פרשת קורח הינה פרשה מורכבת ולא פשוטה, מבחינת הסוגיה שלה. דווקא בגלל שקורח ועדתו היו אנשים מלומדים, בעלי תפקידים נישאים, מנהיגי העדות והיתה להם טענה טובה. בניגוד לחטא העגל, מרה ועוד סיטואציות שבהן מרדו בני ישראל במציאות ה', דרשו לחזור ממצריים, סירבו לצאת מהגלות הפנימית שבתוכם, התלוננו והתאוננו בלי הרף, הפעם הם באים, משלחת בכירה עם טענה חדשה, משה ואהרון, אתם הוצאתם אותנו מצרים והכל טוב ויפה, אבל הלו, מי קבע שאתם בעמדה הזאת לנצח? מה עם האחרים? מתי יגיע תורנו, ובכלל משה רבנו, מי קבע שזה דווקא אתה? מה הופך אותך, איש גדול לכל הדעות, למנהיג האולטימטיבי? איפה הדמקורטיה, בחירות, רצון העם?

תכל'ס, צודקים. יש משהו בטענה.

ומה עונה משה?

"וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו."

כלומר, משה בכלל לא מתייחס עניינית לטענה. הוא לא שולף תירוצים ונימוקים, אילן יוחסין או מסמך חוזי כלשהו. למרות שגם העם וגם משה רבנו ראו ושמעו יותר מפעם אחת על בחירתו של משה כמנהיג לעם ישראל, הוא לא מביא זאת כטיעון. מה הוא אומר? בוקר—ויודע ה' את אשר לו.

כלומר, חכו לבוקר, והקב"ה הוא זה שיתן את המענה וההכרעה לכל הטענות שלכם, אני בכלל לא צד בעניין. מעניין.
1. מדוע משה רצה לחכות לבוקר? הלא נוח לו ולכולם לקבל מענה מיידי שישתיק במקום את המחלוקת ולא ינפח את הפרובוקציה של קורח ועדתו למימדי ענק

2. מדוע לא ענה משה בעצמו? מי שעלה לשמיים להוריד את התורה וענה למלאכים ושרפים טענות נגדיות כנגד רצונם להשאיר את התורה בעולמות עליונים, לא יכול לענות לחבורת האופורטוניסטים הזאת מענה הגיוני והגון?

אלא, שמשה רצה להעביר פה מסר א-מילולי שפועל חזק יותר מכל טענה וויכוח:

בוקר- "אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולין אתם לערב יום בלילה?!… אם יכולין אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו" כלומר עצם ההמתנה לבוקר היתה אמורה להיות סוג של מסר בעבור אנשי קורח- חברים, אתם תאלצו להתאזר בסבלנות, לחכות למעבר של לילה ליום ועל הדרך להבין שאם אתם לא יכולים לשנות סדרי בראשית, אז כנראה שיש פה משהו שגדול מכם, וגדול גם ממני.

ויודע השם- משה אומר, חברים, מה אתם באים אלי? אני התנדבתי לתפקיד הזה? יש בו כבוד? כסף? הנאה? לתפקיד הזה בחר אותו הקב"ה נגד רצונו, ולקול מחאתו לא כי מדובר במינוי פוליטי אקראי אלא כי הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד ואין רוטציה. ליהוק אחד של איש אחד וזהו.

זה נשמע לנו הגיוני בפרספקטיבה של אלפי שנים. אך מה עם היום? האם אנחנו מודעים לעובדה כי בכל דור ישנו את "משה רבנו שבדור" או כמו שקוראת לזה הגמרא "אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא", אדם שהוא כתובת ברורה, עם שם, עם נוכחות פיזית. לא רעיון אמורפי, או מבחר אנשים. אדם אחד. יחיד. ומיוחד. בדור, בכל דור.
ובדור שלנו, האדם היחיד הזה, שהוא התפשטותו של משה מדור המדבר ועד ימנו הוא- משיח.
למה?
תשאלו את הקב"ה. הוא החליט.

עוזי ברוך, ערוץ 7

רצח מזוויע בתוך הבית. מחבל בן 17 מהכפר בני נעים הגיע הבוקר (חמישי) לגדר ההיקפית של קרית ארבע, חדר לישוב באזור שכונת גבעת החרסינה, דקר את הנערה הלל-יפה אריאל רק בת 13 וחצי ששהתה בחדר השינה ופצע אותה באורח קשה מאוד.

חברי כיתת הכוננות של היישוב פרצו אל הבניין במטרה לעצור את המחבל. הם ירו וחיסלו אותו ובמהלך האירוע נפגע אחד מהם, כבן 30, שסובל מפצעי ירי.

צוותי מד"א פינו את חבר כיתת הכוננות שנפצע באורח בינוני עד קשה לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא סובל מפצעי ירי בפלג גופו העליון והתחתון. הנערה פונתה לבית החולים שערי צדק כשמצבה מוגדר אנוש והיא סובלת מפציעות חודרות בפלג גופה העליון. לאחר זמן קצר נקבע מותה.

ד"ר עופר מרין, מנהל יחידת הטראומה בבית החולים שערי צדק, אמר לעיתונאים, "לפני קצת למעלה משעה הגיעה אלינו נערה שנפגעה באירוע טרור. היא נפגעה לצערנו ממספר רב של דקירות. כבר בשטח היא איבדה הכרה והתחילו החייאה. כוחות מד"א שהגיעו למקום התחילו בהחייאה ועיסויי לב. היא הגיעה אלינו ללא סימני חיים. במשך קצת למעלה משעה המשכנו לבצע בה החייאה. מצאנו שמהמספר הרב הזה של הדקירות הרבה איברים נפגעו, כולל פגיעה בקנה הנשימה ובכלי דם ראשיים ולצערנו נאלצנו לפני כרבע שעה לקבוע את מותה, לאחר שכפי שציינתי הפגיעות היו קשות ובלתי הפיכות. אנחנו מאחלים לפצוע האחר החלמה ואנחנו מקווים שלא יהיו יותר אירועים כאלה".

פאראמדיקית מד"א דבורה אביעד שהגיעה ראשונה למקום סיפרה "סמוך לכניסה לבית ראיתי נערה כבת 15 וגבר כבן 30 שוכבים כשהם עם פציעות חודרת בגופם. הנערה הייתה מחוסרת הכרה, ללא דופק וללא נשימה, היא סבלה ממספר פציעות חודרות בפלג גופה העליון.

צילום: זק"א, ערוץ 7

מאת מורן קורס, מגזין 'עטרת חיה'

באמצע אחר צהריים גדוש בילדים משחקים, מכינים שיעורי בית, ארוחת צהריים שמתבשלת ותינוק צוחק–בוכה בעריסה,

נשמעה דפיקה בדלת.

אחד מילדיי פתח לאחת משכנותיי את הדלת, וזו נכנסת בבהלה.

"תקשיבי", היא אומרת לי, "אני חושבת שהגיע הזמן!"

תוך כדי דיבורה, אני מנסה לפרש מילותיה, למה המשורר מתכוון… איזה זמן ולאן הוא הגיע?…

ואז באחת, היא מושיבה אותי על הספה, כאילו העולם עצר מלכת, מרכזת את מבטי בה ומתחילה בקול חרישי לציין באוזניי, את השיחה שהתנהלה עם ביתה בת החמש.

הבת: "אמא, מתי תמותי?"

האמא: "לא יודעת".

הבת: "מה, את לא יודעת מתי בערך תמותי?" (כנראה היא חשבה שהמבוגרים יודעים הכל…)

האמא: "תראי, אדם חי בערך 85 שנה".

הבת: "אז עוד כמה ימים יש לך לחיות?"

"את שומעת טוב?" היא כמעט צרחה, מוודאת שאני אכן אוחזת ראש בדיון המעמיק ולא מוסחת על ידי הרעש הבריא שילדי יודעים לייצר בדיוק בזמן שצריך שקט.

"ובכן, לקחתי מחשבון וחישבתי 365 יום כפול 85 שנה והפלא ופלא! התשובה שקיבלתי הניעה אותי להגיע אלייך"…

"את קולטת? בסך הכל אדם חי 31,025 יום!!! פחות או יותר ואני, חצי כבר עברתי…

אז החלטתי שמעתה ימיי צריכים להיות יותר מלאים בתוכן, במשמעות, ולא רק ללכת לעבודה לגדל שני ילדים, לישון לאכול וחוזר חלילה"…

מזל–טוב!!! אמרתי לה, "נולדת מחדש!"

"מה???"

עכשיו היה תורה להיות מופתעת, כאילו נפלתי מהירח, "על מה בדיוק מזל טוב?".

"על כך שגילית את התובנה המרתקת הנ"ל! שגילית בך את הניצוץ היהודי, שאת רוצה ליצוק תוכן ומשמעות לכל יום, שכל יום הוא עניין בחיים, על כך שאת משתוקקת למלא את חייך באור, בטוב, באמונה".

"רק תיקון אחד יש לי לשנות בחישוב שלך" הבהרתי לה בחיוך, "תחשבי מחדש: 365 ימים כפול אינסוף! כי כשמשיח יבוא, תיכף ומיד ממש, נחיה חיי נצח! כבר לא נחייה בתוך מוגבלות הזמן" (יחי ההבדל הקטן…), "יצר הרע ישחט, ונוכל ללמוד תורה בלי שום מפריע ומעכב, יהיו לנו עבדים"… והפלגתי בספרי לה על מה הולך להיות.

"אז מה עכשיו? מה אני עושה כעת?" מיד היא התעשתה והחזירה אותי להווה.

"קודם כל, תודי לה', שהגעת למסקנה המרוממת הנ"ל, שאת רוצה לעשות שינוי! והדבר השני… בואי נכתוב לרבי".

כתבנו לאחר פסח, לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, והרבי ענה: "כמו שהיה בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל לשון יחיד, אשר זהו תכלית עניין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"…

היא החליטה שזהו, אם הרבי כתב לה, הפעם (אחרי הפצרות והזמנות רבות) בחג השבועות היא תגיע לבית הכנסת!…

כאן ראיתי מהי קבלת התורה, קבלת ההוראה לחיים הפרטיים שלנו, למה שנכון, טוב ונכון עבורי, כל יום ויום "יהיו בעיניך כחדשים". כל יום, כל רגע עם החידוש שלו, עם הנויואנס המדויק שבו. כל רגע ה' בורא אותך מחדש, בכל שנייה את יכולה לחשב מסלול מחדש…

איזו זכות לכתוב לרבי, לדעת שיש לנו רועה, מנהיג, מלך! שיודע מה נכון, טוב, מדויק וראוי לנו. האם היינו יכולים חלילה לחיות ולהעביר ימים סתם כי, פשוט התעוררתי בבוקר?… איזו זכות! שיש מי שמנווט את הדרך, שלא משאיר אותנו גלמודים, אבא שאכפת לו מאיתנו, שאוהב ודואג, כמה אהבה! כמה אכפתיות! כמה משמח לדעת שאת קמה בבקר ויש מי שמאמין בך, שנותן לך כוח לצלוח את היום הקרוב, את הרגע הבא שלך, שנותן לך חיות להחיות את ה'משכא דחויא', פשוט נס גלוי!

המדהים והמיוחד הוא, שהיא באה אליי עם הגילוי המרעיש, לא לשכנה אחרת שהיא מטפלת הוליסטית שמתיימרת להציל לכולן את החיים… או לשכנה המעצבת פנים שכל הזמן הבית שלה מתוקתק ומדוגם להפליא… אלא לבית חב"ד, למקום שמרגישים בו את הבית של הנשמה, לאמת, לתורה.

בלי מים אין חיים, בלי תורה אין חיים, בלי רבי אין חיים.

שנזכה לחיים! לחיים ולברכה!!!

הודו לה` חסדו!!! ברוך ה` שירה יצאה מהניתוח לאחר 5 שעות והיה לנו נס גדול מאוד.

אנחנו אסירי תודה לכל אחד ואחת שדאג ויתפלל בשביל בתנו המדהימה, כל הגוף צמרמורת ורעד מהתרגשות מלראות עם שלם שעוטף אותך בחום ואהבה, דאגה ותפילות והלוואי שלא תצטרכו לעולם הרגיש את החיבוק והדאגה הזאת ברגעים קשים שכאלו ומי שלא חווה זאת לא יבין את זה לעולם וטוב שכך.

אנו מודים לריבונו של עולם ששמע את התפילות וזעקת כולם ושמר על בתנו בשעות כה קריטיות בהן היא הייתה מונחת על שולחן הניתוחים בידי שליחיו.

בית חב"ד בית דגן חוגג בימים אלו שלושים שנה של פעילות, הוקרה מיוחדת התקיימה לכבוד הרבנית שמחה חסין מכפר חב"ד שבימים אלו מציינת שלושים שנות מסירות בהם היא מתמידה מידי שבוע גם בקור הגדול וגם בחום להגיע מהיישוב כפר חב"ד השכן בכדי למסור שיעור לנשות בית הדגן הותיקות שמתקיים מידי שבוע בבנין הספריה.

למסיבת ההפתעה שארגן השליח הרב שמואל גרומך הגיעו בני משפחתה והאזינו לברכות הרב חגי להב הרב המקומי ולדברי הערכה מפי ראש המועצה מר רמי תנעמי.

לסיום הודו הנשים היקרות לרבנית חסין ולשליח על השיעורים לאורך השנים ועל האירוע הנפלא.

השליח מבקש להודות לרבנית מתוך תביעה ובקשה שזו תהיה הפעולה האחרונה שתכריע את הכף להתגלות הרבי שליט"א מלובביץ' מלך המשיח ותביא את הגאולה השלמה , תיכף ומיד ממש

ביום שני האחרון יצאו חברות "אחותי" מכל הארץ – משתתפות הפעילות השבועית הקבועה, לטיול סיכום סוער וחסידי.

הבנות יחד עם המדריכות הנפלאות נפגשו בפארק אשדוד, משם המשיכו לשיט 'לידו' תוך שירה וניגונים עם אווירה שמחה ומגובשת. האטרקציה הבאה הייתה בננות, וההתלהבות בין הבנות הגיעה לשיאים חדשים.

גולת הכותרת הייתה התוועדות חסידית בה שמעו הבנות את סיפורה האישי המרגש של הגב' אמי קליינמן, עם כיבוד עשיר.

הבנות התפזרו מרוצות וחדורות בחוויה חסידית של שנה שלימה מלאה בתוכן, בהתקשרות, ובחיות בגאולה ומשיח.

כבר דיברנו על זה שאין באמת עוגה בריאה. אבל אם אפשר להפחית בכמות החומרים הלא בריאים זה תמיד עדיף. להוריד סוכר לבן וקמח לבן. על מרגרינה אני אפילו לא מדברת.

השבת הכנתי עוגת מוקה מעולה מקמח כוסמין. רכה אוורירית עם טעם נפלא. העוגה פשוטה וקלה להכנה וניתן להשתמש בה כבסיס לעוגות יום הולדת וכו.  ניתן להכינה בצורתה הבסיסית- עוגת טורט, להשמיט את הקקאו או את הקפה כרצונכם.

כוסמין אגב זה קמח הרבה יותר בריא. קל לעיכול עדין וטעים יותר. הוא גם הרבה פחות אלרגני מהחיטה והרבה אנשים שהחיטה לא עושה להם טוב יסתדרו עם הכוסמין מצוין.

מחירו לא זול. אך מי שמשתמש בקביעות כדי לחפש מקומות גדולים, לקנות בכמות כך שזה יוזיל את המחיר בצורה משמעותית.

בסיס העוגה הוא עוגת טורט מעולה שאני מאוד אוהבת. שיניתי קצת את הרכיבים לטעם מוקה ולחומרים בריאים יותר. ניתן להמיר את הקמח לחיטה מלאה/ לבן, וכן את הסוכר ביחס של 1:1 (אותה כמות).

באופן כללי אציין שכשממירים מקמח לבן למלא. בעוגות בחושות יותר מורגשת הכבדות. בעוגות מוקצפות/ עוגיות פחות מורגש השינוי.

לגבי הסוכר- השתמשתי בסוכר קוקוס שבעיני הוא האידיאלי גם מבחינה בריאותית וגם מכיוון שהוא מתפקד כסוכר ממש בעוגה (לא מפיל את הקצף וכן, מבחינת המתיקות)

את הסוכר קוקוס אני טוחנת מעט במעבד מזון כדי לקבל מרקם יותר אבקתי ופחות גרגירי.

את סוכר הקוקוס מכינים מענפי עץ הקוקוס. ערכו הגליקימי הוא הכי נמוך שיש. והוא עשיר במינרלים.

עוגת מוקה "בריאה"

5 ביצים

אבקת אפיה

מיץ מחצי לימון

כפית נס קפה

כוס סוכר קוקוס

חצי כוס שמן

כפית תמצית וניל

2 כפות קקאו

כוס קמח כוסמין

הוראות הכנה:

1.מפרידים את הביצים. את החלמונים טורפים בקערה קטנה יחד עם הלימון ואבקת האפיה. מוסיפים את הקפה. וטורפים שוב. מניחים בצד.

2. מקציפים את החלבונים. מוסיפים בהדרגה את הסוכר וממשיכים להקציף לקצף יציב.
3. מורידים למינימום את מהירות ההקצפה ומוסיפים את קערת החלמונים.
4. מוסיפים את השמן בהדרגה. אחריו את הוניל.
5. לבסוף מוסיפים הקקאו ואחריו את הקמח. כשהוא נטמע, עוצרים את המיקסר ומערבבים ידנית בתנועות קיפול.
6. אופים כ-20-30 דק. עד שקיסם יוצא יבש.
7. מרטיבים את העוגה ביין מתוק בעודה חמה.

שבת שלום עם הרבה בריאות ושמחה!

באסרו חג שבועות נערך כנס הקהל מרגש במיוחד לבוגרות מדרשת "פנימיות" ברמת אביב, ולבני משפחותיהן.

בשעות אחר הצהריים התאספו אל המדרשה בתל אביב משפחות משפחות על טפיהן, והתקבצו סביב שולחנות ערוכים, לערב נוסטלגי ומאחד, בסימן "אנשים, נשים וטף".

הסלוגן המלווה את המדרשה "בית שבונה בתים", קם וחי מול עיניהן הנרגשות של הצוות, שראה את שכר פרי עמלו, בדמות בתיםטהורים שקמו והפכו לבית חב"ד שמפיץ מעינותיו החוצה בבחינת נר להאיר.

את הערב פתח הרב גבאי, רב המדרשה, כשבהמשך הערב נהנו המשתתפים מהרצאה של הרב גלבשטיין בנושא זוגיות, שבה הדגיש את החשיבות העצומה של שלום בית, ונתן כלים מעשיים ומיומנות בתחום. וכמובן אי אפשר ללא התוועדות חסידית משמחת עם הרב יוסקה פרידמן.

אורח הכבוד היה הרב גינזבורג, ראש המוסדות, שחיזק ואמר בשם הרבי בענין של לימוד חסידות משותף של בני הזוג.

לילדי דור ההמשך היתה פעילות צבאות השם מרתקת שבמרכזה כמובן עמד כינוס הקהל לילדים וכלל מגוון תוכניות שונות. כשעל המלאכה מנצחות מדריכות מסורות מבנות המדרשה.

הבוגרות שמחו להיפגש ולראות אחת את חברתה, וחיבוקים נרגשים נרשמו כששתי חברות חדר, שגרות בשתי קצות הארץ, נפגשו ולא רק וירטואלית, לאחר זמן פרידה ממושך.

כשנעמדה כל משפחה לתמונת מגנט המזכרת שצולמה, אי אפשר היה שלא להביט בגאווה ובהערכה על בוגרות המדרשה, ולהבין את הנתינה המשמעותית שנתן המקום הזה לבנות, לבנות את ביתן בעתיד, ולראות איזה בתים חסידיים הן הקימו, איזה "מענדים" ו"מושקות" טהורים ומתוקים, מהווים את  דור המשך של המדרשה ולקבל כח מחדש להמשיך במלאכת הקודש.

הבטיחו מקומכם: לרישום לקעמפ הקרוב שיתקיים בין התאריכים: כ"א תמוז – ג' מנחם אב:

 ORO.ORG.IL

שלושה חודשים מורטי עצבים עברו עלינו מאז התגלתה הבעיה הרפואית הקשה של שיינא שירה.

90 יום בהם שירה לא יכולה לאכול כילדה נורמאלית ולהשביע את קיבתה.

1,440 שעות שילדתנו המתוקה צריכה להיות תלויה בהזנה תוך ורידית בכדי לשרוד.

אין מילים לתאר את הימים והרגעים הקשים ששירה עברה ועוברת, אין דבר קשה יותר להורים כאשר מבחוץ ברוך השם בתם נראית ילדה מהממת, מאושרת ומלאת שמחת חיים, אך בתוך גופה הקטן ישנה בעיה קשה וחמורה המונעת ממנה לאכול ככל שאר הילדות, הצער שלה, הסבל והרעב הבלתי נסבל.

לאחר המתנה של שלושה חודשים, שירה נכנסה היום בשעה 08:30 בבוקר לניתוח קשה, ארוך ומסובך שיערך כמה שעות. אנו מלאי אמונה ותקווה שהקדוש ברוך הוא ישלח ברכה והצלחה לשליחיו – המנתח והרופאים – ובעזרתו יתברך הם יעשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר, וברחמיו הרבים ישלח לשירה רפואה שלימה והחלמה קלה ומהירה.

אנו פונים אליכם בבקשה אישית, אנא מכם תשתדלו ותרבו תחינה, תפילה ובקשה לפני מלך אל רם ונישא, ותאמרו תהילים כל אחד כפי יכולתו ותבקשו רחמי שמים מרובים לרפואתה והחלמתה המהירה והשלימה של בתנו שיינא שירה בת חיה צירליא, שתעבור את הניתוח הקשה בשלום ובהצלחה מופלגה.

ומכיוון שתפילותם של הילדים – 'תינוקות של בית רבן' מתקבלות למעלה בחיבה יתרה, אז אנו מבקשים ממנהלי ומנהלות המוסדות, מורים, מחנכים, גננים/ות אנא אמרו עם הילדים פרקי תהילים בשילוב עם מטבע לצדקה לרפואתה של הילדה בצבאות ה' – שיינא שירה בת חיה צירליא בתוך שאר חולי ישראל ולהצלחת הניתוח שיעבור בשלום.

והן א-ל כביר לא ימאס תפילת רבים.

לקריאה משותפת של פרקי תהילים לחץ כאן

מאת: מירי שניאורסון, עטרת חיה

שידוך סגור מראש

כזוג, הרבי ממש הוליך אותנו יד ביד מהרגע הראשון. הרבי היה אף מעורב בשידוך שלנו. הרבי דיבר עם משפחת בעלי בשבחי והציע שיעשו את השידוך.

אני זוכרת שנפגשנו, הוא סיפר לי את דברי קודשו של הרבי ואמר שאצלו הכל סגור. אם הרבי אמר, ברור שזה השידוך הנכון ורק נפגשים באופן רשמי כי הוריי חושבים שצריך להיפגש ולהחליט – זה הסדר המקובל, אבל בעצם הכל סגור מלכתחילה!

חלום חיי היה להתחתן עם תלמיד חכם ולהוכיח למשפחה הליטאית – מצד אבי – שבחב"ד יש תלמידי חכמים, וב"ה שזכיתי.

כפר חב"ד

היינו חתן וכלה. חמי נסע לרבי לי' שבט. הרבי שאל היכן נגור והוא אמר שעדיין לא החליטו – או בירושלים – במקום מגורי הכלה, או בתל אביב – עירם. הרבי שאל: "למה לא בכפר חב"ד עיר הבירה של ארץ ישראל?" הרבי סיכם מפורשות שילמד בכולל ושנגור בכפר חב"ד. בעבר חתמתי על הלוואה מותנית כשהתחלתי את לימודיי בסמינר היות וחלמתי ללכת ללמד בסְפָר – בעירות פיתוח. תכננתי שלפני החתונה אחליט עם בעלי אם זה יהיה קרית גת, ברוש או תענך… הרבי אמר את דעתו הקדושה וכל השאר הפך לעפר.

פתאום הציעו לנו לגור במודיעין. מודיעין של אז הייתה הרים וטרשים והמקום לא היה בנוי כלל, אפילו כביש לא היה. רצו להביא לשם קבוצת בחורים – שבימים ילמדו תורה ובלילות ישמרו על השטח, וצריך היה להביא בחורות לבשל ולנקות לכן חיפשו זוג שיגור שם – שבעלי יהיה ראש ישיבה, ייתן שיעורי תורה וישגיח על הבחורים, ושאני אהיה משפיעת הבנות.

נסעתי עם הורי בעלי במשאית צבאית לראות את המקום. המשאית הגיעה בקושי למעלה… המקום היה מנותק לחלוטין מהעולם. אמרו לנו שפעם בחודש תגיע משאית עם אוכל ומעבר לכך לא יהיה שום קשר עם העולם החיצון. אני התלהבתי והסכמתי, אחר כך גם הוא נסע לראות את המקום והחלטנו לשאול את הרבי. חשבנו אולי ההצעה הזאת מעשית. הוא יִלְמד תורה, יְלַמד וגם נקבל משכורת כי לחיות מ–200 לירות שאני אמורה לקבל בתור מורה ומ–200 לירות שהוא יקבל בכולל היה מאוד קשה. סבתא של בעלי הרבנית קרסיק ע"ה הייתה מאוד מסורה ורצתה לתמוך בנו. אני לא הסכמתי ורציתי שנחיה ממה שנרוויח, לא רציתי לקבל מאיש. הרעיון החדש שאנו נוכל לגור במודיעין – גם ללמוד תורה, גם להפיץ יהדות וגם לקבל משכורת – קרץ לי. החתן שאל את הרבי והגיע תשובה בה ציטט הרבי משולחן ערוך אדמו"ר–הזקן והבהיר שלאחר הנישואין יש לשבת ב' או ג' שנים וללמוד ולא לחשוב על שום דבר. ידענו שמעתה עד תום שלושת השנים לא נקשיב לאף הצעה. והחלטנו כמובן לפי המלצת הרבי לגור בכפר חב"ד – עיר הבירה של חב"ד בארץ הקודש.

רק ללמוד תורה

בתחילת אותן שנים ראשונות, בערב ראש חודש חשון. ר' שליימקה מיידנצ'יק ביקש מבעלי לנהל זמנית את ה'תלמוד תורה' עד שימצא מנהל קבוע, הוא ביקש שכבר למחרת בבוקר יתייצב לקבל את התלמידים, ואם הוא לא יבוא, לא יפתחו את התלמוד תורה. בעלי נרתע, 'לא יפתחו את ה'תלמוד תורה' וילדי כפר חב"ד לא ילמדו?!' הוא היה אברך צעיר אמנם, אבל הייתה לו אחריות רבה והוא הבין שאין אפשרות אחרת. הוא חזר הביתה ב–12 בלילה וסיפר לי שעליו להתייצב בבוקר ב'תלמוד תורה'. אמרתי לו: "לא יקום ולא יהיה! אתה לא תלך ל'תלמוד תורה', הרי הרבי אמר מפורשות ב' או ג' שנים" והיינו רק בתחילתן. הלכתי לביתו של ר' שליימ'קה ונקשתי בדלת, הוא פתח ולא הבין מה אני רוצה. אמרתי לו, שרציתי רק להגיד לו שבעלי לא יגיע מחר בבוקר לתלמוד תורה. הוא זעק עלי שאכפת לי רק מבעלי ולא מהחינוך של ילדי כפר חב"ד… אמרתי שאכפת לי מאוד אך יש לנו הוראה מפורשת מהרבי ב' או ג' שנים וכל זמן שלא עוברות שלוש שנים אנחנו לא שומעים שום הצעה.

בעלי כמובן לא הלך. אחר כך הייתה הצעה בישיבה בלוד ומאוד לחצו עליו כי הבחורים נשארו בלי ר"מ. הר"מ שלהם, ר' זעליג פלדמן ע"ה, עבר לירושלים ובעלי אמר שישאל את הרבי ולפחות בזמן הקצר הזה עד שיקבל תשובה אי אפשר להשאיר את הבחורים בלי שיעור תורה כל יום.

הרבי השיב שזה לא מתאים בשבילו. הישיבה רצתה לשלם לו עבור השבועיים ואני לא הסכמתי שיקבל ואמרתי: "תתרום את הכסף לישיבה. כסף כזה שהוא לא לפי רצון הרבי לא ניקח".

בסיום שלושת השנים נסענו לרבי לתשרי תשכ"ט, בו היינו 3 פעמים ביחידות. הרבי אמר שימשיך לכתוב את ספרו הראשון לאור ההוראות הרבות והנחיות שקיבל מהרבי. כן הוסיף שימשיך ללמוד גם בשנה הרביעית ובמהלכה יקבל מינוי באחת מהישיבות שלנו וכך היה. לפני פסח הגיעו מהישיבה הגדולה בכפר חב"ד וביקשו ממנו להיות 'משיב' ואחר כך לימד כל השנים עד האסון עם הרב גורליק ע"ה כשנבחר לשמש מורה הצדק של הכפר.

שבת קודש

מעולם לא הפרעתי לבעלי ללמוד תורה, ללכת לשיעורים, אף פעם לא מנעתי ממנו ללכת לקידוש והתוועדות בשבת – אז היו מתוועדים רק בשבת מברכים. בשנה הראשונה לנישואינו הייתי מכינה "קידוש" בבית ולאחר התפילה היו כל האברכים באים להתוועד בביתנו. ערכתי וסידרתי הכל מראש, ומחדר אחר שמעתי את הניגונים ומה שיכולתי לקלוט מדברי התורה והייתי מאושרת. הייתי מוכנה לעבוד ולהכין ובלבד שיהיה לי בית של תורה וחסידות.

בשנים הבאות כשכבר היו לנו ילדים ניהל בעלי את הסעודה בליל שבת, ובשבת ביום הייתי עושה בעצמי קידוש והיינו אוכלים סעודת שבת, מנגנים, הייתי חוזרת שיחה מפרשת השבוע והילדים היו מספרים מלימודיהם. ניהלתי שולחן שבת נפלא ובעלי היה בהתוועדות. לאחר הסעודה הייתי מפנה את השולחן ועורכת אותו שוב לבחורים שאכלו אצלנו בשבתות. את הילדים הייתי משכיבה לישון ולוקחת את התינוק בעגלה והולכת ללמד שיעור בפרשת השבוע במעון העולים הסמוך לביתנו. כשעזבו מרבית המשתכנים את המעון הפסקתי ובשנים האחרונות השיעור בצהרי שבת התחדש.

הרב כאיש משפחה

אין לתאר את מסירותו למשפחה. הוא היה כל כך קרוב לילדים. יושב מדבר ומספר על התקופה שהיה אצל הרבי כנער צעיר ובהמשך סיפר ציטט והנחה כל השנים. הוא הדריך אותם בתורה ותרם להם רבות. הם ידעו שאבא שלהם הוא לא סתם אבא, הוא היה גם רב ומורה דרך, ונתן עצמו לילדים על אף שלא היה לו פנאי. אולם לא היה לו אושר גדול יותר מאשר לשבת עם הילדים והנכדים; לכן, בכל הזדמנות חגיגית, היינו עושים ערב גדול, מזמינים את כולם ומתוועדים שעות רבות עם תוכן רוחני נפלא, בשמחה ובטוב לבב.

אנשים מחכים לי!

אני מודה לה' שמעולם לא הפרעתי לו בעבודת הקודש. כל מה שהיה צריך לעשות הוא עשה. אם צריך היה לנסוע לשלוחים, לעזור להם עם גיורים ומקוואות מעולם לא אמרתי לו אל תיסע. הוא נסע לדרום אמריקה ולפולין לפקח על שחיטת בשר; נסע לאוקראינה לקציר החיטים למצה השמורה; נסע לבדוק את המאפייה בדנייפרופטרובסק; טס לרבי לחג השבועות ולכל מיני ענייני ציבור. וכן לאוהלים באוקראינה ולא מנעתי ממנו.

הפעם היחידה שאמרתי לו: "אולי לא תיסע" היתה ביום האחרון שלו. הוא הרגיש כל כך רע וצריך היה לנסוע לצפת למסור שיעור בישיבה. אמרתי: "אולי צריך א.ק.ג.? אולי עדיף לפנות למרפאה?" והוא ענה: "איך אני יכול לא לנסוע? אנשים מחכים לי". זה תמיד היה המוטו שלו "אנשים מחכים לי". "אני צריך לעזור לאנשים". הוא לא חשב על עצמו ואני הייתי שותפה אתו בכל. יחד עם זאת הוא היה בעל כל כך מסור. אנשים אמרו לי אחרי הפטירה: "תחשבי שהוא נסע לרבי. תחשבי שהוא נסע להאדיטש" אמרתי: "אבל מה עם הטלפונים?" – הוא היה מתקשר 3 פעמים ביום לשאול מה שלומי ושלום הילדים ולספר את המוצאות אותו.

רב – פוסק הלכה

אף אברך שיש לו סמיכה לרבנות לא יכול לפסוק לא לעצמו ולא לזולתו. כשיש רב מקומי עליו ללכת אל הרב ולשאול ולקבל פסק הלכה. בעלי, כל עוד הרב גורליק היה בחיים מעולם לא פסק לעצמו או לי, על אף שהרב הסמיך אותו לרבנות לפני נישואינו. וגם בחייו של הרב, הרב תבע ממנו לפסוק באומרו: "אתה בעצמך סנדלר!" – זה ביטוי ברוסית שמשמעו אתה יודע בעצמך היטב.

הרב גורליק ע"ה טען בסוף ימיו שאינו רואה טוב ושבעלי יפסוק, כשציווה עליו הוא פסק בנוכחותו של הרב אבל מעולם לא פסק בבית לעצמנו.

אני מוסיפה שכל אברך שלומד ומקבל "סמיכה" לרבנות זה כדי שיידע מהי שאלה, אבל על מנת לפתור את השאלה עליו ללכת לרב. אין דבר כזה שאברך שיש לו סמיכה לרבנות יכול לפסוק. לעולם לא!

במאמר המוסגר אוסיף, שכשאנו אומרים "עשה לך רב" הכוונה למשפיע ולא לרב פוסק הלכות. המשפיע מכיר את אופי האדם ויודע מה מתאים לו במקרה כזה או אחר אבל אין לו שום קשר לפסיקת הלכות.

אשת רב

בית ציבורי זו מלאכת קודש. לעזור ליהודים בגשמיות וברוחניות אין למעלה מזה. בעלי היה אומר "אם יהודי מתקשר ב–2 בלילה, סימן שזה דחוף!" ובוודאי שהיה עונה. אצלנו היה מענה בטלפון בדרך–כלל בכל שעות היממה. פעם צלצלה אישה שביתה הקטנה איבדה את ההכרה! רצתי מיד לביתה, לקחתי את הילדה על הידיים, נכנסתי לרכב של מישהי ו'טסנו' איתה לבית הרפואה. כשהגענו ל"אסף הרופא" הנהגת הייתה צריכה לפנות ימינה ומרוב מהירות התנגשה באי תנועה, עקרה אותו מהמקום והרכב הטלטל כולו וכמעט התהפך, ב"ה היא הצליחה לייצב אותו ולהמשיך "לטוס" למיון. כל הדרך בכינו וצעקנו לה', אמרנו תהילים וזרזתי אותה שתיסע יותר מהר כי הילדה חרחרה נוראות ופחדתי על חייה.

הגענו בבכיות למיון ילדים, וצעקנו להם: "תצילו את הילדה" וב"ה לאחר כמה דקות הודיעו לנו שהצליחו להעיר אותה וב"ה הכל נגמר בשלום. ומאז כשאני עוברת שם אני מברכת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"…

לא לדבר בגנות יהודי

הוריו של בעלי נסעו לשליחות לברזיל והוא נסע ללמוד ב–770. בסתיו הרבי אמר לו לעבור למונטריאול. הוא בא לפסח ל"בית חיינו" ונכנס ליחידות אחרי פסח – ערב יום הולדתו ה–16. בפתק הוא כתב לרבי שהוא רוצה לחזור ללמוד ב–770. הרבי שאל מדוע, והוא לא רצה לומר. הסיבה הייתה כי ההנהלה הגשמית בישיבה במונטריאול תבעה ממנו לשלם סכום מאוד גדול של שכר–לימוד. הם חשבו שהוריו מרוויחים כסף רב בברזיל וממילא יכולים לשלם.

הוא לא רצה להלשין על ההנהלה, גם ידע שלהוריו אין פרוטה, אבל לא רצה לספר זאת לרבי. הוא לא ענה והרבי לחץ עליו ואמר: "מדוע אתה לא אומר לי את האמת?" הוא ניסה להתחמק והרבי ניסה בדרך אחרת והתעניין מי החברותא שלו, אז הוא ציין ש'בנגלה' הוא לומד עם שמואל לו. הרבי אמר "שמואל לו בחור חסידי, הוא שומר את הזמן. זה כל כך טוב אז למה אתה רוצה לעזוב?!". אחר כך הרבי המשיך "מי הרמי"ם?" ובעלי מנה את כל חברי הצוות והרבי סיכם:

"הכל טוב". וכך כעשר דקות הרבי ניסה לגשש, והוא לא רצה לספר עד שפרץ בבכי ואז הרבי אמר: "אני רואה שזה כל כך קשה לך אז לא אבקש יותר". הרבי נתן לו הוראות ואחר–כך כשחזר למונטריאול העניין הסתדר.

כבר כשהיה נער צעיר היה חדור בתחושה שלא מספרים רע על יהודי. היו לו מושגי נפש של חסידים מדורות קודמים. לכאורה, הרבי שואל אז צריך לענות. אבל כך נהג גם כל שנות הרבנות. היו מחלוקות פנימיות וחיצוניות ומעולם לא כתב לרבי רע על יהודי. עד כדי כך שהרבי אמר לחמי ע"ה: "הבן שלך עוד פחות כתבן ממך"… וזה חיזק אצלו את העובדה שבאמת כך צריך להיות ולא צריך לרכל על יהודים.

פעם הרב גרונר התקשר וסיפר בשם הרבי על מקרה מסוים וביקש שיבדוק אותו. הרב טיפל בעניין ואחר–כך התקשר הרב גרונר שוב ושאל בקשר לנושא. בעלי שאל: "האם הרבי רוצה שאומר מי האדם?" השיב הרב גרונר: "לא. הרבי רק רוצה לדעת אם טיפלת בזה". אז הוא ראה איך הרבי עוזר לו, ויודע שהוא כל כך לא רוצה לספר, והרבי באמת לא שאל במי המדובר הוא רק רצה להיות רגוע שהנושא טופל. וב"ה, מעולם לא סיפר או כתב לרבי מילה רעה על יהודי שזו בוודאי זכות מאוד גדולה.

מורה צדק

עוד לפני שהיה מרא דאתרא כשהיה רק מורה צדק הרבי הפנה אליו אנשים לאו דווקא מהארץ ולאו דווקא מאנ"ש, בשלל נושאים כדי לעזור להם במצוקותיהם. הוא היה שליח רוחני של הרבי לעזור לאנשים לקבל החלטה נכונה בעניינים כבדי משקל בחייהם. הוא אמר: "לרב יש סייעתא דשמיא כשזה נוגע למעשה". בפרט כשהיו שואלים בענייני רפואה שקשורים בהלכה הוא אמר: "כשהעניין יהיה נוגע למעשה תבואו אלי ואני אפסוק לכם" ואף פעם הוא לא פסק בעלמא.

הייתה בחורה שעוד לפני נישואיה ידעה שבדרך הטבע אין סיכוי שיהיו לה ילדים בשל בעיות רפואיות. בשנות נעוריה המאוחרות ולאור הבעיות, היא קיבלה מכתב מהרבי בו הבטיח לה זרעא חיה וקיימא. כשהיא הגיעה לשידוכים היה רופא שהתבטא שיצמחו לו שערות בכף היד כשלה יוולדו ילדים! מצד שני, היה בידה מכתב מבטיח מהרבי. היא שאלה את הרבי האם לספר לבחור שהיא עומדת להיפגש אתו את דעת הרופאים ובמקביל את הבטחת הרבי. הרבי ענה לה: "כעצת הרב מרא דאתרא דכפר חב"ד". הבחורה הייתה מירושלים, היא באה לבעלי וסיפרה לו את הסיפור. הוא הורה לה להתחיל בפגישות, ואחר–כך כשיהיה מדובר על פגישה מתקדמת שתקח את המכתב של הרבי איתה, תאמר שרוצה להראות לו משהו ותחילה תספר לו עניין חשוב. וכך אכן עשתה.

למשפחתה מירושלים לא היה שום קשר לבעלי. למחרת הפגישה, התקשר אליה בעלי לשאול איך הבחור קיבל את הדברים. הוא הרגיש אחריות גדולה לנושא שהרבי הטיל עליו. המשפחה מאוד התרגשה מזה שהוא כל כך מתעניין.

הבחור קיבל את הדברים והשתכנע. התחתן איתה והם משמשים כשלוחי המלך בחו"ל. כמובן שהייתה סידרת מופתים, וב"ה נולדו להם שלושה ילדים.

איש סודי

בזמן שהרב דרוקמן התמודד לרבנות בקרית מוצקין, היה רב אחר שגם התמודד, ופעם בעלי קיבל מכתב מהרב חודקוב ובתוך המעטפה הייתה מעטפה נוספת מהרבי שהייתה מכוונת לאותו אדם שהתמודד שם. הרב חודוקוב ביקשו מטובו למסור את המכתב ליעדו. בעלי לא ידע כלל במה מדובר, נסע והביא לאותו רב את המכתב. הרב פתח את המכתב בנוכחותו ויחד הם קראו את המכתב בו נכתב לו:

"אני שולח לך מכתב עם איש סודי הרב אשכנזי" ובהמשך הרבי ביקש ממנו להסיר את מועמדותו כדי שהרב דרוקמן יוכל להיבחר. כמובן שהוא עשה זאת וב"ה, הרב דרוקמן נבחר.

ההמחאה שנקרעה על הציון 

בשנים הראשונות כשנפתח מסך הברזל, בעלי נסע לרוסיה לכ"ד טבת לאוהל אדמו"ר–הזקן. אז הגישה הייתה מאוד קשה – לא הייתה דרך נוחה – לא מעקה או מדרגות, ובחורף הרוסי הכל היה מכוסה קרח, והוא נפל אז וקיבל מכה חזקה שלאחריה עמד ליד הציון בהתרגשות מאוד גדולה ועם כאבים חזקים. הרבה יהודים שלחו אתו פדיונות נפש. היה שליח אחד מהארץ שביקש ממנו לקבל ממישהו בהאדיטש צ'ק מגביר – שלאחר מאמצים רבים הסכים לתת לו 18,000 $. מישהו יביא את זה להאדיטש והרב התבקש להביא זאת לארץ ישראל.

בעלי קיבל את הצ'ק והיו בכיסו גם 2 שטרות של 100 $, וכעת הוא עמד ואמר "מענה לשון" וקרא את הפדיונות נפש, ולאחר מכן קרע את הכל על הציון ומרוב שהיה כה נרגש ומבולבל והתאורה היתה חלשה, הוא הוציא את הצ'ק וקרע אותו וגם את שתי שטרות הכסף בתוך כל פדיונות הנפש. כשעלה חזרה למעלה, ישב לנוח והחל לבדוק בכיסיו וראה שכספו איננו וגם הצ'ק לא קיים… הוא הבין שקרע את הכל על הציון ומה יעשה עכשיו – השליח מחכה לכסף ומה ביכולתו לעשות?

הוא חזר ארצה וסיפר לשליח מה היה והשליח נבהל ואמר: "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה ועד שסוף סוף הוא נתן לי… ועכשיו הכל הלך לאיבוד!". בעלי אמר לו: "תפנה אל הגביר וספר לו בדיוק מה ארע ונקווה שייתן לך צ'ק אחר – הרי לא פדית אותו". כך אכן עשה והגביר כל כך התרגש וראה בכך סימן ברכה שהצ'ק נקרע על הציון כמו פדיון נפש ונתן לו כפליים!  – $36.000

מילה של רב

זהו סיפור מעניין ששמענו אחרי פטירת הרב. בני יוסי פנה לקהל וביקש שיספרו סיפורים שהם זוכרים. מישהו מהכפר סיפר סיפור מיוחד.

לפני למעלה מ–20 שנה האיש היה סוחר בחולצות ומדפיס עליהם סמלים של כל מיני חברות. עם כל החברות הוא היה בקשר ושילם להם עבור זכות השימוש. אך הייתה חברה אחת אמריקאית שניסה וניסה ולא הצליח ליצור איתה קשר ובינתיים הוא קנה הדפסים והדפיס על חולצותיו. וכך עברו שנים והיו לו רווחים מזה, ובעצם הוא לא שילם לחברה שום תמורה.

באחד הימים, הוא קיבל מכתב מהחברה שבו תבעו אותו על השימוש בשמם במשך כל השנים. הוא נדרש לאסוף מהחנויות את כל הסחורה ולשלם קנס מאוד גדול תמורת כל הרווחים שהיו לו במהלך השנים שחלפו. הוא מאוד נבהל ובא לבעלי להתייעץ. בעלי שאל אותו האם מדובר ביהודים, הוא השיב בשלילה ובעלי אמר לו: "אל תתייחס". הוא תמה: "מה לא להתייחס, יש לי כתב תביעה ביד!", בעלי אמר לו: "תזרוק אותו לפח".

הוא סמך על הרב ובקבלת עול זרק את התביעה. אחרי משך זמן הם לקחו חברת חקירות פרטית ועטו על כל החנויות – הם הוציאו מכל החנויות את הסחורה הלא מאושרת עם הדגמים שלהם ולא התייחסו לחולצות שאותו אדם מהכפר הדפיס – והחולצות לא היו נסתרות הן היו בחלונות ראווה! וכולם היו בטוחים שיש להם איזה שהוא הסכם אתו כי אחרת מדוע דווקא את חולצותיו הם לא מחרימים?! הם רוקנו את כל החנויות מכל הסחורה שהייתה ותבעו את כולם ואליו לא פנו כלל.

עברו מאז למעלה מעשרים שנה וכמה ימים לפני פטירת בעלי אותו אדם הודה לו:

"הצלת אותי אז ובזכותך נשארתי עם פרנסה טובה, זרקתי את התביעה לפח ולא תבעו ממני דבר". בתגובה הרב ביטל אותו בהינף יד ואמר: "זה באמת שום דבר. אחרי 120 שלי תספר את הסיפור" והוא סיפר.

שאלת רב

הייתה בחורה מבוגרת שהציעו לה בחור גרוש. הם נפגשו והכל היה נראה לה טוב ויפה ורצתה לסגור את השידוך. הייתה לה חברה חב"דניקית שאמרה שדבר כזה לא סוגרים בלי הרבי. לה לא היה שום קשר לחב"ד או לרבי, אך חברתה מאוד התעקשה והם נסעו לרבי, ובדולרים סיפרה שהיא עומדת להתחתן ומבקשת ברכה. הרבי שאל אותה: "שאלת רב?" היא מאוד התבלבלה – 'מה היא צריכה לשאול רב?!' היא חשבה שאולי לא שמעה נכון, ושאלו את המזכירים והם אמרו שאכן זה מה שהרבי אמר לה  – האם היא שאלה רב.

היא חזרה לארץ ישראל והחליטה ללכת לרב הקהילה הגדולה של חב"ד בארץ ישראל וכך באה לבעלי. היא סיפרה לו את הסיפור והוא אמר שהוא רוצה לדבר עם הבחור. הוא שאל את הבחור היכן התגרש והוא אמר שבסידני. בעלי שאל אותו אם יש לו אישור על הגירושים והוא השיב בשלילה. מקובל שאת הגט נותנים לאישה והגבר צריך לקבל אישור שהוא גירש, ולזה לא היה שום אישור.

בעלי התקשר לרב לשס – שהיה אז רב אב"ד בסידני – ושאל אותו בקשר לגרוש הזה והתברר שאכן היו גירושים, לבחור היו בעיות קשות ובכוונה הרב לשס לא נתן לו אישור, כדי שרב מפוקח שיתהה על אי קיומו של האישור יתקשר אליו ואז הוא יוכל להציל אישה נוספת מליפול בפח. בזכות בעלי שירד כל כך לעומקם של דברים, הוא ביטל לה את השידוך והציל אותה מגורל לא טוב.

אנשים נושעו בזכות עצותיו של הרב.

שם עצמו בצד

היו אצל הרב כמה קווי אישיות. הוא היה תלמיד חכם גדול וידיעת התורה חדרה עד עומק נפשו, חוץ מזה היו לו מידות תרומיות. היה אכפת לו מכל יהודי. הוא לא עשה שום דבר כדי לצאת ידי חובה ורצה לעזור בכל ליבו ונפשו.

כתוב שמה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול לא יכול לפעול אפילו מלאך מיכאל, כי כשיהודים מעומק הלב רוצים לעזור איש לרעהו ומברכים, זה פועל גדולות ונצורות.

אצלו היה הרצון העצום לעזור ליהודים כשאת עצמו הוא כלל לא ראה במרכז העניינים – ושם את עצמו לגמרי בצד בשביל לעזור ליהודי. היו לו גם כוחות נפש מאוד גדולים. אנו רואים שהרבי סמך עליו עם כוחותיו והידע העצום שלו שהוא באמת יוכל לעזור!

יהי רצון שיפעל למעלה בעבור כולנו, את התגלותו של הרבי מלך המשיח לעיני כל ונשמע את ה"תורה חדשה מאיתי תצא" מיד ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

—

לע"נ בעלי הרב מרדכי שמואל
בן משה ע"ה אשכנזי.

קול שופר גדול נשמע הבוקר. למרבה הפלא, הילדים בבית משפחת גאולוביץ לא רצו לממ"ד. האינסטינקט הבריא שלהם קלט בן רגע שבמקום מלחמה, פרצה ישועה. הם זינקו אוטומטית לחלון, כשעיניהם מביטות השמימה, אל בית המקדש יורד עטור בענני כבשה לבנים, שלצדו הבית האהוב והמוכר – 770. רק בנס לא פרצה מריבה, ולכולם היה מספיק מקום להביט במחזה בשתי עיניים.

צ'יק צ'ק הם התארגנו. היציאה מהבית, שתמיד קשה כקריעת ים סוף, ערכה לא יותר מרבע שעה. ממש ימות המשיח. כנראה ההתרגשות בכל זאת עשתה משהו. אסתי, כמה מפתיע, לבשה את הגרביון בעצמה, ואפילו מענדי הצליח למצוא את הנעלים שלו.  

כתבתנו מקיבוץ גלויות, שעמדה בפתח הבית וסיקרה את ההתרחשות, ואת ההתרגשות, הקליטה את התגובה הראשונית של כל אחד מהנוכחים. את המסמך הגאולתי היא הגישה לפנינו. אחר קבלת רשותם כמובן.

מענדי (4) – אמא, איפה העץ של הממתקים? אני רוצה לקטוף חבילת שוקולד לדרך.

מושקי (5.5) – אתם זוכרים שזה הענן שתפסתי ראשונה? אמא, מענדי לא זוכר שהצבעתי לו אתמול על הענן הזה… נכון שאת זוכרת?

אמא – לעלות בזריזות. אנחנו רוצים לצאת לדרך. זה נקרא צפוף? חכו לשישייה הקרובה…

אבא – חבר'ה, אני יוצא עכשיו ל-770. לא מחכה. תיכף ההתוועדות מתחילה. בנות, אתן לא צריכות להידחף בשורה הראשונה, יש מקום לכולם. אם צפוף לכן, חכו לשמונה עשרה, במודים יהיה לכן קצת רווח.

אליהו (17) – הולך לצאת דבר מלכות תשע"ו-תשע"ז! חכו לי רגע, אני רץ לבית הדפוס להשיג עותק ראשון.

סבתא שושנה (80) – איפה לשים את המקל? אני רואה שהענן עמוס. לזרוק את אומרת? מה פתאום! בל תשחית!

סבא (82) – אני מהפך בסוגיה כבר דקות ארוכות. לשים משקפים – זה רק מטשטש לי את הראיה. לא לשים? משהו חסר לי על האף… אני שוקל להזמין משקפים ללא מספר.

אסתי (7) – אז את סבתא עליזה? נעים להכיר. את ממש דומה לעצמך בתמונה… מה אמרת, יש לי כתם על החולצה? לא נורא. כן, אמא תמיד אמרה לנו שהיית מאוד נקיה, וסבתא עליזה בחיים לא היתה מרשה שנלך עם חצאית בכתמי גואש 'בלתי נראים'…

המשפיע – אליהו, יש לך היתר לשתות יותר מרביעית? חכה, לא קיבלנו הוראה אחרת מהרבי. התרגשות, התרגשות, אבל צריך להקשיב להוראות. אתה יודע מה הרבי אומר, במקום לחיים לוקחים חסיד'ס. זה עושה אותה פעולה, רק שהתוצאה הרבה יותר טובה. קדימה, תחזור מאמר. הכנה טובה לראיית פני המלך. מה קרה, שכחת? נו, תתחיל. את הבושה השארנו בגלות.

אורנה הפסיכולוגית של הגן– המהפך הדרסטי ממצבי לחץ ומצוקה, עקב קשיי פרנסה, קשיי חינוך ובריאות, לשחרור שהגאולה הביאה בכנפיה, עושה משהו לנפש. אמנם זהו מהפך טוב, אך יש לחשוש שנדרשת הכוונה לגבי ההתנהלות במציאות החדשה. אני מציעה לכם, כהורים, לנהל שיחה פתוחה עם הילד, להסביר לו את השינויים. שלא יפרוץ גבולות. אמנם יש עץ של ממתקים בחצר, אבל זה לא אומר שהוא רשאי למלא את כרסו. אמנם הירח מאיר כשמש, אבל אין זה מתיר ללכת לישון בשעה תשע בלילה…

המורה של אסתי – בנות כיתה א'2, באנה, הסתדרנה בשורה. לא, לא בטור. בשורה. אני עומדת מאחוריכן, אל תדאגנה. אתן זוכרות שהבטחנו לכן, בשם הרעבע, שאתן תעמדו בשורה הראשונה לקבל פני משיח?

הדר העוזרת – סטפן, מה פתאום אקנומיקה? זה לא בריא לנשום את זה. קח פנטסטיק. רגע, הסמרטוט לא נקי. תעביר שטיפה. מוחמד, מחמוד, לא להתעצל. שפשפו בפינות עם מברשת שיניים. מה אתה נאנח? תגיד תודה שנשארת בחיים.

צהלית (מקורבת של בית חב"ד משפחת גאולוביץ) – אה, לזה התכוונת כשלימדת אותי על 'ומלאה הארץ דעה את השם'. ממש 'בשרי תחזה אלוקה'. וזה 770 האמתי? וואו. פעם ראשונה שאני רואה אותו. זה מדהים. איזו קדושה. והתחושה של 'וליבי חלל בקרבי', ממש אפשר להרגיש את החלל הטוב הזה בלב… איך אני מחכה כבר לראות את הרבי מלך המשיח בעיני בשר. למטה מעשרה טפחים. להשתתף בהתוועדות של כל עם ישראל. אני (לא) מאמינה שזה קורה. יחי המלך!!!   

המורה של מענדי – מענדי, אני רואה שהגעת בזמן. יופי, התחלה טובה. בוא נזדרז. חבל על הדיבורים. ההקהל הגדול בעולם מ-ת-חי-ל…

–

מאת: נחמה ברנשטיין,  0544-931686

לרישום לקעמפ הקרוב: ORO.ORG.IL

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????