה מהתחנה, ואיש לא יצליח להחזיר את העולם לסוס ועגלה, או לתקופה שנר נוסף היה יקר מדי.

ומדוע אפילו אנו לא תמיד שמות לב למהפך הכביר? כי זה לא נס. זה פלא.

רק מה, בנפלאות הגאולה הזאת יש חידוש – את נפלאות הגאולה הזאת דווקא כן אראנו.

ובהקבלה למה שהתרחש בימי צאתך מארץ מצרים, יהיה ברור כשמש מה קורה כאן ועכשיו.

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. בתום יום עבודת פרך הלכנו לחפש אותם. הם היו מותשים, נזרקו ליד שלולית הטיט. כבר לא היה להם כוח לחזור הביתה. ואז בישלנו דגים קטנים, שלפנו את המראות, וילדנו את הדור שיצא ממצרים והפך לעם.

ובשיא הזוועה, הייתה זו הקואליציה של מרים, יוכבד, בתיה וציפורה שהביאה להולדתו ולהצלתו הכפולה של הגואל.

והיום, "זו היא שחיברה אותי – איתכם".

ואז: אנוכי אכביד את לב פרעה

המכות ניתכו זו אחר זו. מצרים חרבה. המצרים חולים, פצועים ורעבים. ומיואשים. הברד והארבה השמידו הכול, אין אוכל ואין תקווה. כלומר, אם אתה מצרי. ליהודים דווקא לא קרה שום דבר.

איך אתה לא רואה שהכול אבוד, "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!"

מה הם כבר מבקשים בסך הכול? שלושה ימים חופש. יזבחו ויחזרו. שלח אותם כבררר!!!

ולא. שוב מבטיח ושוב מתחרט, ושוב חוטפים עוד מכה ועוד אחת ועוד. והיהודים? "וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". יש מים, יש כבשים, וגם עבודת הפרך איננה עוד.

מעניין.

אראנו נפלאות

גם ה"מנהיג העליון" של איראן מקבל רצף של החלטות אידיוטיות. נראה שהחליט להתאבד ולסחוב לאבדון את איראן כולה. סנקציות חונקות את הכלכלה, אין אוכל, אין חקלאות, אין מים בברזים, אין חשמל, אין תרופות, אין דלק, אין אינטרנט, אין כסף, הטרם תדע כי אבדה פרס?! מיליון וחצי ריאל שווים דולר אחד! עשרות אלפים זועקים ונרצחים ברחובות והכול מתמוטט, ו –

ה"מנהיג העליון" ממשיך להתעקש. "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ".

ומה כבר ביקשו ממך? להניח לפרויקט הגרעין והטילים המיותר שאינו מעניין איש, ורק מבזבז את מעט ההכנסות שנשארו למדינה המוכה שלך? הפסק להתעקש, והם יסירו את הסנקציות החונקות. תוכל למכור את הנפט ולקבל סיוע מחברות־על שיכניסו המון כסף ויבנו לכם הכול מחדש! אבל לא.

איך זה יכול להיות? ככה מתנהל רשע שהשם חונק לו את הלב.

והישראלים? 

בלי מחצבים ובלי נפט, גשם בקושי ושבעים אחוז מדבר. אחרי מלחמה מטורפת של שנתיים ומיליארדים שהלכו על תקציב הביטחון – אימפריה כלכלית פורחת, מבול של רווחה על־טבעית בעליל. ביטוח בריאות ממלכתי חינם, חינוך חינם, מטבע חזק, אבטלה אפס, השקעות בין־לאומיות מטורפות ומעדנים מצויים כעפר – עשרות סוגים מסודרים יפה במקררי הענק, ורשתות השיווק מתחרות ביניהן – רק בואו קחו! בארצות־הברית קופאים אנשים מקור ברחובות, ובארץ ישראל אין הומלס יהודי אחד שאין עליו עובד סוציאלי שמתחנן לפניו להתפנות לבית המלון שהעירייה מעמידה לרשות דרי הרחוב.

מכת דם, אין מים, אין אוויר

היאור הופך למפגע אקולוגי צמיג ומצחין. דגים רקובים צפים בו. כל מצרים סובלת מסירחון נורא שנודף מהיאור המבאיש.

באין יאור מצרים היא מדבר צחיח. השדות יבשים, אין אוכל, אין דגים, אין מים, אין כלום!

גם איראן מתייבשת.

ועוד איך. מחמשת המאגרים הגדולים שסיפקו מים לכמעט מאה מיליוני תושבי איראן, נשארו שלוליות.

במקביל, מי התהום המתוקים נשאבו עד תום. מה שאומר שלא רק שאין מים לשתייה, ובטח שלא לחקלאות, אלא גם האקוויפר (שכבת המים) שהחזיק את האדמה שעליה בנויה טהרן הבירה ולא רק, הפך לחללים תת־קרקעיים והכול שוקע וקורס לעומק. בולעני ענק נפערים בכל מקום, כבישים ומגדלי מגורים מתמוטטים ונבלעים באדמה זה אחר זה. לא מזמן הודה הפרזידנט הפרסי שבקרוב ייאלצו ל"העביר" את טהרן למקום אחר.

איש אינו יודע לאן.

בטורים ארוכים עומדות נשים איראניות שעות ברחובות הלוהטים, ג'ריקנים לבנים מפלסטיק בידיהן. ממתינות למכלית המים שתגיע. אבל היא מגיעה ריקה.

ותבאש איראן

בצפון איראן היה אגם ענק. אגם אורמיה סיפק פרנסה לכשמונה מיליון בני אדם. בצורת ארוכה ובעיקר איוולת ממשלתית יבשו אותו. מלחי ארסן רעילים שנותרו בקרקעיתו נישאים ברוח ומסכנים את חייהם של מיליוני בני האדם שנחשפים אליהם. זיהום האוויר מגיע גם לטהרן, שהפכה לאחת הערים המזוהמות ביותר בעולם. למעלה מ־60,000 איראנים מתים בכל שנה ממחלות ריאה ופגעי עור קשים (שחין?) שנגרמים מחלקיקי הרעל הנישאים ברוח.

את הוואקום הזה מנצל השם כדי להעשיר את בני ישראל. המצרים משותקים. מי שעומד אינו יכול לשבת, מי ששוכב אינו יכול לקום. יהודים מסתובבים להם בבית וממפים את מיקום האוצרות, שכר מאתיים ועשר שנות עבודת פרך. בעוד זמן לא רב הם יצאו משם עם לפחות תשעים חמורים לוביים (דבל טריילר כל אחד) טעונים כספה וזהבה של מצרים.

וזה מה שקרה לכלכלת האימפריה המצרית־פרסית ערב גאולת מצרים.

למכה מצרים בבכוריהם, במצרים ובטהרן

עם התפתחות מלחמת המפרץ זיהה הרבי מלך המשיח את בכורי מצרים של היום ככוחות הפדרציה. כוח צבאי אדיר בראשות ארצות־הברית שטחן את עיראק של סדאם שמונה שנים. מלחמה נוראה. מדממת, ארוכה ורחוקה מהבית. הכי נורא היה שהם לא באמת ידעו על מה הם לוחמים שם בכלל. גם הממשל לא ממש הצליח להסביר.

והאמת שמבחינתם, באמת לא הייתה לכך סיבה סבירה. סדאם ימ"ש לא איים עליהם. רק עלינו.

לאחר ביקורו האחרון של משה אצל פרעה, שבו התבשרה מצרים שאם לא… אז – תשע הזדמנויות קודמות להיווכח שהאיש הזה דובר אמת לא הותירו מקום לספק. לבכורים לא היה מה להפסיד, ומהומות התפשטו ברחובות מצרים. בידיים ריקות לחמו הבכורים על חייהם בצבא הרוצחים החמוש של משמרות פרעה. וניגפו לפניהם, כמובן.

הטבח בטהרן

ושאר ערי איראן הינם תעתיק מדויק של הקטסטרופה העתיקה ההיא. גם הם נלחמים שם על חייהם וניגפים בעשרות אלפיהם.

ולמרות הכל העזרה יצאה לדרך. בכורי אומות העולם יצאו למתקפה ניצחת בה רוצץ ראש הנחש וראשי בכיריו . אף שגם הפעם לא ברור כל כך למה זה אכפת להם, ברור כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם".

באדיבות מגזין עטרת חיה