נר זכרון
אוד מוצל מאש
הרבנית מרת חנה פיזם ע"ה נולדה ביום כ”ט לחודש סיון ה’תש”א, בעיצומם של ימי השואה הנוראים בוואשקוביץ שבבוקובינה, לאביה הרב ישראל יוסף הכהן הי”ד זינגר ולאמה מרת שיינדל ע”ה. בגיל שבועיים התייתמה מאביה הי”ד. איש מופלא זה גילם את דברי אדמו”ר הזקן בתניא בשם הזוהר “כברא דאשתדל בתר אבוהי ואימוי למפרק לן יתיר מגרמיה” (כבן שמשתדל אחרי אביו ואמו לפדותן יותר מעצמו) עד למסירות נפש. היה זה בשעה ש”שוטרים” אוקראיינים עצרו את אביו הרב שלמה הכהן זינגר הי”ד שהיה “ראש הקהל” של קהילות וואשקוביץ, יחד עם קבוצה נוספת של יהודים. ר’ ישראל יוסף הי”ד חש להשתדל בשיחרורם, ואז נרצח יחד עמם בקלשונים וגרזנים.
בהיותה תינוקת בת חודשים ספורים, חלתה ב”טיפוס”, מחלה קטלנית שהיתה נפוצה במחנות הריכוז. מובן שמצבה היה קשה וחמור בדרך הטבע, במיוחד באותם תנאים בלתי אנושיים ששררו אז. והנה, סבתה מרת ברטה ע”ה, שהיתה אז אשה בריאה וחזקה בשנת ה-60 לחייה, נשאה תפילה לה’ וכה אמרה: “זה הנצר היחיד והאחרון לבני ר’ יוסף ישראל שנרצח על קידוש השם. מבקשת אני מה’ יתברך שיקח אותי תמורתה, כדי שיהיה זכר והמשך לבני הי”ד”… למרבה הפלא, תוך שלושה ימים – חלתה הסבתא בטיפוס ונפטרה מיד (שלא כדרך המחלה שהיא נמשכת זמן רב בדרך כלל), ואילו נכדתה חנה, הבריאה מיד עם פטירת הסבתא!
(אין איתנו יודע עד מה, אבל בימי “השבעה” היו שאמרו – שבהתאם לכך – היו ל”סבתא ברטה” ע”ה רק 60 שנה מתוך ה- “120” שיכלה לתת אותם, ואכן, המחלה הקשה פקדה את נכדתה, בדיוק כשמלאו לה 60 שנה, ומאז ועד פטירתה היו חייה למעלה מדרך הטבע, בכוחו של הרבי מלך המשיח ובזכות תפילות רבים ומעשים טובים שנעשו לזכותה ע”י רבים מישראל).
בהיותה תינוקת בת שנה וחצי, הסתתרה קבוצת יהודים יחד עם משפחתה בבונקר, בתקופת המלחמה. לפתע פרצו לבונקר שני חיילים גרמנים ימ”ש שסיירו במקום. אחד מהם שלף רימון, ושאל את הנוכחים בארסיות: “מה יקרה אם אזרוק עליכם את הרימון”? האנשים התחננו על נפשם, כשלפתע התעוררה התינוקת, פקחה זוג עינים תכולות ותמימות והביטה במתרחש. הגרמני משך בזרועו של חבירו ואמר לו: “עזוב אותם, גם לנו יש ילדים…” הם עזבו את השטח, כשהיהודים מעכלים את הנס בקושי רב…
בפעם אחרת הגרמנים ימ”ש האיצו בתושבים לחצות נהר באמצעות מריצה על גבי גשר צר ללא מעקה. רבים מהיהודים והילדים נפלו בנהר וטבעו. אמה מרת שיינדל ע”ה, הובילה אותה במאמצים על אנושיים כשהיא שוכבת בעגלת תינוקות. בתוך המהומה והדחיפות הנוראות הופיע לפתע חייל רומני גבה קומה. הוא צעד לפני העגלה, הרחיק אנשים, והציב את עצמו כמפלס דרך, תוך שהוא מזיז את כולם כדי שלא תהיה צפיפות והתינוקת תסתכן. לאחר שחצו את הנהר, האם רצתה להודות ולתגמל אותו ב”מתת”, אך הוא פשוט נעלם כלעומת שבא…
נס ממושך נוסף ארע עמה, כאשר במשך 3 שנים, למרות שלא היה מה לאכול והרעב היה נורא, הצליחה אמה להניק אותה עד גיל 3, וכך ניצלו חייה – “אוד מוצל מאש”…
בהתוועדות חסידית שהתקיימה ככלות השבעה בהיכל ישיבת “נפש חיה” חב”ד בקרית שמואל, התעכב בנה הרה”ח הרב משה זאב, השליח ורב קהילת חב”ד בשדרות – להדגיש נקודה זו באופן של “והחי יתן אל ליבו”. כאשר רואים איך שמתינוקת קטנה וחסרת ישע שניצלה בניסים גלויים, צומחת אחר כך משפחה גדולה עם נכדים רבים כן ירבו, יבדלו לחיים טובים ארוכים. ומזה יש ללמוד התעוררות גדולה – עד כמה נוגע לקרב ליהדות וחסידות עוד “ילד קטן אחד”, שרואים בפועל – איך שמזה נוצר “עולם מלא”.
בדרך אל האור הגדול
מיד לאחר השואה עלתה לאה”ק כילדה קטנה, יחד עם אמה מרת שיינדל, שהיתה אשה חשובה ובעלת מסירות נפש, וכן עם קרובת משפחתה מרת אידה לבס ע”ה שהיתה אשה אצילית מצאצאי הרה”צ ר’ לוי יצחק מברדיטשוב. הם הגיעו ארצה כפליטי שואה, נקלטו בעזרת קרוב משפחה בקרית טבעון. לאחר מכן עברו לגור בעכו, ובהמשך בשכונת “נוה שאנן” בחיפה.
עקב תמימותם של העולים, היא למדה בבי”ס ממלכתי רגיל בנוה שאנן. בעדינות נפשה ובתכונותיה המיוחדות קלטה את מהות המקום בו היא נמצאת, והיא החלה לחפש אחר חברה דתית. כך הגיעה לבסוף לסניף “בני עקיבא” בחיפה, ובתוך זמן קצר הפכה למדריכה בסניף, כשהיא מטיפה בחום ובהתלהבות לאהבת ה’ ותורתו העם והארץ.
היא המשיכה בדרך “בני עקיבא”, כשהיא מתבלטת במנהיגות דתית, מחזקת אחרים, נושאת את דגל היהדות בגאון, ומעודדת בהדגשה את שמירת הצניעות. בהמשך הדרך, כשהיא וחברותיה התגייסו לנח”ל הדתי, היא המשיכה לעמוד על עקרונותיה בתוקף ובגאון, עד שהצבא נאלץ לתפור עבורה בגדים מיוחדים: חצאית ארוכה, גרביים ארוכות, שרוולים באורך המתאים, דבר שהיה ללא תקדים בכל הזמנים!
גם שם היא היוותה דוגמא אישית ומנהיגותית לחברותיה, בכל הנוגע לעקרונות השמירה על הוראות התורה, כך שהמפקדות שלהן למדו דברים רבים ונאלצו “להתקפל”.
על אף ה”קידוש ה’” שעשתה בתקופה הזאת, במשך השנים הביעה לא אחת צער רב על התקופה הזו בחייה, והשפיעה על בנות רבות להימנע מכך.
בשליחות הרבי
בגיל צעיר יחסית נישאה לבעלה יבדלחט”א הרב יגאל פיזם שליט”א, שהחל כבר אז את התקרבותו לחב”ד כתלמידו של המשפיע הרה”ח ר’ מאיר בליז’ינסקי ע”ה. ההיכרות ביניהם החלה כאשר הרב בליז’ינסקי מסר שיעור תניא בישיבת בני עקיבא בכפר הרוא”ה, וכתלמידו ומקורבו של ראש ישיבות בנ”ע הרב משה צבי נריה ע”ה שעודדו בקשר עם חב”ד.
לאחר מספר תחנות, קבעו בני הזוג פיזם את מקומם בקריות, תחילה בקרית מוצקין, שם היווה ביתם מגדלור לתורה וליהדות ובחיזוק הקהילה הדתית, לאחר מכן קבעו את מקום מושבם בקרית שמואל. לאורך כל הדרך עמדה לצד בעלה הרב שיחי’ בתפקידיו השונים בשדה החינוך וההדרכה הרוחנית.
ביתם של בני הזוג פיזם היה בית חב”ד בגשמיות וברוחניות. רק לאחרונה, הזכיר בנוסטלגיה הרב יונה מצגר שליט”א, הרב הראשי לישראל, את השתתפותו בהנאה, כתלמיד הישיבה התיכונית בקרית שמואל, בשיעור תניא שהיה מתקיים בליל שבת בבית משפחת פיזם בקריה.
לאחר נסיעתו הראשונה של בעלה, יבדלחט”א, לרבי מלך המשיח בשנת תשל”ג, החלה עבודתם הק’ בהקמת קהילת חב”ד בקריות, תוך קירובם של רבים וטובים אל האור של תורת החסידות והרבי מה”מ. עבודה זו קיבלה אצלה חיזוק רב ותנופה מיוחדת אחרי שביקרה בעצמה אצל הרבי מה”מ בתשרי תש”מ וזכתה להיכנס ל”יחידות”, בפעם הראשונה.
במשך עשרות השנים הבאות סיפרה על תוכן ה”יחידות” בהתרגשות, כשהיא חיה זאת כל פעם מחדש. וכך סיפרה:
הרבי שאל – באיזו שפה לדבר, והיא ענתה: בלשון הקדש (חששה שלא תבין את האידיש של הרבי).
הרבי אמר: “הרי את (הפסיק מעט והמשיך) ובעלך עוסקים בהפצת המעיינות חוצה”.
וכאן הוסיף ברכות נפלאות בגשמיות וברוחניות, והוסיף (במענה על הדיווח שיש מניעות ועיכובים שונים כך שלפעמים לא כל מה שרוצים לפעול, מסוגלים לבצע -)
הדרכה – לפעול לפי היכולת, ושתהיה בזה ברכה והצלחה מופלגה.
בהמשך, פנתה אל הרבי באידיש ספונטנית וביקשה ברכה לבריאות אמה.
וכך היא מתארת: הרבי האיר פנים, עיניו הק’ האירו כמו פנסים מאירים, באור נפלא, ובחיוך רחב אמר –
“אם כן, הרי את כן מדברת אידיש …”, הרבי לקח דף חלק ועפרון ושירטט בידו הק’ קו ארוך, לאחר שניות אמר: תהיה רפואה שלימה והוסיף ברכות נפלאות.
בביתה היו מתארחים במשך השנים, שלוחי חב”ד שהגיעו לשבתות בישיבה התיכונית, ובחורי הישיבה שהגיעו לפעולות בקריות ולשמח בשמחת תורה, להדריך בקייטנות וכו’.
פעילה בשירות הרבי
הרבנית חנה ע”ה היתה מקושרת בלו”נ לכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, מחשבותיה היו נתונות לחיזוק הנשים ובנות בחינוך על טהרת הקדש, בצניעות, בטהרת המשפחה, ובמיוחד בעניני גאולה ומשיח – קבלת פני משיח צדקנו. היא היתה משקיעה מחשבה רבה, במציאת הנתיבות להגיע לחוגים שונים ולקרבם לרבי ולדרכו.
בעבודת הקדש שלה באו לידי ביטוי – תכונותיה: אצילית ומסודרת, בחירת מסר תוך התנסחות ברורה ורהוטה, עקבית והחלטית, לבבית, עומדת על עקרונות חב”ד בתוקף ובדרכי נועם, באמונה ובחום, מסורה ואיכפתית.
היא הרבתה לעסוק בפעולות ברוכות. כך במשך שנים ביקרה בגני ילדים בקריות, הפיצה והסבירה את נושא הדלקת נרות שבת קודש, שוחחה עם הגננות ועם הילדות, ויצרה קשר נפלא עם גננות מכל החוגים.
היא הפעילה בביתה שיעורי תניא לנשים, שמתקיימים זה 30 שנה (כשבנוסף מתקיים שיעור לגברים). שיעורי תניא אלו הניבו פירות – עשרות רבות של מקורבות.
באופן קבוע היתה מוסרת הרצאות בנושאים “תפילה” ו”צניעות” בביה”ס התיכון הדתי ע”ש לוינסון בקרית ים, והיתה לה השפעה רבה על הבנות.
הקימה שיעורים מספר בטהרת המשפחה והצליחה להשפיע רבות בנושא עידוד הילודה, על פי דברי הרבי מלך המשיח. רבות מתלמידותיה שהושפעו מגישתה, הפכו אחר כך בעצמן למדריכות כלות. היא עצמה עסקה בהדרכת כלות בהצלחה רבה.
כמו כן פעלה רבות בהנהלת אירגון נשי ובנות חב”ד בקריות יחד עם חברותיה תבדלחט”א, וייסדה את “מסיבות ראש חודש בקריות”, לנשים. מסיבות אלה התקיימו מידי חודש בחדשו במשך שנים רבות, ועד מהרה הפכו לשם דבר בסביבה כולה, כשהן מושכות אליהן נשים רבות מכל שכבות הציבור בקריות.
במשך תקופה ארוכה הצליחה לארגן מפגשי ראש חדש מיוחדים לציבור הנשים במגזר הדתי לאומי. היא הביאה לשם את מיטב המרצים בעניני משיח וגאולה והדברים גרמו להד נרחב. כמו כן יזמה כינוסי אחדות לקרוב הגאולה מתוך אהבת השלום שבערה בקרבה.
לאחר שהילדים עזבו את הבית, היא הגבירה עוד יותר את פעילותה, והקימה בביתה את “מדרשת נפש חיה” לנשים. בבוקרו של כל יום שני התקיימה המדרשה, במהלכה נמסרו שיעורים ונאמרו פרקי תהילים. המדרשה המשיכה לפעול גם בכל תקופת מחלתה. תלמידות המדרשה, נשים ובנות אהבו אותה אהבת נפש. היא קיבלה אותם במאור פנים ונתנה לכולם הרגשה ביתית. תמיד האזינה להן במלוא הקשב, ועודדה אותן בסבלנות אין קץ, בשבועות האחרונים ממש נכנסו התלמידות לחדרה ולמדו את מכתבו של הרבי לר’ שלמה חיים ע”ה קסלמן בו מעורר הרבי לפעול לקשר יהודים עם נשיא הדור. הרבנית שכבה במיטתה בעינים עצומות מסבל ויסורים, אך הקשיבה לכל מילה, ואת המילים באידיש שהתקשו להבין, תירגמה.
מתוך דאגתה לחיזוק החינוך החסידי, יזמה והפעילה בהתנדבות “הפסקה חסידית” בתיכון “בית חיה” חב”ד בקרית שמואל. לפעילות זו היתה השפעה חסידית עמוקה על הבנות. הצלחתה של יוזמה ברוכה זו הביאה לכך שביה”ס אימץ פיתח וטיפח את סגנון הפעילות הזה, ומיסד אותה.
היא הפעילה בביתה “מסיבות שבת” לילדות מידי שבת. הילדות אהבו אותה והיו קשורות אליה. הפעילות נמשכה גם בתקופת מחלתה ע”י נכדותיה, וכשהתחזקה מעט היתה נושאת דברים בפני הבנות.
בשקט ובצנעה תמכה בנשים נצרכות שהיו מגיעות אליה ומקבלות תמיכה, מתרומתה או מתרומות שהצליחה לגייס עבורן, וכל זאת בסבר פנים יפות ובדרך נעימה ומכובדת.
בכלל היא היתה משוחחת רבות עם נשים בעניני צניעות בכלל, ובענין תקנת הרבי שנשים נשואות תחבושנה פאה לראשן ולא מטפחת וכיו”ב. כחלק מפעילות ההסברה בענין הפיקה כרזה בעיצוב מרהיב ועדין, המיוסדת על פי סדר הא”ב, ותוכנה מדגיש את דרישות הרבי בנושא הצניעות בכלל וחבישת פאה בפרט.
מכל פעולותיה אלה עולה כי הרבנית חנה ע”ה היתה חדורה בהתקשרות, התמסרות וביטול לרבי מלך המשיח, וקיימה בהתלהבות את הוראותיו ומבצעיו הק’ כשהיא מעוררת ותובעת זאת בנעימות מופלאה ממושפעותיה. אמונתה בבשורת הגאולה והגואל היתה ברמה הגבוהה והמוחלטת ביותר, היא לא זזה אף צעד בחייה האישיים והכלליים, מבלי לכתוב ולקבל תשובה מהרבי. כך ע”פ מענה מיוחד מהרבי זכתה להגיע לכינוס השלוחות ל- 770 בשנת ה’תש”ס, לאח”כ חזרה ואמרה שבהכרזת ה’יחי’ שהכריזה במלוה מלכה בודאי מילאה את רצון הרבי. בתה שתחי’ המתגוררת בקראון הייטס מספרת: “היה לה חיות מיוחדת להשתתף במנין של הרבי. ולמרות הקשיים עקב מכשולי החורף, השתדלה מאוד להגיע להתפלל וללמוד ב770”. בשיחות טלפון עם בנה שיחי’ שלמד ב770 תמיד ביקשה: “תבקש מהרבי שיתגלה ויבוא כבר לאה”ק!”
שנותיה האחרונות
בשנתיים האחרונות חלתה במחלה הידועה ר”ל, וסבלה – ל”ע – יסורים קשים. למרות זאת השתדלה תמיד להתחזק ככל יכולתה, ובתקופות בהן חשה בטוב יותר, המשיכה בפעילות ובקשר עם מושפעותיה ועם נשות הקהילה כולה, אשר עשו ופעלו רבות לזכות רפואתה. ב’שבת שכולה משיח’ שנערכה בנתניה השתתפה ואף התוועדה עם הנשים שיצאו מההתוועדות בהתרגשות גדולה מדבריה הנלהבים חדורי האמונה והמסירות לרבי שליט”א. אהבה מאוד שהתמימים באו לביתה להתוועד, בליל שבת כחודש לפני פטירתה התקיימה התוועדות ולמרות הכאבים הנוראים שפקדו אותה השתתפה תוך מנוחה על הספה בסלון. שעות ספורות לפני פטירתה, פקחה את עיניה ואמרה לבעלה שישב לידה:”אין רע יורד מלמעלה”. לאחר מכן התדרדר מצב בריאותה עד כי ביום ראשון ב-10:9 בבוקר איבדה את הכרתה, ולקראת חצות היום השיבה את נשמתה לבוראה.
בביקור מיוחד שערך בימי ה”שבעה”, הרופא המסור ד”ר מנחם בן שחר מקרית שמואל, שטיפל בה במסירות, הוא אמר: “בנוסף לאצילותה, צניעותה ואמונתה החזקה, עלי לומר בפירוש כי היה כאן “נס רפואי”. שכן, בסוג המחלה שחלתה בה אין אפשרות להמשיך יותר מחצי שנה, ואילו היא חייתה פי ארבע מהמקובל בסוג זה של המחלה. אין זה אלא נס רפואי. אני משתמש בדוגמא שלה כדי לעודד חולים ורופאים להילחם במחלה ולא להתייאש. במקרה שלה הוכח כי עם רצון חזק אמונה ותקוה – מחד, יחד עם סייעתא דשמיא וניסים – אפשר להאריך ימים. ולא זו בלבד, אלא שבמשך תקופה של כמה חדשים הגידול פשוט נעלם, וגם זה לא היה דבר טבעי”.
יצויין כי לאורך כל השנתיים הללו, זכתה לקבל תשובות נפלאות מהרבי מה”מ באגרות קודש הן כברכות והן כהדרכות בטיפול. במקרים מסויימים רשם הרופא בגליון הרפואי, שהחלטה זו או אחרת נעשתה עפ”י תשובה מהרבי באגרות קדש.
ביום ראשון, שלישי לחדש אלול “דודי ירד לגנו ללקוט שושנים”, וליקט שושנה יקרה מתוך הגינה, ובכך תמו חייה של הרבנית מרת חנה ע”ה פיזם, לאחר מחלה ממושכת ויסורים קשים דמותה היתה דמות חסידית למופת, מגדלור להפצת יהדות, חסידות והתקשרות לנשים ובנות באזור הקריות ומסביב לה.
הרבנית חנה ע”ה פיזם נפטרה בביתה, בנוכחות בני משפחתה תוך כדי אמירת תהילים, “שמע ישראל” ומתוך השירה שהוותה את סמל האמונה בה האמינה ואותה הנחילה – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.
בהלוויתה שיצאה מביתה בקרית שמואל ועברה דרך ישיבות חב”ד שבה, השתתף קהל רב ומגוון מכל הסביבה. ה”תמימים” תלמידי הישיבה בראשות בעלה, בלטו בהשתתפותם. המשפיעים ציינו, כי אין ספק שהרבנית חנה שהקריבה והתמסרה כה רבות למען הישיבה, זכתה שהתמימים ישתתפו בהלווייתה.
במשך ימי השבעה המה הבית מהמוני המבקרים בראשם רבנים, ראשי ישיבות, שלוחים, משפיעים, עסקנים ואנשי ציבור אשר באו מרחוק ומקרוב. סיפורים מרגשים נשמעו על פעילותה של הרבנית פיזם, מפי האורחות הרבות מכל החוגים שציינו במיוחד את קסמה האישי ויחסה האישי והלבבי.
השאירה אחריה את בעלה יבדלחט”א הרה”ג הרה”ח הרב יגאל פיזם שליט”א, ראש ישיבות חב”ד ורב קהילת חב”ד בקרית שמואל ואת ששת בניה ושתי בנותיה, העוסקים בשליחות כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א בחינוך, בניהול המוסדות שהקימו ובשליחות בערי השדה.
אין ספק, כי כעת היא מרעישה עולמות עבור בני משפחתה, תלמידותיה, נשות ובנות הקהילה, ועם ישראל כולו, ולא תנוח ולא תשקוט עד שתראה בהגשמת משאת חייה – התגלות הרבי מה”מ בפועל ממש והקיצו ורננו שוכני עפר והיא בתוכם.
ותמורת “דודי ירד לגנו ללקוט שושנים” – יקיים הקב”ה את הכתוב “יבא דודי לגנו” – דירה לו יתברך – בתכלית השלימות בגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי משיח צדקנו מי”ד ממ”ש.
יום הולדת חסידי האחרון
יום הולדתה האחרון בכ”ט בסיון, צויין ע”י כל צאצאיה בכנס משפחתי שהתקיים בביתה במתכונת של “כנס צבאות ה’”. הכנס נערך בקיום שלשת העמודים – תורה, תפילה וצדקה. בכנס היא הקרינה אמונה ובטחון בניסי ה’ ונפלאותיו, והיתה בה התרגשות גדולה ואמונה חזקה. בלתי אפשרי לשכוח את הכרזת ה”יחי” שהכריזה בקול (כשהיא מתאמצת לעמוד על רגליה למרות הקושי הגדול) בשמחה ובאמונה, ג’ פעמים, כשכל צאצאיה עונים אחריה, ועשרות נכדיה כן ירבו “מצפצפים” בקולם הילדותי – “יחי המלך”!
