מאת: הילה קריספין, עטרת חיה

ריח מוכר, מתקתק ואהוב של שוקולד מכה באפי כשאני נכנסת לבוטיק המיוחד של "פרלינה" בכפר חב"ד. מבט היקפי מגלה לי מגשי פרלינים…. שוקולד…. שוקולד… ועוד שוקולד… לבן וחום. שחמט דומינו ושוקולד, אריזות מעוצבות בחן וטוב טעם. כשאני סורקת את סביבתי, מבטי מגלה לי שהמקום הקטן והמטופח הזה מתאפיין בהמון אביזרים עם מכנה משותף: שוקולד. קופסאות קרטון של שוקולדים בגדלים ובעיצובים שונים, תבניות סיליקון בצבע שוקולד בדגמים מגוונים התלויות על הקירות, עשרות תבניות שקופיות התלויות על הקיר בצורת לבבות, ספרי תורה, עיגולים, מכוניות, ועוד ועוד. על מדפים בצד מונחים אביזרים שונים הקשורים לאפיה ולשוקולדים. במרכז החדר שולחן גדול מכוסה במפת פלסטיק שקופה. עליו מונחים אחד אחד בצורה מסודרת ניירות אפיה פרושים, שעליהם דפים מודפסים. הכל כבר ערוך ומוכן לסדנת השוקולד הקרובה לנשים שתיערך אי"ה הערב.

הניסיון

איך הגעת לבוטיק השוקולד, שבו לומדים גם את אומנות הכנת פטיפורים וגם חסידות?

"במקצועי אני מורה לחינוך מיוחד", מספרת נחמה דינה. "נולדתי וגדלתי בצפת למשפחה חב"דית. למדתי בכפר חב"ד במכללת "בית רבקה". בעבר עבדתי כגננת משלבת ולימדתי ילדים מיוחדים. בעלי עבד כנהג משאית. השיגרה היתה יכולה להימשך בנחת, אלא שהחיים הכינו לי הפתעה בלתי צפויה שהביאה אותי לשינוי דרסטי. הפתעה, שאף אחד לא היה מאחל לעצמו. אבל מהכאב והטראומה צמח משהו חדש ועוצמתי".

שום דבר בחזותה הצעירה, הנאה והחייכנית של נחמה דינה לא מכין אותי להלם שיגיע כאשר אשמע את סיפורה. אילו הייתי קוראת למדור הזה "גיבורות בנות זמננו", אין ספק שפרלינה היתה נכנסת לקטגוריה הזו. גבורה מהסוג שעליה כותב אדמו"ר הזקן – שגבורתו של אדם ניכרת לאו דווקא בטיפוס לפיסגת האברסט או בהשגת שיא גינס חדש, כי אם התגברות יום יומית בעבודת המידות, ובהתקשרות ואמונה לקב"ה, לרבי ולתורה.

וכך היא מספרת: "הדבר קרה לפני כשש שנים, לילה לפני תחילת שנת הלימודים לבני הבכור בן השבע. בעלי, שהיה אדם צעיר ובריא, שהה לבדו בבית, ולפתע נפל ואיבד את ההכרה. באותו בוקר הוא התלונן אמנם על סחרחורת, אבל לא חשדנו כמובן שמדובר באירוע כל כך חמור. הוא נפל ושכב כך כארבעים דקות מבלי שאיש יגיש לו עזרה. אני חזרתי מנסיעה עם הוריו, וכשהגעתי הביתה מצאתי אותו שרוע על הרצפה ללא הכרה. לא הצלחתי להעיר אותו ובהיסטריה התקשרתי להוריו ולקחנו אותו לבית הרפואה. התברר שהוא סובל מפגיעה מוחית ואיבוד הזכרון. כעת התחילה מסכת ארוכה מייגעת ואיטית של שיקום. היינו נשואים אז שמונה שנים, היו לנו שני ילדים בגיל חמש ושבע, והייתי בתחילת הריון.

שבועיים לפני שזה קרה, כתבתי לרבי, והרבי כתב שהולך להיות לנו נס גדול ונס להתנוסס. הבנתי מיד ממראהו המזעזע שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע… ואם הרבי כותב על ניסים – זהו כנראה הנס.

המכתב והברכה מהרבי חיזקו אותי, אבל התהליך היה ארוך. לאחר האירוע, האישיות שלו השתנתה מאוד. הוא לא ידע מי הוא היה, הוא לא זכר את הילדות שלו, ולא את המשפחה – הורים, אחים, אחיות, לא הכיר בכשרונותיו וכוחות הנפש שלו, מה הוא שווה, מה הוא יכול לתת, כלום. הוא לא זכר את בית הספר, התיכון והישיבה. דף חלק… הזכרון לא חזר אליו, והוא היה צריך ללמוד הכל מחדש ולהתחיל את החיים שלו מגיל 30 ללא שום ידע מוקדם.

הוא גם לא זכר אותי, ולא את הוריו והילדים. לקח לו הרבה זמן עד שהבין מי אנחנו והחל להכיר אותנו. עליי למשל הוא חשב שאני מטפלת מ"אסף הרופא"…. הוא לא ידע לדבר וגם לא הבין את השפה. לא היו לו מילים ולא מחשבות.  הוא לא ידע לקרוא ולא לכתוב. לא להסתבן ולא להתקלח ולא איך מחזיקים סכין ומזלג. כמובן שגם לא זכר הלכות, לא חלב ובשר ולא הלכות שבת וגם לא הבין למה צריך לשים כיפה על הראש. הוא ניסה לחזור על המילים שאמרנו ועל התנועות. כשניסינו להסביר לו מה זה מיץ ענבים לא ידענו איך להסביר לו, אז לקחנו אותו למכולת והראנו לו מה זה ענבים. הוא לא ידע שום שפה ולכן הסברנו לו הכל דרך המחשה, ורק דברים פשוטים".

הרגע המכונן

איך הרגשת באותם ימים קשים?

"הרגשתי שאני חיה בסרט הזוי, ושלא יכול להיות שזה קורה לי באמת. את חושבת שהסרט הזה לעולם לא ייגמר ואת חייבת להיאחז באמונה פשוטה ומוחלטת בקב"ה בלבד. ולכן, ביחד עם כל הקושי, האמנתי שהוא יעמוד על הרגלים ושהכל יסתדר. שהוא יחלים ויחזור לעצמו, ושנחזור להיות אותה משפחה נחמדה ומלוכדת שהיינו קודם. היה לי ברור שאני חייבת להציל את המשפחה שלי ואת ראש המשפחה, ולכן אין זמן לחשוב וליפול לרחמים עצמיים כי צריך לעשות מה שצריך. זה לא שלא בכיתי. בכיתי הרבה לילות ובקשתי מהקב"ה שיעזור לי, ואחרי לילה של בכי הייתי מנגבת את הדמעות והייתי אומרת לעצמי "זהו זה, את חייבת לקום ליום חדש ולהודות להשם על כל התקדמות. הרגשתי שאני צריכה לשמור כל טיפת אנרגיה שבי, כדי להתקדם מהנקודה שנקלענו אליה. שעליי לקדם אותו, אותי, את הבית. לחשוב רק קדימה. לא לחשוב על העבר ולהתגעגע כי זה לא יעזור. ולא יחזור. וזה לא היה קל.

ההודיה, ה"מודה אני" של הבוקר, נתן לי משמעות וכוח להמשיך. מאז ועד היום אני משתדלת לומר "מודה אני" בכוונה ולהודות על מה שיש. התפללתי המון. האמנתי שאם זה קרה ו"אין רע יורד מלמעלה", אז שיצמח מזה משהו טוב, ועל זה התפללתי גם בבית הרפואה כשהוא היה במצב האקוטי הזה. בדרך הטבע, המצב היה שהרופאים עמדו חסרי אונים וכל אחד אמר משהו אחר. אף אחד לא ידע להגיד לי בטוח מה יהיה, ולי היה ברור שרק הקב"ה יכול לעזור לי במצב שכזה.

בתוך כל הערפל של חוסר הוודאות הזה, נצרב לי רגע מאוד חזק של התקשרות עצומה עם הקב"ה. היה זה כשהייתי איתו בבית הרפואה לאחר כשכבר התעורר והיה בהכרה, והביט בי במבט חלול. פתאום קלטתי שהוא לא מזהה אותי. חשבתי אולי הוא יזכור את הילדים… הראיתי לו תמונה של הילדים בפלאפון, ולבי נחמץ כשלא ראיתי שום תגובה. הכאב היה עצום. ואז, ביחד עם הכאב, הרגשתי פתאום את קירבת השם בצורה מוחשית ממש. בתוך הרגע הכל כך קשה הזה הרגשתי שאני לא לבד עם זה. שהשם איתי ומשגיח לגמרי. הסתכלתי על המצב הזה ואמרתי לקב"ה: "אני לא מבינה מה עשית לי, ולמה עשית את זה, אבל תדאג שייצא מזה משהו טוב". היחידה שבנפש, כל התניא והחסידות שלמדתי, יצאו פתאום החוצה כמו מתנה. אפילו לא יכולתי לתאר לעצמי מה באמת ייצא מזה, אבל הבקשה והאמונה הכילה גם את ההחלטה שהקב"ה איתנו והוא זה שיעזור לנו.

הרגע הזה נחווה לי כרגע של התקשרות מאוד מאוד חזקה, ובכלל, הנושא של התקשרות נצרב אצלי בצורה עוצמתית. כי ברגע שדיברתי עם הקב"ה וקבעתי לו עובדה, שמהמצב הזה צריך לצאת משהו טוב, בעצם הפנמתי שבאמת חייב להיות רק טוב.

אחרי שנים, כשלמדתי את נושא ההתקשרות מאוד לעומק, גיליתי שבחסידות מוסבר שכאשר יהודי נמצא במצב של הכנעה וביטול מוחלט לקב"ה, כשאתה כל כולך במצב של דיבור עם השם מתוך ביטול מוחלט, אזי יש התקשרות עצמותית לקב"ה, וזה הרגע שבו יהודי יכול לחולל ניסים. כל יהודי".

ובאמת איזה ניסים חוויתם באותה תקופה?

"הנס הראשון היה שלמרות שהוא היה מחוסר הכרה זמן ארוך, הוא לא נכנס למצב של קומה. הנס השני היה שאחרי שבוע בלבד הוא חזר הביתה. הנס השלישי היה שגילינו בהתפעמות שהוא התחבר מיד לילדים, שנטלו חלק נכבד מאוד בשיקום שלו. מיד התחלנו ללמד אותו לדבר. חפץ חפץ. מילה מילה, והכל במוחש. הוא היה קולט חלק וחוזר על המשפטים. בהתחלה כאמור, לא הבין את המערך המשפחתי, וחשב שאני אחות מבית הרפואה, ושהוא מטפל בילדים של האחות… הוא לא הבין שאני אשתו והילדים הם ילדיו. תרגלנו איתו כל מה שיכולנו. בשבועות הראשונים  הייתי צמודה אליו 24 שעות כי הוא היה צריך השגחה צמודה, ואמי שתחי' היתה אצלנו וטיפלה בילדים. הוא לא ידע איפה הוא, מי הוא, כלום. הראנו לו את הארון שלו, פתחנו מדפים, הראנו לו את האמבטיה. במקביל, נסענו איתו לשיקום במקומות המתאימים. לאחר האירוע ילדתי בן, כיום בן שש, ואחריו בת קטנה בת ארבע. שניהם היו חלק מהתהליך שעזר לו לעמוד על הרגליים. ואת זה יכולנו לעשות רק בבית, כשכולנו ביחד. בננו הבכור שהיה אז בן השבע עזר לו מאוד ללמוד את המושגים המוחשיים. הוא ישב איתו עם אותיות ומספרים ולימד אותו כמו ילד קטן. אני לקחתי אותו לסופרמרקט ולימדתי אותו את שמות המוצרים השונים. הוא קלט יפה, אבל רק דברים מוחשיים. לכן היינו צריכים לעשות לו היפנוזה בשיקום כדי לשחרר את ההבנה, כדי שיתחיל לקלוט מושגים מופשטים. לאחר ההיפנוזה הוא הבין את מיבנה המשפחה. ראה דמיון בינו לבין האחים, התחיל להתחבר אלינו, ללמוד עוד ועוד מושגים מוחשיים ומופשטים, ואני שמחתי עם כל התקדמות כפי ששמחים עם ילד קטן שלומד מלים חדשות".

שיקום מתוק

איך הצלחתם להוציא אותו אחרי שבוע הביתה?

"היה סיכון מסויים בהחלטה הזו, כי אי אפשר לצפות מראש איך אדם יגיב אחרי אמנזיה. הרופאים רצו לאשפז אותו ולערוך עליו מחקרים, אך אני התנגדתי כי הבנתי שזה יכול רק לדרדר אותו, ולכן החלטתי שבעזרת השם ניקח אותו הביתה, נחבק אותו, נאמץ אותו, ניתן לו חום ואהבה ונעשה הכל כדי שיהיה לו נעים וכדי שהוא ירצה להישאר איתנו.

היינו בשבילו משפחה לא–מוכרת שהוא היה צריך להחליט אם הוא רוצה להצטרף אליה או לא. שיבחר. שיחליט. שירצה. הוא היה צריך להגיע לנקודה של בחירה אם להישאר איתי ועם הילדים, שיתחיל לחשוב אם בכלל הוא רוצה את מה שיש לי. הוא זה שהיה צריך להחליט. נקודת הבחירה לא נשללה ממנו.

כולם שואלים אותי אם לא רציתי ללכת. ואני תמיד התפלאתי – מה זאת אומרת?! זה בעלי ואבי ילדיי והוא במצב קשה וצריך עזרה. בשבילי זה היה מובן מאליו שאני אעשה הכל כדי שהוא יחזור להיות אבא של ילדינו, שיהיה דוגמא אישית בבית כנסת. בשבילי הוא פשוט נולד מחדש בגיל פחות משלושים, לאחר שהתעורר.

אחרי שנה וחצי של התקדמות גדולה, נוצר צורך למצוא לו תעסוקה. הבנתי שגם זה בידיים שלי והתחלתי לחשוב איך אני מוצאת בשבילו תעסוקה מתאימה שתחבר אותו עוד יותר לחיים, לעצמו, לחברה, למשפחה, אליי. תעסוקה שתשקם את הערך העצמי שלו ואת הדימוי הפנימי שלו, וחשבתי שהכי טוב זה לגרום לו ליצור משהו שאנשים יצטרכו, כדי שהוא ירגיש שהוא ערכי ושיש בו תועלת".

איך משתלב השוקולד בסיפור שלך?

"שוקולד הוא הממתק האהוב עלי מאז ומתמיד. תמיד אהבתי שוקולד. זה היה המוצר שהיה צריך להחביא בבית אחרת הוא היה נכחד. אחרי מה שקרה עם בעלי הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו באמנות כדי לנווט את המתח שבי לכיוונים טובים. מצד שני, חיפשתי משהו שאוכל לשלב בו גם את בעלי. משהו שאנשים צריכים ורוצים.

בהתחלה ניסיתי להכניס אותו למטבח, כי יש לו ידיים טובות. רציתי שילמד להביע את עצמו בידיים. ואז עלה בדעתי לייצר שוקולד לפני פורים ולשווק אותו. שמעתי שאין את זה הרבה בכפר, וחשבתי שזה יכול להיות גם מקור פרנסה נוסף. בהתחלה עשיתי את זה בשבילו. כי כל כך האמנתי שזה יעזור לו, עד ששום מכשול לא הפריע בדרכי. בהתחלה הגעתי למישהי שעושה שוקולד, קבלתי ממנה הכוונה והדרכה והודיתי לה, ואז אמרתי לבעלי – בוא נעשה משהו עם שוקולדים, אתה איתי בעניין? הוא לא הבין ואמר 'כן, כן', ואז כשהוא תפס, הוא אמר: "את לא נורמלית! מי יקנה את זה? למה שהם יבואו ויקנו?" אמרתי לו: "כבר התחלתי קמפיין פירסום. אי אפשר לעצור הכל. כבר פרסמנו". והוא עדיין לא האמין שייצא מזה משהו. הראיתי לו בעצמי מה צריך לעשות ורק בקשתי ממנו שיעזור לי עם כל הנטל הזה. הוא התרכך קצת, התחיל לעזור, ואז כשהתחילו הטלפונים הוא התחיל להתלהב. שילבנו כל מיני טעמים וצורות והכנו פטיפורים. הכנו טעימות לכל מי שרצה לבדוק אותנו. מישהי טעמה את השוקולדים ואמרה 'וואו אני רוצה מאה כאלה', ומישהי אחרת התקשרה והזמינה מאתיים כאלה, ובעלי מרוב התרגשות עמד כל הלילה והכין מאות שוקולדים כאלה. הרגשתי שפשוט הקב"ה נתן לנו כוחות מאוד מאוד מיוחדים".

שליחות בסדנת שוקולד

מהנסיון הזה למדתי עוד משהו שאני דוגלת בו: הפתרון נמצא דווקא כאשר אנו עושים חסד למישהו אחר. דווקא כשיש בעיות ואני עוזרת למישהו אחר, הפתרון מגיע דרכו. למשל לפני שבוע הייתי צריכה לטפל בדוחות של העסק (וזה דבר שלמדתי לאהוב – עם המון עבודה עצמית כי זה נוגד את הטבע שלי…) ולא מצאתי את הפתרון לבעיה מסויימת שהתלבטתי איתה כבר שבועיים. ואז קרוב משפחה בקש ממני לבדוק דו"חות של בנקים והחלטתי לעזור לו, ודווקא שם מצאתי את הפתרון שלי!  נראה לי שעל החסד הזה העולם עומד, ובמיוחד חסד לבני הבית. זה דבר כל כך גדול לעזור לבעל, כי אם אני לא עוזרת לבעלי, אז מי יעזור לו? העזרה שלי לבעלי זו עזרה לבית שלי, לילדים שלי, ולעצמי. וכך זה עם כל בעל, כי לכל אחד יש את הקושי שלו והמגבלה שלו.

התחלנו לייצר ולמכור שוקולדים, אנשים אהבו את התוצרים שלנו וכפי שתיארתי, זה מאוד הלהיב את בעלי ופתח לו קרן אור. התחלתי להתמקצע וללמוד יותר, ללכת לעוד קורסים וסדנאות, ובעיקר התאמנתי והתאמנתי בלי סוף, כשאת כל ה'פשלות' תרמתי למשפחה… באיזה שהוא שלב, כשזה התחיל להיות מאוד אינטנסיבי, נהיה לו קשה. הוא סובל עד היום מכאבים בגוף ובראש. אז אני עשיתי את השוקולדים לבד, גם כשהייתי לפני או אחרי לידה, ולא יכולתי לפרנס לפי היכולת שלי אלא לפי הדרישות של החיים. הייתי חייבת לקדם את העסק ולא להפיל את זה עליו, כי פיזית הוא לא יכל לעמוד בזה.

היום זה עומד על נקודה שהוא היועץ שלי ונותן לי רעיונות. יש לו תעסוקה שיקומית שלוש בפעמים בשבוע. הוא אדם מאוד מוכשר, יעיל וזריז. בארבע שעות הוא יעשה עבודה של שמונה שעות. אדם מסודר וסיסטמטי.

ספרי לנו מעט על ההתנהלות של 'פרלינה'

"אני מייצרת הכל מחומרי גלם איכותיים ובכשרות מהודרת, חומרים שחשוב להשתמש בהם בצורה נכונה כדי להגיע לתוצאה טובה. מרגרינה לא נכנסת לשוקולד שלי, רק חומרי גלם משובחים כמו חמאת קקאו למשל, חומר גלם יקר וטעים. ברוב השוקולדים הזולים יש אותו פחות. הטכניקה הכללית היא משהו שלומדים אותו, והעשיה היא זו שהופכת אותך למקצוענית. ההתעסקות והכישלונות והתקלות באמצע, זה מה שהופך אותך למיומנת.

הרבי כתב לי ב"אגרות קודש" שהמקום הזה – "פרלינה" – הוא בית חב"ד, ובכל פעם שהיו לי דאגות איך לקדם ולהשקיע, היה לי ברור שהרבי דואג לעניינים. אני מזכירה לעצמי שהרבי מנהל פה את העסק. בהמשך, היה ביקוש והחלטתי לפתוח גם סדנאות שבהן אני מלמדת את הנשים להכין פרלינים, וכן מוסרת שיעורי חסידות".

מי מגיע לסדנאות שלך, ומה מייחד אותן?

"מגיעות נשים מכל הארץ, מעכו ועד אופקים ובאר שבע. הגיעה אפילו לקוחה מארגנטינה שהיתה בחופשה בארץ ישראל וחיפשה משהו מעניין ללמוד. אני מלמדת אותן להכין פטיפורים, קינוחי בוטיק וזילוף משוקולד לעוגות. בנוסף מתקיים פה שיעור תניא פעם בשבוע מפי הרב אריה קירשנזפט, וזה מעלה את כל העשיה הזו לקדושה.

בסדנאות אני מדגישה מאוד את נושא הכשרות. אני מסבירה למשל על תבניות סיליקון, שהופכות לחלביות אם משתמשים בהן פעם אחת בחלבי, ואי אפשר לשנות זאת. אני מלמדת איך בוררים אגוזים ושקדים וכדומה. תמיד משתדלת להכניס איזה שהוא תוכן רוחני בתוך הסדנאות. מישהי שעברה תאונה והגיעה לקורס עם רגל שבורה קיבלה קופת צדקה לרכב. נשים יוצאות עם תעצומות.

פעם קרה לי משהו מדהים. היתה אשה אחת שהשתתפה בסדנאות ואמרתי לה שעוד מעט י"ט כסלו, ומאוד חשוב ללכת להתוועדות. היא אמרה 'כן, אולי אני אלך'. בסדנא הבאה אמרה: 'אני רוצה להגיד לך שאחרי יותר משנתיים שלא הלכתי להתוועדות, חזרתי כולי רטובה מהתרגשות, לקחתי סידור שלא נגעתי בו שנתיים והתחלתי לומר שוב תהלים'.

אחת מהנשים הקבועות פה בשיעור תניא, הייתה אומרת מילים לא מתאימות. אמרתי לה שפה זה בית חב"ד. אנחנו עושות פה אוכל וצריך אוירה חיובית. אם לכלכנו את האויר צריך לטהר את האויר. כך כתוב בחסידות, אז כעת אגיד דבר תורה. היא אמרה – 'מה זה חסידות? מה זה התניא הזה? אני חייבת לדעת'. ואז היא הפכה להיות קבועה בשיעורים, דווקא זו שהפרה את הסדר! דווקא מי שנמשך כביכול לצד שכנגד, הוא זה שמחפש. כי הרי מה חז"ל אומרים – 'פני הדור כפני הכלב'. והרבי אומר שכמו כלב שאומר 'הב לי' – כך קיים צמא של קדושה. לצד החיובי ולא לצד השלילה.

בהרצאה שאני נותנת, אני אומרת שלא באתי לחדש לכן, אלא לשתף אתכן בנסיון שלי כדי לתת לכן כוח. אני מספרת את הסיפור שלי בבתי חב"ד, בערבי נשים, בנופשים. בגלל שעברתי כזה דבר הזוי, אני צריכה ללכת ולשתף אחרים, ובמיוחד נשים צעירות, כדי שיעריכו מה שיש להם, וגם לתת כוח לנשים שעוברות נסיונות קשים. אני מחזקת אותן שלא ליפול לתוך הבור, לא לשקוע".

מאושרת כמו כלה!

ספרי על נקודת–מפנה בה התחלת להרגיש את פירות מאמציך.

"היה לי מאוד קשה בכל השנים שבהן הוא לא הלך לבית הכנסת. באותן שנים הייתי הולכת בשבת עם חברה והילדים לבית הכנסת והוא נשאר בבית. זה קרע אותי מבפנים שאני צריכה ללכת בלעדיו – כי הוא לא הולך. ובמיוחד חששתי מ'בר המצוה' של הבכור שלנו. מה יהיה? מי ייקח אותו לעלות לתורה, להניח תפילין?

בינתיים התמדתי בעבודה על התובנה שקיבלתי מהאירוע הזה, שזה כל הזמן לחפש ולמצוא את הנקודות הטובות שבו. ראיתי רק קשיים ולכן מה שנתן לי כוח היה לפתח עין טובה. רק עין טובה בונה נישואין ונותנת לגבר כוח להתקדם. יכולתי להתלונן מהבוקר עד הלילה וזה היה קל מאוד, אבל בחרתי לחפש את הטוב שבו.

ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלנו. יום אחד הוא קם והלך לבית הכנסת. עד אז הוא מאוד סבל מכאבים וחולשה, וכאשר החל ללכת לבית הכנסת ולחוות את החגים, התפילות, השמחה של הקדושה, של האחדות, אוירת בית כנסת והתוועדויות, הוא קיבל כוחות להתמודד עם הקושי והכאבים שלו, שעדיין קיימים גם היום.

והוא התקדם בצורה פלאית. הוא התחיל לארגן את ה'קידושים' לאחר התפילה בשבת. לארגן שיעור תניא לפני התפילה בשבת ולארגן התוועדויות, בהמשך התחיל ללבוש סירטוק וכובע, ואז הגיע היום שבו בעלי לקח את הילד להנחת התפילין. היה זה יום של בכי מרגש, הייתי מאושרת כמו כלה: 'אבא של הילד שלי לקח אותו ואני לא צריכה לחפש מי ייקח אותו'.

היתה משפחה שמאוד עזרה לנו. היינו הולכים אליהם ללמוד איך צריך להתנהג עם הילדים, לנהל שולחן שבת. בעלי ישב ולמד מראש המשפחה איך להיות אבא., איך לדבר עם הילדים. איך ליצור אוירה שמחה. והמשפחה שלנו שהיתה מפוררת ומנופצת לרסיסים התחילה להתאחות לאט–לאט. היום הוא סובל מאותם קשיים, אך הוא למד כיצד למצוא דרכים להתמודד עם הקושי, ועם הכל הוא עדיין זקוק לעידוד שלי. למדתי שכל אשה מחזיקה את הבית שלה, וכדי להצליח אשה צריכה להיות קודם כל אופטימית. חייבים ללכת כל הזמן עם חשיבה גאולתית שדברים יסתדרו.

כל אשה צריכה להכניס את החיות לבית שלה, לשיגרה. גם כשאין קשיים דרמטיים כמו שלי, צריך לחפש ממה לשאוב את החיות. ויש עוד קשיים במשפחה. קשיים עם הילדים והפרנסה ועוד קשיים יומיומיים מסביב. אבל העבודה היא כל הזמן להכניס חיות בבית וקודם כל להעריך את עצמך כאשה. אם מתמקדים בחוסר ואיפה אני לא, זה נטו יצר הרע. צריך להתמקד בטוב ובמה שכן עשיתי והספקתי. אשה צריכה לעודד את עצמה כדי שתוכל לעודד את בעלה ואת הילדים. אותו דבר מול הבעל. לא לחפש מה הוא לא עושה אלא מה הוא כן עושה. לא מה לא טוב אלא מה כן טוב. בהווה ובעתיד.

למדתי בעקבות הנסיון שלי כל מיני תרפיות ואני יודעת היום איזה דברים טובים יש בבעל שלי ואיך אפשר להתקדם. במקום להתעסק בכמה קשה לבן שלי למשל, אני מתמקדת באיך אני יכולה לעזור לו ומה אני יכולה לעשות. זה הפוקוס. אף פסיכולוג או פסיכיאטר לא יכול לתת לנו את זה! אנחנו צריכות תמיד לצאת. לעזור. לחפש עשיה ומה לתרום. כמובן אורות בכלים ולא על חשבון המשפחה והילדים. זה תמיד בריא לילדים לראות את ההורים עסוקים בעשיה. שיראו בעיניהם שמקושי אפשר לצמוח וכמה אנחנו גיבורים. דוגמא אישית של התמודדות. ולחפש כל יום מה טוב. מה כן טוב.

אני חוזרת ואומרת: הבית הוא בידיים של האשה ובמצב רוח של האשה. בגישה של האשה. בנתינה של האשה. אשה צריכה לדעת שהיא קיבלה מהאמהות הקדושות את הגנים ואת הכוחות לנהל בית יהודי.

זכרו: מאחרי כל גבר יש אשה. אתמול קמתי עם כאבים ברגליים והיה לי קשה מאוד לגרד את עצמי מהמיטה. ואז אמרתי לעצמי: 'קומי! קומי מהר כי אם תתחילי להתבכיין לו, מיד תורידי אותו בשניה".

ממתק בריא

מה כל כך מיוחד בשוקולד?

"השוקולד זה שמחה לבית. שמחה לאנשים. אחרי שראיתי שהתחום הזה מקדם את בעלי, הרגשתי שאני עצמי כבר אוהבת את זה ורוצה להתעסק במשהו שכרוך בשמחה. שוקולד זו אומנות שאותה אני מאוד אוהבת. שוקולד הוא תרפיה דרך כל החושים. הוא משחרר אנדורפינים באכילה, בהרחה, בראיה, וגם בעשיה ובחוש המישוש. ממש תרפיה בשוקולד. נשים שמגיעות לסדנאות מקבלות את התרפיה הזו.

בנוסף, שוקולד זה גם מתנה שתמיד מתקבלת בשמחה. שוקולד אנשים זוכרים. אני הנחתי ב"בר המצוה" של הבן שלי תפילין משוקולד על כל צלחת, וזה עשה טוב לאורחים ולכולם. זו דרך יפה להכניס רוחניות בגשמיות. השוקולד נחשב גם לממתק הכי בריא. אין בו חומרים רעילים כמו בחטיפים השונים. והשוקולד הופך לדבר רוחני כשמעלים אותו לקדושה. למשל, עשינו מבצע תניא שעדיין ממשיך, מתנה לרבי לכבוד י"ט כסלו. כל ילד שבא לחנות שלנו ואומר תניא מקבל שוקולד. ויש ילדים שבאים כל הזמן. אני מאמינה שכשהילד יגדל, בכל פעם שהוא יראה שוקולד – התניא יעלה לו לראש. תהיה לו התניה חיובית של התניא דרך השוקולד.  זה התחיל מזה שילד בא לחנות ורצה שוקולד. אמרתי לו: 'אם תגיד תניא, אתן לך שוקולד'. הוא התחיל לומר תניא ונתתי לו שוקולד ואז הוא אמר 'רגע, עדיין לא סיימתי' והמשיך והמשיך והמשיך…  ניסיתי את זה עם עוד כמה ילדים וזה תמיד עבד. הם לא יצאו מיד עם השוקולד שקבלו אלא המשיכו לומר תניא. כל אחד שיש לו עסק צריך לעשות עם זה חסד וזה מביא את הברכה. לקחת את הכישורים שלך ולהפוך את זה לקדושה. אני מתמחה בבוטיק שלי בשוקולד גורמה וקינוחי גורמה לאירועים. הכל אצלי בד"ץ העדה החרדית – פרווה גורמה. יש לנו מגשים לאירועים, קינוחים לאירועים.

היום אנחנו גם משתדלים להזמין הרבה אורחים לשבת. אני מכינה דברים קלים בתנור והאורחים מביאים סלטים. אנו משתדלים לעשות את הבית הזה שמח. יש הרבה זמירות שבת עם כולם. אני עובדת המון שעות כל יום, אבל השבת נותנת כוחות נפש לכל השבוע. בעלי אומר שהאורחים משכיחים ממנו את הכאבים".

איזה מסר מסכם יש לך עבורנו הנשים?

"כשאשה מחכה לגאולה הפרטית שלה, היא צריכה לראות בעיני רוחה איך הכל מסתדר, לשאוף לזה ולהאמין שגם אם זה ייקח שנתיים–שלוש זה יסתדר בסופו של דבר. צריך להודות על העתיד כבר עכשיו ולהיכנס לחשיבה גאולתית".

הצלחה מרגשת למבצע 'דולר של הרבי בארנק' מבית מעגלים

ארגון 'מעגלים', שחרט על דגלו את הפצת יופי הצניעות בקרב נשות חב"ד, מתוך אהבה וללא פשרות, פתח לפני מספר חודשים במבצע רחב היקף.

"מרגישה שחסר לך משהו בארנק? – כנראה שזה דולר של הרבי…", כך נכתב בקמפיין הנרחב, ואכן, נשים רבות רצו לקבל דולר של הרבי, ובפרט שמתקבל על הוספה בצניעות.

מאות החלטות טובות ומרגשות התקבלו במערכת, החל מ'התחלתי לכסות את הראש', 'הארכתי את החצאית בכמה ס"מ', וכלה ב'זרקתי מטפחת שלא מכסה היטב' ו'התחלתי להקפיד על פתח צוואר סגור'. תקצר היריעה מלפרט את מגוון ההחלטות, כשכולן דווחו לרבי, ואת גודל נחת הרוח אין לשער.

בנוסף, נפתחו עשרות מעגלים חדשים וכעת ישנם קרוב למאה מעגלים ברחבי הארץ, בהם נפגשות נשים ובנות אחת לשבועיים ומשוחחות על הוספה והידור בצניעות.

הזוכה בדולר הראשון, שהוגרל בין הנשים והבנות שקיבלו החלטות טובות היא: הגב' ב.ש. רבינוביץ מצפת.

בכנס הנשים של כ"ח ניסן התקיימה ההגרלה בין משתתפות מעגלים הקבועות. הזוכה בדולר היא ריקי סלמן (כהן) מכפר חב"ד.

הדולר השלישי הוענק ללא הגרלה למי שיסדה כבר שלושה מעגלים, כשאחד מהם הוקם לפני כחצי שנה בקרב בנות המכללה לי. קעניג.

הזוכות המאושרות קיבלו את הבשורה הטובה בהתרגשות רבה, וכעת כבר לא חסר להן משהו בארנק!

גם את מוזמנת להצטרף למעגלים קיימים, או לפתוח מעגל חדש בקרב בנות משפחה, שכנות, חברות או תלמידות.

לפרטים והצטרפות: 0543512770

כתלמידה בבית הספר, מיכל לויטין נענשה לא מעט בגלל חוש ההומור המתפרץ שלה. "רוב המורות שלי פשוט לא יכלו להכיל את ההומור שלי, את העובדה שכל שיעור אני פולטת איזו בדיחה" היא מספרת, "חשבו שאני קלת דעת וטיפשה והעיפו אותי החוצה בהקדם האפשרי. מצד שני, החברות שלי תמיד צחקו מאד, וזה היה השיעור הראשון שלי באפקט של הומור על קהל".

למרבה המזל, היו גם דמויות חינוכיות שראו את הטוב באופי המצחיק שלה. "היתה לי מורה שאהבה את זה ותמיד נתנה לי הזדמנות להתבדח. אחרי זה היא אמרה לי שבזכותי, לדעתה, עוד לא היתה לה שנה כזו מוצלחת. וגם המנהלת של התיכון, מסתבר, חשבה משהו דומה. היא בדיוק פגשה אותי לפני חודש ואמרה לי: 'לא העפנו אותך כי ראיתי שיש בך אמת, שהצחוק מגיע ממקום טוב, לא ממקום של חוצפה'. והיא צדקה".

עוד לפני שהפכה את ההומור שלה למקצוע, מיכל התמחתה דווקא בשירה. "הייתי מזמרת מאז שאני זוכרת את עצמי. בבית הספר בו למדתי בקריית מלאכי היו מעלים מופע שנתי ומגיל עשר שרתי שם. אבל הופעות קומיות התחלתי רק בתיכון. ביקשתי להציג דמות משעשעת בהצגה. המפיקות רצו לבוא לקראתי, כי עזרתי הרבה עם התכנית, אבל הצגות מצחיקות היו דבר לא מוכר אז בציבור שלנו. כל הצגה היתה איזו דרמה של סיפור חסידי… בסוף הן יצרו עבורי דמות של מוכר בלונים שעולה לבימה לומר חצי משפט. זה היה אמור להיות תפקיד של כלום, אבל אני ביצעתי אותו כך שעד היום האנשים זוכרים. איך שעליתי לבמה, איך שגררתי רגליים, הפרצופים שעשיתי – לפני שהוצאתי מילה מהפה, הקהל כבר היה על הרצפה. אנשים שכחו את ההצגה אבל זכרו את מוכר הבלונים.

"התפקיד הזה עזר לי המון. בבית הספר הבינו לפתע איזה קשב בקהל מעוררת דמות קומית. מאז הכניסו דמות מצחיקה לכל מופע".

בעוד היא מציגה דמויות קומיות במופעים השנתיים ומשעשעת את בנות כיתתה, מיכל החלה להופיע בשירה ברחבי הארץ, יחד עם יפוש ברכהן – זמרת חרדית מוכרת היום. "היא הייתה קטנה ממני בשנה ואחותי גילתה את הכשרון שלה וחיברה בינינו. נהיינו צמד מוכר. המפיק דוד פדידה היה לוקח אותנו לכל מיני הופעות של רדיו קול חי, והתחלנו להרגיש כמו סלבריטאיות…"

אבל לקראת סוף התיכון, מיכל החליטה להפסיק לשיר – בגלל אכזבה אישית. "התחלנו לעבוד על דיסק ובסוף זה לא יצא לפועל, אז ירד לי החשק לשיר. ואז התארסתי, ובעלי אמר: לא רוצה לשיר? אין בעיה. אבל את כזו מצחיקה, למה שלא תופיעי בהומור?"

איך, באמת, מתחילים קריירת סטנדאפ במגזר החרדי?

"התחלתי בכפר חב"ד. נפגשתי עם נשים שרצו להעלות ערב שמהלל את עקרת הבית היהודית ושאלתי איזה מסרים הם רוצים לראות על הבימה, ולפי ההכוונה שלהם כתבתי מערכונים. זו היתה הצלחה גדולה, הנשים צחקו מאד, והבנו שעלינו על קונספט".

המערכון הראשון גרר עד מהרה אחרים בעקבותיו. מיכל מופיעה היום במופע סטנדאפ משלה, בנוסף להיות כוכבת כל המופעים של טלי אברהמי (יחד עם השחקנית יהודית אריה).

אילו בדיחות תמיד מצליחות להצחיק?

"אני מופיעה בפני כל קהל נשי – חרדיות, דתיות וחילוניות. ואצל כולן אני יודעת שהקהל ייקרע מצחוק ברגע שאתחיל לדבר על הבעל, הילדים, החמות או הגיסה…לכל מערכות היחסים הללו יש צדדים מאתגרים והנשים תמיד מתחברות לזה. אני אפילו לא צריכה לדבר. מספיק תנועות הידיים והפרצוף והנשים כבר צוחקות".

אבל מעבר לצחוק, למיכל חשוב מאד שכל מערכון יעביר מסר ברור. "אני תמיד רוצה שיגיעו למסר שצריך לעשות הכל מתוך שמחה, שבאמת יש לשמוח במה שיש לנו, שהאמונה היא מה שמחזיק אותנו, ושהתיק שקיבלנו מאלוקים הוא זה שהכי מתאים לנו".

חוץ מעסקי ההומור, מיכל גם מגדלת שישה ילדים – עם לא מעט הומור. "אני לא סובלת צעקות ומתח, אז אני מתנהלת בשקט בבית. כשאני כועסת על משהו שהם עושים אני בדרך כלל נכנסת לדמות של 'סאשה הכועסת' ומתחילה לנזוף בהם במבטא רוסי. "אני רציניה, כולם במיטה הרגע", והם צוחקים ובדרך כלל מצייתים.

"בבית יש גם תחפושות כל השנה ולא רק בפורים והילדים אוהבים להתחפש, להציג ולשיר. הכשרון בהחלט עבר הלאה. הילדים גם מרוויחים אותי בבית בבקרים ובצהרים בגלל סוג העבודה שלי. מצד שני, קשה להם עם זה שאני עובדת הרבה בחול המועד ובחופשות. בכל זאת, הם אוהבים את מה שאני עושה ומאד גאים בי".

הם לא מסתבכים עם המורים בגלל בדיחות?

"הצוות החינוכי שלהם יודע שאמא שלהם היא סטנדאפיסטית, אז הם מבינים מאיפה זה בא…בילדים שלי יש גם יותר רוגע, כי הם יודעים שאפשר להפוך הומור למקצוע. אני הייתי כל הזמן בסטרס כי לא ידעתי מה יצא מכל הצחוק שלי. לא הכרתי שחקניות מצחיקות חרדיות – לא היו אז כאלה".

לא רק שמיכל לא למדה משחק בשום מקום, היא גם לא נחשפה לסרטים או סטנדאפ בילדותה. "גדלתי עם סבא וסבתא ירושלמים עם בית מאד פרום – עבורם, הומור או צחוק חזק היו ליצנות שצריך לגנות. הסבא וסבתא השניים, מאירלנד, דווקא אהבו את ההומור שלי.

"אבל ההשפעה הכי חזקה עלי היתה לאבא שלי ז"ל. הוא הגיע מאירלנד ועשה דרך ארוכה לחב"ד, דרך ישיבה יוניברסיטי, פוניבז' ומיר. הוא היה אדם שמח ומלא הומור ולידו תמיד הרגשתי שאני בסדר".

כשהיתה בכיתה ט', התגלה אצל אביה של מיכל גידול במוח. "הוא היה שוחט שנוסע בכל העולם ומגיע הביתה פעם בחודש עם מזוודה מלאה מתנות. האבחון והניתוח הראשון שלו היו בברזיל. כשהוא הגיע לארץ להמשך טיפול אמא שלי אספה תשעה ילדים סביבה ואמרה: תקשיבו, ליד אבא אתם רק בשמחה. אין מצב שמישהו פה בוכה או מתפרק לי. ליד אבא – רק שירים, בדיחות וצחוקים! ומכיוון שאני הייתי הטיפוס העליז ביותר, עלי נפלה האחריות להוביל את המאמץ הזה..

"אבא חי עוד 14 שנים, מעל ומעבר לציפיות הרופאים. ראינו במוחש שזה בזכות ההומור והשמחה. כמה שהאווירה במחלקה האונקולוגית מדכאת – במיטה של אבא שלי הלכו תמיד צחוקים. אפילו שרופאים נכנסו הם היו מתחילים לצחוק. וזה תרם לי המון – יש משהו מאד מחשל בלהיות נערה שמגיע למקום כזה, מלא ייאוש ועצב, ולהיות מחויבת לשמוח ולצחוק".

אביה של מיכל, היא אומרת, גם נתן דוגמה אישית בכל הגישה שלו למחלה. "הוא המשיך לצחוק ולשמוח עד הרגע האחרון. אי אפשר היה להתקשר אליו בלי להכין כמה בדיחות מראש. אפילו הצורה בה הוא התבטא על הטיפול – הוא סירב לכימותרפיה ועבר 11 ניתוחים, וההסבר שלו היה: 'אני שוחט, אז סכינים אני מכיר מצוין'…"

אחרי מאבק ארוך במחלה, אביה של מיכל נפטר בגיל 58. "הוא לא זכה להיות זקן. אני תמיד מספרת את זה ואומרת לקהל: תשמחו אם אתן מזדקנות! זו זכות להגיע לגיל מבוגר. בגלל זה, אני נגד להסתיר את הגיל. כשאזדקן, אני מבטיחה לשים קצת שיער שיבה בפיאה שלי…"

מתוך אתר הדברות

אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה לי בערב שבת האחרונה, ואני מניחה שרובכם תזדהינה עם פרטי הסיפור.

אני אדם מאוד מאורגן ומסודר בטבעי. כך שאני מתכוננת לשבת כבר בתחילת השבוע.  כל מה שניתן לעשות מוקדם אני עושה בתחילת- אמצע שבוע. אם זה גיהוצים, כביסות עוגות וסלטים שנשמרים במקרר בצורה טובה. אפילו חלות אני אופה ביום רביעי או חמישי. יום שישי זהו יום הניקיון. אני אוהבת להכנס לשבת כשהבית מבריק ומדיף ריח נעים של נקיון. כל זה דורש תכנון והתארגנות מראש. עם הקניות, מה אני מכינה ומתי. אני מכינה לי רשימת שבת ומחלקת אותה בצורה הגיונית כך שלא יפול עלי כל העומס ביום אחד. וכך שאני יוכל לנוח בערב שבת ולהכנס לשבת רגועה ושמחה.

רק מה, כל שבוע אני מדליקה נרות ברגע האחרון. אני לא יודעת למה ואיך זה קורה אבל זה מה שקורה בפועל. אני כל כך רוצה להדליק נרות לפני הזמן וזה לא הולך לי.

והנה, השבוע התארגנתי בצורה טובה כך שחצי שעה לפני שבת כבר הייתי מקולחת ומאופרת. הישג שיא! ואז תוך כדי שאני מתאפרת הבן שלי שואל אם יש עוגיה. האמת שיכלתי להציע לו הרבה דברים אחרים, במיוחד שאם יש משהו שאני לא עושה, זה להכין עוגות לפני כניסת שבת. אבל אז חשבתי לעצמי למה לא להכין? זה רק לערבב ולשים בתנור. 10 דק' וזה מוכן ויהיו לנו עוגיות טעימות לאכול לפני הדלקת נרות. . ומכיון שכשמגיע לי רעיון לראש אני ישר רצה לבצע. הלכתי מהר להכין עוגיות. הסוף היה ששוב הדלקתי נרות מאוחר. ובלחץ. וזה היה מאוד מאכזב.

כשחשבתי על כל הענין, עלו לי כמה מסקנות:

לפעמים נראה (לא רק בערב שבת, אלא כל פעם שצריכים לעשות משהו אבל במקום זה עושים דברים אחרים לא באמת חשובים, ולא באמת דחופים להרגע)  שיקח לנו רק כמה דקות לעשות את זה. כי אנחנו רואים בעיני רוחינו את התוצאות. לא באמת מחשבים את הבדרך. זה קורה לנו למשל כשצריך להשכיב את הילדים, ובמקום להיות מתוכננים מראש ולהתחיל מוקדם עם ה- מה נכין היום לארוחת ערב, הארוחה עצמה, מקלחות השכבות כולל סיפור וכל היתר. ואז נזכרים לעשות פעולות לא דחופות שגוררות את ההשכבה לשעה מאוחרת, הילדים כבר עיייפים ואנחנו עצבניות ולחוצות שכבר ישנו.. זה קורה גם כשצריכם לצאת לאנשהו ועושים רק כמה דברים קטנים לפני וכו.

צריך להתנהל כאילו אין זמן. להיות מוכנים לפני הזמן, כדי להגיע בזמן.

כשמתכננים מה לעשות צריך לקחת בחשבון את הזמן האמיתי. כמה זמן באמת יקח לי. ולפי זה לתכנן.

יש דברים שלא שווים את הלחץ, הכעס וכו. אפשר לוותר עליהם. תבדקו אם עצמיכם מה הכי חשוב ועל מה אפשר לוותר. בהתאם למחיר שמשלמים.

מעניין אותי לדעת מה אתם חושבות וכיצד אתם מתמודדות עם ההכנות של ערב שבת. תוכלו להגיב לי פה למטה. וכמובן ספרו לי איך יצאו העוגיות. כי בלי קשר למחיר הם יצאו משהו מיוחד.

ועכשיו לעוגיות..

נראה כמו מתכון רגיל. השינוי הוא: כיוון שרציתי עוגיות קראנצ'יות יותר ופחות רכות. הורדתי מכמות הקמח והגדלתי את כמות הקוואקר. התוצאה היתה מושלמת.

עוגיות שוקולד קראנצ'יות

לערבב הכל בקערה, ללא סדר מסויים:

כוס קמח מלא

2 כוסות קווקאר להכנה מהירה

2 ביצים

כוס שמן

כוס סוכר

2 כפות קקאו

כפית נס קפה

100 גרם שוקולד מריר שבור גס

אבקת אפיה

כפית תמצית וניל

לערבב, עם 2 כפיות להניח חתיכות מהבצק בתבנית. לגלגל כל חתיכה לכדור ולמעוך מעט. לאפות 10 דק. עד שהשוליים מתיצבים. לשלוף את הנייר אפיה מהתבנית מיד כשמוציאים מהתנור כדי למנוע התקשות מרובה בתבנית החמה.

בהצלחה ושבת שלום!

היא צועדת לאיטה ברחוב הראשי.

המכוניות חולפות על פניה ברעש ומתיזות עליה מים מן השלוליות שבכביש.

היא מרגישה טפטופים קלים על ראשה. אך היא ממשיכה לצעוד ולהרהר.

היום בתיכון התחיל מבצע חדש של לימוד חסידות ובסוף התחרות בין המשתתפות יוגרל כרטיס טיסה לרבי. היא כל כך רוצה לטוס לרבי. בזמן האחרון היא קצת מרגישה רחוקה ממנו. פחות מקפידה על הוראותיו. את חלוקת הנשק מידי שבוע כבר מזמן הפסיקה.

והלימוד השבועי עם מושקי גם כן הופסק.

היא מרגישה ריקנות בנשמה. חסר לה החיות החסידות, השמחה החבד"ית. הנחמה שלה היא באזניות והנגן שלה. לשם היא בורחת כשהיא מהורהרת. וצועדת לאיטה ברחוב הראשי שטיפות מים נוטפות על ראשה לאט לאט ואז מתחזקות.

היא מתחילה למהר. המטרייה בבית.

"היי דבורי, צועקת לעברה מושקי חברתה.

"הי" היא עונה בחצי חיוך.

"מה קורה"? שואלת מושקי

"בסדר ב"ה" היא עונה.

"טוב שאני רואה אותך מה את אומרת שנלמד יחד מחר את השיחה של המבצע. הרבה זמן לא למדנו".

דבורי מישירה מבט. ומביטה בה בהלם קל. הרי על זה היא חשבה הרגע. זה לא השגחה פרטית?
כן היא עונה לעצמה. זו השגחה פרטית.

היא מכבה את הנגן.

"דבורי"? שואלת מושקי בדאגה.

"אהה…כן.. עונה דבורי, בכיף בשמחה. אז מחר ב4 אצלי?"

"קבענו" אומרת מושקי וממשיכה בדרכה.

אז הם למדו כך ביחד במשך חודש עד לסיום המבצע.

במהלך אותו חודש דבורי עברה שינוי גדול עבורה. היה לה כיף. היא ראתה דברים אחרת באור חיובי יותר. אפילו התחברה לשכנה החדשה שבבניין וקירבה אותה לתורה ומצוות. היא מקפידה כל שבוע לתת לה נרות שבת. לספר לה סיפורים על הרבי. היא משחקת עם הילדים הקטנים ומלמדת אותם.

יום רביעי בבוקר הגיע. והמתח באוויר הורגש.

היום ההגרלה!!!

דבורי יושבת בכיסא מתוחה. היא כל כך רוצה לטוס לרבי. לחוות מהקדושה ולהיות במחיצתו וד' אמותיו של הרבע.

היא מהורהרת ונרגשת. ממלמלת פרקי תהילים. מאז שלמדה עם מושקי היא מרגישה חיות ושמחה. כיף לה ללמוד חסידות זה מחייה את נפשה ונותן לה כוחות חדשים בהכל. התפילה היא אחרת. יותר בכוונה ושמחה. גם למבצע הנש"ק היא חזרה. ועוד יותר מסופקת שהיא מזכה עוד נשים להדליק נרות שבת.
היא רוצה לסגור מעגל ולהיות אצל המלך.

"הזוכה המאושרת בכרטיס טיסה היא…." שמעה לפתע את קולה של המורה רחל לוי. "מושקי כהן" אמרה ברגש.

דבורי הביטה בה בחיוך.

מושקי ניגשת לעבר הבמה. נרגשת כולה. המורה מגישה לה את המיקרופון והיא אומרת בקול נרגש:

"תודה רבה. אני שמחה שזכיתי ואין נרגשת ממני. אך הכרטיס הזה מגיע לחברתי הטובה דבורי שהתאמצה והשקיעה רבות כדי לזכות. והיא כל כך רצתה לזכות. אני חושבת שמגיע לה. דבורי.. היא קוראת לה, בואי זה שלך"!!!

כולן מוחאות כפיים בקול ומכל עבר נשמעו הדיבורים על המעשה האציל.

**

היא עומדת בחלון. מול כסאו של הרבע. מביטה בו ועיניה זולגות דמעות של אושר.

"תודה" היא אומרת. ונשמתה זועקת. "רבי תתגלה!"

בימים אלו נפתחו משרדי הרישום למחנות הקיץ אורו של משיח גן ישראל בארה"ק – הסדן החסידי בו מיצרים חסידים מקושרים לרבי מלך המשיח.

בהנהלת הקעמפ מבקשים להבהיר: "ידוע לנו שהורים רבים שולחים את הילדים לספוג חינוך חסידי, למרות הקושי הכלכלי הכרוך בכך, לכן, חשוב לנו להודיע ולזרז את כל ההורים המעוניינים לקבל את מחיר ההנחה הראשוני ופריסת תשלומים להקדים את הרישום ולסיים אותו עד כא אייר"

להלן כתובת עמוד הרישום oro.org.il  טלפון המשרד – 0774506770

חודשיים לפני סוף השנה החליט משרד החינוך לזרוק לרחוב 26 ילדות ללא פיתרון. לאחר תשע שנות פעילות ענפה משרד החינוך החליט לסגור את שערי בית הספר אוהלי תורה חב"ד על טהרת הקודש בישוב יסוד המעלה בגליל העליון על רקע אפליה דתית.

תלמידות שמצאו עצמם ללא בית ספר חודשים לפני סוף השנה  בצר להם כתבו מכתב לרבי ובקשו ברכה למוסד והנה המענה המדהים לפניכם.

לתרומות: בנק מזרחי מס' סניף 487 מס' חשבון 234939 ע"ש משיח גן ישראל. (מוכר לצורכי מס סעיף 46)