שיעור מדעים, כיתה ד'.

כאשר אנו מבצעים ניסוי, אנו עורכים מדידה מדויקת של תוצאות. אי אפשר להסתמך רק על החושים שלנו. יש מכשירים מיוחדים, המיועדים למדידה של כל מיני מדדים. כמה מכשירים כאלו אתם ודאי כבר מכירים ואף משתמשים בהם. למשל, שעון מודד שניות, דקות ושעות, סרגל מודד סנטימטרים ומילימטרים, מד-חום מודד את חום הגוף, וכן הלאה. יש גם מד סטורציה שמודד את אחוזי החמצן בדם, שלא לדבר על מד לחץ דם…

ומה בנוגע לרוח?

אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים.

כמה את אוהבת את הילדים שלך? "כמה" – זו מילת שאלה קצת מוזרה בהקשר הזה, לא?

זו אהבה אין־סופית.

באיזו מידה יהודי מוכן למסור את הנפש?

ובחדר לידה: כמה כואב לך מ־1 עד 10? תשובה: לפעמים זה מרגיש מיליון.

בנפש

באופן מודע ושאינו מודע, יש בנו ביקורתיות כלפי עצמנו וגם כלפי הזולת. ואנו עסוקים לא מעט במדידות. העניין הוא שלכל אחד יש מכשיר מדידה (יכולת הבחנה או אבחון) אחר, וכל אחד מודד נתון שונה לגמרי, על פי נקודת מבטו ועולמו הפנימי.

בעלי נכסים ורכוש (ולחלופין, אלו שמתקשים בפרנסה ודאוגים) ימדדו על פי מצב כלכלי. בעלי מוחין ימדדו אנשים על פי מנת משכל. טובי לב אולי ימדדו פחות, כי הם עסוקים בעשיית טובה לעוד יהודי, אבל אם כבר, אולי ימדדו על פי מידת החסד והנתינה.

פגשתי פעם מישהי שהייתה מודדת אימהות לפי מספר הילדים שלהן. לאחר ששאלה לשמה של מכרה חדשה, השאלה הבאה הייתה: "כמה ילדים יש לך?" וככל שהמספר היה גדול יותר, העריצה יותר את האם המבורכת. אם המספר היה קטן מדי לטעמה – העדיפה לחפש לה חברה אחרת…

פגשתי גם מישהי שהתקשתה בסדר וארגון, והבלגן פשוט הטביע אותה בחוויית ייאוש ובדידות. היא הייתה מודדת כל אדם באשר הוא (גם את תלמידיה בכיתה) בראש ובראשונה על פי סדר, ניקיון, הבאת ציוד וכו'.

אם ניחנת בתכונה הזו – עברת את מבחן הכניסה בהצלחה. אם לא – דמותך מוטלת בספק. מי את בעצם?

במידה שאדם מודד

"במידה שאדם מודד – בה מודדין לו" (מסכת סוטה א, ז).

כשאנחנו מודדים מישהו על פי אמת מידה מסוימת, אנחנו גוזרים בכך דין על עצמנו: כך בדיוק ימדדו אותנו!

כדאי אפוא שנשכיל להבין שאיש אינו מושלם, בורא נפשות רבות וחסרונן, ולעולם לא נוכל לדעת את מסתרי נפשו של הזולת, ואין לנו רשות לשפוט, למדוד ולבקר.

במקום להתעסק (אפילו רק במחשבה) בחסרונות הזולת, יהיו אשר יהיו, מוטב לעסוק בעבודה פנימית, יסודית ואישית.

גברת ביקורת "בונה"

כדי להתקדם בעבודת ה' עלינו להעריך באופן מדויק היכן אנו עומדים, במה הצלחנו, במה פחות, ומה היעד הבא. ללא התבוננות, החיים זורמים ואנחנו עלולים להיסחף בזרם טרדות היום־יום, ולמצוא את עצמנו נבוכים כעבור שנה או ביום ההולדת הבא נוכח השאלה: אז במה התקדמנו?

כאן מגיעה גברת ושמה "ביקורת 'בונה'", טוענת שהיא כאן בשבילך ולטובתך. "איך תתקדמי אם לא אעיר לך?" היא שואלת. עוד לא הספקת לחשוב על תשובה, והיא כבר פוצחת במטר של הערות והארות. עוד דקה במחיצתה, ואת שוכחת את שמך. עוד דקותיים ואת מתנצלת לפניה על כל מה שלא עשית, לא הספקת, לא הצלחת, לא הבנת ולא זכרת. ה' ירחם.

ביקורת עצמית תמידית שאינה מרפה רק תוקעת אותך במקום, ואינה מאפשרת מרחב תנועה. זו אחת מתחבולות היצר: אני בסדר? אני מספיק טובה? עמדתי בקצב? האם סיפקתי את ה"סחורה" שנדרשתי לספק בעבודה? ועוד המון שאלות קודחות, מעמידות במבחן, מציבות רף גבוה של ציפיות, לא מתחשבות בנפש עדינה ורכה שיש לה קצב משלה. גם ביקורת כלפי הזולת בונה רק דבר אחד: מחסום בין אישי.

עצה היעוצה: אדמו"ר הזקן

לקבוע זמנים מיוחדים לחשבון נפש: בסיום היום – בזמן קריאת שמע שעל המיטה, ובסיום השנה – בחודש אלול, חודש החשבון (התוועדויות תש"נ כרך ד, עמוד 251).

וגם בסיום שנה פרטית – ביום ההולדת (היום יום, י"א בניסן). כאשר יש לה זמן מוגדר מראש – הביקורת בשליטה, בלי התרגשות, בלי התנפלות. את כאן האחראית, לא גברת ביקורת "בונה". אינך נאשמת. את רק מחפשת לייעל, להשביח ולדייק את העבודה.

באמצע היום או באמצע השנה, כשמתגנבת לך מחשבה ביקורתית – דחי אותה בשתי ידיים. הגיעה ללא הזמנה. קפצה ל"ביקור", לא קרואה. "מצטערת", את תגידי, "כעת אינני פנויה. ניפגש בחודש אלול, בעזרת ה', עד אז אני פשוט באמצע עבודה".

("שההפרש בין עובד אלוקים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הווה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו… והיינו הבינוני" – תניא ליקוטי אמרים, פרק ט"ו.)

"חודש אלול הוא כידוע חודש החשבון והתשובה של השנה החולפת כשכל יהודי צריך לעשות חשבון נפש וסך הכל מעבודתו במשך כל השנה על מנת לתקן להשלים ולשפר את העבודה" (שיחת ש"פ ראה תשמ"ט).

ואת זה יש לעשות בשמחה!

ואולי כדאי גם עם חברה טובה.

תיקון המידות

אמר הרבי האמצעי לאברכים: "מי שאינו עובד על תיקון המידות – בל יעמוד במחיצתי, בד' אמותיי!"… ואמר: "אי אפשר לעלות על המדרגה השנייה בטרם עומדים לפני כן ברגליים מוצקות על המדרגה הראשונה!" (פניני הכתר חלק ב, עמ' 183).

באדיבות מגזין עטרת חיה

היא עמדה במרומי המגדל הגבוה ברמת גן, מתבוננת בים הכחול שנפרש מימינה ומשמאלה, הנוף שליווה אותה במשך שנים, שלו כל כך, מנוגד לחלוטין לסערה המתחוללת בתוכה. היא רצתה כל כך בשינוי, אך עדיין לא ידעה אם יהיה בה האומץ להשאיר מאחוריה קריירה נוצצת, ולצאת למסע שישנה את חייה מן הקצה אל הקצה.

למעשה, המסע של שביט התחיל הרבה קודם. "עבדתי בלב ליבו של עולם הפרסום הזוהר, אך הוא היה רחוק מלהיות מואר", היא מספרת. "חיי התנהלו סביב קמפיינים, הפקות והשגת סטנדרטים גבוהים של אסתטיקה נשית חיצונית וליטוש מושלם. חיפשתי משמעות דרך הישגים".

במשך שנים היא חיה בעולם שמאדיר הישגים והצלחות חיצוניות, ושבו הערך העצמי תלוי רק בתוצאה.

מוחרמת

כדי להבין כיצד הגיעה לשם, עלינו לשוב אל שנות לימודיה בתיכון, שבהן היא חוותה חרם חברתי קשה. "זה כמו לצאת למלחמה בכל יום, בכל בוקר לבדוק מי נגד מי".

מתבגרת אחרת אולי יכלה לחלוק את ההתמודדויות עם חברה טובה, אבל לשביט לא הייתה כזו, והיא התמודדה לבדה. "לא חגגתי ימי הולדת, לא השתתפתי באירועים חברתיים, לא יצאתי מעולם לטיולים, בחודשיים של החופש הגדול הייתי לבד".

דווקא בשנים הרגישות ביותר היא הייתה בודדה לגמרי – בלי חברות, בלי חברה תומכת, שקופה לחלוטין בעיני הסביבה. "זו בדידות שמי שלא חווה אותה לא יבין. כיום, כשאני שומעת על חרם חברתי ברשתות, זה קורע לי את הלב, אני מרגישה את זה ממש בעצמות שלי".

במציאות כזו הביטחון העצמי נסדק בהדרגה וההערכה העצמית מתערערת, וגם במערכת יחסים תקינה האדם כבר מתחיל לפקפק בעצמו, "את מרגישה שמשהו לא בסדר איתך, שאת לא שייכת. שמשהו בך פגום כי אין לך אינטראקציה חברתית".

נוצץ מבחוץ, חלול מבפנים

באותה תקופה שביט רק רצתה שמישהו יראה אותה באמת, וכשצלם אופנה מפורסם פנה אל הוריה בתחילת שנות העשרה שלה והציע שתשתתף בתחרות יופי, היא הרגישה שזו לא רק הזדמנות מקצועית, אלא הזדמנות להיראות.

ואולם, גם כשתמונותיה התנוססו על שלטי חוצות, הכאב המשיך להציף אותה.

"יום אחד הייתי בדרכי מבית הספר לביתי. חיכיתי לבדי בתחנה, וראיתי אוטובוס שעל הדופן שלו פרסומת גדולה שלי עם חיוך גדול מאוזן לאוזן. נראיתי בה הכי מאושרת בעולם. חשבתי לעצמי, אילו רק מישהו היה יודע מה קורה בחיים האמיתיים של הילדה הזו… ופשוט בכיתי, לא יכולתי ליהנות משום הצלחה חיצונית. החיים האמיתיים לא היו כאלה מחויכים". הפער בין מה שראו בחוץ ובין מה שהתחולל בפנים היה בלתי נתפס.

למרות הצלחתה, שביט לא מצאה את מקומה בעולם הפרסום. "היה בי מצפן פנימי שאמר לי שהאמת אינה נמצאת שם. למזלי, אבא שלי ליווה אותי לכל קמפיין, וזה הציל אותי ממצבים שעלולים היו להסתיים באסון. עולם הפרסום, אז וגם היום, רחוק מלהיות יפה. קידוש הגוף והנראות החיצונית, בלי צניעות ואצילות, היה בעבורי כרטיס אדום", היא אומרת. כאשר הגיעה הצעה יוקרתית לעבוד בחו"ל ולפתח קריירה בין־לאומית, היא בחרה לעצור.

קריירה של עבדות

השנים חולפות ושביט עוברת מהעבודה בעולם הזוהר אל קריירה נוצצת ומבטיחה.

בשנת תשס"ג היא מתמנה לעוזרת אישית של היועץ הכלכלי של בנימין נתניהו, המכהן באותן שנים כשר האוצר, ומגיעה מדי יום למשרדים הגבוהים במתחם הבורסה ברמת גן. "שם נפגשתי עם כל שמנה וסלתה של החברה הישראלית – העשירון העליון של אנשי העסקים בזירה הכלכלית־מדינית. נכחתי בפגישות מסווגות שבהן נסגרו כל הרכישות והמיזוגים המשמעותיים ביותר במדינה באותן שנים".

אף שהיה מדובר במשרה יוקרתית, שביט הייתה מתוסכלת, הרגישה שחייה הפכו למרוץ תובעני. "השקעתי את כל כולי בקריירה שלא הלמה את הערכים שלי. הרגשתי שהתפקיד היוקרתי עם כל מה שהוא מביא איתו דורש ממני להיות מישהי שאני לא. הרגשתי שחיקה מהמרוץ האינטנסיבי כי הבנתי שלא שם נמצאת השליחות שלי".

לא רק תחושת השחיקה הפריעה לה. "המרדף האובססיבי אחרי הישגים היה ממש ברמה של עבדות. לא היו שם ערכים, הייתה שם תחרותיות גדולה מאוד ורדיפה אחר כבוד ויוקרה", היא מסבירה. אומנם עבדה לצד אנשים שעסקו בהחלטות דרמטיות שהשפיעו על הכלכלה הארצית והבין־לאומית באותן השנים, "אך לא כל הנוצץ זהב הוא". מאחורי הקלעים ראתה כיצד מתנהלים אנשי מפתח ובכירים, ומה המחיר הפיזי, הנפשי והמנטלי שהם משלמים בעבור ההצלחה.

וההבנה הזו הובילה אותה לקבל החלטה, "יום אחרי לידת בתי הבכורה הודעתי שאני לא חוזרת לשם".

איך התחיל השינוי שלך? האם היה רגע מסוים שבו החלטת שזהו, את משנה את חייך?

"השינוי לא נולד מתוך רגע אחד של 'הארה דרמטית', אלא מתוך תחושת עייפות עמוקה ממרוץ העכברים. חייתי על רכבת הרים של מתח וסטרס בלתי פוסק", היא משתפת ברגעי ההבנה. "נקודת המפנה הגיעה כשהבנתי שיש בתוכי סתירה בין הרצון העמוק להתפתחות ולשינוי תודעתי רוחני, ובין הריקנות של העולם ההישגי. הבנתי שאדם צריך לפעול בהתאם ל'אני העתידי' שלו. כך הוא מגלה את מה שכבר קיים בו. הבנתי שבמהות שלי אני אישה של גאולה, של חיבור, של שליחות, ומאותו רגע התחלתי לפעול לא מתוך הישרדות ופחד, אלא מתוך תכלית".

בעקבות התובנות הללו שביט יצאה לחיפוש אחר האמת המוחלטת, והתחילה ללמוד שיעורי יהדות במרכז גדול בתל אביב.

חיצוניות שמשפיעה על פנימיות

"ברגע שהתחלתי לחזור בתשובה, התחלתי להתלבש. בעולם שממנו באתי הלבוש היה חלקי מאוד… השלב הראשון שלי בחזרה בתשובה היה להתלבש בצניעות", היא מסבירה ומתארת את התהליך שעשתה. "זה התחיל ממטפחת, עבר לחצאית ולכיסוי המרפק וכו'. במקביל התחלתי להקפיד גם על שמירת נגיעה. במשפחה לא דתית בכלל לומר שאת כבר לא לוחצת יד ולא מחבקת זו רעידת אדמה ממש".

כשהיא עוברת ממטפחת לפאה היא כותבת מכתב לרבי, ומקבלת תשובה שמימית. "הרבי כתב לא להתייחס לכל המלעיגים, ושפאה היא הדבר הצנוע והיפה ביותר. יום לאחר שהרבי נתן ברכה, המשפיעה שלי הביאה לי ארבע־חמש פאות לבחירה, זה היה מהיר כל כך, הדרך שלי הייתה חלקה.

"כשהתחלתי להתלבש צנוע בקושי שמרתי תורה ומצוות. אבל הנראות שלי השתנתה, וכשאנחנו מגדירים את החיצוניות שלנו, משהו מתיישר לאט לאט מבפנים".

אל עולם החסידות

השינוי בחייה הלך והעמיק, ואז הגיע המפגש עם עולם החסידות וספר התניא. כשהוזמנה להצטרף לשיעור תניא, נפתח לפניה עולם חדש.

"הרגשתי שהגעתי הביתה", היא אומרת, ובקולה ניכר כי מצאה סוף־סוף את מקומה. "ברגע שהתיישבתי בשיעור וראיתי תמונה גדולה של הרבי מה"מ מביט בי בעיני הרנטגן הכחולות שלו, משהו בי נפתח. הרגשתי שהרבי רואה אותי, ויודע מה מתחולל בתוכי, אף שמעולם לא זכיתי לפגוש אותו פנים אל פנים".

וכשהיא לומדת תניא בפעם הראשונה בחייה, היא נפגשת עם השאלות שהעסיקו אותה עמוק בתוכה. "עד אז לא הכרתי מושגים ביהדות ולא הייתי מודעת לעומקים של החסידות. וכשפתחתי את ספר התניא, בשיעור התניא הראשון שלי, לפני שש עשרה שנים, הרגשתי חוויה מטלטלת. פתאום הבנתי מה אני עושה בעולם הזה, מה המשמעות".

אבל לא רק תשובות היא מצאה בשיעורי התניא, היא מצאה שם שליחות. "הבנתי את המשמעות של 'נרות להאיר'. הבנתי שהמחויבות שלי היא להדליק נשים אחרות. לא רק ללמוד בעצמי, אלא להפיץ את המעיינות חוצה. ואם אנחנו, הנשים, קיבלנו תשעה קבין של דיבור, עלינו להפיץ חסידות, להוציא החוצה את כל המתנות שקיבלנו, זו האחריות שלנו". קולה חדור בחיות.

"הייתי ילדה שקופה, לא יכולתי לדבר במשך שנים, ופתאום מצאתי את עצמי מוציאה החוצה את כל מה שיש בי. עסקתי בקירוב נערות ונשים. הרגשתי שיש לי מה לתת. זה נתן לי תחושת ריפוי ומסוגלות, ממש השתוקקתי לזה", היא אומרת, ואי אפשר להחמיץ את העוצמה שבקולה. "הרבי והחסידות העניקו לי את המקום הכי טבעי לי, את תחושת השייכות הגדולה ביותר. מאז בכל יום אני רוצה לעשות יותר. הפצת אור החסידות, על פי משנתו של הרבי מה"מ, מעניקה משמעות לחיי".

איזה שינוי חוללה בך החסידות?

"החסידות אינה מוחקת את מי שהיית, אלא מחוללת טרנספורמציה זהותית עמוקה", היא אומרת. "החסידות הכניסה חיות עצומה למסע התשובה שלי, והפכה את עבודת ה' למסע של גילוי האור האלוקי מתוך שמחה וביטחון. ברוך ה', היום אני זוכה ללמד תניא ולהראות איך הכלים הללו משנים את החיים מן הקצה אל הקצה".

בשיעוריה היא נוגעת בדימוי עצמי, במימוש עצמי ובעבודת המידות. "כשאנחנו נעשה את עבודת המידות, הגאולה הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו תביא לגאולה האמיתית", היא קובעת.

היא בוחרת לשתף ברעיון חסידי שהפך עם השנים למצפן חייה. "הרבי מה"מ אומר: כששני יהודים נפגשים, צריכה לצאת מזה טובה ליהודי שלישי, בגשמיות או ברוחניות, או בשתיהן יחד. זה המוטו שלי לחיים". וכך, מתוך מסע חייה, החיבור בין אנשים הפך בעבורה לשליחות. "כל מפגש שלי עם נשים מוביל באופן טבעי לשיתופי פעולה, לחשיבה על חיבורים חדשים, להקמת מיזמים חדשים להפצת החסידות, להוספה במבצעי הרבי ולקירוב לבבות".

הקשיים שבדרך

ואולם, הדרך החדשה לא הייתה נטולת קשיים.

"אני מרגישה בת מזל כי הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה מאוד והייתה לי התעוררות של הלב שהביאה לרצון גדול להתקדם מהר", אומרת שביט, ומספרת שגם ההישגיות, שהייתה חלק מחייה בעבר, מצאה את דרכה אל מסע התשובה.

"הייתי אימא בת 38 בקהילה של נשים מדהימות בעלות תשובה שנים רבות, הן היו הדוגמה החיה שלי. לא רציתי להיות 'חסידה הישגית', אבל הקצב היה צריך להיות מהיר, הרגשתי שאני חייבת להדביק את הפער, ידעתי לאן אני רוצה להגיע".

והקצב המהיר הביא עימו אתגרים, "ללמוד הרבה חסידות, להתפלל ברצינות, לאמץ הנהגות חסידיות במהירות. רציתי להיות כבר חסידה מן המניין", היא מסבירה, "איני יודעת אם זה טוב או לא, אבל ברגע שנפל לי האסימון שאלה החיים שאני רוצה לחיות, עשיתי פעולות מהירות לשם כך".

איך החזרה בתשובה השפיעה על המשפחה?

"בעלי לא היה שומר תורה ומצוות, והיה עליי לתווך לו כל הזמן את התהליך שאני עוברת".

שביט הייתה נלהבת, ורצתה מאוד שבני משפחתה יטעמו מהאור הנפלא שגילתה, אבל הם לא מיהרו להתלהב. "לא הייתה לי תמיכה מהסובבים, הם לא היו בטוחים שזה יישאר. הכול היה מורכב מאוד. ניסיתי להיות נר להאיר, ולא תמיד הצלחתי בכל המקומות", היא מתארת. "שמרתי שבת לבד. הייתי צריכה להסביר לעומק מה המשמעות של טהרת המשפחה. לפחות כשרות המטבח הייתה בתחום אחריותי, ולא נדרשתי לשכנע מישהו…"

המורכבות העיקרית הייתה חינוך הילדים. "בעלי היקר לא רצה בהתחלה שהם ילמדו במוסדות חב"דיים או דתיים בכלל. חיכיתי שנתיים וכל הזמן ניסיתי להסביר, לשכנע, להראות לו את המעלה של החינוך החסידי. לבסוף הוא הסכים, ובהמשך גם היה מאושר מאוד מההחלטה, אבל נדרש לו זמן".

זוגות מעורבים מתמודדים עם אתגר לא פשוט. קשה כשהבעל והאישה אינם צועדים באותו הקצב. "זה מאתגר ברמה היום־יומית. המורכבות הזו נמשכה אצלנו הרבה מאוד שנים. בשלב כלשהו בעלי הבין שזה עושה לי טוב, והתחיל לעשות דברים שישמחו אותי", היא מחייכת, "למשל, הוא הביא לי פעם תמונה גדולה של הרבי, כי פיזרתי הרבה תמונות קטנות בבית, והוא אמר שקשה לו שהרבי רואה אותו בכל פינה, אז אולי שיהיה מקום אחד בבית שיראו אותו בגדול… הוא גם קיבל עליו את כל העניין הלוגיסטי. הוא לא שמר שבת, אבל הכין בעצמו את הפלטה ודאג לקניות של שבת, והיה חשוב לו שהדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וחושבת שנכון…

"זו התמודדות לא קלה בכלל, ויש בה לא מעט כאב. בתהליך של חזרה בתשובה, כשעושים הכול יחד, בשותפות – זה נותן הרבה מאוד כוחות. אך הכול בהשגחה פרטית", היא אומרת ומוסיפה, "המשפיעה שלי אמרה לי: 'את צריכה להתפלל ולתת דוגמה אישית, כל השאר אלו חשבונות שמיים והתנהלות של בעלך מול הקדוש ברוך הוא'. אז ככה נהגתי ונוהגת כי בעלי עדיין אינו חב"דניק במלוא המובן. אנחנו יכולים תמיד להשפיע ולעזור לאנשים למצוא את הדרך שלהם. אבל כשזה בתוך הבית זה קשה", היא נושמת עמוק, "כי את רוצה שהיקרים לך יטעמו מהטעם הטוב של התורה והחסידות".

התמודדות עם הקשיים

שביט הבינה שהקשיים הם חלק מהדרך שלה, ולא נרתעה מהם.

"היו רגעים של ספק, של בלבול, של פחד משינוי", היא משתפת, "התחלתי לעשות דברים בנחת. הבנתי שכל צעד קטן הוא משמעותי", אבל השינוי האמיתי הגיע כשהבינה שאין כאן מרוץ.

"כשהתחלתי ללמוד, הבנתי שאין סטופר. אני לא בתחרות עם שום אדם בעולם. הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ורואה הכול, גם את המאמץ: 'יגעת ומצאת תאמין'".

היא מצטטת את הפסוק האישי שלה, שהיא רואה בו הוראה לחייה, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' – ה' איתך, תירגעי. את עושה את ההשתדלות שלך, ואת התוצאות את משאירה לו".

ומתוך התפילה ולימוד החסידות, ובמיוחד מתוך לימוד "שער הביטחון" של רבנו בחיי, היא מצאה את הדרך אל אותה מנוחת נפש – לעשות את מה שביכולתה, ולבטוח בה' בנוגע לכל השאר.

מה הרבי מצפה ממני עכשיו?

בתוך תהליך התשובה הלך ונבנה הקשר שלה עם הרבי מה"מ.

כיצד הרבי נוכח בחייך ובחיי משפחתך?

"הקשר שלי לרבי הוא מצפן פנימי מובנה. הרבי מה"מ הוא לא רק נשיא הדור", קולה נחנק מהתרגשות כשהיא מנסה להגדיר במילים מהו הרבי בעבורה, "בתחושה שלי הוא ממש כמו אבא שלי, הוא מלמד אותי לקבל אחריות על השליחות שלי, לא לחכות לנס, אלא להיות הנס.

"הרבי נוכח בביתנו, בכל שיחה ובכל החלטה", היא אומרת, ומדגימה, "כשיש קושי אנחנו שואלים: 'מה נדרש מאיתנו עכשיו?' כשיש הצלחה אנחנו שואלים: 'איך זה מקדם את הגאולה?' הנוכחות של הרבי היא לא רעיון, היא דרך חיים".

גם הוראותיו של הרבי, ובראשן הוראותיו בשיחות ה"דבר מלכות", הפכו בעבורה למשקפיים שדרכם היא מביטה על המציאות וחיה חיי גאולה בפועל ממש. "הרבי נוכח בכל החלטה: בחינוך הילדים, בניהול הבית וגם באופן שבו אני בוחרת לנהל את העסק שלי. בכל צומת דרכים השאלה המנחה היא אחת: מה הרבי מצפה ממני לעשות כדי לקרב את הגאולה?"

שתפי ברגע שבו הרגשת את הרבי לצידך.

"הרבי מה"מ מלווה אותי מהרגע הראשון", היא אומרת, ומשתפת ברגע של השגחה פרטית. "בכינוס השליחות התיישבתי בהשגחה פרטית עם קבוצה של שליחות שהקימו ומנהלות מוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים". באותה תקופה היא ניהלה את יחסי הציבור של מוסדות "צוהר הלב", מוסדות העוסקים במתן מענה לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים.

"ראיתי בזה השגחה פרטית. כל אחת שיתפה באתגרים ובהצלחות, ואני יכולתי לתרום מניסיוני. ראיתי איך הרבי מכוון ומדייק את הדברים, כך שהונחיתי לשבת דווקא לצד נשים מעוררות השראה מעולם התוכן שלי. הרגשתי שהרבי איתי, יד ביד".

חיים של שליחות

כיום שביט היא חסידת חב"ד, מאמנת מנטלית ברוח החסידות, מעבירה שיעורי תניא ומרצה בארץ ישראל ובעולם לנערות ולנשים. נוסף על כך היא עוסקת בהדרכת כלות, ומלווה נשים גם בתחומי ההתפתחות האישית וההתנהלות הכלכלית.

במסגרת השיעורים וההרצאות היא משפיעה גם על נשים שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה. "אני מעבירה אותן תהליך אימון מנטלי חסידי אפילו בלי שידעו", היא צוחקת. "אני מכירה את שני העולמות, הלא דתי והחב"די, המעגלים שלי רחבים ומגוונים.

"היום אני חיה בתודעה גאולתית", היא מסבירה, "כל רגע הוא הזדמנות לגלות את ה’ בעולם", ועם תודעה זו היא יוצאת לשליחות כדי לעזור לנשים, להאיר להן את עצמן ואת המתנות ואת היכולות שהן קיבלו מהקדוש ברוך הוא.

"הסיפור שלי הוא הכלי שלי. הוא מאפשר לי להראות לנשים שהשינוי אינו קפיצה, הוא צעד אחד נכון בכל פעם".

כיצד נראה יום רגיל בחייך?

"היום שלי מתחיל ברגע של שקט, בלימוד חת"ת יומי ובתפילה. משם אני עוברת לכתיבת תכנים על חיים מתוך איזון, להכנת הרצאות ושיעורים שאני מעבירה, להדרכת כלות ולאימונים מנטליים לנערות ולנשים. אני גם עוסקת ביצירת שיתופי פעולה נשיים".

במקביל, יש כמובן בית ומשפחה. "הערבים שלי מוקדשים לחיבור משפחתי, ללימוד שבועי בחברותא וללמידת תחומים חדשים היכולים לקדם הפצה".

ובתוך כל העשייה הזו, נדמה שהנתינה היא שממלאת אותה יותר מכול. "בסוף כל יום אני דואגת לשאול את עצמי: האם הייתי נאמנה לשליחות שלי? האם עשיתי לפחות דבר טוב אחד בעבור מישהו אחר? אני מתפללת בכל יום שהקדוש ברוך הוא יזמן לי הזדמנויות ליצור חיבורים טובים".

ספרי על מפגש עם מישהי שהושפעה מסיפור חייך.

"יש הרבה נשים שמגיעות אליי אחרי הרצאות ומשתפות שהסיפור שלי והמסע שעשיתי גרמו להן לחיות ולפעול חיים של אלוקות. אני נותנת להן כלים פרקטיים למימוש ולגילוי של השליחות שלהן, ממש כמו לתת להן פנס – להראות להן איך להתגבר על הקשיים הפנימיים הנמצאים בראש, על כל מעכבי הפוטנציאל, ולמצוא את קולן הייחודי".

היא בוחרת לספר על חברה קיבוצניקית, שאמרה לה אחרי הרצאה, "ראיתי אותך בביטחון מלא נוכחת באמת שלך, והבנתי שגם אני יכולה". המפגש נתן לה את האומץ להתחיל לשמור תורה ומצוות. בהמשך הצטרפה אליה גם משפחתה: בעלה החל להתקרב וילדיה מתחנכים בחב"ד. "היא קרובה אליי מאוד. אני מלווה אותה לאורך כל התהליך. זה משמח אותי כל כך, כי יש לי חלק בזה, ולו במעט".

חודש של תשובה

מה המסר שלך לקוראות שרוצות לעשות שינוי אך חוששות שלא יצליחו?

"אלול הוא לא חודש של פחד, הוא חודש של גילוי. תשובה היא לא לחזור אחורה, היא לחזור לעצמך. את לא צריכה להיות מושלמת כדי להתחיל. את צריכה לבחור פעולה אחת נכונה, היום", היא אומרת ומציעה, "העבירי את הפוקוס מ'מה אני רוצה להשיג', ל'מה נדרש ממני ברגע הזה'. זהו סוד הגאולה: פעולה קטנה, מדויקת, מתוך אמונה, משנה את כל המציאות. זכרי שהצלחות מתחילות בצעדים קטנים, מתמידים בכך תקופה ואז ממשיכים הלאה".

ומה עושים כשמפחדים להשתנות?

"כשיש לך חזון ואת עושה פעולות, הפחד משינוי הופך למזערי. כשאת מגלה תחושת מסוגלות, את רואה את עצמך באור אחר", אומרת שביט ומציעה לערוך דו"ח רווח והפסד. "שבי עם דף ותבדקי: כמה כואב לי להישאר וכמה מפחיד אותי להשתנות. כשכואב יותר להישאר, את יודעת שהגיע הזמן לזוז".

"בסופו של דבר, כל מה שעברתי מהעולם 'הזוהר' של הפרסום ועד עומק החסידות הוביל אותי להבנה אחת פשוטה", מסכמת שביט את מסעה:

"הנשמה שלנו אינה מחפשת שלמות חיצונית, היא מחפשת אמת. חודש אלול מלמד אותנו שהאמת הזו אינה נמצאת בקפיצה דרמטית, אלא בצעד קטן אחד שנעשה היום מתוך כוונה נקייה".

מתוך המסע של שביט אל עולם החסידות, היא קיבלה את היכולת לראות את עצמה באופן שונה, "לא דרך התוצאות, אלא דרך ההשתדלות והעשייה ללא המתנה ל'פרס' או לאישור. הפועל היוצא של ההשתדלות מביא לפתחנו את כל מה שמדויק לנשמתנו. החיבור לרבי מה"מ, נשיא הדור שלנו, נותן לכולנו את הכלים להפוך את השליחות לפעולות יום־יומיות".

מתוך המקום הזה היא פונה אל הקוראות, ומבקשת להעביר מסר חשוב:

"האור שלך כבר בגילוי, הוא כבר מאיר! כל חלום הוא אפשרי – תעזי, תחלמי ותפעלי מכוח המשלח. בזכות נשים צדקניות נגאל. ובדור הזה, האחרון לגלות והראשון לגאולה, זו העת ל'עזות דקדושה'. אין יותר מקום לחוסר ביטחון, לספקות ולביישנות. עלינו לפעול במרץ ולא להיות שאננות. הרבי מה"מ יצר מנהיגות. 'בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש הוא משמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח עליכם' – זה הזמן של כולנו לזרוח".

באדיבות מגזין עטרת חיה

תיזהרי מהמקום שכבר מוכר לך.

לפעמים התקיעות אינה נובעת מכך שאיננו רוצות שינוי, אלא מכך שהלופ כבר מוכר.

אנו כבר מכירות את כל שלבי הסיבוב:

"ממחר אני אתחיל", "מיום ראשון אני נכנסת לזה", "אחרי החג אני חוזרת לעצמי", "אחרי האירוע אני אתאפס", "אחרי החופשה אני אעשה את זה כמו שצריך", "כשיהיה לי שבוע רגוע אני מתחילה באמת".

ההבטחות הללו מרגיעות אותנו לרגע. הרי יש התחלה חדשה באופק, ויש תחושה ש"עוד מעט אני חוזרת לעצמי". אז עכשיו אפשר קצת לשחרר, כי ממילא עוד רגע מתחילים.

אבל אז מגיע המחר.

או יום ראשון, או אחרי החג, או אחרי החופשה. בהתחלה יש התלהבות. אנו מנסות, מחזיקות מעמד זמן מה. ואז מגיעים העומס, העייפות, הילדים, החשק, האוכל שלא תכננו, היום שלא התנהל כמו שרצינו.

ושוב עולה הקול המוכר: "ידעתי שזה לא יחזיק", "אין לי כוח לזה", "טוב, ממחר", "ביום ראשון הבא אני אתחיל כמו שצריך".

וככה אנו חיות – מסיבוב לסיבוב. לא טוב לנו שם, אך המקום הזה מוכר לנו. והמוכר לפעמים מרגיע, גם כשאינו מקדם.

אבל אם בכל פעם אנו נרגעות מעצם המחשבה שמצפה לנו התחלה חדשה בקרוב, איננו מצליחות לצאת מהלופ. אנו רק דוחות את השינוי שוב ושוב.

מתי מתחיל השינוי?

השינוי מתחיל כשאנו מפסיקות לחכות להתחלה חדשה, ובוחרות עוגן קטן עכשיו.

גם אם היום לא מושלם, גם אם כבר אכלנו משהו שלא תכננו, גם אם אין לנו כוח להתחיל "כמו שצריך" – לא נוותר על פעולה אחת קטנה, שתוציא אותנו מהסיבוב המוכר.

העוגן של היום:

אל תתני ל"ממחר" להרגיע אותך.

בחרי עוגן קטן עכשיו.

יש משהו נוח מאוד בחופש.

הוא נותן לך תירוץ שנשמע הגיוני למדי: "אחרי החופש אני אתחיל". וקל להשתכנע – כי הילדים בבית, אין סדר, יש יציאות, המטבח פתוח, את עייפה, היום נמרח.

אבל בואי נגיד את האמת: "אחרי החופש" – לא ממש תכנון. פעמים רבות מדובר בוויתור בתחפושת.

כי ברגע שאמרת את זה, נתת לעצמך אישור לא לעשות מאומה בנוגע לתזונה במשך חודש שלם. עוד נשנוש, עוד ערב משובש, עוד "כבר הלך", עוד יציאה בלי מחשבה. עוד יום בלי שום נקודת אחיזה.

ואז החופש נגמר.

ואת אינך מתחילה מאותו מקום. את מתחילה כבדה יותר, נפוחה יותר, מתוסכלת יותר ובעיקר מאמינה פחות לעצמך. וזה החלק הכואב ביותר.

לא רק הקילוגרמים החדשים דווקא. לא הגלידה. לא היציאה.

אלא הרגע שאת אומרת לעצמך: "שוב ידעתי מה יקרה, ושוב נתתי לזה לקרות".

משנות גישה

אז לא, לא צריך עכשיו דיאטה קשוחה, ולא צריך להיות מושלמת. אבל גם לא צריך לשים את עצמך בהמתנה.

ארוחה אחת מסודרת ביום.

פתרון ברור לשעה הקשה.

לא להגיע ליציאה מורעבת.

לא להפוך חריגה ליום שלם.

לא להגיד "אבוד".

זה לא דרמטי, זה לא נוצץ. אבל זה בדיוק ההבדל בין אישה שחוזרת מהחופש עם עוד התחלה חדשה, לבין אישה שלא עזבה את עצמה באמצע הדרך.

כי החופש אינו הבעיה. הבעיה היא הרגע שבו נתת לו רשות להיות התירוץ.

ציפי שנברגר – עוגנים: 054-6867156

באדיבות מגזין עטרת חיה

להמלצה על אחותי
https://did.li/9mtba 

את תוכנית הערב פתחה אורחת הכבוד ח"כ *לימור סון-הר-מלך*, סגנית יו"ר הכנסת ויו"ר השדולה לאישה הדתית והחרדית. בדברים חמים הביעה הערכה והתרגשות מהמפעל האדיר של "עדי עד" עבור הכלה של היום והכלה של מחר.

המשפיע הרב *מני רוט* נשא משא מאלף בעקבות הקולות, מהקול האלוקי במתן תורה שחולל ניסים וריפא חולים, דרך חמשת האלמנטים החשובים באמת שזה יהיה לך קל קו עם להם זוכים המשמחים חתן וכלה, וזאת ְעד ל"קול" בגימטריה "ממון" – הצדקה שמעבירה את רוע הגזירה.

את הערב ליוותה תזמורת חיה, לצד אם ובתה – *איילת עקיביוב* ו- *מושקא לוי* בשירה מרגשת ובהנחיה אומנותית. תוכנית הערב לקחה את המשתתפות למסע בדרך לחופה.

המסע מתחיל בכלה המתלבטת – ומוצאת מענה בעזרת "אסק-מי פלוס", השו"ת בדרך לבניין עדי עד, וממשיך בשתי אימהות שנפגשות יחד ליום שכולו הכנה והעצמה לקראת חתונות הילדים. *דבורה זיגמן*, שבתה הבכורה כלה, נפגשה עם *פייגי בורגן*, אם בעלת ניסיון שכבר חיתנה ילדים. יחד דיברו על התקופה, ההזדמנויות והאתגרים, ויחד הלכו ל"בית עדי עד" שם בחרו הכלה ואימה נדוניה עשירה ומכובדת – כמו שכל כלה ומקבלת – הממלאת את הבית בכל טוב. הביקור המשיך בהשקת המיזם החדש – ריהוט מסובסד לכל כלה! האימהות ביקרו בחנות רהיטים שבשת"פ עם עדי עד, ראו את הרהיטים שבחבילה הכוללת את כל הריהוט הבסיסי הנדרש לזוג צעיר, והופתעו מההוזלה המשמעותית שמעניקה הקלה נוספת למשפחות.

ומהמסע של "הכלה של היום" – למסעה של "הכלה של מחר". במופע אומנותי מטלטל, בשילוב נגינת כינור חיה, מחולות מקצועיים, מסך ובמה – נפרס סיפורה המדהים של רותי, בחורה שהגיעה מבית ליטאי ונסיבות חייה הובילו אותה עד לסיאול שבדרום קוריאה.

שם, אחרי דרך ארוכה ומפותלת, פגשה בהשגחה פרטית את חב"ד, השליחה החלה ללמוד איתה תניא ונפשה הצמאה מצאה את שחיפשה. כשחזרה לארץ, התחברה עם הגב' חני למברג ועם הגב' חני וילישנסקי מחיפה, איתן המשיכה ללמוד חסידות ולהתחבר לדרכו של הרבי.

ועדיין כרווקה בוגרת הבדידות מילאה את חייה, עד שגב' חני למברג הכירה לה את ארגון "לחיים ולברכה". כאן הכירה חברות לדרך, קבוצת תמיכה של ממש, ונשים שנותנות את הלב עבור קבוצת הבנות, במפגשים והתוועדויות מעצימות, בפעילויות ובנופשונים ועוד.

ארגון "לחיים ולברכה" פועל גם בקרב השדכניות וגם עם הקהילה כולה ביצירת מעורבות ואכפתיות, להציע ולקדם שידוכים. בראיונות נוספים שהוכנו לערב שיתפו גם הגב' *רחלי כהן* והגב' *דבורה לאה בצלאל* (בטשווילי) כיצד המעטפת המעצימה של "לחיים ולברכה" תרמה להן רבות עד שזכו להקים בית, ודבורה לאה יחד עם חמותה הגב' *דינה בצלאל שיתפו כיצד נולד השידוך* מתוך קבוצת 'אכפת לי בשידוכי חב"ד' שע"י 'לחיים ולברכה'. בנוסף, מחלקת "יד ביד לעדי עד" בהובלתן של הגב' מלכי רוטשטיין והגב' מלכי ניאזוב מעניקה מענה וליווי מקצועי בשידוכים מיוחדים. כל העת מתפתחים ב"לחיים ולברכה" מיזמים חדשים, כמו המיזם "לראות את הנולד" לליווי הבנות בתהליך המורכב בדרך לזכות להיות אימא, מתוך חשיבה קדימה.

יו"ר ארגון עדי עד – לחיים ולברכה, הגב' *ברכה טברדוביץ*, בירכה את משתתפות הערב והודתה לכל השותפות והתורמות שהארגון נשען עליהן. היא הודתה למתנדבות המסורות בארגון "עדי עד" בראשן הגב' מאירה אהרן והגב' *הני חזן*, ולמתנדבות "לחיים ולברכה" בהובלתן של הגב' *נחמה אמיתי* והגב' *פייגי בורקיס.*

בלב הערב עמדה ההתרמה אותה הובילו במרץ ובכישרון הגב' *חני גולדברג* המובילה את הקמפיין ולצידה הגב' *חני מלכא*.

והרבנית *רחל הנדל* אשר בירכה את התורמות. כשברקע עוד מרחפים הקולות וההדים של העשייה המופלאה בעדי עד – לחיים ולברכה, נפתחו הלבבות לתרום ולהחזיק את הארגון שמעניק לכל הקהילה, ומחזיר את הנתינה אלינו – בשמחות. ובנוסף למיזם הקהילתי בו כולן מקבלות, ישנו מענה מיוחד שכולו צדקה מובחרת לכלות נזקקות, להן ניתן סל מורחב הכולל סיוע נוסף, מענק כספי, סבסוד של כ-50% ברכישת פאה ובתוכנית בעז"ה – המשך הרחבת המענה לכלות נזקקות. "זורע צדקות – מצמיח ישועות" על הניסים בעקבות התרומות לידי עד העידה הגב' *רותי רחמים* שבקמפיין לפני שלוש שנים התאמצה מעל הטבע והתרימה 12 כלות מתוכן 3 כלות שתרמה בעצמה, 'לכתחילה אריבער'. וב"ה זכתה לראות ישועות ולחתן את 4 בנותיה בשלוש השנים האחרונות.

הערב הסתיים במופע ייחודי בו עלו דילמות לקראת שידוכים ולקראת חתונה, הדילמות הוצגו בתיאטרון פלייבק אומנותי וקיבלו מענה מקצועי וחסידי ע"י הקאוצ'רית *זיזי קוג'מן.*

הפקה לוגיסטית: *מנדל רחמים.*

בימוי והפקת תוכן: *מושקי איידלקופ*

נשים חסידיות בדורנו ניצבות מול תביעה כמעט בלתי אפשרית: להיות אימהות מושלמות, לטפח זוגיות, לעסוק בשליחות חינוכית או לפרנס בדרך אחרת.

בעידן הסטטוסים, שבו כל רגע מתועד ומוצג לראווה, התמונות הרצות בווטסאפ מכתיבות רף של "בית מקטלוג" ויוצרות תחושת אשם מתמדת. בעומס הזה, הגובה מחיר פיזי וגם נפשי, נשים רבות קורסות, ואף חלילה מתלבטות אם להביא חיים נוספים לעולם. אך מול הלחץ הזה ניצבת השקפתו הבהירה של הרבי מלך המשיח. הרבי קובע באופן חד־משמעי: עזרה בבית איננה מותרות, אלא הצלת נפשות והכרח של ממש.

"העסק שלך הוא ילדים"

אי אפשר לדבר על עזרה בבית בלי לגעת במהות שלנו, האימהות. הרבי התייחס פעמים רבות לעומס המוטל על אימהות והורה לקחת עזרה טכנית בתשלום, מתוך תפיסה שהאישה היא "עקרת הבית" – תפקידה של אימא הוא להיות הלב של הבית ולהשקיע בחינוך הילדים, ולא רק לשמש חברת ניקיון.

גישה זו משתקפת היטב בסיפורה של הגב' חנה גוראריה.

בשנת תש"ל, כשהייתה בהיריון חמישי, היא הרגישה שאינה עומדת בקצב, אף שהייתה לה עוזרת פעמיים בשבוע. כשנכנסה ליחידות אצל הרבי מה"מ, הוא הורה לה: "ה'עסק' שלך הוא ילדים, ואת צריכה לעשות הכול בשביל שיהיה לך קל".

הרבי ייעץ לה להכפיל או לשלש את ימי העוזרת, ואף הדגיש בפני בעלה שאין לדאוג מבחינה כספית, שכן הקדוש ברוך הוא מספק את הצרכים, ועוזרת היא "דבר המוכרח בעבורנו".

הגב' רחל הנדל שיתפה אף היא בסיפור דומה על אישה שהתלוננה על קושי וקיבלה מהרבי הוראה מפורשת להביא עזרה הביתה.

הדרכה זו ניתנה גם לרבנית ריבה שרפשטיין, שלוחה בסינסינטי. כשהגיעה לרבי בשנת תשט"ז כשהיא בהיריון, הרבי הבחין בחיוורונה ושאל אם יש לה עזרה בבית. אף שהשיבה שאין להם אפשרות כלכלית לכך, הרבי פסק שעליהם לשכור מישהי. הבנה זו, שבריאותה ושפיותה קודמים לכול, אפשרה לה בהמשך להוביל קהילה, להקים קבוצות לימוד לנשים, לייסד מחנה קיץ יהודי ושמו "ופרצת", ואף לפתח תוכנית חינוכית מצליחה. הרבי שם את האישה במרכז, ומחנך אותנו לאורך כל הדרך לדעת מהי השליחות האמיתית שלנו.

ללמוד לשחרר

לפני שניגשים לפרקטיקה, יש מחסום שצריך לעבור – לשחרר שליטה. בואו נשים את האמת על השולחן: שום עוזרת לא תנקה בדיוק כמוך. זהו המקום לאמץ את "נוסחת ה־50%" – גם אם העוזרת תעשה רק 50% ממה שאת עושה, המשמעות היא שחצי מהנטל ירד מכתפייך.

כפי שהרבי הורה לגב' גוראריה, עליה לבקש מהעוזרת לעשות הכול בלי לבדוק אחריה אם ניקתה כראוי בפינות. כשאת משלמת לעוזרת, את בעצם קונה את הרוגע, את הסבלנות ואת הפניות הנפשית לשבת עם הילדים ולנוח קצת יותר.

הבלגן – סימן לבית חי

כששעה אחרי שהעוזרת הולכת, הסלון שוב מתמלא בצעצועים ובבלאגן, זה עלול להיות מייאש. אבל אל תיבהלי: הבלגן שחוזר הוא פשוט סימן שהבית שלנו חי. המטרה של עזרה היא לא להפוך את הבית למוזיאון, ולכן צריך להתעקש עליה – גם כשהבלגן חוזר למחרת…

שמעתי פעם מרצה אומרת בחיוך שחמש הדקות היחידות בשבוע שבהן הבית באמת מסודר לגמרי הן חמש הדקות מאז סיימה העוזרת את עבודתה ועד שהילדים חזרו הביתה. בית שיש בו ילדים הוא מקום של תנועה. גם אם תהיה לך עזרה בבית בכל יום – לעולם לא ישעמם לך, תמיד יהיה מה לעשות. יש כאלה שתמהות – מה הן יעשו עם אלפי משרתים? אני תמיד אומרת: תעבירו אותם אליי, אני כבר אמצא לכולם תעסוקה.

נוסף לנוחות הפיזית, יש כאן עניין עמוק יותר – להתחיל לחיות בגאולה… כשאת מתחילה לחיות "ברחבות" ומשחררת, הקדוש ברוך הוא פותח את הצינורות ועוזר להרחיב את ההכנסות בהתאם.

כשהתחלתי לקחת עוזרת (שאינה יהודיה) ביום שישי אחר הצוהריים, ממש הרגשתי על בשרי מה זה לחיות גאולה, להכניס שבת ברוגע, באמת.

הביטו על אנשים אמידים או בעלי נכסים רבים – הם הרי לא מחזיקים בעצמם את סמרטוט הרצפה. הם יודעים לשלם על עזרה, וכך הם מפנים את הזמן ואת האנרגיה ללכת ולפתוח עוד עסק, להביא עוד רווח, ובעיקר – להיות שמחים ורגועים בעיסוק שלהם. כשאת משלמת על עזרה, את קונה את הפניות הנפשית שלך להיות בשמחה.

השליחות הייחודית שלך

בלוח "היום יום" (כ"ה בניסן) הרבי מה"מ מביא ומדייק היטב את הנקודה הזו: "העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפיית לחם… הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאוד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא".

הניקיון והתחזוקה של הבית הם בהחלט מלאכות חשובות, הכרחיות וראויות, ממש כמו אפיית לחם. אבל לכל אחת מאיתנו יש "מרגליות" המיוחדות לה, שהיא צריכה לנקוב: חינוך הילדים, בניית הקשר הזוגי, האווירה בבית והשליחות הייחודית לה בעולם. כשאת מבזבזת את האנרגיות ואת הכוחות המיוחדים שלך על קרצוף סירים או על שטיפת תריסים – דברים שמישהי אחרת יכולה לעשות תמורת תשלום – את בעצם מונעת מעצמך לעסוק במרגליות שרק את יכולה ללטש.

לסיכום, מגיע לך לחיות, לא רק לשרוד. ילדים אינם צריכים בית שעבר חיטוי, הם צריכים אימא בריאה, שמחה ונינוחה. כשתפני לעצמך את האנרגיה ואת הזמן, תגלי שיש לך הרבה יותר מקום לעצמך. פתאום תמלאי את תפקידייך בבית בשמחה וברוגע, ואולי גם תספיקי להתפנות לעוד שליחות מיוחדת שהקדוש ברוך הוא והרבי מצפים ממך לעשות…

באדיבות מגזין עטרת חיה

`מוקדש לכל העמלים יום ליצור את המשפחתיות שהיא היא המשפחה ולאלה שבקרוב ימצאו אחת כזאת מפורסם בקשר עם חתונת דייטש-שלאסבערג למזל טוב`

שִׁיר שֶׁל יוֹם #307

*מִשְׁפָּחָה עוֹשִׂים*

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

מִשְׁפָּחָה לֹא בּוֹחֲרִים, מִשְׁפָּחָה בּוֹנִים

וְזֶה לֹא רַק אַבָּא אִמָּא, בָּנוֹת וּבָנִים

גַּם לֹא בַּיִת מְשֻׁתָּף תַּחַת גַּג אֶחָד

זֶה לֹא נוֹצַר מֵעַצְמוֹ, לֹא נִהְיָה לְבַד

הַשְׁקָעָה יוֹמְיוֹמִית לְלֹא כָּל תְּמוּרָה

אַהֲבָה בְּלִי תְּנָאִים, אֲבָל מִבְּחִירָה

הֲבָנָה שֶׁזּוֹהִי הַשְּׁלִיחוּת הַמֶּרְכָּזִית

לְכָל תַּפְקִיד קוֹדֶמֶת, וְהִיא הַחֲזִית

זֶה חֲוָיוֹת מְשֻׁתָּפוֹת שֶׁל הַיּוֹם יוֹם

סְעוּדוֹת שַׁבָּת וְחַג עֲמוּסוֹת בְּחֹם

אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן סַבְלָנוּת וְהַקְשָׁבָה

הַעֲרָכָה וְהַכָּרָה וְהַרְבֵּה עַיִן טוֹבָה

וְכַמּוּבָן תְּפִלּוֹת, תְּפִלּוֹת לְהָשֵׁם בַּמְּרוֹמִים

עַל שְׁלוֹם בַּיִת, וְעַל נַחַת, לְאֹרֶךְ הַיָּמִים

וְהוֹדָיָה עַל מָה שֶׁיֵּשׁ, וּבַקָּשָׁה לְהִתְעַלּוֹת

בַּהֲבָנָה, נְתִינָה, וְטוֹב נִרְאֶה נִגְלֶה לִרְאוֹת

כָּל הַזְּכוּיוֹת שְׁמוּרוֹת (c)

לְהִצְטָרְפוּת לִקְבוּצָה שְׁקֵטָה – 'שִׁיר שֶׁל יוֹם'

הַשְׁרָאָה וְאֶנֵרְגִּיָּה יוֹמְיוֹמִית בְּשִׁירָה מְקוֹרִית

https://chat.whatsapp.com/KGtZZPuzbiqI4oq4BeVHFW?mode=gi_t

התחלנו את היום בתפילה מלאת חיות אחרונה בקעמפ

המשכנו לסדנת עיצוב על זכוכית בסובלימציה.

משם לסדנת כתיבה לרבי עם משפיעת הקבוצה- חני שמולביץ

ומיד לאחר ארוחת צהריים אחרונה בקעמפ סיכמנו עם באנקט סיכום מלא בהגרלות שוות!!!

ובין 10 הראשונות באיסוף 'חודורומים' נערכה הגרלה על 1000 דולר לכרטיס טיסה לרבי !!!

והזוכה- רוזא קריינין!

נפגש שנה הבאה בעמקעמפ תשפ"ז

החודש הראשון שלי

"בין הזמנים" הסתיים לו, ולפחות חלק מילדינו שבו לספסל הלימודים. 

יש ילדים שבעבורם שנת הלימודים החדשה מסמנת מעבר משמעותי – עלייה לכיתה א', לישיבה קטנה או גדולה. אך גם לאלו ש"בסך הכול" עוברים מכיתה ג' לד' או מו' לז' המעבר עשוי להיות מורכב, מלווה בחששות ומצריך הסתגלות.

"שניאור שלי הוא ילד עדין ורגיש", משתפת חוי. "נדרש לו זמן רב להסתגל למורה החדש, לכיתת הלימוד החדשה. בכל שנה בתחילת השנה יש הרבה קושי סביב ההסתגלות. כאבי ראש ובטן מופיעים אצלו ללא סיבה נראית לעין, קשה לו להירדם בלילות. הוא סובל מאי שקט. אפשר לומר שבכל שנה החודש הראשון הוא הקשה ביותר בעבורו, ובמובן מסוים גם בעבורי".

"הילדים שלי בדרך כלל עוברים 'חלק' את המעברים", מודה רבקי, אימא למשפחה ברוכה. "אבל ההסתגלות הקשה היא שלי. בכל שנה, לפני תחילת שנה, אני מנהלת מערך ריגול שלם כדי לדעת מי עומדים להיות המורים של הילדים שלי (אצלנו מקובל שלא מעדכנים עד יום לפני פתיחת שנת הלימודים). אני אוספת בדבקות מידע על כל מורה. איך היחס שלו לתלמידים? האם הוא קשוח או רך? כמה שיעורי בית הוא נותן? וכן הלאה. בלילה שלפני תחילת שנת הלימודים אני היא שמתקשה להירדם. ובבוקר שולחת אותם בחיוך על הפנים ובלב מפרפר מבפנים. אפשר לומר שבשבילי השבועות הראשונים של השנה הם הקשים ביותר. אני מרגישה שהמעבר קשה לי יותר מאשר לילדיי".

"אצל רוב הילדים המעבר הולך בקלות," אומרת רינה. "אבל ברור שהבן שעולה לישיבה חושש יותר, ובאופן טבעי, גם אנחנו. זהו הבן הראשון שצועד לישיבה. השינוי הוא גדול מכל הבחינות. יציאה לדרך חדשה. אומנם בשמחה ובהודיה לה', אבל אין ספק שזו תחילת דרך שמלווה בהרבה מאוד חששות, דאגות ותפילות, הן מצידנו ההורים והן מצד הילד."

אז מה עושים?

איך מסייעים לילדים שלנו וגם לעצמנו לעבור את זה בקלות? איך דואגים להתחלה ברגל ימין, שתשפיע מן הסתם על כל השנה כולה?

הנה לקט טיפים מאימהות מנוסות:

ראשית לכול, האמיני. האמיני בקדוש ברוך הוא שנותן לילדייך בהשגחה פרטית את המלמד, את המורה, את הר"מ ואת המשפיע המתאימים ביותר בעבורם. האמיני בצוות החינוכי שמשתדל ומתאמץ למען ילדייך. האמיני בילדייך שביכולתם להסתדר ולהתאקלם היטב, וגם שדרי להם את האמון הזה. ילד שמרגיש שאימא שלו חוששת ואינה נותנת אמון במורה, יתקשה לעשות זאת בעצמו. וכן, גם אם אינך אומרת מילה. לילדים שלנו חיישנים רגישים ביותר, והם מרגישים את הלב שלנו בלי מילים.

גם אם את בטוחה שהילד שלך צריך יד רכה, ואת מגלה שהוא קיבל את המחנך הקשוח ביותר בתלמוד התורה – אל תמהרי להילחץ. לפעמים יש לנו נטייה מובנית לגונן על ילדינו יתר על המידה, כשהם מסתדרים היטב.

לעולם אל תאמיני לשמועות. כשהורים אחרים משתפים אותך ברשמים, מדובר בחוויה האישית שלהם ושל הילד שלהם. כל ילד שונה באופיו, ביכולות הלימודיות שלו ובדרך ההתנהלות שלו מול המורה. תני הזדמנות לכל מורה שנכנס לכיתה של בנך. לא במקרה ה' הפגיש בינו ובין ילדך. ובינינו, גם את לא היית רוצה שדעות קדומות עלייך ישפיעו על האנשים שעובדים איתך.

כמובן, אין זה אומר שעלייך להסיר אחריות. את יכולה וצריכה לעקוב אחר ההתנהלות, לשים לב למצב הרוח של הילד, ובמידת הצורך לשוחח עם המורה – אבל ממקום של אמון ושל כבוד, ולא ממקום שמשדר חוסר אמון וחשדנות.

כדאי לשים ממתק קטן בתיק של הילד ביום הראשון ללימודים, להוסיף פתק ברכה (אפשר גם בכל השבוע הראשון). מילים מעצימות כמו "אני בטוחה שתצליח" ו"בעזרת השם, תהיה לך שנה נהדרת" יכולות לתרום למעבר קל ונעים יותר.

ובנוגע ל"תמים" – כדאי ורצוי ללוות אותו ביום הראשון לישיבה, לעזור לו להתמקם ולתת לו תחושה שאנחנו איתו. עם זאת, נשתדל שלא להדביק אותו בחששותינו. נקפיד על שיחות טלפון, אך לא במינון גבוה מדי, שלא ירגיש שאיננו סומכים עליו. שליחת ילד לישיבה מלמדת אותנו להתחיל לשחרר אותו מ"הסינר של אימא", לתת לו לפרוש כנפיים ולגדול. חשוב לעקוב ולבדוק שהכול כשורה, אבל גם להבין את הצורך שלו להרגיש עצמאי ובוגר (אל תיפגעי אם שיחות הטלפון יהיו קצרצרות, והשאלות שלך ייענו בעיקר בתשובה הלקונית "בסדר"…).

כך נסייע לילדים רגישים

ומילה בנוגע לילדים רגישים שמתקשים במעברים: "כל ילד זקוק להכנה כלשהי", אומרת ליאורה סלר, מרפאה בעיסוק. "אבל בעבור ילדים רגישים מאוד, המתקשים עוד יותר במעברים, ההכנה הזו היא קריטית. אל תחכו ליום האחרון של החופש. שבו עם הילד לפחות שבוע לפני תחילת הלימודים. דברו איתו. שקפו לו את השינויים שעתידים להיות. למשל: 'בשנה הבאה אתה עולה לכיתה ג', הרב יצחק לא יהיה המורה שלכם. יהיה מורה חדש, שאתה לא מכיר. אבל לאט אתם תכירו, ובעזרת השם, יהיה לכם נחמד ביחד', או: 'הכיתה שלכם בשנה הבאה תהיה בקומה השלישית. מה אתה חושב על זה?' תנו לו מקום להביע את עצמו, את הדעות שלו, את החששות שלו, ונסו לכוון אותו למצוא פתרונות מתוכו. תנו לגיטימציה לקושי שבמעבר, מתוך הבעת אמון ביכולת שלו להתמודד.

"כדאי להזכיר לילד סיטואציות מהעבר, אפילו משנה שעברה, מצבים שבהם תחילה היה קשה לו להתרגל ובסוף הצליח ונהנה. לילדים צעירים אפשר אפילו לחבר ספרון אישי המתאר במילים פשוטות את המעבר, מתוך התייחסות למה שהיה בשנה הקודמת ולמה שעומד להיות השנה, ומתוך הבלטה של הדברים הטובים ('אומנם בכיתה א' לא יהיו משחקים כמו בגן. אבל תוכל לשחק עם החברים בהפסקה במגרש', 'תלמד המון דברים חדשים. ותדע אפילו לכתוב במחברת כמו הגדולים'). ככל שההכנה תהיה טובה יותר, גם ההסתגלות, בעזרת השם, תהיה קלה יותר.

"אם הקושי של הילד בשנים הקודמות היה גדול מאוד, כדאי לשקול פנייה לצוות החינוכי של בית הספר, ולנסות ליזום פגישה ספונטנית כביכול עם מי שעתיד ללמד את הילד בשנה הבאה. זה יכול לעשות לפעמים את כל ההבדל.

"צַפי לכך שבימים הראשונים ואולי אפילו בשבועות הראשונים יהיה לילד קשה. נשמי נשימה עמוקה, היי סבלנית ומכילה. חשוב שתתמכי בו, תביני את הקשיים שלו, חבקי אותו הרבה, ועם זאת תחזקי אותו להמשיך ולהתמודד עד להסתגלות, והעיקר, אל תפסיקי להתפלל. ותני לזמן לעשות את שלו."

באדיבות מגזין עטרת חיה