מאת: מנוחה רחל מגזין 'עטרת חיה'
חודש תמוז. מה הוא אומר לך? קיץ? בריכה וים? קייטנות? אם נשאל כל אמא ממוצעת היא תסכם במילה אחת – חופש! החופש כולל בתוכו משמעותיות רבות כאשר בראש ובראשונה ניצבות הדאגה והאחריות של האם והאב שהילד יתנהג כראוי גם מחוץ למסגרת. ימשיך להתפלל בכל בוקר גם אם המורה לא ניצב לפניו, יקיץ בזמן לקריאת שמע של בוקר ולא יוותר על קיום ההלכות הנצרכות בכל יום ועל הנהגות חסידיות.
מטבע הדברים במסגרת חינוכית ישנם זמנים מוגדרים לתפילה, לימוד והלכה, מוטיבציה וכן… גם מעקב.
לעומת זאת, בחופשה, לעיתים ישנה תחושה שאווירת החרות מהלימודים היא גם חלילה חרות מלימוד, תפילה וקיום הנהגות חסידיות.
אין ספק כי יראת שמים היא המפתח לכך שגם בימי החופשה וגם כאשר אין מורה בשטח, הילד ימשיך להקפיד על תפילה ואף לימוד. אך… יראת שמים זה דבר קצת מופשט. רק אלוקים בוחן כליות ולב, יודע מי ירא שמים אמיתי פנימי ולא מקיים מצוות רק כלפי חוץ.
נכון. אומנם, אין לנו תמיד את היכולת לבחון האם הילד התפלל, ברך, נטל ידיו עם מגבת… ולא העביר זמן בדברים שליליים. אך כן יש לנו את האפשרות ללמדו ולחנכו ליראת שמים בתקווה ובעיקר בתפילה שגם כאשר לא נהיה שם כדי לכוון אותו, הוא ידבוק בדרך הנכונה ויקיים את הדברים מתוך חיות ושמחה פנימית ואמיתית. "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
1. מסופר על ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה שכאשר היה משפיע בישיבה, היה נוהג לעבור מדי פעם בין חדרי השינה של הבחורים על מנת לבדוק האם מונחת על ראשם הכיפה גם כאשר הם נמים (שכידוע כיפה מסמלת יראת שמיים). באחד החדרים ראה ר' שלמה חיים בחור שישן שינה ערבה והכיפה… על הרצפה. "והנה ה' ניצב עליו"
בבוקר שלמחרת ניגש אליו ר' שלמה חיים וסיפר לו את אשר ראה – "אבל הייתי ישן ואיך יכולתי להרגיש שהכיפה נפלה מראשי!?" התגונן הבחור. "יש לי שאלה" השיב ר' שלמה חיים, "אילו תוך כדי שינה היית מתהפך ונופל מהמיטה אל הריצפה, האם היית שם לב לכך ומתעורר, או שמא היית ממשיך לישון?" "ברור שהייתי מתעורר מעוצמת כאב הנפילה" השיב הבחור. "כיפה היא סמל היראת שמיים" הסביר לו הרב קסלמן "אם העניין הזה חדור בתוכך אז לא משנה גם אם תישן חזק ביותר, ברגע שתיפול לך הכיפה אתה תתעורר כי זה בוער בך ונוגע לך!"
זו יראת שמיים, והיא מושגת כאמור באמצעות השקעה והשרשה עמוקה של ליראת השמיים בכל צעד ושאל במשך היום כולו. הילד יודע ש"ה' ניצב עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" ובאופן טבעי מכיר שכמו שלא ייתכן לצאת לרחוב ללא בגדים, כך באותה המידה הכיפה לראשו תמיד גם במהלך רכיבה על אופניים ומשחק בכדור.
כיצד נעשית ההשרשה של יראת שמים בילד? באמצעות הזכרה בלתי פוסקת של ה' בכל שעות היום ובכל סיטואציה, גם כזו הנראית לכאורה לא קשורה לרוחניות. ולמרות זאת, ההורה/מחנך מקפיד להזכיר את ה' ואת המציאות האלוקית. משפטים כגון: "אנחנו עכשיו הולכים לישון כדי שיהיה לנו כח לעבוד את ה'", "ה' מקשיב לתפילה שלך", "איזו אהבת ישראל, אני בטוחה שגרמת נחת רוח לקדוש ברוך הוא", משרישים בילד יראת שמיים לאורך ימים ושנים.
2. המושג יראת שמיים לעיתים נשמע קצת מלחיץ. מדוע? כי הרבה פעמים אנו מחברים בין חינוך ליראת שמיים ליראה מהעונש שאינה מתאימה ליראה הבאה מהאהבה. משפטים כגון: "מושקי! כך לא יושבת בת חסידית, זה לא צנוע! סדרי מיד את החצאית" או "יוסי, כמה פעמים אמרתי לך להתפלל כבר!" וכדו', ברוב הפעמים תגובה זו מלווה במבט ונימה של מוסר אותו מפנים הילד מגיל צעיר ונותן לה פרוש של 'איזה מעצבן זה להתפלל'! קיום מצוות מתוך שמחה
לעומת זה, משפט כגון "מושקי, איזו שמלה יפה שיש לך, בואי תכסי את הברך ותיראי כמה שאת יפה וצנועה" או "איזה שמחה יש לנו על כך שאנחנו בריאים ושלמים. כמה טוב שאנחנו יכולים להודות על כך לה'". בתגובה זו השגנו כמה מטרות חשובות – הילד לא הרגיש תוכחה ומוסר ונוצר חיבור בין קיום מצווה לשמחה / מחמאה. תמיד יש לזכור ולשדר כי קיום תורה ומצוות = עבודת ה' יתברך זה דבר מהנה! זה לא מוסר ולא עול ועונש! זהו אורח חיים המביא שמחה וברכה.
3. יחד עם חינוך מתוך שמחה, אמון הוא דבר נצרך ביותר בחינוך ליראת שמיים. כאשר ילד חש שההורה סומך עליו ובוטח בו שהוא אכן התפלל / ברך / נטל ידיים וכדומה. הוא בעצמו ירגיש צורך לאמת את האמון ולנהוג בדרך של יראת שמיים. בנוסף, הילד מכיר ומבין שהוא מקיים את המצווה למען ה' בלבד ולא חלילה למען המורה / הורה / מנהל… הוא גם יודע שקיום התורה והמצוות אינם נמדדים על ידם אלא על ידי בורא העולם בלבד. בדרך זו, הילד ימשיך לקיים את תורה והמצוות גם כאשר אין מבוגר משגיח בסביבה. אמון
מספר הרב לוי גולדשטיין שיחי', אחד המחנכים הוותיקים והאוהבים בשכונת המלך. בבית הספר מותקנת מצלמה אשר משדרת ישירות לחדר המנהל את התנהגות התלמידים בכיתה. המצלמה "אימנה" את הילד להתנהג כראוי בכל זמן: כמו בהפסקה או כאשר המורה חייב לצאת לרגע, כיוון שהם יודעים כי המנהל רואה הכל. ההתנהגות הנאותה בזמן עזיבת המורה לא נבעה ממניע פנימי והכרה בצורך לשבת בשקט גם כאשר המורה לא נמצא, אלא רק בגלל שיש מצלמה.
הרב גולדשטיין שהיה מוטרד מכך שאין בהתנהגות משום יראת שמיים, החליט כי הוא מכסה את המצלמה בשעת המבחן! באמצעות מעשה זה המחיש לתלמידים בנועם את הפרוש של "עין רואה ואוזן שומעת" ושל "והנה ה' ניצב עליו", הם הבינו שה' צופה בהם בכל עת ועל כן אין צורך במצלמה כי היראת שמים היא זו המלווה. התלמידים גם קיבלו את אמונו של המורה ליכולתם לנהוג ביראת שמיים במבחן גם כאשר המורה לא בכיתה. ממשיך הרב גולדשטיין ומספר כי כאשר חזר מחדר המורים ראה כבר מהמסדרון שהילדים יושבים בשקט. הרב גולדשטיין המשיך להנהיג את תלמידיו בהנהגה זו בכל תחומי החיים והביא אותם למקום של קיום תורה ומצוות מתוך שמחה, אמון בעצמם והרבה יראת שמיים.
4. לימוד הלכות למצוות מעשיות
הרבי, הדגיש פעמים רבות שלימוד הלכות של מצוות יום–יומיות נוגעת ישירות ליראת שמיים! הטעם הוא, כי המעשה בקיום המצווה מוליד ומגלה בלב את האהבה והיראה לקדוש ברוך הוא.
ובלשון הרבי: "אי איישר חילי הייתי מנהיג לימוד זה בכל המוסדות חינוך מתחיל מגני ילדים ומסיים בישיבות וכוללים לאברכים, כי לדאבון ולצער הצד השווה שבהם, הוא אי שימת לב כדבעי ללימודים הנ"ל. ובפרט בדור זה שאינם נקנים בראיה בהנהגת הבית והרחוב ואדרבא כו' ודי–למבין" (אגרות קודש ח"י, עמ' ער). על כן, כל הורה וכמובן כל מחנך צריכים ללמד בעיון את המצוות המעשיות הכוללות נטילת ידיים כדין, סדר הברכות, צדקה ועוד.
5. דוגמא אישית
מעל הכל היא הדוגמא האישית של המחנך/ההורה. כאשר הוא מתנהג בצורה של יראת שמיים – מקפיד על ברכות לפני האכילה ולאחריה, מקפיד על צדקה בשמחה גם כאשר המצב הכלכלי קשה, מקפיד לקום בזמן לתפילה גם כאשר הוא עייף, אזי הילד רואה-מבין – לומד ומיישם בעצמו דרך חיים של תורה ומצוות חדורים ביראת שמיים הבאה מאהבה.
