"ושננתם לבניך ודברת בם".
בדרך כלל, החובה הזו מוטלת על האב ולא על האם. האב מלמד את בניו תורה, ותפקידה של האם היהודייה הוא לחנך, להדריך, ללוות את בעלה ואת בניה לבית המדרש, ולהמתין להם בחזרתם. לעורר בהם חשק ורצון ללמוד. להחדיר אהבת תורה.
אך לפעמים, מסיבות כלשהן, האב אינו יכול לסייע לבנו בלימוד התורה. מה עושות אימהות יהודיות חסידיות במצב כזה? איך מתמודדים עם חומרים שנשים אינן לומדות במוסדות ולא ראו מימיהן? לעיתים הילד זקוק לעזרה בלימוד גמרא, ואין מישהו אחר בשטח…
כמה נשים משתפות אותנו באתגרים ובפתרונות.
כשהבעל לא פנוי טכנית ונפשית
מירה: "בעלי נמצא פעמים רבות בחו"ל לרגל עסקיו. הנסיעות שלו נמשכות בין כמה ימים לשבועיים. גם כשהוא בארץ הוא עסוק מאוד בעבודתו, ולרוב אין לו זמן או פניות נפשית לשבת ללמוד עם הילדים למבחנים או לחזור עימם על השיעורים.
בעבר זה הפריע לי מאוד, והייתי מנסה בכל מיני דרכים לגרום לו לשבת עם הילדים. עברתי תהליך עם עצמי, הבנתי שלא כל מה שרצוי גם מצוי, ושהוא אבא טוב לילדים בהרבה תחומים אחרים. רק מה? לא מסוגל, טכנית לרוב, ולפעמים גם נפשית, לשבת ולחזור איתם על החומר. קשה לו לשנן דברים שמזכירים לו את שנות הילדות שלו, שבהן הוא לא ממש הסתדר עם הלימודים…
הבנתי שאני צריכה להפסיק לדחוק בו, לשמור על הכבוד שלו מול הילדים, לאפשר לו להשקיע בהם בתחומים אחרים, ולא להתעקש בכוח ליצור מציאות שאינה מתאפשרת. במקום להיאבק, התחלתי לשבת עם הילדים בעצמי. הקדשתי זמן רב ללימוד שלהם, לשינון משותף של החומר. בשנים הראשונות של התלמוד–תורה זה עוד היה קל. הם למדו חומש ונביא, ואפילו עם משנה הסתדרתי די בקלות. כשהבן הגדול שלי התחיל ללמוד גמרא, הרגשתי שאני כבר 'מאבדת ידיים ורגליים', והחלטתי לחפש לו מורה פרטי, חונך, או איך שלא תקראו לזה.
לא חסכתי בממון כדי למצוא את האדם המתאים, מישהו שיהיה מספיק סבלני ואכפתי, אחראי ומסור ועם זאת יודע ללמד ולהסביר היטב את הגמרא. אני חייבת לציין ששיתפתי את בעלי בהחלטה שלי, ומכיוון שבאתי אליו ממקום של כבוד, הוא התחבר לעניין, ועודד אותי לא לחסוך בהוצאות ולחפש את הטוב ביותר בעבור הילד. אחרי הכול, היה חשוב גם לו שהילד ידע היטב, ולא ייפול בין הכיסאות כי אבא בחו"ל או לא מסוגל ללמוד איתו מכל מיני סיבות.
ברוך ה', ההסדר הזה החזיק מעמד מצוין, עד שהבן הגדול נכנס לישיבה. גם לשני הילדים הבאים יש מורה פרטי, אברך שאיתו הם לומדים בקביעות וחוזרים על החומר בגמרא, ולי נשאר רק להאזין לקול הלימוד הערב שלהם, בלי לנסות להתאמץ להבין את כל השקלא וטריא המסובכת. רק להתענג, ולהמשיך לדרבן אותם ללמוד. ככלות הכול, זה התפקיד המקורי שלי".
תפקחו את העיניים
שרית: "כשנסיבות החיים הובילו אותי להישאר בגיל די צעיר גרושה עם שני ילדים קטנים, עוד לא חשבתי כלל על השאלה מי ילמד איתם. הגדול בקושי התחיל ללמוד אל"ף–בי"ת, ואת זה יכולתי ללמד אותו בעצמי.
ככל שעברו השנים, התחלתי להרגיש את הקושי. אבא שלהם, לצערי, לא ממש נוכח בחייהם, ואני לא מכירה כראוי את חומר הלימודים בבתי הספר החרדיים, קל וחומר בתלמודי התורה, ועוד כשהחומר הולך ונעשה מסובך יותר להבנה משנה לשנה. הצלחתי בדרך כלשהי להסתדר עם חומש ורש"י, אך כבר במשנה הרגשתי שאני מרימה ידיים.
התפללתי לה' שיעזור לי למצוא דרך לעזור לילדיי, הרי 'הרבה שלוחים לו למקום'. בלי שביקשתי אפילו, השכן הנחמד שאליו מתלווים ילדיי בדרך לבית הכנסת בשבתות, ושלביתו אנו נוהגים להיכנס במוצאי שבת להבדלה, 'שם עין' על הילד שלי. הבין בלי שיצטרכו להסביר לו יותר מדי, שהילד זקוק למישהו שילמד איתו, ובא אליי בהצעה, לשבת עם הילד בבית הכנסת בכל שבת חצי שעה לפני התפילה ולחזור על החומר הנלמד.
הייתי מאושרת, לא הפסקתי להודות לה' על תפילתי שהתקבלה, ולשכן על טוב ליבו. הילד היה מאושר. הוא מחבב את השכן, ונותן בו אמון. כשניסיתי להודות לשכן ולהציע תשלום, הוא דחה אותי מכול וכול. 'תענוג בשבילי ללמוד עם הילדים שלך', אמר בנחרצות. 'זה גם עושה אותי צעיר'.
כבר שלוש שנים שהשיעור הזה מתקיים בקביעות. נוספים אליו מדי פעם ביקורים קצרים או שיחות טלפון, כדי להבין טוב יותר את הסוגיא, או להתכונן לקראת מבחן חשוב.
ברוך ה', שמעתי לא מזמן מאחד המורים שהילד שלי טוב כל כך בגמרא, עד שלא נראה כלל שאין לו עם מי לחזור בבית. טוב, אני ואתן יודעות את האמת, זה לא ממש שאין לו. יש אנשים טובים עם אהבת ישראל שבזכותם הבן שלי יכול להתקדם במקצועות הקודש הללו שאין לי דריסת יד או רגל בהם.
ומתוך המקום הזה אני פונה לכל מי שיכול. הסתכלו סביבכם, פקחו את העיניים, לא חסרים לצערנו ילדים שאין מי שיעזור להם. למה שיפסידו? לפעמים חצי שעה בשבוע יכולה להעמיד ילד על מקומו, בשבילכם זו רק חצי שעה, בשביל הילד זה עולם ומלואו".
מילדיי יותר מכולם
גלית: "גם את הילד שלי, לצערי, אין מי שילמד, אבל היות שברוך ה' הוא ניחן בראש מבריק ביותר, הוא לא זקוק למישהו שיסביר לו את דברי הגמרא, שיכוון אותו להבין את הקושיא ואת התירוץ.
למה הוא כן זקוק? הוא זקוק לדירבון, הוא זקוק לנוכחות של עוד מישהו, שישמע אותו, יקשיב לו, יעודד אותו.
ואת זה יש לי, ברוך השם, ובשפע. אז כן, קבעתי איתו שיעור יומי בגמרא שלמדו בכיתה. אני באה לשיעור בלי לדעת מאומה, והוא שמכוון, שואל ומקשה, משיב ומתרץ. מסביר לי ומלמד אותי את המושגים החדשים והבלתי מוכרים לי בעליל. אם בכל זאת אנחנו נשארים עם שאלה לא פתורה, הוא רושם אותה לעצמו כדי לשאול למחרת את המחנך בכיתה. אבל בדרך כלל, ברוך השם, הוא מצליח להסביר הכול ולענות על כל השאלות. אני ממש מרגישה שאני יכולה לומר עליו 'ומילדיי יותר מכולם'.
אני רוצה להגיד לנשים שנמצאות במצב שלי, מצב שיכול לפעמים לתסכל, לגרום לחוסר אונים – גם אם הקדוש ברוך הוא זימן לכן התמודדות, הוא איתכן כדי לעזור ולסייע, כדי לתת כלים. הוא לעולם לא משאיר אתכן לבד. אצלי הוא נתן הרבה כישרונות ויכולת לימוד עצמית לילד שלי, אצל אחרת הוא מנתב לאדם הנכון שיוכל לשבת עם הילד. אבל תמיד הוא עוזר. לעולם אל תרמנה ידיים, אל תחשובנה שבגלל הקושי שלכן להתמצא בחומר הילד יצא מופסד. הקדוש ברוך הוא שולח כל אחד ואחד למסלול הכי נכון ומדויק בעבורו. רק תעזרו לעצמכן ולילדים שלכן לגלות אותו.
ושנזכה לאהוב ולהאהיב את התורה כולה על ילדינו. "
באדיבות מגזין עטרת חיה
