גאוות יחידה..! וואוו כמה שהמילה הזו אומרת לי הרבה!

האמת לפני שנה שנתיים זה לא היה כזה מוחשי אצלי… היה את המושג גאוות יחידה, זה התקשר לביטול שזה לא פוגע אחד בשני אלא משלים אבל לא יותר מזה עכשיו בסוף השנה הזאת הכול השתנה..

אז זה התחיל מחברה קרובה שלא נולדה בבית חב"די והחליטה באמת לעשות שינוי בחיים ולהיות היא בעצמה חב"דית.. אח"כ המשפחה כבר תצטרף. ואני בתור חברה הייתי לצידה ותמכתי ועזרתי וייעצתי ועניתי וכל מה שאפשר..

וכמו כל תהליך היו רגעים יפים ושמחים והיו רגעים של ספקות והיו משברים… (אי אפשר להתעלם מהמציאות..) וכמובן שבמשברים נכנסתי לתמונה יותר חזק.. הייתי צריכה לענות על שאלות קשות ועל דברים לא ברורים ולא מובנים. ותוך כדי שמעתי הרבה פעמים משפטים… כמו: "וואי אין לי כח לכל החב"ד הזה שלך" ו"מה הרבי שלכם רוצה" ו"למה כלכך הרבה הידורים" ו"מה למה הדבר מלכות שלך ארוך כל כך" ו"אני לא מבינה את המאמרים של הרבי שלכם.."

באמת אחרי משפטים כאלו לא היה לי כל כך מה לענות אז שלחתי אותה למשפיעה..וזה הסתדר כבר ב"ה…

אבל אח"כ הייתי יושבת וחושבת. רגע היא אמרה רבי שלכם דבר מלכות שלך וזה עשה לי משהו פתאום. הגאוות יחידה הזו התעוררה..!

זה שאני יכלה לקרוא לרבי 'רבי שלי' רעבע!! זה שהדבר מלכות הוא שלי (כביכול). זה נגע בי חזק מאד!! כל הדברים שהיו ברורים לי שככה זה אצל כולם.. זה לא!!! פתאום זה לא מובן מאליו שהבית שלי הוא בית חב"ד ושאנחנו שליחים ושבכל מקום בבית יש תמונה של הרעבע.

פתאום לא הכל מובן מאליו .פתאום רואים הכל באור שונה למשל: פעם ראשונה שהיא קלטה שכל בית בחב"ד יש עליו שלט בית חב"ד משפחת..x זה פשוט ריגש אותה ולי זה היה כל כך ברור…

התחלתי לחשוב  כמה אנשים יש בעולם? כמה מתוכם יהודים? כמה דתיים? כמה חרדים? כמה חסידים? כמה חבדיים? כמה שליחים?

הסיכוי שזה יקרה שאני ייוולד לכזה בית הוא כ לכך קטן ואני פשוט זכיתי! כפשוטו!

פתאום חשבתי שהמשיח של כל העולם – מבחינתי אני תופסת אותו כמו אבא.. זה מרגש ומיוחד!

עכשיו צריך להתחיל להוכיח את זה… נולדנו ככה ובאמת זכינו אבל עכשיו הגיע הזמן לעשות קניין אישי פרטי עם כל הענין.. אז בהצלחה לכולם!!!

לרישום לקעמפ הקרוב: ORO.ORG.IL

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????63

"תקוותי שכבודו יודע את פרשת היום" אלו המילים שהרבי מתבטא לקראת חג הגאולה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ  שיחול בי"ב-י"ג תמוז.

לאור דברי הרבי מודפסת מהדורה מוגבלת של ספרון "הרבי שניצח את הקומוניסטים" בצבע ובעיצוב מרהיב על דפי כרומו מהודרים ובו סיפור המאסר והגאולה.

החוברת נערכה ע"י ארגון "התאחדות החסידים לקבלת פני משיח" ומופצת במחירי הפצה וכל הקודם זוכה.

עלות ליחידה – 5 ש"ח. עלויות מסובסדות להפצה: לכמויות מ-‏100 עד 300 – 3 ש"ח ליחידה. עבור כמויות גדולות יותר – יש ליצור קשר ישיר ולקבל הנחה משמעותית.

להזמנות: ‎058-4601770‏  (באין מענה ניתן לשלוח סמס), או בדוא"ל:  [email protected]
או במשרד הארגון בשעות היום: ‎076-540-9770

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, ניצל ממחנה ההשמדה אושוויץ בגיל 17. הוא הפך לנואם מבוקש בנושא השואה בעולם כולו, וגם לכותב מפורסם. הוא שמר על קשרי ידידות חמים עם הרבי, ופעם, אחרי ביקור בחצר חב"ד בברוקלין, הוא כתב: "ימים לאחר שאני חוזר משם, אני מתהלך תחת הרושם שעיניו מלוות אותי בכל צעד וקוראות כל אחת ממחשבותיי".

אבל פעם אחת, קטע את שרשרת המכתבים הלבביים מכתב ביקורת חריף. באופן יוצא דופן הרשה לעצמו הרבי להתייחס לחייו האישיים של ויזל, אל מול תפקידו הציבורי. זה קרה באמצע שנות השישים. ויזל פרסם את המאמר "והעולם שותק", עם זיכרונותיו הקשים מהשואה, טקסט שהפך אחר כך לספרו הראשון.

הרבי חשב שזה לא מספיק לדבר ולכתוב על השואה. מי שרוצה לנצח את "הפתרון הסופי" של היטלר צריך לפעול בדרך ההפוכה לדרך ההשמדה – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ!". מי שבאמת רוצה להנציח את הקורבנות, צריך ליצור חיים חדשים תחתיהם.

הוא כתב לויזל כך: "אני מרשה לעצמי לומר בכל התוקף, שמבלי הבט עד כמה חשוב לספר לדור הנוכחי מה שקרה עימנו, ועד כמה קשה להשתחרר מאותם זיכרונות וחוויות, החובה הראשונה, לפי הבנתי… צריך אתה לעשות כל מאמץ להתנתק בשלב זה מאותם מאורעות ולהיכנס לסדר חיים, חיים יהודיים, להקים בית יהודי ומשפחה יהודית".

ויזל קרא, והפנים. בשנת 1969, בהיותו בן 41, התחתן עם אסתר מריון, ולשניים נולד בן יחיד. הם קראו לו שלמה אלישע, על שם אביו של ויזל, שלא שרד את צעדת המוות.

מגיעים ל- 770. איזו התרגשות. מהמקומות האלה שאיך שאתה נכנס, אתה לא רוצה לעזוב. החום ספוג בריהוט הישן ובקירות העץ המהוהים. תחושה של משהו מוכר גם למי שמגיע בפעם הראשונה.

אני מחניקה דמעות ומנסה להסביר לביתי בטון כמה שיותר דידקטי על הזכות שנפלה בחלקה. אנחנו נכנסות פנימה וחותרות בנחישות למקום שהחלטתי כבר בביקורים הקודמים שהוא האולטימטיבי מבחינתי – האקווריום. הריהו הפאה המערבית של עזרת הנשים, בצמוד למרפסת שעליה ישב הרבי אחרי השבץ, וממול בימת העץ, ארון הקודש, הסטנדר והכסא. "אקווריום" על שום החלון הגדול שפותח נוף הכי יפה בעולם לים של חסידים ששרים ומתפללים והמלך שם, אנחנו לא רואים אותו אבל הוא שם. אנחנו מתחילות להתפלל, נחתנו רק לפני יום והזמנים עוד מעורבבים בראש כמו בבלנדר, יום, לילה, ערב בוקר צהריים, פותחות שחרית ומתחילות.

בשלב מסוים אני מהמהמת לבכורה "יעלה ויבוא" והיא מהנהנת חזרה לאמור "קיבלתי, עבור". מדפדפת לי היישר להלל ומתחילה לפזם את המנגינות לעצמי. אני זוכרת עד עכשיו את הטעם המיוחד של תפילת ר"ח כסליו, ערב כינוס השלוחים שנה קודם. זו היתה התפילה הראשונה בחיי. כלומר, התפללתי המון תפילות עד אז אבל זו היתה הראשונה הראויה להקרא בתואר "תפילה". שם התחלתי להבין איך תפילה אמיתית אמורה להיות ולהרגיש. קיוותי לטעום שוב מהטעם הזה, לשחזר שוב את החוויה, לרחף שוב באוויר עם הסידור. זה היה כמו שמנסים לשחזר תבשיל מוצלח בפעם השניה. יוצא דומה אבל לא דומה. נו, שוין העיקר שזכינו להתפלל.

לפני אמירת החת"ת היומי, קולטת שתי נערות עם חוברת 'דבר מלכות'. שניה לפני מישהי למדה שם בקול שיחה של הרבי לפרשת חוקת, שמתמצתת בתרכיז חריף את כל העניין של פרה אדומה, מה זה משה רבנו, מה זה רבי ומה זה משיח ואת הקשר הרציף בניהם. אין לי את החוברת אבל אין מצב שאני לא שמה יד על השיחה הזאת. משאילה מהן ומתחילה לקרוא בקול לנגה, שתפנים.

מפה לשם, הנערות רומזות כבר שרוצות לזוז, אני והילדה מחזלשות את השיחה ולסיום, רק כדי להיות בטוחה אני שואלת אחת מהן: "מה היום, ל' או א'?"

היא מפלבלת בעיניה כלא מבינה את השאלה. ואני שוב: "היום, ל' לחודש, או א' לחודש?" היא מביטה בחברתה לרגע ואני תוהה – הן דיברו עברית ביניהן או שדמיינתי? ואז חברתה עונה לי במהירות: "היום ב' לחודש".

מה זה?? אני מתבעתת.

היום ב' לחודש. אתמול היה א', מחר ג'. היא מסבירה לי כמו שמסבירים לילדה קטנה.
הבת שלי מסתכלת עלי במבט של "אמא את מקרה אבוד"