ביום ראשון הקרוב (ב' שבט) יתקיים המופע השנתי המושקע של המכון לצעירות במרכז אור חיה. המופע בסימן: "ניצוצות" – 'כשאומנות וחסידות נפגשים' יתקיים במרכז ז'ראר בכר רח' בצלאל 11 ירושלים.

הזדרזי לרכוש כרטיסים למופע הבכורה – מספר המקומות מוגבל.

כנסי לאירוע

תלמידות בית ספר חב"ד נס ציונה הוכיחו שקידה והתמדה רבה בחידונים מרשימים שנערכו בימים האחרונים.

חידון בראשית, שהתקיים בשבוע שעבר, היווה הזדמנות חגיגית במיוחד לכלל התלמידות להעמיק בלימוד החומש כולו. התלמידות שהגישו מועמדות ניגשו לשני מבחני סינון מקדימים כשבסופם הוכרזו המתמודדות שיעפילו אל הגמר.

במעמד חגיגי ומכובד נערך חידון מורכב ומרתק במהלכו הפגינו התלמידות בקיאות מרשימה וידע מעמיק. בסיום כל השלבים הוכרזו בהתרגשות כלת בראשית ושתי סגניות שהגיעו למירב הנקודות.

ומחיל אל חיל, נערך שלב הגמר בתחרות האיות באנגלית – The Spelling Bee – לתלמידות כיתות ו' ובהשתתפות קהל צופות נכבד מבית הספר.  מבין עשר התלמידות שהגיעו לשלב הגמר נבחרה הזוכה במקום הראשון בקרב צמוד במיוחד. המתמודדות הפגינו ידע מרשים וזכו להצלחה גדולה. בכך הגיע לסיומו תהליך למידה הדרגתי שנמשך שבועות בכיתות ו' בבית הספר. במהלך התוכנית רכשו התלמידות כ-150 מילים חדשות באנגלית והגיעו להישגים נפלאים. במהלך האירוע נהנו האורחות והתלמידות הצופות מהופעה מהנה של בנות כיתה ח', שהציגו בחן רב ובאנגלית רהוטה טעימות מהחיים בעידן הגאולה לעתיד לבוא.

כשהילדים שלי חוזרים בחורף מהגן, הם אומרים לי: "אמא בצהריים נכין תה עם עוגיות ונאכל"

יש משהו קסום בלשבת אחר הצהריים לשעת תה וסיפור/פטפוט.

אז הכנתי. הפעם בתפריט מקלונים מוארכים מקמח כוסמין. טעימים כאלה שבא עוד ועוד.

לבצק:

2 וחצי כוסות קמח

100 גרם חמאה רכה/ חצי כוס שמן קוקוס במרקם של חמאה רכה.

חצי כפית מלח

כף זעתר

רבע כוס שמן זית

רבע כוס מים

הכנה:

לערבב יחד את כל החומרים לבצק רך ונוח לעבודה. להוסיף מעט מים אם צריך. לקרר חצי שעה ליצור מקלות דקים ולאפות 15 דקות בחום של 200 מעלות.

לבריאות!

שאלה:
ילדים בני 5 שרבים בבית. מה עושים? לתת להם להתמודד לבד או להתערב ולהעניש אותם?

תשובה:
תלוי מהי המריבה. פעמים רבות לא נכון ולא כדאי להתערב ולנסות לפתור להם את המריבה. ניתן לומר להם בפשטות שהם כבר בוגרים וזה דבר שהם יכולים להסתדר בו לבד.
כמובן שזו אמירה מתוך מחשבה שזה באמת כך.

למעשה,
א. כאשר אחד ממש מציק לשני עליך להתערב לעצור את ההצקה.

ב. התערבות פירושה לעצור את הבעיות שנוצרו; לדרוש תיקון ממי שפגע בשני באופן פיזי או מילולי ואו וגם להחזיר דברים שנלקחו.

ג. אחרי עצירת המריבה, תפתח דיון של דיין רציני שרוצה להוציא משפט צדק. לא בבדיחה או זלזול, להיפך ברצינות גמורה תפעל להוציא דין אמת.
זה כולל: הקשבה לשני הצדדים, התייחסות לכל אחד מהצדדים לדברים שבהם הוא פגע בכללי ההתנהגות או המשחק, חיזוק הכללים שנפגעו ודרישה לתקן את מה שפגע בשני או תיקון על הפגיעה בכללים.

ד. שווה מאוד להשקיע מעט זמן כדי לפתור להם את המריבה בחכמה והשכל, זה ממש הזדמנות שתגרום להם להעריך אותך יותר ולתת בך אמון שאתה רוצה שיהיה להם טוב.

ה. כאשר תעשה להם כזה ׳בית דין צדק׳ בהתערבות שלך, פעמים רבות הם יוותרו מראש ויסכימו להתפשר עוד לפני שהדין החל. בהצלחה!

_

הכנס בניצוחו של המרכז העולמי 'אור חיה' יתקיים במרכז הקונגרסים 'בנייני האומה' בירושלים בי"ז שבט (13.02.17) בהשתתפות אלפי נשים ובנות מכל רחבי הארץ. הכנס נערך בחסות עיירית ירושלים.

פרטים מלאים יתפרסמו בהמשך.

בקרו באתר "אור חיה לייב" – פורטל התוכן לאשה היהודיה

מאת בלומי לנדא, מגזין עטרת חיה

על נס החנוכה של דינוש אין אחד שלא שמע ולא ראה. אנשים מכל גווני הקשת היו שותפים ועקבו אחרי ההתפתחויות המרגשות. כשהתקשרתי לחיה ריבקין, אמא של דינוש, לשמוע את סיפור הנס מכלי ראשון היא אמרה לי: "את לא הראשונה. אני מקבלת בלי סוף פניות ובקשות להתראיין, בכל סוגי העיתונים והאתרים. לא לכולם אני יכולה להיענות אבל לעיתון חב"די, של הרבי, אני לא יכולה לומר לא. אני חייבת לרבי תודה על הפלא שזכינו לראות ולחוות בימים האחרונים.

דינוש שלנו רק בת 4.5 אבל הספיקה לעבור כל כך הרבה… ולמרות הכל היא ילדה מתוקה ומאושרת, מלאת שמחת חיים. דינוש נולדה עם בעיה חמורה ונדירה. הוושט שלה הייתה (מוזר לי לדבר בלשון עבר…) מחוברת לריאות במקום אל הקיבה. מיד כשנולדה היא נותחה על מנת לנתק את הוושט מהריאות אך בניתוח אירע סיבוך והיא אושפזה בטיפול נמרץ והייתה בסכנת חיים".

איך מתמודדים עם כזו בשורה?

תקופה מאד ארוכה דינוש לא יכלה לאכול כלום והקיאה כל מה שנכנס לה דרך הפה. לא יכולתי ללכת איתה לאף מקום ולהתגאות בבכורתי כי לא ידעתי מתי הפעם הבאה שהיא תקיא פתאום. בהמשך הרופאים החליטו על הזנה דרך זונדה בלבד ומאז ועד לפני כמה ימים הזונדה הזו צמודה אליה בכל מקום וזמן.

זה אומר שכשכולם אוכלים מסביב, דינוש יכולה רק להסתכל, להריח ולרצות גם… במטבח שלנו יש קופסא מיוחדת שם שמים את כל הדברים שדינוש כל כך רוצה רק לטעום. "אנחנו שומרים לך את זה", אני אומרת לדינוש, "כי אין לנו ספק שיום אחד יקרה נס ואת תוכלי לאכול רגיל, כמו כולם". בהתחלה הרופאים אמרו שבגיל שנה זה יסתדר, אחר–כך הם אמרו "בגיל שנתיים זה יעבור, תנו לה את הזמן". ובהמשך הם הבטיחו שבגיל שלוש יחול השינוי לטובה. לאחרונה חלה החמרה במצבה כי הוושט החלה לדמם אל תוך הריאות והומלץ לנו על ניתוח דחוף בבית הרפואה לילדים בבוסטון, מהטובים בעולם, שהעלות שלו היא 1.5 מיליון ₪.

מה חשבתם לגבי הניתוח?

ידעתי שהגיעו מים עד נפש ואי אפשר עוד לתת לדינוש להיות בסכנת חיים אך מאיפה נשיג סכום אדיר שכזה? פתחנו קמפיין מיוחד למטרה זו אבל אמרתי לעצמי, "בחב"ד יש כל כך הרבה קמפיינים והתרמות, מוסדות ובתי חב"ד, למה שמישהו יתרום לנו? למי בכלל יש כסף בחב"ד?" אבל אז כשהסכום נאסף תוך 48 שעות וכולם שאלו אותנו 'איך???' אז הרגשתי את החיבוק החם ושכל חב"ד עוטפת אותנו באהבה ובחום. אפילו אנשים שאנחנו לא מכירים נרתמו ותרמו, התעניינו ועקבו והיו יחד איתנו כל הזמן!

טסנו לבוסטון ואיך שאנחנו נוחתים למינוס 15 מעלות, תשושים ולחוצים עם כל המזוודות ושפה שאיננו שולטים בה, בעלי מקבל טלפון מהארגון שדואג לדירות למשפחות החולים. כבר מראש סיכמנו איתם את זמן ההגעה שלנו והם אמרו שהדירה תהיה מוכנה, אך כעת הם מצטערים, רק מחר הדירה תתפנה. הם אמרו שיש לנו שתי אפשרויות. או להשכיר חדר בבית מלון או להתארח אצל משפחה שמוכנה לארח אותנו.

הרגשתי מאד לא נעים להתארח אצל משפחה זרה אך כשהגענו הופתענו מאד כשאת פנינו קיבלה משפחה חב"דית. מאותו רגע ועד לחזרתנו ארצה, משפחת הומינר לא עזבה אותנו. הם דאגו לכך שכל אחת ממשפחות חב"ד בקהילה תשתבץ בהכנת ארוחות עבורנו. יום יום קיבלנו ארוחות מושקעות הכוללות את כל המנות ואפילו מנה אחרונה מפנקת. היינו בהלם מכל האהבה והמסירות שהקהילה הרעיפה עלינו.

שבת אחת הגיע שליח לבקר אותנו בבית הרפואה. הוא עלה 10 קומות ברגל רק כדי לומר לנו "גוט שבת!" היינו המומים ומרוגשים! שליחה אחרת הגיעה באופן קבוע, ישבה ליד דינוש במשך שעות וסיפרה לה סיפורים חסידיים ואנחנו יכולנו קצת לנשום. באחת הפעמים שהגיעה הארוחה, סיפרה השליחה: "פתאום אני רואה שמישהי אחרת השתבצה פעמיים ואני עוד לא הכנתי. סליחה! אני לא מוותרת!".

בינתיים דינוש עברה הרבה בדיקות, חלקן לא פשוטות ובהרדמה מלאה והרופאים גילו בעיות נוספות ההופכות את הניתוח למורכב הרבה יותר. דרך המתורגמנית הם הסבירו לנו שניתוח אחד לא יספיק ויצטרכו שניים או שלושה ניתוחים. היה לי מאד עצוב לשמוע את זה. כמה ילדה אחת קטנה יכולה עוד לעבור??? ביקשנו ברכה מהרבי וקיבלנו על עצמנו החלטה טובה והנה נכנס הרופא ואומר: "נצטרך רק ניתוח אחד…". כך הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. הרגשנו את הרבי איתנו, מלווה ותומך בכל שלב.

כל התאריכים החסידיים של חודש כסלו עברו עלינו שם ובכל תאריך שכזה בעלי אמר לי היום יד'/יט' כסלו, את תראי שהרופאים יגידו שיש שיפור, שאנחנו משתחררים" וכדו' וכך היה!

מועד הניתוח התקרב ואנחנו הכנו את דינוש. אמרנו לה: "הרופאים יוציאו לך את הזונדה ותוכלי לאכול רגיל". דינוש שאלה: "כל מה שאני רוצה?", "הכל!" אמרנו לה.

הניתוח הגורלי, שעתיד בעז"ה לשנות את חייה של דינוש, נקבע לשעה 7:30 בבוקר ואנחנו ליווינו אותה לשם עם הרבה תפילות ודמעות. לאחר 12 שעות שלא נגמרו, יצא המנתח הראשי ואמר לנו: "הכל בסדר! הניתוח הצליח ויותר היא לא תצטרך שום ניתוח בחיים!".

איך הרגשתם עם הבשורה הטובה הזו?

"הרגשתי שאני רוצה רק לומר תודה לרבי ולכל מי שעזר לנו להגיע לרגע הניסי הזה", חיה בוכה ואני יחד איתה, "החלטנו שכשנשתחרר מכאן ונחזור לארץ ישראל, נעבור דרך 770 להודות ולהלל".

"הרופאים אמרו שהניתוח היה מאד מסובך ויתכן שייקח לדינוש חמישה ימים להתעורר, אך כבר למחרת בבוקר היא פקחה עיניים ואמרה: 'אמא, מים'. למחרת כבר הורידו את מינוני התרופות וכולם היו בהלם מהמהירות שהילדה הזו מתאוששת ומחלימה. הרופאים אמרו שייקח לה שבועיים לצאת מטיפול נמרץ אך לדינוש כבר אחרי שלושה ימים לא היה מה לעשות שם. בהתחלה הם אמרו – תצטרכו לשהות כאן לפחות שלושה חודשים, אבל אנחנו היינו בדרך הביתה כבר לאחר חמישה שבועות".

ואיך היה להגיע ל–770 אחרי כל זה?

"תמיד חלמתי לזכות להיות בהדלקת חנוכייה ב–770 והנה בנסיבות אלו זכיתי לכך. הגענו ישר להדלקה ולשירת 'הנרות הללו'. בשבילנו היו אלו רגעים מחשמלים. אמרתי לרבי: "אני לא רוצה כלום, רק לומר לך תודה!". כשכולם שרו 'להודות ולהלל' ו'על נסיך ועל נפלאותיך', אני לא יכולתי להפסיק לבכות. אני מסתכלת על דינוש ב'ראלי' של הילדים, אוכלת סופגנייה ומלקקת את האצבעות ואני צובטת את עצמי. לא מאמינה שזה קורה.

דינוש מבקשת ממני דף ואחר כך היא מבקשת במתיקות: "אמא, תציירי לי כאן לב גדול, אני רוצה להביא את זה לרבי ולהגיד לו תודה שאין לי עכשיו את הזונדה ואני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה!"

איך הייתה החזרה לארץ ישראל ולשגרה?

"בתחילה דובר שהאשפוז יארך הרבה יותר זמן אז תכננו שבעלי יישאר עם דינוש ואני אחזור הביתה. דינוש היא הבכורה ובארץ ישראל נשארו שני הקטנים שלנו בני השלוש והשנה וחצי. ההורים המדהימים שלי שמרו עליהם במשך כל הזמן הזה – בגיל מבוגר הם חזרו להחליף טיטולים.

בשדה התעופה חיכתה לנו קבלת פנים מרגשת ומחממת לב. 20 בובות ענק שהרכיבו את דינוש על הכתפיים ורקדו איתה. שלטים של 'ברוכה הבאה דינוש', עיצובים של בלונים וצלמים מכל עבר. כל המשפחה הגיעה עם מתנות לדינוש הגיבורה. כולם רצו לחזות ולהיווכח בפלא המהלך. רק אני לא ראיתי את כל זה. חיפשתי במבטי רק את הקטנים שלי, שלא ראיתי כל כך הרבה זמן, הלב שלי נקרע מגעגועים!"

מה הכי מרגש אותך עכשיו, אחרי שדינוש כבר חוזרת ב"ה למסלול הרגיל?

"בכל בוקר מחדש אני לא מאמינה שאני שומעת את עצמי אומרת: "דינוש, מה לשים לך בסנדוויץ' לגן?" כן, דינוש היא בדיוק כמו כל ילדה! ואחר כך כשאני מבשלת ארוחת צהריים, אני פתאום קולטת כמה צריך להודות על הדברים שאינם מובנים מאליהם. הנה, אני מבשלת במטבח שלי, לאחר תקופה ארוכה שנמנע ממני לעשות זאת, ותיכף תשב כל המשפחה וכולם יאכלו ביחד. אפילו דינוש תשב פה איתנו קרוב קרוב לשולחן ותאמר: "אמא זה טעים, אני רוצה עוד!" ועוד ועוד… כי ככה זה כשבגיל 4.5 טועמים בפעם הראשונה אוכל של אמא!"

כעת, לאחר הגאולה הפרטית של דיני, אני מחכה בקוצר רוח לטעימה של דיני וכולנו משור הבר והלוויתן".

בהתרגשות רבה התקבלה הידיעה על הזוכה השניה

הדינר השנתי של שפרה ופועה יתקיים במוצ"ש הקרוב,

בדינר זה הארגון יחגוג 40 שנה לפעילותו.

ובעקבות כך חלו חידושים רבים באירוע כשהשינוי המדובר הוא מכירת הכרטיסים מראש באתר מיוחד, נותרו ימים ספורים לאירוע וכבר נמכרו רוב המקומות.

השנה האירוע יתקיים באולם בית רבקה ויחלק ל2 אולמות שישתלבו בתוכנית זה עם זה ויצור מסע מרתק לתוכנית לב לדעת.

המוצרים שיוגרלו בין המצטרפות למסלולים: בד של הרבי, מדליה נדירה שחילק הרבי בשנת הארבעים, קוביית כריסטל עם תמונה של הרבי, כרטיסי טיסה ועוד..

להרשמה לדינר לחצי כאן

הם יעדיפו לסבול בשקט עמוק ומייסר מאשר לשתף ולאכזב אותנו

מדוע יקירנו לא משתפים אותנו?

לעיתים אנו מופתעים מילדינו ושואלים את עצמינו: איך יכול להיות שלא ידענו ? למה הם לא שיתפו אותנו? חבל שלא היינו יותר עבורם?…

בשאלה זו אני פותח את התיאור למקרים חוזרים ונשנים של הורים הבאים להתייעץ ולהבין מה עובר על בנם- ביתם,

ש-'לפתע' איבדו את שמחת חייהם

שכבר לא ממש אכפת להם מעצמם וממה שקורה איתם

שמסוגרים בעצמם ולא ממש משתפים במה שעובר עליהם

שהדימוי עצמי והערך העצמי שלהם נמוך.

אך מה שמפתיע הוא, שבמהלך השיחה מסתבר שהקשיים העולים מהבן- בת הוא בכלל של ההורה.

אני אסביר:

ישבתי עם אמא שסיפרה שלבתה התפרצויות זעם חוזרות ונשנות לאחרונה, אפתיות המספרת לנו כמה לא אכפת לה ולא ממש מעניין אותה מה קורה אתה, דמוי עצמי וערך עצמי נמוך, מסוגרת ולא משתפת בכלום, ועל הדאגה הכנה שלה מהשינוי הדרמטי שחל אצל בתה בכללי.

מה שהפתיע הוא, שלאחר שהאם הותירה אותי לבד עם בתה עלתה תמונת מצב מעניינת.

הבת סיפרה על הצורך שלה ב-

אמא פתוחה ומשתפת רגשית ולא אמא שאתה לא יודע מה עובר עליה ומה היא מרגישה.

אמא שמאפשרת לעצמה להיחשף ברגעים מביכם, קשים, ופחות מאפשרים…

אמא שמוצאת יותר פניות נפשית לזמן איכות שלהן יחד.

אמא שלא כל ה'עולם' נופל על הכתפיים שלה ולא מותיר לה זמן ופניות למשפחתה.

פתאום 'התהפך הגלגל': האם שחשה את האפתיות של בתה, את חוסר השיתוף הרגשי של בתה שומעת בעצם שהקושי הזה הוא בעצם השתקפות של הקושי שלה כפי שבא לידי ביטוי אצל בתה!!!

הבת בסך הכל בחרה באופן לא מודע אמנם, לשקף לאמה מה עובר לה ממנה!!!

התקפי הזעם וההתפרצויות היו ביטוי להדחקה הכל כך גדולה הן בזמן והן במצב הנפשי הקשה אליו נקלעה עקב מניעתה מעצמה מלשתף את אמה בפנטזיה לה היא כל כך מייחלת האמא הייעודית: המשתפת, החולקת, המאפשרת לעצמה להיחשף, הפנויה נפשית רגשית אליה…

הדימוי והערך העצמי הנמוך הועבר אליה מאמה החשה את עצמה כלא מוצלחת וכסתם עוד איזה אמא חסרת ערך.

וכן היא מוכנה לסבול בשקט את הכאב הנורא, את ייסורי הנפש העזים עמוק פנימה, העיקר לא לתת לאמא תחושה שאת לא בסדר, שאת אשמה בזה שאת לא משמעותית עבורי…

היא מקסימום תשדר לנו אותות מצוקה באופן לא מודע ואז או שנשים לב אליהם ויקרה משהו או שלא ואז המצב יחמיר…

האפתיות- מלמדת על כך שהיא כבר השלימה עם המצב אין לה ציפיות שמשהו ישתנה…

רק מה, היא בשום פנים ואופן לא תעלה על דעתה לתת לאמה תחושה שהמצב שלה קשור אליה בצורה כל שהיא, ממש לא!!!

להיפך היא תטרח להדגיש לנו שאני הלא בסדר כאן, עובר עלי משהו אבל זה לא קשור אלייך אמא…

אז תשתפי מה לא בסדר אצלך שנוכל לעזור מנסה האמא?

והיא שותקת לא יודעת מה לומר, רק מפטירה שוב ושוב: "אמא אבל אין לי כלום הכל בסדר באמת שהכל בסדר"…

אבל אני רואה שהכל לא בסדר מתעקשת אמא…

ולך תסביר לה שבאמת הכל בסדר אצלי חושבת הבת בלבה, זה רק זה שאמא לא מבינה שמה שעובר עלי לא קשור אלי, אלא אליה, למצבה ותפקודה כאמא שלי אלי!!!

זהו סוד קסם הנעורים…

הם יסבלו אך לעולם לא יחשפו את האמת המרה מאחורי המשבר, שלעיתים הוא כלל לא שלהם אלא שלנו!!!

כדי לא לאכזב אותנו, לא הביך אותנו, לא לתת לנו תחושת אשמה חלילה, תחושת אכזבה, שאנחנו לא בסדר ועוד…

מה עושים?

לומדים שפה חדשה ושמה "שפת הרגשות"!!!

מנסים לעזור לעצמנו לגעת בעצמנו רגשית, להיפתח בהדרגה אל עצמנו ואז אל יקירנו…

זהו תהליך שיכול להימשך זמן רב, תלוי בעומק המשבר האישי והתוך אישי שלנו המקרין על הקשרים הבין אישיים שלנו עם יקירנו ועם העולם.

תהליך הדרגתי של חשיפה עצמית,

תהליך הדרגתי של יכולת להיות באינטימיות עם עצמנו, כלומר: לאפשר לעצמנו לחוות ולהישאר במרחב הלא נח, הלא נעים לנו עם עצמנו, במקום להזדרז ולמהר לחזור לשגרה!!!

לתת לעצמנו עוד רגע של להרגיש, לחוש מה קורה לנו פנימה? איך אנו חווים את עצמנו כעת? איך זה מרגיש לנו להיות בחוסר אונים, בחוסר שליטה?…

תהליך של אפשור ושחרור להיות ברגעים של הסכמה שלא תמיד נהיה ונחזיק בכח בשליטה עצמית אלא נדע גם לשחרר ולתת הזדמנות ליקירנו לראות אותנו ברגעי משבר, חולשה, מבוכה, ולהרגיש נח עם עצמנו זה חלק מהיותנו בני אדם…

כן גם אני לפעמים חווה רגעי חולשה, משבר, פחד, חוסר שליטה…

אלה הם רגעים מכוננים עבור עצמנו כדי לשחרר את עצמנו ולהשתחרר מעצמנו

ורגעים מכוננים עבור יקירנו הנחשפים לצדדים אנושיים רגשיים שלנו מפנימים אותם אט אט ולומדים גם הם לאפשר לעצמם לשחרר, את המושכות מהידיים מידי פעם ולהיות בחוסר שליטה, בחוסר אונים, ברגעי משבר ותסכול, במבוכה והכל בסדר זה חלק מהחיים…

תהליך ארוך זה נעשה על ידי ובשיתוף גורמי ואנשי מקצוע המוסמכים לכך, מה שיביא בסופו של יום למפגש המיוחל עם עצמנו וממילא עם יקירנו….

בהצלחה

באדיבות אתר אור חיה לייב 

אחת מגולות הכותרת של פעילות בי"ס חב"ד נס ציונה היא 'מפגש חברות'.

מאת חיה כ, מגזין עטרת חיה

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה…
מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבענייני העולם הזה, ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת שיש בכל נפש מישראל.
ונהרות לא ישטפוה – שגם כאשר מחשבות הנ"ל מטרידות ביותר עד שהן משוטטות במרוצה בתמידיות ללא הפסק כלל… מכל מקום לא ישטפוה לאהבה"
(מאמר דא"ח, מוצאי שבת פרשת נח תשל"ח).

אחח… איזה מאמר מתוק! אני זוכרת שבשלהי אחד ה'תשריים' האחרונים שלי אצל הרבי כבחורה, למדתי את המאמר הזה והוצפתי דמעות… הרגשתי שזה נוגע לי עד עצם הנשמה.

כן. הייתי בתשרי עם הרבי מלך המשיח שליט"א! עם כל המשתמע מכך.

במקום שבו יש עיקר גילוי שכינה. גילוי עצם הנשמה! במקום הקדוש והשמח ו… ו… ו… בעולם! בתפילות! בשעות לא שעות של אלוקות צרופה. עם עיניים טרוטות אך דלוקות… לימוד חסידות בשופי לפני, אחרי ובין לבין…

ופתאום קולטים ש… וואי תיכף חוזרים לארץ ישראל. למים הרבים!!! …לנהרות ששוטפים אותך ואומרים לך ש… הכל טוב ויפה חמודה, היה מקסים, היה
א–ו–ו–רו–ו–ת, אבל תנחתי לארץ! ועדיף שזה יהיה כמה שיותר זריז.

צריך להגיש עבודה בתושב"ע עד ר"ח כסלו. בעוד שבועיים שני מבחנים.

ההנחייה של העבודה הסמינריונית בעיצומה… הצעות שידוכים ברקע.

בתחילת שבוע הבא את צריכה להתחיל סטאז'. טיפולי השיניים מחכים לך. 'מבצעים'… וכו' וכו' כל אחת וטרדותיה היא. בקיצור מים! שיטפו–ו–ן..!!!

השגרה התובענית והדורשת. ובעיקר המקרקעת…!

והתפללתי לה' שבאמת ייתן לי את הכוח, שהאהבה לא תכבה! שאשאר עם החיות חסידית במשך כל השנה! שאהיה חדורה בשליחות היחידה בלי להוריד רגל מהגז.

וזה באמת לא היה פשוט. חוזרים לארץ ישראל, ואחרי תקופה מרגישים – 'מה הייתי אצל הרבי רק לפני כמה חודשים?' מרגישים שעבר זמן כה רב… השיגרה כה מושכת אותנו מטה! מתניעים מפה ומשם התוועדויות, שיעורים, לימוד חסידות… והנשמה מרגישה שחייבים תדלוק רציני מחדש. חייבים להיות אצל הרבי. וסופרים את הימים עד הפעם הבאה…

ועכשיו, כשאני תודה לה' רעיה ואמא לילדים מתוקים, אני שואלת את עצמי "איפה האורות? ואיפה הכלים?"… אה, הכלים בעצם אני כן יודעת איפה הם… הם בערמה מזדקרים לי בחיוך ליד הכיור, מחכים ליד מושיע. אבל האורות? לימוד חסידות והחיות החסידית…? – אם אני מצליחה להגיד חת"ת אני מרגישה צדיק גמור!

פנינו לשליחה באור יהודה הרבנית נחמה פרידמן, אשת חינוך ומנחת הורים שמעצותיה החכמות והשקפתה הבריאה אנו תמיד מחכימים.

אז באמת. איך נשארים עם החיות החסידית, עם התרוממות והרגשת חיבור תמידית לרבי שליט"א גם בזמנים שברוך השם, יש טרדות רבות לדאוג להם: שהבית יהיה נקי ושפוי. שיהיה אוכל חם. לטפל באהבה ובסבלנות בילדים. לצאת לעבוד. לעשות סידורים. טלפונים חשובים. לדאוג איך לסגור את החודש… וכו' וכו' ובנוסף לזה כאמור להרגיש את האהבה הבוערת לרבי. את האמונה ואת הביטחון! את ה'קאך' ב"דבר מלכות"! בקיצור להיות מחוברים!

מחדירים את כל העניינים האלו, רק באמצעות השמחה. אנחנו צריכים לעשות את הדברים הנ"ל, אבל תלוי איך אנו עושים אותם והשמחה היא המפתח לכך.

ומבחינה טכנית. הרי לאישה יש סדר יום מאוד מאוד עמוס, בפרט בזמנים שב"ה הילדים קטנים. איך אפשר להצליח בכלל להתפלל ולומר חת"ת?

מתפללים תפילה מקוצרת. כל אישה צריכה להתייעץ עם המשפיעה שלה, עם רב בעניין כי באמת בלתי אפשרי שאישה עם ילדים תתפלל כמו בחורה. הילדים שלה זקוקים לה. זה לא השלב בחיים… יש משפט שאומר "תהיי סבתא, תצליחי לפתוח את הסידור". ככה אמרו לי.

יצא לי לדבר עם כמה נשים שמאז שהם ב"ה מטופלות עם ילדים, הם לא הצליחו לפתוח סידור, ואפילו לא לתפילה קצרה…

קשה לי לענות לך בעניין, כי אני באמת מאוד השתדלתי להתפלל, לא להחסיר תפילות אף פעם. זה מה שנתן לי את הדלק! אבל כאמור תפילות מקוצרות.

היו ימים עמוסים שהייתי מתפללת פעמיים מנחה או פעמיים ערבית כי לא הספקתי שחרית או מנחה. או שלא התפללתי ערבית. אבל ממש השתדלתי להתפלל כל יום. כמו שאת יודעת שאת צריכה לאכול, כך את יודעת שאת צריכה להתפלל. כמובן תמיד אכלתי לפני התפילה, כדי שיהיה לי כוח להתפלל.

אני לא רואה את עצמי בלי תפילה. אני מרגישה בתפילה שאני בקשר עם הקב"ה! אני מספרת לו שקשה לי! אני מבקשת ממנו שאצליח!

וואו, את מקפידה על שתי תפילות או אחת?

אני משתדלת להקפיד על 3 תפילות ביום. אבל אני לא יכולה להגיד שבמאה אחוז אני מצליחה. מה שכן אם אני לא מצליחה תפילה אחת אני משלימה בתפילה שלאחריה.

שלוש תפילות? זה נשמע לי כל–כך בלתי אפשרי…
אני זוכרת שהתארחנו אצלכם בשבת, ובסוף סעודת ליל שבת, אחרי שכל היום עמדת על הרגליים ובישלת, וטרחת, והגשת, ונתת תשומת לב לכל אחד מהילדים והאורחים – קמת והשלמת תפילת ערבית של שבת. אני זוכרת שממש נדהמתי(!) מכך.
מה באמת נותן לך את הכוח באמצע היום או בסוף יום אחרי פעילות ועבודה רבה. לקום ולפתוח את הסידור?

אני נהנית מהתפילה, זו הנקודה. אני מרגישה שזה מה שעוזר לי. אני לא מרגישה שהתפילה מעמסה עבורי. אולי בגלל החינוך שקיבלתי להתפלל כל יום. כך ראיתי את הסבתות שלי וכן את אמא שלי שבכל מצב היא תמיד התפללה. וכשהיה לה יום הולדת מה הייתה הבקשה שלה? שנעזור לה בהכנות לשבת כדי שתספיק את התפילה והתהילים.
"אתם רוצים לקנות לי מתנה? זה מה שאני מבקשת!" זה באמת היה חשוב לה.
הנפש הבהמית רואה דבר טוב, דבר שיכול לעזור לאישה, אז היא מנסה בכל כוחותיה למנוע אותה מכך.
הרבנית רחל הנדל אומרת שדבר ראשון שאישה צריכה לעשות בבית, זה להתפלל.
ואחר–כך הכל הולך לה טוב במשך היום. אני באמת לא מצליחה דבר ראשון להתפלל, אבל משתדלת שזה יקרה בתחילת היום.
וזה באמת משתלם, כי כשאת מתפללת, אז הקב"ה עוזר לך, כי הרי איך תשרה ברכה בכל הדברים שאנו עושים, רצים וטורחים עבורם? זה באמת לא אנחנו, זה הקב"ה!

אנחנו מדברות על תפילה. ועולה לי זיכרון נוסף מהשבת. בתפילה בבית חב"ד, כשהחזן הגיע ל–"קדושה" ו"מודים" נעמדת ליד ילדייך הקטנים, ואמרת את הקטעים הנ"ל, מילה במילה עימם בחשיבות רבה.
זה ממש ריגש אותי. יכולים לחשוב: אלו ילדים קטנים, מה כל–כך חשוב שיגידו קדושה. אבל את נהגת אחרת וזה ממש נתן לי חומר למחשבה!

הייתה אצלנו הרבנית רחל קעניג והיא אמרה לי שהיא מאוד מתרגשת לראות אותי בבית הכנסת עם הבנות – אומרת את ה"קדושה" וכו'. הוסיפה ואמרה: "אמא שלך הייתה בדיוק כך. ואני רואה את אחיותייך בבית הכנסת נוהגות בדיוק כך וזה מאוד מרגש אותי!" אני חשבתי שזה מאוד נורמלי שכל אמא תדאג לילד שלה שיעמוד לידה ויגיד "קדושה". אני זוכרת כשביתי הגדולה הייתה בת 3 וחצי או 4, ואז עדיין לא היה בעיר בית כנסת חב"ד והיינו מתפללים בבית הכנסת המרוקאי. שבת אחת היא ירדה מ"עזרת הנשים" למטה עם בני שהיה צעיר ממנה בשנים, לפתע היא שמעה את הקהל שם אוחזים ב"כתר". היא מיד העמידה את בני לידה, ואמרה אתו את ה"קדושה" מילה במילה…

אני רואה אמהות לילדים צעירים ותינוקות, שכשהן בבית הכנסת, כמעט בלתי אפשרי להתפלל.

אני לא מצפה מעצמי בכלל להתפלל בבית הכנסת, במיוחד לא כשהיו לי תינוקות.

הייתי מגיעה לבית הכנסת בסך הכל ל–10 דקות. רציתי מאוד שיהיה להם כיף ללכת לבית כנסת! שלא ירגישו לא טוב מזה. הייתי לוקחת אותם לפני כן, לגן שעשועים וזו הייתה עבורם ממש חוויה. ולאחר מכן היינו מגיעים לבית הכנסת, שומעים "כתר", "מודים" ו"ברכת כהנים". אומרים קצת "אמן" ויוצאים. זו חווית בית כנסת שהייתה לנו.

מאז שיש בית כנסת חב"ד באור יהודה ונערך קידוש שלאחריו התוועדות. היינו חוזרים הביתה ולאחר–מכן שבים להתוועדות, כדי שלא יפריעו בזמן התפילה. אני לא רוצה שילדיי ירוצו וישחקו בבית הכנסת…

שיחתנו נקטעת מאילוצי "מים רבים" שונים ואנו שבות לדבר.

חשבתי על זה יותר, נפגשתי עם חברות והתברר לי שכמה מהן לא מתפללות. הופתעתי לחלוטין. לקח לי קצת זמן לעכל שיש כזה דבר! ואכן מה התברר? שהן לא ראו את אמא שלהן מתפללת.

זה באמת משפיע!… אבל מה תעשה אישה שלא ראתה את אמה כך?

שמעתי סיפור על בחורה, שבתיכון היא לא הייתה חרדית במיוחד.
כעבור שנתיים–שלוש היא נפגשה עם חברתה שנדהמה לראותה לבושה צנוע וכו', ממש חרדית לכל דבר!
חברתה הנדהמת שאלה אותה: "איך זה קרה לך?".
והיא סיפרה שהיא התארחה אצל משפחה בחו"ל במשך תקופה. וראתה שההורים לא כל–כך חסידיים והילדים ללא חינוך.
ואז היא תפסה את עצמה ואמרה, 'אם אני לא אחנך את עצמי עכשיו, מה יהיה אחר–כך עם הילדים שלי?!'
וזה גרם לה לשינוי מלא. היא אמרה לעצמה, 'אני אהיה הכי צדיקה וחסידית שיש, רק שחס–ושלום הילדים שלי לא ייראו כך'.

וואו. זה עושה לי צמרמורת… ממש נותן חומר למחשבה עד כמה חשובה הדוגמא האישית לילדינו.

מי שלא ראתה בביתה דוגמא אישית וחווה קושי בעניין, שתאמר לעצמה: "האם אני צריכה שגם לילדה שלי יהיה קשה?
הרבה דברים עושים בשביל הילדים, יותר מלעצמנו – האם לפעמים לא אוכלת ולא שותה רק כדי לדאוג לילדיה. אז זה דבר שאפשר לעשות למען הילדים, אם לא למען עצמך!

בנוסף לתפילה, אלו דברים נוספים יכולים לעזור לנו כנשים להיות חדורות בענייני הרבי
כבחורה יש יותר נגישות וזמינות לפתוח שיחה וללמוד, אבל כעת?…

כשעסוקים בשליחות ויש לך שיעור שאת צריכה למסור פעם בשבוע. אז אין לך ברירה אלא לשבת ולפתוח ספר – כי השיעור מגיע ואין לך מה למסור… לי זה באמת עזר, כי אחרת את טובעת בטרדות ה'מים הרבים'.
השליחות עוזרת להיות בעניינים ובפרט לימוד ה"דבר מלכות" של שנות נ"א–נ"ב.
אם קשה ללמוד לבד אז אולי אפשר למצוא חברותא בטלפון, וללמוד אפילו "דבש מלכות" (הקיצור). זה לא בשמים. זה אפשרי!
אני מרגישה שאני נהייתי אישה אחרת כשהתחלתי ללמוד את ה"דבר מלכות"…

מה זאת אומרת?

מה שקורה הוא שהעיסוק בגשמיות מגשם אותנו, ואנחנו מסתכלים דרך הראיה הזו על החיים.
וכשלומדים "דבר מלכות". מקבלים פרופורציות מה באמת קורה בעולם הזה! ובלי ללמוד את זה שוכחים.

ואת הצלחת ללמוד כשהיו לך ילדים קטנים?

היו שנים שיותר למדתי היו שנים שפחות, לא הצלחתי כל השנים ללמוד.
מה שכן עם החת"ת ראיתי ממש דבר מופלא. לפעמים בעקבות זמני עומס, בשביל שאצליח לחטוף משהו מהחת"ת הייתי אומרת חת"ת מקוצר.
וכל פעם שהיה לי קושי והתמדתי בחת"ת המלא, ראיתי ישועות למעלה מדרך הטבע!

באמת?
בכל קושי שהוא! חת"ת, רמב"ם, כמה שיותר הקפדתי עליהם ראיתי יותר ישועות. לכן אני כל–כך משתדלת להתמיד בזה. ראיתי על בשרי שמתי שלא הקפדתי פתאום נקלעתי לאיזו שהיא בעיה. הקפדתי על חת"ת מלא, הבעיה עברה.

את אומרת להתפלל, ללמוד חת"ת, דבר מלכות, רמב"ם, זה נשמע לי ממש חלום מתוק!
איך זה אפשרי עם מירוץ היום–יום? כשמגיעים לערב עם לשון בחוץ… מאידך, אני בטוחה שלכולנו יש זמנים שאנחנו 'שורפים' על דברים שוליים. אבל עדיין…

פעם אחת הייתה לי שיחה עם אישה שאמרה לי: "למה הבית שלך לא תמיד מסודר? את צריכה להשקיע בו יותר זמן וכוחות. זה חשוב לחינוך של הילדים שלך".
אמרתי לה: "ב"ה, אני עם קטנטנים צפופים, ואני לא תמיד מגיעה לשלימות בעניין".
אז היא שאלה אותי: "אז איך את מגיעה לכך שאת אומרת עם כל ילד, כל יום, את הפרק האישי?
כי זה חשוב לך! אם גם זה היה חשוב לך, אז היית מגיעה לזה".
נכון, כשהילדים ב"ה, היו צפופים היינו מגיעים לערב וכל הבית היה חוגג כמו בית יהודי טיפוסי שיש בו ילדים.
אבל הרוחניות שלהם הייתה לי חשובה יותר.
אבל זה נכון, לכל אישה יש סדרי עדיפויות, אין מצב שלאישה לא חשוב משהו אחד יותר ממשהו שני ובו היא משקיעה. תלוי ממה העונג שלה.

מה מניע אותך מתוכך להקפיד על הדברים האלה? מה מבעיר אותך מבפנים?

ב"ה, גדלתי במשפחה חסידית. למשל כשהרבי יצא במבצע של שינון שנים–עשר הפסוקים, היינו קטנים. הייתי כבת שלוש וחצי–ארבע. ההורים שלי לא זזו מאיתנו, לא עשו שום דבר בעולם הזה, חוץ מלפעול שנדע את 12 הפסוקים, ויהי מה.
הם נתנו לנו מלא שוקולדים, סוכריות… העיקר שנדע בעל–פה. אין מצב שלא. אם הרבי אמר שילדים צריכים לדעת בעל–פה, אנחנו חייבים לדעת!

מי שלא גדלה בכזה בית, איזה צ'אנס יש לה בעניין? איך היא יכולה לפעול בעצמה את הלהט בעניינים הללו?

מה שנראה לי שמאוד חשוב לאישה, בשביל שיהיה לה בית חסידי, זו קביעות שבועית של השתתפות בשיעור תורה. לדעתי זה מה שמעצב את האישה. כי כל מה שהיא למדה בעבר וכו', אם לא משמרים את זה אז זה לא נשאר!

ונסיים בעניין שהתחלנו. ציינת בתחילת הראיון שאת כל העניינים הרוחניים ממשיכים באמצעות השמחה…
ידוע שהגבר הוא יותר שכלי, ואישה יותר רגשית ומטבע הדברים היא יותר מושפעת מהמצבים בבית. נוסף לכך ב"ה במשך החיים היא במצבים משתנים: לפני לידה, אחרי לידה… והיא יותר רגישה, ולפעמים מאוד מורכב עבורה להיות בשמחה. מספיק לדוגמא, שכל הבית יהיה הפוך, הילדים יפצחו במריבה והבעל יאחר – כדי שמצב רוחה ירד פלאים… איך באמת חיים בשמחה?

זו עבודה רבה ולא קלה. חשוב דבר ראשון להודות לה' וכשמודים, אנחנו כבר במצב חיובי.
דבר שני, כשהבעל מגיע, להשתדל מאוד שבעשר דקות הראשונות נדבר עימו על הדברים החיוביים. לא להוריד לו את המצב רוח, שיישאר בשמחה.

בדרך כלל, מרגישים צורך מיידי לשתף את הבעל בכל מה ש"עבר" עלינו עד שהגיע.

לכן אני בקשר עם חברות או אחיות, ולהן אני מספרת את הקשיים לפני שהבעל מגיע. שכאשר הוא יגיע – העומס הראשוני ירד כבר מהנפש. הבעל יכול למצוא את כל הסיבות להיעדר מהבית, הוא ימצא התוועדויות, שיעורים, ואלף דברים… ולמה? כי קשה לו שכל הזמן מקבלים אותו כך. חייבים להשתדל לקבל את הבעל בשמחה! וכמובן בזמנים אחרים לדבר איתו על הקשיים ברוגע.

כשילד עושה בטיטול, ניתן לקחת זאת באופן חיובי – "ב"ה, שהוא עשה והתפנה", ואפשר באופן שלילי – "אוף, שוב הוא עשה, אין לי כוח להחליף". יש לנו בחירה חופשית כל שניה באיזה אופן להתייחס לקורה עמנו.

לפעמים כשאני לא מגיעה למה שציפיתי. אני אומרת לעצמי: "זה הכי טוב שהגעתי אליו! ב"ה, שיש לי ילדים! ב"ה, שזה בית חסידי שמח, איזה מסכנים אנשים שאין להם". אפשר ליצור את השמחה כשמכוונים את המחשבה לכיוון החיובי. ובפשטות מוח שליט על הלב.

זה לא כה פשוט להיות במצב של "מוח שליט על הלב"… כשנמצאים בחוץ הרבה יותר קל להיות חייכנים ולהשפיע. אבל כשנמצאים בתוך מטלות הבית קשה תמיד להיות בשמחה.
אי אפשר תמיד (מחייכת)…

זה כבר מעודד.
קורה שמצוברחים, אבל תמיד יש להשתדל ולשאוף להיות בשמחה. וברגע שהמצב רוח לא הכי טוב, לתפוס את עצמנו, ולדעת שחייבים לצאת מזה כי זה לא טוב לילדים, ולא לאמא. לשים מוזיקה, לרקוד, לעשות דברים שישפיעו. ילדים מאוד אוהבים לרקוד וזה מכניס שמחה לאמא. נכון שזה חיצוני אבל זה משפיע! זה בדוק.

וואו ממש נהניתי, אני מרגישה שהדברים כבר מחלחלים…
משהו לסיום?
אפילו שהקהל נגמר. אנחנו עושים כל ערב התוועדות עם הילדים, לומדים גאולה ומשיח ונכנסים לאווירה. אתן מוזמנות לנסות!!!

רוצה להיות מלאת אנרגיה ורזה ללא שום דיאטה?

מהפכת הבריאות בעולם היא כבר מזמן לא טרנד חולף. רוב האנשים שהתחילו לאכול  בריא הגיעו לכך כתוצאה מבעיה/חולי שהרפואה הקונבנציונלית לא נתנה להם מענה והם חיפשו עד שמצאו את הפיתרון האמיתי והיחיד. או כמו שאומר הרב יובל אשרוב: ישנה מחלה אחת (לא משהו גנטי או מולד אלא משהו שיצרנו במהלך החיים) והיא נקראת הכנסת רעלים לגוף. ותרופה אחת (כשזה עוד אפשרי) הוצאת הרעלים מהגוף. רעל יכול להתבטא באוכל, בצורת האכילה, באוויר, קרינה, ורעל נפשי.

ההלכה – השולחן ערוך והרמבם מפרטים על כך. זאת אומרת שזוהי גם חובה הלכתית שאפילו קודמת לשאר המצוות. שכן הנשמה לא יכולה לעבוד ללא הגוף.

כל מטפל או שיטה תתן לכם כללי בריאות עפ"י שיטתה. ישנם כללים שנכונים לכל השיטות והם יכולים לשדרג את רמת החיים שלנו בצורה משמעותית. מעלים את רמות האנרגיה וגורמים להרזיה מהירה ללא שום דיאטה. אפשר ורצוי לקחת כל פעם כלל אחד ולעבוד איתו. שהשינוי יהיה הדרגתי וקל ליישום.

1. להיות בשמחה וברגיעה. לראות את הטוב והקיים ולהודות עליו. המפתח לשמחה.

היום כולם יודעים שאבי אבות המחלות הם הלחץ , הכעס, הטינה והכאב. גם אדם המקפיד על אכילה בריאה אך נתון בכעס וכו הדבר מזיק לו הרבה יותר מכל מאכל רעיל שיאכל. רפואת הנפש חשובה לא פחות מרפואת הגוף. וכמו שאנו מוכנים להוציא כסף וזמן על רופאים. חשוב לתת את הדעת גם על הצד הנפשי. קשיים פניימים הקשורים להווה/לעבר ומעיבים על הרוגע הפנימי הם כמו רעל בתוכנו. וחשוב לתת את הדעת על כך ולטפל.

כדאי ללמוד לדבר ולבטא את הרגשות. גם את הילדים.

2. פעילות גופנית. מינימום 10 דק' ביום לפני האוכל. טוב לגוף ולנפש.
3. אכילה נכונה- מה לאכול: רצוי שהתזונה שלנו תכלול כמה שיותר ירקות ופירות. ובעיקר עלים ירוקים. בעיקר חי, אפוי ומבושל (לא מטוגן). בירקות ופירות נמצאים הויטמינים והמינרלים החשובים שבונים את הגוף, מנקים אותו מפסולת וממלאים אותנו בכח ואנרגיה

בנוסף התזונה צריכה לכלול דגנים מלאים וקטניות (רצוי מונבטות)

פחמימות וחלבונים איכותיים. לא מעובדים.

4. להפחית למינימום: סוכר- על כל צורותיו. גם קנים /אורגני וחום. כולם הם סוכר. ממתיקים מלאכותיים גרועים מהסוכר. ניתן להשתמש בדבש/ סילאן בכמות קטנה.

קמח לבן- מערכת העיכול מתקשה לעכל אותו.

מלח- להוריד כמה שאפשר גם את הטיפים, רטבים וכו המלאים במלח בכמות מוגזמת.

מרגרינה – להוריד לחלוטין. מרגינה מסתתרת גם בקצפת צמחית. וופילם מאפים קנויים ועוד.

מזון מתועש- שמוסיפים לו כל מיני חומרים שאין לנו מושג מהם והם מזיקים לנו במיוחד

מזון מטוגן (גם השמנים הצמחיים הם לא בריאים בכלל ורצוי להמעיט ככל שאפשר. בטיגון השמן הופך להיות רעל מסוכן)

זה לא קל בכלל. אבל בתור חסידים האמונים על אתכפיא יש לנו את הכח לעשות זאת. תתחילו בהחלטות קטנות ותרגישו את ההבדל באיכות החיים שלכם. בנוסף- בלוטות הטעם על הלשון מתרגלות לטעמים והרגל נעשה טבע.

5. צורת האכילה- בנחת. ברוגע. ללעוס היטב. לא להתפוצץ מהאוכל. להשתדל לא לשתות לפני הארוחה ולא ישר אחריה. להימנע מפעילות גופנית לאחר האוכל
6. מים- לשתות לשתות ושוב לשתות. רצוי מים נקיים (אוסמוזה הפוכה) 20 דקות לפני האוכל ושעה אחרי האוכל
7. וויטמינים- לבדוק חסרים בבדיקת דם פשוטה. השלמה של וויטמינים תתן לנו רגיעה, תוריד את המשיכה למתוק תחזק את הגוף ועוד
8. שינה- שינה טובה של 8 שעות. השינה היא רפואה לגוף. להימנע מאוכל מינימום 2 לפני השינה (רצוי3-4 שעות) ולאכול בערב ארוחה קלה.
9. קרינה- להשתמש כמה שפחות בפלאפונים. גם כשמשתמשים באוזניות/ רמקול. לא להחזיק קרוב לגוף. ולא לתת לילדים. נזקי הקרינה כבר ידועים ןמפורסמים. בעיקר לא לילדים (ונשים בהריון) שגופם נמצא בתהליך גדילה.
10. לא להתאפק לשירותים. אפילו לא רגע.

בהצלחה רבה לכולן!