חובת ההשתדלות. ללכת עם כל כוחות הנפש

ללכת כי כולם הולכים? לא! ללכת כי זה הציווי האלוקי, להתקדם ולרתום את כל כוחות הנפש, גם הנסתרים, על מנת למלא את רצון ה', להוסיף בתורה ומצוות, ולהכין את העולם לגאולה האמיתית והשלמה
מאת:  מירי שניאורסון

כל זה היה נראה בלתי אפשרי ובלתי מציאותי בעליל. מי היה מאמין שנשים פרטיות תתרמנה ותגענה לסכום של מאות אלפי שקלים בלי שותפים רציניים כגון קופות צדקה וארגוני חסד.
אבל זה בדיוק מה שקרה בכפר בו אני גרה. במקום שאין אנשים יש נשים. זה מה שהתחוור לי השבוע לאחר קמפיין מוצלח במיוחד שניהלו נשות הכפר למען משפחתה של אחות המרפאה שנפטרה והותירה אחריה שבעה ילדים.
תמר עבדה במשך עשרים שנה כאחות וטיפלה באלפי חולים. אך בארבע השנים האחרונות חלתה בעצמה. היא הייתה בת יחידה שהגיעה מרומניה והחליטה לעשות "לך-לך" מאל"ף ועד תי"ו. הלכה לה מארצה, מולדתה ומבית הוריה שאינם בין החיים.
עכשיו גם היא כבר לא בין החיים למרות גילה הצעיר. הבעיה היא שאחרי מספר טרגדיות שאירעו בכפר שלנו, הרגישו גבאי הקופות והגמ"חים שאנשים כבר מסננים אותם בבואם לבקש תרומה. אפשר להבין זאת. בחודשים האחרונים הלכו לעולמם מספר אנשים בדמי ימיהם והותירו אחריהם משפחות גדולות וכואבות. הפעם ביקשו מאיתנו הנשים "תעשו את זה אתן".
בדיעבד התברר כי האילוץ והנחת היסוד שנשים תוכלנה להתגבר על ההתנגדויות הצפויות, היו נכונים. תראו, לבקש תרומה זה בהחלט דבר מרתיע. להרים קמפיין אינטרנטי רחב היקף לגיוס כספים עלול לפגוע בכבודם של בני המשפחה. ובכלל, ניהול גיוס תרומות הוא דבר מורכב. מה נעשה? נגייס נשים שיישבו בחפ"ק, יתקשרו משפחה-משפחה ויגידו "שלום. כמה תרצי לתרום"?
כשסיפרתי למשפיעה שלי על הצלחת הקמפיין, היא ביקשה שאפרט קצת יותר. מיד יריתי בגאווה את הסכום שהושג ורק אחריו מניתי אחת לאחת את שמות הנשים המגויסות. נחמה הביאה פרלינים ויהודית פטרלה עם הרכב, שלומית ניהלה את חדר המצב ביד רמה, הבנות הקלידו כרטיסי אשראי למחשבים ניידים שהביאו מהבית. והייתה גם מי שניהלה את קבוצת הוואטס-אפ
"מי פנויה בראשון לציון להביא 500 שקל מלאה?". ראיתי את ההודעה ומיד עשיתי את פעמיי לשם. "אצל מוטי בלוד יש צ'ק. מי יכולה להביא?". ומושקי מיהרה להניע את הרכב ולצאת לדרך. הקבוצה הוקמה ל-48 שעות בלבד וכמות ההודעות שעברה בה הייתה כמו של קבוצה וותיקה.
"זאת ההצלחה", הסבירה לי המשפיעה. "ההשתדלות, המאמץ, היגיעה, הנסיעה, העוגה האפויה והקפה הריחני, הם ההצלחה. הסכום שגייסתן הוא התוצאה". אצל הקב"ה הסכום לא נחשב להצלחה. גם אם הסכום נושק למיליון. מה היה קורה אם היינו מגייסות "רק" 300 אלף? זה היה כשלון? לא. ההצלחה היא האחדות, ההשתתפות וההשקעה.
מי שמאמין בה' יודע שההשתדלות מוטלת עליו. ההצלחה מוטלת על הקב"ה. ההליכה של אברהם אבינו – היהודי הראשון בעולם – עם מסירות נפש להפיץ יהדות בעולם, מעידה שכל אחד יכול לעשות זאת. זה אפשרי והכרחי לעשות את רצון ה' "בכל נפשך", בכל עשרה כוחות הנפש, ו"בכל מאדך". מאוד הוא בלי גבול. אין קצה למילה מאוד. כל מאוד יכול להיות נקודת פתיחה למאוד הבא.
וזה מה שה' אומר לאברהם אבינו. "לך-לך". אתה תלך, ואני "אעשך לגוי גדול". אנחנו חייבים לפעול ולנצל את כל הכוחות שניתנו לנו על מנת להביא את הגאולה. עלינו לנצל את כל כוחותינו ללמוד ולחדש בתורה לא רק בכוחות הגלויים (כמו אברהם לפני הציווי "לך-לך") אלא אף בכוחות הנסתרים, ואף בכוחות כה נעלמים שאנחנו כלל לא מודעים להם, ולהוסיף לא רק באיכות הלימוד העצמי, אלא אף בהשפעה על הזולת ובהוספת מספר התלמידים בשיעורי תורה ובאיכות הלימוד שלהם.
זאת העבודה שלנו. לעשות זאת בכל העוצמה באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה. הקב"ה כבר אחראי לחלק השני, לתוצאה – הגאולה האמיתית והשלמה.
•••
ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה ויש לנו את הכוח להצליח…

————————————————————
מירי שניאורסון – מנחה, מרצה, ושליחה בתקשורת.
להזמנת הרצאה השאירו פרטים: lp.770marketing.com/miri_shneorson

"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים".  (פרק יז,פס' ח)

השבוע התקיימו הבחירות לנשיאות בארצות הברית של אמריקה והעולם עצר את נשימתו: מי זה יהיה? טראמפ או הילארי? דמוקרטים או רפובליקנים? הסקרים נבאו תחזיות ורודות המציאות הראתה דברים אחרים ובסופו של דבר נבחר מי שאמור להיות הנשיא לנשיא הקרובות , לשמחתם או למורת רוחם של האמריקנים תלוי את מי שואלים.

אלא שפה בישראל עסקו בשאלה הזו ביתר שאת ובייתר עוז עם השלכות אישיות ממש: מי עדיף שיבחר, מי יהיה נשיא טוב יותר ליחסים עם ידידתנו הגדולה האם לנו הם אם לצרינו ואיזו מדיניות משרת כל אחד מהם. בלהט הדברים שכחנו דבר פעוט אחד:

לא טראמפ ולא הילארי אחראים על בטחוננו וישיבתנו בארץ ישראל. לא מהם מגיעה הגושפנקא ולא את אישורם אנו צריכים.

אמנם, ארה"ב היא ידידתה הגדולה של ישראל ו "אומה של חסד" כפי שהגדיר במדויק הרבי מליובאוויטש, וידידת אמת. אך בל נתבלבל, לא אמריקה היא זו שנותנת לנו את ההרשאה האם לגור בארץ ישראל, ליישב אותה, לראות בירושלים את בירתה הנצחית ולהצדיק את קיומנו כעם יהודי היושב בארצו.

מי כן?

הצצה לפרשת השבוע נותנת לנו תזכורת מצויינת:

אברהם אבינו, אב המון גויים, היהודי המאמין הראשון הולך אחר ציווי ה' אל הלא נודע: "לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.."

ואברהם בלי לשאול שאלות מיותרות, קם ועושה. על כך הוא מקבל שכר רב והבטחה מהקב"ה שכל חשש מפני טלטולי הדרך, מיעוט הפרנסה או משברים משפחתיים לא יקרו לו אלא להיפך.

ה' כורת ברית עם אברהם, הלא היא ברית בין הבתרים ושם ניתנת לאברהם ההבטחה הנצחית: לך אתן את הארץ הזו.."

אלא, שאפשר להקשות ולשאול: הלא הברית נכרתה בין הקב"ה לאברהם, איפה אנחנו בתמונה? מי קבע שההבטחה של ה' לאברהם תקפה גם אלינו? אולי מעשיו הטובים של אברהם העניקו לנו חסינות והגנה כעם אך הארץ הלא היא של הקב"ה ברצונו נתן לנו אותה וברצונו ייקח?

אלא שההבטחה היא מדוייקת: לך- ולזרעך עד עולם.

ועל מנת להסיר ספק אברהם "הכניס" אותנו בתוך הברית שכרת עם ה'.

אברהם מל עצמו בגיל 90 והותיר חותם בבשרו, לאור הציווי האלוקי- כי יהודי הוא. ברית זו עוברת מדור לדור מאב לבן במשך דורות על גבי דורות כשרשרת שאינה ניתקת ויש פה אלמנט אקטיבי: הנה. גם אנחנו שותפים בברית

הברית שנכרתה בין אברהם לקב"ה אינה עסקה פרטית, ואינה הבטחה רגעית. אנחנו חלק ממנה וחלק אקטיבי. המעשים שלנו, והם בלבד- לא טראמפ, לא הילרי, לא אונסקו ואפילו לא האו"ם הם אלו שקובעים את זכותנו על הארץ הזו.

ההבטחה של הקב"ה, והמימוש שלה על ידינו באופן אקטיבי- הם אלה שקובעים.

שבת שלום ומבורך!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 54 )

לקריאת הפרשה במלואה- פרשת לך לך

מוקדש  לרפואת דורית בת לובה, יובל בן אורלי, יוסף בן יוכבד מרים, אפרת נעמי בת דבורה, אשר בן מזל, איתן טוביה גירשום בן נורית פלורה, משה רז בן דליה חסייה , ולעילוי נשמות אביה הודיה בת נחמיאל, טובה בת זלמה, שלמה בן חסיה, אדל חיה בת רפי, חנה בת סעדה ושלום בן אסתר, שחר בן מירב ,מתיתיהו בן ג'ני, הרב נח ויינברג בן הינדה זצ"ל, יוסף ג'ון בן רוזה, שלומית ביאטריס בת אסתר , נתן בן קלו , קורין דורה חיה בת מיחה, סילביה  בת פאני בת-ציון (ציונה) בת אסתר שולה בת הינדה, סילביה בת תמר , שחר הדר בת אורית, אסתר רינה בת מזל לינדה,  איריס בת לאה יואב בן שפיקה, בת ציון (ציונה) בת אסתר ומלכה בת גולדה

מאת: זהבה גולדה כהן צמח

לאן הגענו?

תמיד לפני תשרי חושבים איך בתשרי יהיה מושלם- הכי הרבה שמחה, הכי הרבה קדושה, הכי הרבה כיף. כל שנה לפני תשרי אני שוכחת אילו ניסיונות מזדמנים לי בתשרי עצמו וחושבת לתומי שהכל מתנהל שם בנעימים אני לא מבינה איך אפשר לשכוח דברים כמו:

"עכשיו שורה שלישית עומדת וכולן יושבות!! לא! לא!שורה שניה לא תעמוד על הספסלים כל ההקפות זה נראה לכן הגיוני?!" (צעקה)

"למה לא התכופפתן מיד בוזאת התורה?"(צעקות רבות)

"לא אין סיכוי שאני אחרונה במקלחת!! אה.. אם בכלל תהיה מקלחת אז אני אחרונה בתור?! שירותים גם אין? מים בברז? מישהו? אז איך נזילה יש אם מים אין?" "בעבורו אל תמנע מים" (גם כן הנפש הבהמית הזאת שרוטנת)

אך באמת חוץ מזה וכמה דברים קטנים ושבסוף מצאתי את החצי נעל שנאבדה לי (תודות לכל הדואגים אבל שתדעו השרוך עדיין אי שם בודד בארץ זרה) זה כ"כ הכישרון של תישרי להביא אותנו למצב קליל וללמד אותנו מה חשוב באמת ואיך לתפוס את המצב.

לא רואים אז למה באים?

עיכובים בטיסה באיזה ארץ זרה, כיסי אויר לרוב זה רק חלק פעוט מהטלטלות שחווים הנוסעים לרבי שום דבר מזה לא יערער או יפריע לתשוקה של להגיע לרבי לא תמיד אנחנו מרגישים למה או יודעים להסביר הכל במילים, שמעתי רב בהתוועדות השנה שהסביר למה באמת נוסעים לרבי? כי צריך! כי הרבי רוצה אותנו שם! לא בגלל שזה פסטיבל חב"די ולא בגלל הקדושה שזה ברור ובודאי וגם לא בגלל החסידים שקופצים ושזה נותן שמחה לכל השנה כי פשוט צריך! תשובה לקבל תעולניקים כאלה, כאלה של הדור השביעי.

לפעמים אנחנו לא מתלהבים מכל מה שקורה שם ולא כל דבר מעלה אותנו לאצילות או מעורר בנו את השמחה מהנקודה הפנימית וגם עם כל המאמצים שנדרשים מכולם למה לבוא בדיוק מתי שרוצים קצת להשאר ולבדוק אם נתגעגע? אולי באמת נשאר ונבדוק את זה? לא, תבואו כי צריך. ובכלל יש נשים ובנות שנאבקות לראות אפילו פיסת רבע של שליש חלון וכאלה שעם שניים שלושה וכו ילדים רוב הזמן לא ניתן לראות ולהיות בבפנים של ממש אבל באמת להיות כי פשוט צריך להיות.

לתרום ולהתרומם

בתישרי הזה זכיתי בפעם הראשונה לקחת תפקיד קטן בצוות של הכנסת אורחים פעם ראשונה שנחשפתי כ"כ מקרוב לפעילות מדהימה של בנות רבות שמוסרות את התשרי שלהן בשביל האורחות ודואגות לפרטים הכי קטנים ברישום ודירות, אירוח משפחות, שיעורים, התוועדויות, מבחינה רפואית וצוות חדר אוכל ושלא נשכח אחראיות רמקולים.. מבחינה גשמית ורוחנית פשוט נמצאות שם. זכיתי להכיר בנות מדהימות שפנויות להכיל בנות אחרות בזמן שהן צריכות להכיל בדיוק את עצמן, בשנים קודמות הייתי בטוחה שהבנות שעוזרות מפסידות כ"כ הרבה (סליחה עם כל הכבוד אבל לצאת לפני "אך צדיקים" בשביל לארגן את החדר אוכל?! התפעלתי!)אבל האמת היא שבזכות זה למדתי לנצל כל תפילה אצל הרבי עוד יותר ואת השהות בכלל. בכל מיני התקלויות שלי עם מפקדות מדריכות וכדומה מצאתי את עצמי נפעמת וחשבתי לעצמי סיסמאות סיסמאות אבל הרבי לא נשאר חייב.

כי בשמחה תצאון

שבת בראשית נגמרה כמו שתמיד אנחנו אומרות "שבת אחרונה" ו "תפילה אחרונה".

הדרישה הזאת של לחזור בשמחה מוגזמת מידי לא חושבים? אחרי חודש כ"כ מרומם שאנחנו מעל הזמן וחסרי דאגות לחזור היישר לשגרה שבדיוק הפוכה בטבעה מהטעם והמאפיינים של תשרי בהחלט לא מושך אבל אוקיי הבנו שחייב לחזור יוצאים עם תחושות מעורבות איך אהיה בשמחה ואעשה עוד הרבה דברים נפלאים אבל למה שחוזרים הכל קשה?! לנגן "אל תירא מפחד פתאום" בשיא ההתלהבות שם אל מול "אל תירא" שאני בסמינר או ברכבת בדרך לסמינר (איך הכל קשור לסמינר תמיד?!) איך הדברים האלה כ"כ פשוטים שם ומגיעים באופן טבעי זאת בדיוק הנקודה שם אנחנו במצב טבעי זה רק מוכיח שלהיות חסידים שמחים וטובים עם קבלת עול זה המצב הטבעי שלנו.