החומרים:

• 3 ביצים

• 1 גבינה לבנה

• 1 קוטג'

• גבינה מלוחה

• 3/4 כוס קמח

• 1/2 כפית אבקת אפיה

• קורט מלח

• פלפל שחור

• בצק עלים

• גבינה צהובה

• זיתים חתוכים

• אשל

אופן ההכנה:

מרפדים תבנית משומנת בבצק עלים, מחוררים אותו ואופים כ 10 דק' עד שיזהיב ואז מוצאים מהתנור.

בקערה מערבבים 3 ביצים, 1 גבינה לבנה, אשל, 1 קוטג', גבינה בולגרית, 3/4 כוס קמח עם 1/2 כפית אבקת אפיה, קורט מלח וקצת פלפל שחור.

יוצקים את כל התערובת על הבצק מלמעלה, מפזרים גבינה צהובה מגורדת וזיתים חתוכים.

מכניסים לתנור ואופים כ- 3/4 שעה עד שהפשטידה תשחים.

בתאבון

רוצה שגם המתכון שלך יתפרסם?

שלחי לנו למייל: [email protected]

יש להקפיד על אופן הכנה ברור, כדאי לצרף תמונה מתאימה משלבי ההכנה/המתכון מוכן.

לפני ההפעלה אמרו הילדים את שנים עשר הפסוקים שמעו ולמדו על בית המקדש, אהבת ישראל והאריז"ל – שביום ההילולא שלו נערכה הפעילות. בכל אחד מהכינוסים נערכה הגרלה על ספרי קודש וערכת בית המקדש המורכב מ- 1246 חלקי לגו.

את הפעלת הבנים הנחה בכישרון הרה"ח ר' אלחנן שי' זילברשטרום משלוחי רבינו בנוף הגליל, את הפעלת הבנות הנחתה הגב' שייני ליפש שתחי'. את ההפעלות ארגנו הרה"ת מנחם מענדל ורעייתו שרה רחל שי' הרטמן, הפועלים במקום מטעם בית חב"ד נוף הגליל.

הארון ימשיך לשדה התעופה, ומשם להלוויה מחר רביעי בשעה 14:00 בשמגר בירושלים וקבורה בהר הזיתים, סמוך לקבר בעלה השליח הרב שלום מענדל קלמנסון ע"ה.

תיעוד מיוחד,  ממסע ההלוויה בצרפת, צילום: מרדכי לובעצקי

; ברוך דיין האמת

בצרפת נפטרה בשיבה טובה, האשה החשובה מרת בתיה קלמנסון ע"ה, אשת חבר של השליח הראשי באובערוויליע, צרפת, הרה"ת הרב שלום מענדל קלמנסון ע"ה, ובת החסיד הנודע הרה"ת הרב עוזיאל חזנוב ע"ה.

הותירה אחריה את:

בתה מרת ביילה רישא גאנזבורג – מילאנו, איטליה.

בתה מרת רבקה ליפסקר – מוריסטאון, ניו ג'רזי.

בתה מרת רחל ברוכשטט – קראון הייטס.

בתה מרת פייגא לויטין – ניו הייבן, קונטיקט.

בתה מרת שטערנא שרה דייטש – קיסריה, ארה"ק.

בתה מרת לאה ראסקין – מלבורן, אוסטרליה.

בתה מרת חיה ניסעלעוויטש – אוברוויליע.

בנה, הרב מאיר שמחה קלמנסון – אוברוויליע.

בנה, הרב יוסף יצחק קלמנסון – אוברוויליע.

תנצב"ה

זה הזמן להצטרף! השנה את סוף סוף מגשימה חלום-

כולנו שייכות, כולנו שליחות!✨✨

(מומלץ להזדרז, ההרשמה בעיצומה מספר המקומות מוגבל!⏱)

✨יום ראשון ערב 19:00-22:30💻  מהבית

25 מפגשי למידה מרחוק בZOOM ע״י מיטב המרצים המובילים והמומחים בתחום

בשיתוף עם ׳מכון צופיה׳

+

מפגש פיזי

בקמפוס מכללת ׳בית רבקה׳ להתוועדות מסכמת ומבחן

המחיר:

330₪ (לחודש- ב10 תשלומים)

תנאי קבלה:

✨3 שנות נישואין

✨וועדת קבלה

✨לנוגעות בתחום: מסירת שיעורים, הדרכה, תחום החינוך, רקע לימודי או חיי שליחות.

למסיימות בהצלחה:

תעודת סיום קורס 'רזי טוהר' ממכללת 'בית רבקה' וע״י בית דין רבני חב״ד בארה"ק 📜

תעודת הסמכה להדרכת כלות המוכרת ע"י המועצה הדתית 📄

💧השליחות מחכה לך!💧

יצירת קשר עם המשרד בווצאפ:

https://wa.me/message/BSL74725EMUYB1

אתי (הודעות בWhatsApp בלבד) 0527332999

תאריכים ופרטי הסילבוס המלאים יישלחו לנרשמות

חומרים: 1 חבילה קמח תופח או 3 כוסות קמח רגיל ו1 א. אפיה

1 גביע גבינה לבנה

1 ביצה

1/3 כוס שמן

150 גרם גבינה צפתית/ מלוחה מגורדת במגרדת גסה

200 גרם גבינה צהובה מגורדת

לערבב את כל החומרים במערבל

אפשר להוסיף חתיכות קטנות של זיתים.

ליצור עיגולים (באפית לחם חלבי יש צורך ליצור צורה שונה מהרגיל) ולאפות עד שמזהיב.

רוצה שגם המתכון שלך יתפרסם?

שלחי לנו למייל: [email protected]

יש להקפיד על אופן הכנה ברור, כדאי לצרף תמונה מתאימה משלבי ההכנה/המתכון מוכן.

פרשת עקב/ אסתי פרקש

הוא ירד מההר ושבר אותם

שבר לעיני כל העם

הם היו עסוקים בריקודים

ופתאום טראח.. הכול שברים

הם חיכו ציפו ופשוט התייאשו

חשבו שהוא מת ו…נחלשו

חיפשו משהו מוחשי

זה לא היה אישי

רצו להאחז ולראות בעיניים

פרשו הכול מאמונות ביניים

טעו בבחירת המשקפיים

מכירים מצב שהיתה סיטואציה

שלכם העלת אסוציאציה

הרגשות צפו וגרמו לאינפלציה

סביבכם האוויר דרש ונטילציה

ניסיתם להכנס לפורפורציה

להתאחד וליצור אינטגרציה

ואז חזרתם לתחילת האינפורמציה

ויצרתם חיבור וטרנספורמציה…

תכלס, הכול מילים גבוהות ויפות

אך כשהן לחלל מתעופפות

על לוח הבקרה והמוח הן שולטות

והתוצאות….שבורות ושוברות

בא משה רבינו עם שברי הלוחות

ללמד אותנו להסיק מכך מסקנות

לא סתם הן בארון ה' נשמרות

באו לגרום לנו פשוט להשתנות

לבחור משקפיים אחרות

משקפי כף זכות לעיניים טובות

קרה ארוע? תעצרי!

תתבונני ופשוט תחשבי

האם פרשתי נכון

או שמא יצרתי שיטפון

של רגשות שמחקו ההיגיון

אחרי שעצרת התבוננת ובדקת

תוציאי מהכיס את השברים

אלו שנשארו למשמרת עולמים

תדוני לכף זכות הסובבים

אל תחפשי להבין ולראות הדברים

יש דברים שמעיניך נסתרים

תפקידך להוסיף חמלה ורחמים

ואז …כל החיים משתנים

את מונעת מרגשות חיוביים

סביבך יוצרת מציאות חיים

טובה ומלאה בחלקים אלוקים

וזה קשה ולא פשוט

אך כשתבטלי האגו ללא שיפוט

תאמיני תבטחי זה יתהפך לענין פעוט

ובע"ה "והיה עקב"- תשמעי

ובע"ה תגאלי!

שבת שלום💞🧠

אסתי פרקש

שליחת הרבי בפתח תקווה

ויועצת חינוכית

סלט עם נשנושים:

תפוקה: 2 קערות גדולות

חומרים:

כרוב קצוץ (500 גרם)

חסה קצוצה

3 גבעולי בצל ירוק קצוץ לעיגולים (לא חובה)

מעט נישנושים שמנת בצל

לתחמיץ:

1-3 כפיות סוכר

כפית מלח

1 כוס מיונז

1/2 כוס שמן

1/2 כוס מים

1 כפית רוטב סויה

1/2 כפית שום כתוש/מרוסק

אופן ההכנה:

לערבב את הירקות.

לערבב בנפרד את חומרי התחמיץ בנפרד.

לשפוך את התחמיץ מעל הירקות ולערבב היטב.

את הנשנושים להוסיף ברגע האחרון לפני ההגשה.

סלט כרוב ובוטנים:

תפוקה: 2 קערות גדולות

חומרים ואופן ההכנה:

כרוב לבן קצוץ (500 גרם)

250 גרם כרוב סגול קצוץ (לא חובה!)

2-3 גמבה אדומה/צהובה/כתומה – (או כל הצבעים יחד, מאד יפה לעין) חתוכה לרצועות דקות וקטנות, או ריבועים קטנים.

בוטנים (משודרג יותר עם קשיו)

חמוציות (לא חובה!)

לתחמיץ:

כוס חומץ

חצי כוס שמן

כפית מלח

2-3 כפות סוכר

לערבב היטב ולשפוך מעל הירקות ולערבב.

-במקום גמבה ניתן לשים אפונה ירוקה קפואה ואז לא לשים חמוציות רק בוטנים.

סלט כרוב סגול:

תפוקה: שתי קערות בינוניות
חומרים:

1 כרוב סגול (500 גרם)

1 פלפל אדום – חתוך לריבועים או רצועות קטנות ודקות

1/2 חבילה בצל ירוק קצוץ

1/3 כוס שומשום קלוי (10 דקות בתנור בחום בינוני)

1/2 כוס שקדים מולבנים קלויים (כנ"ל שומשום לקלות בתנור) – ניתן להשרות שקדים במים חמים ולקלפם ולחתוך.

לתחמיץ:

6 כפות חומץ

6 כפות שמן

6 כפות סוכר

מעט מלח

לערבב היטב ולשפוך מעל הירקות.

רוצה שגם המתכון שלך יתפרסם?

שלחי לנו למייל: [email protected]

יש להקפיד על אופן הכנה ברור, כדאי לצרף תמונה מתאימה משלבי ההכנה/המתכון מוכן.

ה"חופש" מתקרב לסיומו, ואנו מתארגנים לתחילת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. יש ילדים שבשבילם השנה החדשה היא צעד לעולם חדש ממש. יש שעולים לגן, אחרים עולים לכיתה א', ו'תמימים' עולים לישיבה – וכל אחד מהם מתקדם לשלב מרגש וחשוב. לכל ילד אישיות ואופי משלו, אך יש צורך משותף לכולם – הכנה ראויה למעבר בגשמיות וגם ברוחניות. יצאנו לשטח לאסוף טיפים והמלצות להכנת הילדים לקראת המעבר למסגרת החדשה. בכתבה הבאה נסקור את שלבי המעברים השונים.

עולים לגן: א' שכטר, גננת בגן לבני שלוש־ארבע

הגן עמוס בילדים, ויש בו פחות אנשי צוות מאשר במעון או במשפחתון.

העצה הראשונה שלי להורים שמעלים ילד לגן הראשון – מהבית, מהמשפחתון או מהמעון: חשוב לשדר ביטחון, כי הילד מרגיש את הוריו. אם ההורים משדרים שהם בלחץ, הילד באופן אוטומטי יהיה לחוץ ויתנהג בהתאם. אך אם ההורים משדרים רוגע וביטחון, הילד ירגיש זאת ויתנהג בהתאם, והדבר יקל עליו את המעבר לגן.

אפשר לומר לילדים משפטים שיחזקו את הביטחון שלהם, כמו: "הנה, אתה תכיר חברים חדשים", "יש בגן הרבה דברים כיפיים ללמוד ולשחק בהם" וכדומה.

כמובן חשוב להימנע מאמירות שילחיצו אותם, כמו: "וואי, איך יהיה לך קשה, יש המון המון ילדים", ולומר רק דברים חיוביים, שיכולים להעניק לילד ביטחון.

העצה השנייה היא: חשוב להכין את הילד לכך שהגן הוא קצת שונה. לדוגמה: "נכון שבמעון היו קצת ילדים? עכשיו יהיו יותר ילדים, אבל אתה תכיר ילדים חדשים, יהיו הרבה משחקים, יהיו פעילויות ודברים כיפיים, והגננת תספר סיפורים, תשב איתכם…"

העצה השלישית היא: חשוב לתת לילד תחושה שהוא עצמאי, לפתח אצלו עצמאות. לדוגמה: לתת לילדים לנעול נעליים לבד, אפילו שזה דורש זמן. לפעמים להורים קשה לשחרר והם מתעצבנים, מכיוון שהילד נועל את נעליו באיטיות, והם לחוצים לצאת. לכן כדאי לתרגל עצמאות בחופש, כשאין לחץ להגיע למסגרת בזמן. לחלוץ ולנעול נעליים לבד, לאכול לבד. כשילד מגיע לגן מוכן יותר ועצמאי יותר, קל לו יותר להתרגל.

אומנם יהיו דברים שהילד יתקשה להתרגל אליהם, אך אין סיבה לדאגה, עם הזמן הוא יתרגל. דוגמה לכך היא העייפות. בגן לא ישנים בצוהריים, בשונה מהמעון, המשפחתון או הבית. העצה היא להתחיל כבר עכשיו, בחופש, להוריד בכל פעם כמה דקות משנת הצוהריים, כך שלאט־לאט זמן השינה בצוהריים יפחת, והילדים יתרגלו בהדרגה לסדר יום חדש.

זכרו, לפעמים יש רגרסיה בהתנהגות בעקבות המעבר. כלומר, הילדים חוזרים אחורה, ומתנהגים כפי שהתנהגו בגיל צעיר יותר. למשל ילד שפתאום רוצה מוצץ גם בשעות היום או מתחיל לפספס. אם זה קורה בתחילת שנה, אין סיבה לדאוג, בהמשך הילדים חוזרים לעצמם.

עצה רביעית וחשובה במיוחד: חשוב לשמור על קשר עם הגננת, לשאול את השאלות שעולות, לשתף בחששות ובתחושות ולמסור כל מידע חשוב על הילד. בדרך כלל, הגננות פתוחות ומשתפות פעולה, וזה ממש לטובת הילד.

במקרים מסוימים הקשר והשיתוף חשובים במיוחד. למשל, איני מאפשרת לילדים בגן שלי להביא מהבית משחקים וחפצים, כי זה יוצר בלגן בגן. אך בתחילת שנה, בשבועות הראשונים, אני נוטה לאפשר, מכיוון שלפעמים החפץ או הצעצוע המוכר מעניק לילדים ביטחון. כך קל להם יותר להיכנס לגן. אחרי שמתרגלים לגן, אני מאפשרת פחות, אך אם יש ילד שהדבר נותן לו תחושת ביטחון, אני מרשה לו להביא חפץ ולשמור במגירה האישית. בעזרת ה', שהמעבר יהיה בקלות, מתוך שמחה ורוגע.

בהצלחה!

עולים לבית הספר:  שירה בר־טוב, מורה לכיתה א'

נסביר תחילה במה כרוך המעבר מהגן לכיתה א': הגן הוא המקום שבו ילדים מבלים את שנות החיים המוקדמות שלהם.

הגן הוא מקום מכיל, מחבק, מאפשר, מעודד משחק ולימוד בקבוצות. יש שם דגש גדול על מיומנויות של שיתוף פעולה, התחשבות בחברים ועבודה לפי התור וגם על מיומנויות מוטוריות כמו גזירה, הדבקה וכדומה.

בגן יש הרבה מאוד שעות משחק, והילדים לומדים דרך המשחק על העולם ועל אינטראקציות חברתיות ועוד.

וברגע שילד מגיע לסוף תקופת הגן שלו, והוא עומד לעלות לכיתה א', הוא עובר למסגרת שנקראת 'בית ספר', מסגרת שונה, דורשת יותר.

איך מתנהל היום בכיתה א' ובבית הספר בכלל? בגן יש דמות אחת שהיא דמות מרכזית, והיא נמצאת בכל יום, כל היום, חוץ מהיום החופשי שלה, הגננת. בבית הספר, לעומת זאת, יש דמויות רבות, המורות מתחלפות במהלך היום, כל מורה והמקצועות שלה. כיתה אחת יכולה לפגוש שש־שבע מורות בשבוע.

זאת ועוד, החיים בבית הספר ובכיתה א' מתנהלים על פי צלצולים. לדוגמה, התחלתי ציור, שקעתי בו כל כולי, ולפתע הצלצול אומר: עכשיו אתה יוצא להפסקה, צריך לסדר את השולחן ולצאת. אחרי ההפסקה מתחיל שיעור חדש, ואני לא יכול להמשיך את היצירה שהתחלתי.

זאת אומרת, ילד שעולה לכיתה א' צריך להיות מאורגן ומתוכנן יותר מבחינת זמנים, וגמיש יותר לשינויים. למשל: 'לא סיימתי את היצירה, אכניס אותה לתיק, ואמשיך אותה אחר כך בבית', 'אני רוצה להספיק לסיים, לכן אהיה זריז יותר', או: 'רציתי את הצבע האדום ולא היה לי, לכן אתגמש ואקח סגול'.

קיימים הבדלים משמעותיים נוספים:

בשונה מהגן, בכיתה א' יש דגש חזק על נושא הלמידה. בגן עיקר המיקוד הוא על ההתנהגות החברתית ועל הכללים החברתיים, והלמידה מתקיימת בין לבין, במפגש או בקבוצות עבודה עם הגננת. לעומת זאת, בבית הספר המיקוד הוא על למידה ועל תכנים והספקים, ובין לבין מורות עם שאר רוח מנסות להכניס כמה שיותר הכלה, הבנה, יחסים חברתיים, משחק ובחירות אישיות של הילד.

בבית הספר הילדים נדרשים להיות ממושמעים יותר, לעשות את מה שנדרש. בגן יש מרחב גדול יותר של בחירה: בחירת פינה, בחירה בין צבעים, בחירה בין משימות וכדומה.

בבית הספר יש גם מפגש עם ילדים מקבוצות גיל אחרות. לפעמים זה נחמד, כי הגדולים אוהבים את הילדים של כיתה א' ומתייחסים אליהם כמו אל אחים קטנים. אך לפעמים זה נחמד פחות, כי הגדולים משתלטים על המגרש ואומרים לילדים של כיתה א': 'זוזו, אתם קטנים'.

כדי לוודא שהילד מוכן למעבר, יש לבדוק את ההתפתחות הקוגניטיבית שלו, אך לא די בכך. הרבה פעמים הורים אומרים: "הילד שלי כבר יודע אותיות", "הילד שלי כבר יודע לכתוב את השם שלו". אין ספק שזה הישג מרשים והכנה טובה לכיתה א'. אבל יש גם הכנה בתחום ההתארגנות – מה שאנחנו מכנים היום תלמידאות – לדעת לאסוף את החפצים, להכניס אותם לתוך קלמר, לשים את הקלמר בתיק, ולדעת לעשות את זה כמו רוטינה. חשובה גם ההכנה הרגשית והחברתית – חיזוק הביטחון, ויסות רגשי, עידוד הילד להתחבר, להיכנס לתוך קבוצה של ילדים שאינו מכיר ולהיות חלק ממנה, לשתף, להצביע, לחכות לתור שלו.

כל היכולות האלו, בתחום ההתארגנות ובתחום הרגשי והחברתי – נקראות בשלות רגשית. והורים שעובדים עם ילדם על בשלות רגשית, על הכרת האותיות, על כתיבת השם, על המוכנות ועל המוטיבציה ללמידה – בוודאי עושים הכנה טובה לילד שלהם לקראת כיתה א'.

נוסף על כך, יש חשיבות רבה לפיתוח האוריינות והמודעות הפונולוגית באמצעות משחקי קריאה, משחקי אותיות, מילים ואיך הן בנויות בראש שלנו – לפני שאנחנו ניגשים לקריאה עצמה. מודעות פונולוגית היא החלוקה של מילה להברות. לדוגמה: המילה 'ברווז' מכילה ארבעה צלילים. או במילה 'אבא' יש רק שני צלילים שאני שומעת. גננות טובות עובדות על כך כבר בגן. הורים שרוצים להכין את הילדים לכיתה א' עושים זאת עם הילדים שלהם בבית. גם המורות של כיתה א' משחקות עם הילדים משחקים בעל פה כדי לפתח מודעות פונולוגית, מכיוון שזהו הבסיס לכתיבה ולקריאה.

אוריינות היא גם היחס לנושא הספר. יש הורים שמספרים סיפורים בעל פה לילדים, סיפורי חסידים, סיפורים לפני השינה, וזה מקסים. אבל כדאי לספר סיפורים גם מתוך ספר. כשאנחנו מספרים מתוך ספר, אנחנו שמים דגש על אוריינות. הילד מסתכל בתמונות כי הוא עדיין בגן, אך הוא רואה שאבא או אימא מחזיקים את הספר בצורה מסוימת, והאצבע שלהם עוברת על האותיות. הם רואים שיש כריכה, שיש שם לספר, שיש שם לסופרת. המודעות למילה הכתובה ולקשר שלה למילה המושמעת נקראת 'אוריינות'. כשאנחנו מספרים סיפור מתוך ספר, ושמים דגש על הדברים האלה, אנחנו מחזקים את האוריינות של הילד שלנו.

אז איך אנחנו עוזרים לילדים שלנו להיות מוכנים לכיתה א'? אנחנו עוזרים להם בהכנה רגשית ובהכנה חברתית: מעודדים להתחבר עם ילדים לאורך כל תקופת הילדות, מחנכים לוויתור, מלמדים לארגן חפצים אישיים ולהחזיר דברים למקום.

גמישות: מלמדים להסתדר עם זמנים, מחדירים את המסר ש'גם אם לא סיימתי, לא אתפרק מזה'.

מודעות פונולוגית: שמים דגש על אוריינות, עובדים על מודעות פונולוגית.

חשוב לדבר עם הילדים, להיות הורים מקשיבים. כדאי גם לעשות פעילויות פיזיות שמשפיעות על המוח ומקדמות את המוכנות ללמידה – מוטוריקה גסה, תנועות ידיים בצורת איקס, זחילה, נגיעה באמצעות המרפק בברך הנגדית ועוד. אפשר לחפש מידע ברשת על פעילויות כאלו וגם להתייעץ עם נאווה גליס, שהיא מומחית בתחום.

מאחלת הרבה הצלחה לילדים שעולים לכיתה א' ולהורים שלהם, שרוצים להיות ההורים הטובים והמעורבים ביותר לאורך כל שנת הלימודים.

עולים לישיבה: הרב שלמה חיים גרוזמן, מאמן הורים ובני נוער לתקשורת וחיבור

לפניכן מדריך מקצועי להורים לקראת שליחת מתבגרים לישיבה:

הכנת ההורים – המפתח להצלחת הבן בישיבה:

1. עקרון יסוד – המעבר מהורות ישירה להורות מתווכת.

2. הבנת המורכבות הרגשית – נתינת מקום לרגשות שלכם.

זיהוי התהליך הפנימי שלכם, ההורים:

כשאתם לוקחים ילד בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה, מוציאים אותו מהבית, מהאחריות הישירה, מהחיבוק היום־יומי, מהעיניים של אבא ואימא, שרואות בו מה שאחרים אינם רואים – זה תהליך לא פשוט בגידול ילדים.

נורמלי להרגיש:

– קושי גדול בהפרדה הזו

– חרדה בנוגע למעבר

– רצון לדעת מה קורה איתו בכל רגע

– פחד שלא יבינו אותו כמו שאתם מבינים

– געגועים כבדים

במעבר הזה אתם בעצם מסכימים להתחיל להיות הורים באופן אחר ממה שהכרתם – וזה עשוי להיות קשה.

קיימת התמודדות עם הדואליות הטבעית – יש שני קולות בתוככם. מצד אחד: "גם אנחנו גדלנו בישיבה", "ככה כולם עושים", "זו הדרך הנכונה". ומצד אחר יש חששות עמוקים, דאגות לגיטימיות, רצון להיות קרובים יותר.

חשוב לדעת: שני הקולות הללו טבעיים ולגיטימיים. אינכם צריכים לבחור באחד מהם – אתם יכולים להכיל את שניהם. הדאגה שלכם מגיעה מאהבה, והאמון שלכם מגיע מחוכמה.

שלב א':

בניית אמון מושכל בישיבה

עיקרון הבחירה המודעת:

אם בחרתם בישיבה מסוימת – סימן שאתם מאמינים שהיא מתאימה לבן שלכם:

עם כל השאלות והחששות, אתם סומכים ששם הוא יוכל להצליח, עם החברים, עם הצוות, עם הכללים.

זה צריך להיות הבסיס לכל היחסים עם הישיבה.

אמון אינו ניתוק:

אתם נשארים מעורבים – בצורה חכמה.

יש הבדל בין מעורבות בונה למעורבות הרסנית. ובלי אמון – במקום שיתוף פעולה נוצר חיכוך.

שלב ב':

מעורבות נכונה מול הפרעה

דפוסי מעורבות בעייתיים שחשוב להימנע מהם:

כשהבן אינו מתקדם כמצופה:

– הימנעות משידור חוסר אמון בצוות (הבן קולט את זה)

– הימנעות ממצב שבו הישיבה נאלצת להתמודד מולכם במקום להתמקד בבן

– הימנעות מהאשמות כלפי ההנהלה או השיטה

עם זאת – הימנעות מניתוק יתר:

– לא להיות משוכנעים ש"הכול יהיה בסדר" ולצפות שהישיבה תטפל בבעיות בעצמה.

– לא להתעלם מקשיים אמיתיים של הבן.

מעורבות חכמה ובונה כוללת קשר יזום ומתוכנן עם הצוות:

– פעם בחודש, במיוחד בתחילת השנה

– יצירת קשר עם המשגיח, מדריך הפנימייה או רב הכיתה

– לא כדי לבקר או לחקור – אלא כדי להבין איך הילד מתקדם

– שאלה: "איך אנחנו יכולים לתמוך?"

שלב ג':

ניהול הקשר עם הבן – עקרונות תקשורת נכונה

הקשבה אמיתית:

– הקדשת זמן איכות להקשיב באמת לבן

– כשקשיים מגיעים (והם יגיעו) – לא נבהלים, לא מתרסקים, אבל גם לא מזלזלים.

– הקשיים שלו אמיתיים וראויים לכבוד ולטיפול רגיש.

שידור מסרים מחזקים:

"אנחנו מאמינים בך", "תעבור את זה", "תמצא את מקומך",

וחיזוק הביטחון שלו ביכולותיו.

שלב ד':

התמודדות עם משברים, כשמתחילים "הטלפונים" מהישיבה

אסטרטגיית תגובה נכונה:

– הבנה שקשיים הם חלק טבעי מהתהליך

– שמירה על שיתוף פעולה עם הצוות גם בזמנים קשים

– הימנעות מהאשמות ומחיפוש אשמים

– התמקדות במציאת פתרונות משותפים

שמירה על פרספקטיבה:

– זכרו: שלחתם אותו לצמוח, להתפתח, לגדול ולהיות חסיד, ירא שמיים ולמדן.

– הצוות הוא הצוות הנכון – זה היסוד.

– משברים זמניים אינם מעידים על כישלון כולל.

המטרה הסופית: שותפות אמיתית,

הפיכה לשותפים אמיתיים לצוות הישיבה:

למען מטרה אחת משותפת:

– לעזור לבן לגדול להיות חסיד, ירא שמיים ולמדן, חזק בנפשו ובגופו, פורח ומגשים את הפוטנציאל שלו.

היתרונות של שותפות אמיתית:

– הבן מרגיש נתמך מכל הכיוונים.

– הצוות יכול להתמקד בחינוך במקום בניהול הורים.

– התהליך זורם טוב יותר לכל הצדדים.

סיכום:

עקרונות המדריך

1. הכירו במורכבות הרגשית של השליחה לישיבה – זה לא טבעי ומותר להרגיש קושי.

2. בנו אמון מושכל בישיבה שבחרתם.

3. היו מעורבים בחוכמה – לא יותר מדי, לא פחות מדי.

4. שוחחו נכון עם הבן ועם הצוות.

5. התמודדו עם משברים מתוך שיתוף פעולה.

6. זכרו את המטרה – גידולו של הבן לחסיד שמממש את הפוטנציאל שלו.

הצלחה רבה ורוב נחת יהודית חסידית.

באדיבות מגזין עטרת חיה

בהתוועדות שבת ספונטנית שנכחתי בה לאחרונה, הייתי עדה לשיחה בין אישה נחמדה ובין צלחת מלאה שניצלים.

הפגישה הראשונית הייתה מרגשת. "הביאו שניצלים!" הכריזה הנחמדה בתרועה רמה. שמחה אפפה אותה, וגם התרגשות לקראת העונג המצפה לה. אך אותה קריאה חזרה בשנית, והפעם הייתה מלווה בחשש מה. "הביאו שניצלים…" המשיכה בלחישה, בינה לבין עצמה. ממש "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ושניצל תקיעא במזלגאי מסטרא דא".

בחנתי את מערכת היחסים המתפתחת ביניהם לאורך הסעודה. ההתלבטות בנוגע לשניצל הראשון הסתיימה כאשר הוא נחת אחר כבוד בצלחתה, ובתוך זמן קצר היה אפשר לברך על המוגמר. השני היה צנוע יותר, ובשלישי היא הבטיחה לעצמה שזה האחרון. זהו! אין צורך יותר. היא ממש ניסתה לשכנע את עצמה שכאן הסתיים הסיפור.

צפיתי במחזה מהצד, והבנתי שלא היא ולא השניצלים מעוניינים לסיים את מערכת היחסים הזו בקרוב. הצעתי לה בחביבות אופיינית (כי אני לא מסוגלת שלא להתערב) שתאמר "בלי נדר", כי עוד שבת ארוכה לפנינו. היא אימצה את הצעתי, ובעוד שאר בנות החבורה מתוועדות במרץ, ראיתי איך היא מנסה, ממש מנסה להתעלם מהלחישות הרמות של השניצלים שנותרו, אך הקרב היה אבוד מלכתחילה.

בשניצל הרביעי היא הסבירה לעצמה ולמי שנותר לשמוע, שזו הייתה בעיקר אני, עד כמה השניצל מפתה. עם החמישי היא פשוט ניהלה שיחה, והסבירה לו שזה לא בסדר מה שהוא עושה לה, אבל הקודמים היו טעימים כל כך, שאין לה ברירה אלא לדגום גם אותו.

הוא אשם!

בקלות אפשר להפוך את הקטע הזה לביקורת חסרת נימוס ורגישות על אנשים שמתמודדים עם בעיות אכילה, ולתהות באיזו זכות בכלל אני מתערבת או מביאה את הדוגמה הזו. אבל אנא מכן, אין לי שום כוונה לרדת על מישהי או לשפוט ולהעליב מישהי. זו פשוט הדגמה חיה של מה שעובר על רובנו בכל יום, כל אחת עם החבילה שלה.

הסתכלתי על הסיטואציה וחשבתי לעצמי שלא סתם אני רואה את זה, הרי זו מראה למשהו שקיים בי. וזה לא משנה שלי ספציפית אין מערכת יחסים כזו קרובה עם שניצלים, אבל בטוח שאני מתנהגת בדיוק כך בנסיבות אחרות שהן ה'שניצל' שלי.

ההתוועדות נמשכה, ואחת הנשים שישבו לשולחן התחילה לדבר על נושא ניצול הזמן במשך היום, והחלפנו דעות וחוויות וגם שיתפנו בהצלחות וכישלונות וטיפים לניצול זמן ראוי ליום חסידי ומהותי. מישהי הציעה לקום מוקדם, מישהי דיווחה שהיא עושה חת"ת לילי, ומישהי התנצלה ואמרה שהיא משתדלת מאוד, אבל מה לעשות…"המסכים"… והמחישה בתנועת גלילה בידיה את אופן ניצול הזמן שלה.

השחתת זמן לבטלה היא לא איסור מהתורה, לא איסור מפורש בכל אופן, ועדיין – כולנו יודעות כמה זה מזיק לנו, וכמה טוב יכולנו להספיק לולי ההתמכרות למסך. התנועה הזו של הגלילה, בשילוב משיכת כתפיים האומרת ש"אין לי מה לעשות, אלו המסכים…" הדליקה לי נורה. הרי זה בדיוק כמו השניצל. בשפה טיפולית אפשר לקרוא לזה "מיקוד שליטה חיצוני", זה לא אני זה ה…

כולנו מחפשות על מי להטיל את האחריות: המסכים הם שמושכים אותי… השניצל הוא שמפתה אותי… הכעס הוא שמשתלט עליי…  העצבות היא שמורידה אותי… כולם אשמים חוץ ממני. אבל בואו, אם נודה על האמת, לא יצא לי מעולם לראות מסך טלפון עומד עם אקדח שלוף ומאיים עליי שאם לא אגלול עכשיו שעה, הוא יירה בי…

כמובן, אין עניין לחפש אשמים. איש אינו אשם, השאלה היא: האם אני מוכנה להיות 'המבוגר האחראי' בסיפור הזה, ולקחת את המושכות בידיים, ולהחזיר אליי את השליטה?!

אז רוב הזמן התשובה היא: לא. פשוט ככה. לא. אנחנו בורחות מאחריות במקומות האפורים האלו, שהם לא עברות של ממש, רק גלישות קטנות לעבר קליפת נוגה. רק שניצל, רק רבע שעה, רק מילה קטנה לא במקום. ובכלל הוא שגרם לי את זה, לא אני…

מקבלת אחריות

אז זהו, שזו כן אני, ואם כבר נתקלתי בדוגמאות מוחשיות וברורות כל כך של השלכת אחריות, אני יכולה להבין שיש לי פה עבודה לעשות. והעבודה שלי היא להחזיר את הכוח הביתה. פעם הייתי חושבת שאני עושה את זה על ידי שליטה, יותר נכון שתלטנות. אבל כוח אמיתי אינו נמדד בשליטה, אלא ברתימה. וזה נכון לא רק בנוגע לעצמי, אלא גם בנוגע לסביבתי, ואצל ילדים זה בולט מאוד, ובמיוחד בימי החופש הגדול.

אם כבר שליטה, אז שליטה עצמית והחלטה מודעת לקבל אחריות על מעשיי. אני רוצה לאכול חמישה שניצלים – בכבוד! תאכלי כמה שאת רוצה, רק אל תאשימי אותם בסוף. זה לא הם, זו את, ואת יצור נבון ובעל בחירה. אני לא יכולה להמשיך ולהתחבא מאחורי ההשלכות החיצוניות האלו של הסרת אחריות, איש אינו אחראי למעשיי חוץ ממני, אז במקום להאשים את כל העולם ומסכיו, אני יכולה להודות בטעות, להבין שבחרתי לא נכון, לראות את הכשל בשיקול הדעת שלי ולהתקדם משם הלאה.

עליי להתקדם למקום שבו אוכל לומר: "סליחה, בחרתי לא נכון, ובעזרת ה', אבחר אחרת בפעם הבאה" – אגלה את הכוחות שבי, אבחר בטוב, אוסיף אור.

כך אני חוזרת לתמונה של חיי, ומנתקת את החוטים המדומים שקשרתי לי ושמנהלים אותי, וזוכרת לומר לעצמי: "זה לא השניצל! זו אני!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

החופש הגדול הגיע. כלל מוסדות החינוך סיימו את שנת הלימודים; גם הקייטנות עוד רגע מסתיימות. השאלה הגדולה חוזרת בכל שנה מחדש: "איך להעסיק את הילדים?"

האפשרויות רבות, ולמרות זאת לאחר יום־יומיים נראה שכבר מיציתם הכול, ואת מכינה את עצמך לתלונה שיכולה להגיע בכל רגע: "אימא, משעמם לי". רק המחשבה על המשפט הזה מורטת עצבים. לרגע את אפילו מתגעגעת למריבות שגרתיות בבקרים שבהם ניסית לשלוף את הסרבנים הקטנים מהמיטה, שלא יחמיצו את ההסעה למוסדות הלימודים…

את נושמת עמוק, מתאזרת בסבלנות, וממהרת למצוא רעיונות נוספים, להקדים רפואה למכה…

ואם החופש מאתגר כל אימא באשר היא, הוא מאתגר פי כמה לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים. חשבתן פעם כיצד הן מתמודדות בחופש הגדול?

ילד מיוחד מאתגר כל השנה

"ילד מיוחד מאתגר לא רק בחופש, הוא מאתגר כל השנה. בחופש מאתגר יותר, כי קשה יותר כשאין מסגרת לימודית", משתפת שושי קרץ, אימא לשישה ילדים, מתוכם ארבעה מיוחדים. "יש לי שלוש בנות שחולות במחלת שרירים נדירה מאוד. בכל העולם יש 30 חולים במחלה זו. הבכורה שלי בת 22, זה אומר שאני כבר 21 שנה חיה בתוך עולם של צרכים מיוחדים, ועם השנים לומדת להתייעל. מה שעשיתי עם הגדולה אני יכולה לעשות גם עם שתי הקטנות, שחולות באותה מחלה בדיוק".

שושי מדברת מתוך אמונה על הניסיון המורכב: "אני שמחה במתנות שה' נתן לי. באתגרים, בהתמודדויות. מנסה לעשות את הטוב ביותר. אם ה' סומך עליי ושלח לי את הנשמות האלו, סימן שאני צריכה לטפל בהן".

"ההתמודדות משתנה בהתאם לסוג הקושי של הילד ולמקומו בתוך המשפחה. אם הוא הבכור, הצעיר, או באמצע – ויש ילדים מעליו ומתחתיו", מסבירה מיכל פקטור, אימא לכמה ילדים על הרצף האוטיסטי, מאמנת אישית ומלווה אימהות לילדים על הרצף. "יש ילדים עם צרכים מיוחדים שחוזרים לבית מהמסגרת בשעות רגילות, עם שאר הילדים. ויש ילד עם אוטיזם שחוזר בחמש בערב, ובשבע וחצי כבר הולך לישון", היא אומרת, ומתארת את האתגרים היום־יומיים:

"ילדים עם צרכים מיוחדים דורשים מההורים שלהם יותר תשומת לב ויותר משאבים. ילדים שמתקשים לבטא את עצמם או להבין את העולם נכון, חווים לעיתים תסכולים, בעקבות קשיי תקשורת. הם גם פחות מווסתים. פעמים רבות הם חוזרים הביתה עם מטענים שצברו במהלך היום. לפעמים נדרש להם זמן להירגע ולהסתגל למעבר מהלימודים ומההסעה אל השגרה בבית".

"לא קשה להעסיק את בני. ככל שהוא גדל, הוא נעשה עצמאי יותר", משתפת שרה מירושלים. היא נשואה 28 שנים, אימא לתשעה ילדים, וסבתא לשלושה נכדים. "אני עקרת בית במשרה מלאה. שניאור זלמן, הקטן שלנו, נולד עם תסמונת דאון. היום הוא בן חמש, ילד מתוק, כובש, עם חיוך על הפנים", היא מספרת. "חשוב לו מאוד להגיד תודה על כל מה שעושים בעבורו, והוא דואג שגם הסובבים אותו יאמרו תודה… שניאור זלמן הוא ילד אהוב על כולם. אם הוא רואה שחסר למישהו משהו, הוא מייד דואג לו. אם הוא רואה מישהו עצוב, הוא דואג לדובב אותו. הוא לא יכול לראות ילדים רבים ביניהם, תמיד דואג שיהיה שלום בסביבתו".

רק שיהיה לי עסוק

אז איך עושים את זה? איך מעסיקים את הילד המיוחד, ובמיוחד בחופש הגדול?

"אנחנו מלמדים אותו להיות עצמאי. שלא יהיה תלוי במישהו אחר שיעסיק אותו, אלא שימצא בעצמו את הפתרון לבעיה", משתפת שרה, "הוא יכול, לדוגמה, לשבת עם מכוניות, לסדר אותן כמו בחניה, ולחזור על כך כמה פעמים. כשהוא משחק עם בובות ופתאום הוא רואה אור וצל על הקיר, הוא מייד לוקח את הבובות ועושה לעצמו הצגה".

לבקשתי שרה מתארת את סדר יומו של בנה:

"כשהוא מגיע הביתה ורואה שאני פותחת את התיק של הגן, הוא מלא ציפייה לראות מה הגננת כתבה לו במחברת הקשר. לפעמים היא מצרפת תמונות חווייתיות מהגן, ולפעמים מעדכנת על יום הולדת, ונוסף על כך מפרטת אילו טיפולים הוא קיבל בגן. אחרי המקלחת אנחנו דואגים להעסיק אותו בדברים מרגיעים, כדי להביא אותו לשינה בסופו של יום. כל החוויה של האמבטיה חשובה מאוד", היא מסבירה, "ואנחנו משתדלים שזה לא יהיה סרט נע או פעולה טכנית, אלא שהכול יהיה חווייתי, מתוך צחוקים, שיראה כמה אנחנו אוהבים אותו".

אין ספק שבחופש מאתגר יותר. אבל שרה מקפידה להיצמד לשגרה המוכרת:

"בחופש אני משתדלת לעשות לו סדר יום דומה למה שהוא מכיר מהגן, כי אם משנים לילד מיוחד את סדר היום, גם ההתנהגות שלו משתנה. אנחנו משתדלים אפוא שיהיה לו סדר יום קבוע. נוטלים ידיים, מתלבשים, מתפללים. אחר כך משחק, ארוחת בוקר, ובכל יום חוויה אחרת – יצירה, יציאה לגינה, יציאה לקניות. חשוב לקחת אותו עם כולם, כדי שירגיש שהוא כמו כולם, ואוהבים אותו והוא חלק מהמשפחה".

"כל הזמן המוח צריך להיות יצירתי", אומרת שושי. "הבנות הצעירות שלי בנות 11 ו–12. מצאתי להן תעסוקה מוצלחת. הן נהנות לעזור לשכנה עם התינוקת. כך הן מרגישות משמעותיות, מסוגלות ויכולות". בעיניה תחושת המשמעות והמסוגלות חשובה מאוד. "עוד תעסוקה היא חוויה במטבח, אנחנו מכינות אוכל ביחד". ואולם, זה עשוי להיות מאתגר. "חשוב להתאים את המשימה במטבח לכוחות שלהן. אם הן יתחילו להכין משהו מסובך, ופתאום ייגמר להן הכוח, בגלל המחלה שלהן, אני אשאר במטבח עם הבלגן ועם הלכלוך, ואפילו לא יהיה לי זמן לסדר, כי אצטרך להעסיק אותן במשהו אחר".

"החשוב מכול – לדאוג לשגרה בכל יום", קובעת מיכל. "זה חשוב לכל הילדים, אך עוד יותר לילדים מיוחדים. זה נותן להם ביטחון. כשהם יודעים מה מצופה מהם ומה מגיע אחרי מה, הם רגועים יותר ומווסתים יותר. גם בחופש חשוב להתלבש בבוקר, ולא להישאר כל היום עם פיג'מה", היא מוסיפה, וגם מציינת שאם צפויים שינויים בשגרה, חשוב להכין את הילדים מראש. "אם אין הכנה מראש, הילד עלול שלא לשתף פעולה או להיות נרגז מדי".

היא מסבירה מדוע מאתגר להעסיק ילדים מיוחדים: "קשה להם יותר מאשר לילד רגיל להתמיד בעיסוק. הם משתעממים מהר, ומתקשים למצוא לעצמם תעסוקה. מקצתם צריכים שמישהו ישהה איתם ויעסיק אותם". היא אף מרחיבה על הצורך בתיווך של מבוגר ובנוכחות של הורה: "כשהם משחקים עם האחים שלהם, הרבה פעמים הם לא מבינים את הכללים, או מתעצבנים על מישהו שעשה מהלך כלשהו. גם קשה להם כשהם מפסידים".

"אני מאפשרת יותר זמן מסך", היא מודה, ומוסיפה שזה תלוי בגיל הילד ובמצבו. "התכנים צריכים להיות ברורים מאוד. יש ילדים שמתחברים למוזיקה, וזה נותן להם חיות ושמחה. בכלל מוזיקה משרה רוגע בבית".

הקושי אינו מתגמד עם הגיל

כיצד מתבטא הקושי להעסיק את הילד המיוחד ככל שהוא גדל?

"בעצם הגיל עולה, אבל ההתפתחות של הילד לא מתקדמת בהתאם, ולכן לא משנה בן כמה הילד, כל הזמן צריך להעסיק אותו", אומרת שושי. "הבת הגדולה שלי אומנם בת 22, אבל היא בכיסא גלגלים ויש לה עוד עניינים, אז המורכבות היא תמידית. זה לא שפעם היה קל ועכשיו קשה, וזה לא שעכשיו קל כי פעם היה קשה, ההתמודדות היא כל הזמן", היא מחדדת.

"מבחינתי אין הבדל בהעסקתם כשהם קטנים או בוגרים. אולי קצת קשה לראות ילדים בני גילם עושים דברים שהם לא יכולים". בכל זאת היא מבקשת להאיר את הצד החיובי: "ברוך ה', השכל עובד, הזיכרון פועל היטב ויש שמחת חיים. צריך למצוא את הנקודות הטובות ולהתמקד בהן".

"עם הגיל נדרשת השגחה צמודה יותר", אומרת שרה ומרחיבה על גידול הילד המיוחד. "כשמגדלים ילד מיוחד חשוב מאוד לזכור שהצרכים שלו דומים לצרכים של כל הילדים, רק קצת מעבר. אסור לומר: 'הוא לא מבין, הוא לא יודע, ממילא הוא מוגבל'. להפך, אף על פי כן ודווקא בגלל זה אסור לשכוח את הצרכים שלו. חשוב להבין שהצרכים שלו הם החיות שלו. הצורך החשוב מכולם, שנותן לו את כל החיות והבריאות, הוא כמובן אהבה. יש להרעיף עליו המון אהבה".

"אנחנו ההורים מצפים שהם יעלו רמה, שיעסיקו את עצמם ואפילו את האחים הקטנים", מסבירה מיכל, "אולם, ככל שהם גדלים, הם מאבדים עניין בכל מיני נושאים, ואז זה הופך ל: 'מה עושים עכשיו? משעמם לי'".

לבקשתי היא מפרטת: "משחק של קטנים כבר אינו מתאים להם, ושל גדולים עשוי להיות מורכב מדי. זאת ועוד, כשילדים רגילים גדלים, הם מתחברים עם ילדי השכנים, ותמיד יש להם עם מי לשחק. אבל הילדים המיוחדים, בדרך כלל, די נשארים ילדים קטנים. רובם לא הולכים לחברים והם נשארים עם עצמם. וכגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. אנחנו מצפים למשל שהילד ישב ויקרא ספר, אבל לא תמיד יש לו יכולת".

מיכל הייתה יוצאת עם ילדיה למרות הקושי: "ראיתי שלהיות בחוץ עושה להם טוב. עצם ההליכה, התנועה, האוויר. אבל הכול תלוי ביכולות ובצרכים".

אל תשכחו את האחים

איך האתגר משפיע על ילדי המשפחה הנוספים?

"הרבה מתשומת הלב נתונה לילד הזה, המיוחד", משיבה מיכל. "הרבה פעמים כשהילד הזה מתוסכל ולא מצליח להביע את עצמו, כשהפסיד למשל במשחק, הוא גם יכול להרוס דברים. לכן הסיכוי למריבות ולחוסר הבנה הוא הרבה יותר גדול, וממילא זה מפריע מאוד לאחים. גם מציקה להם העובדה שאימא מקדישה זמן רב לילד הזה ופחות פנויה בשבילם".

מיכל משתפת במחירים שמשלמים האחים: "הרבה פעמים הם מפסידים בגלל המצב. הם רוצים ללכת לפעילות, נגיד ל'צבאות ה", ולא יכולים, כי עם האח המיוחד אי אפשר, ולא תמיד אפשר להשאיר אותו עם בייביסיטר". היא מתייחסת גם למחיר החברתי: "האחים גם לא יכולים להביא חברים הביתה כמו ילדים אחרים. הם הרבה פעמים לא מרגישים בנוח, כי אולי הילד המיוחד לא ידע איך להגיב. לפעמים הילד הרגיל מתבייש באחיו המיוחד".

"נושא האחאות מורכב מאוד. מאתגר להיות אח לילד מיוחד. לא קל כשיש ילד מיוחד אחד במשפחה, ומורכב פי כמה וכמה כשיש יותר מאחד", אומרת שושי.

היא מסבירה כיצד זה משפיע על הילד הרגיל: "בעצם הילד המיוחד צריך את תשומת הלב, את העזרה הפיזית ואת העזרה הרגשית, ואני נשאבת אליו. ואז הילד הרגיל אומר: 'רגע, אימא, גם אני נמצא פה'. צריך לשים לב ולתת יחס גם לילדים הרגילים", היא אומרת. "אצלי המורכבות גדולה במיוחד, כי זו לא ילדה אחת, ולא שתיים, אלא שלוש, והן ילדות שגדלות בבית ולא במסגרות חוץ ביתיות".

"אנחנו גרים בקומה גבוהה בבניין בלי מעלית", משתפת שרה. "האתגר המרכזי הוא להרים את שניאור זלמן, כי הוא אינו מתנייד לבד. אנחנו עושים תורנות מי מוריד אותו להסעה ומי מעלה אותו הביתה יום־יום. וכך גם כשהולכים לבית כנסת, לקניות, לגינה וכדומה".

אף שהמצב מאתגר, שרה בוחרת במבט חיובי: "תלוי איך מסתכלים על זה. אפשר לראות את הקושי, ואפשר לראות את ההזדמנות לעשות חסד עם מישהו שזקוק לעזרה. אצלנו במשפחה אנחנו בוחרים באפשרות השנייה".

היא משתפת בדוגמה: "זה מתבטא, למשל, כשאחת האחייניות שלו, בת השלוש, מבינה ברמה שלה שהוא קצת אחר, ונותנת לו ידיים ומביאה אותו, משתפת אותו במשחקים או מזמינה אותו לרכב על הבימבה עם שאר האחיינים, והכול מתוך חוויה. למה? כי האחיינית רואה את הדוגמה של המשפחה שלה, הדודים והדודות וההורים שלה.

"אנחנו משפחה שלוקחת דברים בקלות", היא מפטירה בחיוך, "אנחנו משפחה זורמת. לא עושים אצלנו סיפור מכל דבר. לדעתנו, כשלוקחים את הדברים באופן כזה, קל יותר".

לא יכולה יותר!

האם היו רגעים בהם הרגשת שאינך יכולה עוד?

מיכל משתפת בכמה רגעים כאלה, "לאחד הבנים המיוחדים היה טאבלט. בעיתוי מסוים הוא כעס, זרק אותו על הרצפה ושבר אותו. כך שהמכשיר שנתן לו קצת תעסוקה, גם הלך"… היא מוסיפה אירוע רציני יותר, "והיה רגע יותר מתסכל כשהילד המיוחד שבר את המחשב של אחיו והתפתחה מכך מריבה ענקית מצד האח הניזוק, כשנוספה לה העלות הרבה של המחשב שהלך לאבדון".

מיכל משתפת באירועים שעלולים לקרות גם כשצופים אותם מראש ומתכוננים אליהם, "היינו צריכים לצאת לאירוע ואני הייתי אמורה להגיע אליו ממקום אחר. ברגע היציאה הילד החליט שהוא אינו מגיע וזהו. בסוף, בעלי שלח את הילדים האחרים במונית, ואני חזרתי הביתה כדי לשחרר את בעלי לאירוע. הדבר אירע למרות שהכנו אותו מראש לכך והיה זה אירוע משפחתי מצומצם בו הוא הכיר את כולם, בכל זאת הוא סירב ברגע האחרון לבוא להשתתף בו ובאופן מיידי היה צריך לייצר פתרונות. הרי זה לא בחור שאפשר להשאיר לבד בבית וללכת בלעדיו… לא פשוטים האירועים האלה שקורים פתאום באמצע החיים". היא מסכמת.

גם שושי משתפת ברגעים כאלה. "ישנם הרבה רגעים שאני מרגישה שזהו, אפסו כוחותיי. זו התמודדות 24/7. לא רק עם ילד מיוחד אחד אלא עם ארבעה.

"אני מטפלת בילדה אחת ואז הילדה הנוספת צריכה עזרה ואז השלישית צריכה עזרה ואני רק אמא אחת!".

שושי חולקת גם ברגעים קשים ב׳בין הזמנים׳: "לראות ולשמוע על משפחות שיוצאות לטייל ברגל אבל אצלנו צריך למצוא מקום מונגש ומותאם לכולם… רק המחשבה על ההתארגנות ליציאה משאירה אותנו בבית.

"רוצות דוגמה נוספת? כשהולכים לרופאה למעקב שנתי ורואים הידרדרות אצל ילדה אחת ואז גם אצל השנייה והידרדרות גם אצל השלישית…"

לעומתה, שרה המתמודדת עם ילד מיוחד אחד אומרת בחיוך "לא היה לי כזה דבר", "אולי שאני לא יכולה יותר מרוב המתיקות שלו". היא מסבירה שכמו לכל ילד, כך גם לילד המיוחד, יש צרכים אותם יש לזהות ולספק לו אותם.

"הכל תלוי בעבודה הפנימית שלי עם עצמי ואם הבעיה זו אני, מיותר להשליך אותה על הילד". שרה ממליצה לכל אמא שמרגישה שהיא אינה יכולה יותר לצאת לקייטנת אימהות, "ב"ה, לזה יועד נופש לאימהות כדי לעשות אמא חדשה".

כאן היא חוזרת לעצם השאלה, "באמת שאני לא זוכרת רגעים של חוסר יכולת עוד, ההיפך הוא הנכון, הילדים האלה מביאים ברכה לבית, אור לבית, אם רק אנחנו נדע להסתכל באור הנכון". היא מוסיפה מחשבה שנותנת לה חיזוק "׳מעניין את הנשמה של איזה צדיק אני מגדלת בבית? ואיזו זכות זו, כנראה שאם אתה ה' נתת לי נשמה כזו גבוהה, ורק אני נבחרתי לגדל אותה יש לי את הכוחות׳, זה מרגיש מעצים ומחייב מאוד" היא מדגישה. "ואז אני  חשה צורך להודות לה' ואומרת לעצמי ולבורא, ׳ה', אתה סמכת עליי?!׳ ואז וואו, אני מגלה בעצמי כל כך הרבה כוחות פתאום".

עזרה מהסביבה

האם הסביבה יודעת? האם היא מציעה עזרה?

"הסביבה מודעת", עונה שרה, "לדוגמה, כשאנו מחכים להסעה, אנשים אומרים שה'בוקר טוב' שלו והחיוך שלו עושים להם את היום".

"תלוי מה הלקות של הילד", אומרת מיכל, ומסבירה שלא תמיד הסביבה יודעת, "וגם כשיודעים, לא בהכרח יש עזרה". היא משתפת בעזרה שקיבלה: "לי היה סיוע מטעם ארגוני חסד, שארגנו מדי פעם נופשון או מועדון, אך לא משהו קבוע. מצד הרווחה יש שעות חונכות שילדים מסוימים זכאים לקבל, אבל הבירוקרטיה מוציאה את המיץ עד שזה קורה".

מיכל גם משתפת בכך שאין די מודעות, "אם הכתבה הזו תצליח להעלות את המודעות, דיינו". היא פונה לקוראות: "לא כל אחד מסוגל להתנדב ולהעסיק את הילד המיוחד, אבל אפשר לקחת את האחים הרגילים לטייל, לספרייה, למתנ"ס, לפארק. לא תמיד הם יכולים לצאת, ולהוציא אותם זה חסד גדול".

"הסביבה יודעת. אי אפשר להסתיר את הקושי ואת המחלה של הבנות", אומרת שושי. "האם היא מציעה עזרה? רק לעיתים רחוקות. הלוואי שאפשר לעורר קצת את הסביבה". גם היא פונה לקוראות בקריאה דומה לזו של מיכל: "גם אם תיקחו אותו לשעה־שעתיים ביום, פעם בחודש, זו עזרה ענקית למשפחה. וגם אם אתם לא מצליחים להתמודד עם הילד המיוחד, תוכלו לקחת את האח או האחות של הילד המיוחד, ולתת להם עוד יחס ועוד שמחה, גם עזרה זו משמעותית מאוד".

באדיבות מגזין עטרת חיה

חומרים:
בצל גדול חתוך לחצאי עיגולים או רצועות
חבילת שניצלים 1/2 מופשרים
תפוחי אדמה לפי כמות הסועדים
מים שיכסו חצי מגובה הסיר ותבלינים: מלח, פלפל שחור, אבקת שום, פפריקה ועוד…

אופן ההכנה:
לאדות את הבצל
לחתוך את השניצל לקוביות 2/2 ס"מ ולהוסיף לבצל ולהמשיך לאדות מעט יחד.
להוסיף תפוחי אדמה קצוצים לעיגולים או לקוביות גדולות, מים ותבלינים.
לבשל כשהסיר מכוסה – חצי שעה או יותר.

**באותה צורה ניתן גם להניח בתחתית סיר רחב: פרוסות בצל, עיגולי תפוחי אדמה, שניצלים פרוסים לחצאים ומעליהם שוב עיגולי תפוחי אדמה – מעל הכל לשפוך את התבלינים וכן מים עד גובה התבשיל – ולבשל כ3/4 שעה על אש בינונית.

רוצה שגם המתכון שלך יתפרסם?

שלחי לנו למייל: [email protected]

יש להקפיד על אופן הכנה ברור, כדאי לצרף תמונה מתאימה משלבי ההכנה/המתכון מוכן.