כל משפחה וההווי המשפחתי השמח המיוחד לה… בכל משפחה יש בדיחות פנימיות שכשיאמרו — כולם יצחקו, ואחרים שישמעו זאת מבחוץ, לא יבינו על מה הצחוק. המיוחדות ביותר אלו הבדיחות של הילדים, בדיחות שמעורבת בהן תמימות רבה, ושיקוף של הדברים שהם שומעים מהמבוגרים.
ישבו פעם כמה חברות ודיברו שיחה מעמיקה, כשכל אחת 'משוויצה' מהו הייחוס שלה. ההיא צאצאית של אדמו"ר הזקן, אחרת קשורה עד לחוזה מלובלין, אחת נצר לרבי שלום שרעבי וזו מגיעה עד לחפץ חיים, וכדומה. דיני קפצה אחריהן ואמרה: "אני צאצאית של הגולם מפראג", מיד נשמעו שריקות התפעלות, כולם מכירים את המהר"ל מפארג ופועלו הרב. ואמרו לה בהתפעלות: "וואו, מצד אבא או אמא?! היית בקבר שלו? היית בפראג פעם? ואף לא אחת מהן שמה לב, שהיא אמרה שהיא צאצאית של הגולם מפראג…
אמא ושלוימי עומדים בחנות המשחקים, לבחור מתנת יום הולדת לבן העשר. לעמק השווה קשה להגיע, שלוימי מעוניין במכונית מתהפכת על שלט או אופניים עם שמונה הילוכים. ואמא מסבירה לילדה הקט כי אין לה כסף לכך ותקציבם מוגבל, וכדאי לו בזריזות לבחור מתנה זולה יותר. עד שמעלה שלוימי פיתרון קסם, ואומר: אמא, אין לך כסף? אז תתני צ'ק!
לעיתים, צריך ללכת מעל להגבלות העולם, לכתחילה אריבער מעבר למה שנראה בעיניים המצומצמות שלנו, למרות שבדרך כלל יש לדאוג שהדברים ובמיוחד בעניינים כספיים יהיו בתוך 'כלים' ומציאותיים ולא להיכנס למחוייבויות כספיות שאין אפשרות לעמוד בהן. אך לעיתים דווקא נדרש לקפוץ למים, והישועה בוא תבוא!
משפחת אדרי עומדת בתחנת האוטובוס, מן הקטן ועד לגדול, ופקלאות בידיהם. חול המועד פסח, ולנסוע לגן החיות, לחזות בפלאי הבריאה, הם משתוקקים. קו 248 מבושש לבוא. הילדים צופים בקו אחר שעובר ועוד קו שמספרו שונה החולף גם הוא. נו, מתי יגיע הקו שלנו? לפתע עוצר בתחנה קו 247, צועק שמוליק: "אבא, נעלה על קו 247 ולאחר מכן נקח קו 1 וכך נשלים ל–248 ונגיע לגן החיות".
כדי להגיע להישגים אמיתיים ולצעוד בדרך הנכונה, חייבים לעשות את כל הדרך, למרות שלעיתים היא ארוכה ומתישה, ניסיון לקיצורי דרך יכול להביאנו למקומות שלא התכוונו להגיע אליהם.
אבא של חני נסע לרבי מלך המשיח לחג הסוכות, המשפחה כולה מתרגשת מאד לקראת חזרתו. אבא דיבר עם הילדים בטלפון ושאל כל ילד מה לקנות לו: "מקראון הייטס של הרבי…". הגדולים ביקשו מכוניות שלט, הוקי טוקי, אחת הבנות ביקשה סט "דבר מלכות לנוער" ועוד. אבא אמר שישתדל למלאות מבוקשם בזכות העזרה הרבה שהם מושיטים לאמא בהיעדרו. גם חני בת השנה וחצי ניגשת לטלפון אחר כבוד ועונה לשאלת אבא: "אוצה תפוח!".
אומרים: 'ילדים קטנים — רצונות קטנים, ילדים גדולים — רצונות גדולים'. אנו מספיק גדולים כדי לרצות באמת להגיע ליעדים חשובים באמת, ולפעול בשביל להגיע לכך. וכמובן לרצות משיח באמת! ולהתעקש שהוא יגיע!
שיינדי ומינדי, הן חו"לניקיות הנמצאות בשנת לימודן בארץ הקודש. הן נוסעות לשבת מהפנימיה שבה הן לומדות אל קרובי משפחתן. השתיים עולות אל האוטובוס ומבקשות מהנהג: "כרטיס רצוא–ושוב, בבקשה אדון נהג", הנהג צועק לעברן: "מה, כרטיס מי?" והן שוב במבטאן החו"לניק הכבד: "כרטיס רצוא ושוב" ושוב הנהג מתעצבן: "דברו עיברית…" עד שנחלצה אחת הנוסעות החב"דניקיות לעברן, והסבירה לנהג את המובן לכל חסיד חב"ד: "כרטיס הלוך וחזור".
כאשר מסתכלים על ה'עולם' במבט של חסיד אזי הכל נראה שונה, המושגים החסידיים חודרים לחיי היום יום — ואז מושגי העולם נראים לנו במבט של מ'למעלה למטה' — לא משחקים עלינו ומושכים אותנו. והקשיים נראים אחרת לגמריי, הכל באור אחר.
מענדי בן השנתיים התעורר בשעה מוקדמת בבית סביו וסבתו שאליהם הגיע לשבת עם הוריו, הוא פתח את דלת הבית במפתח שהיה נעוץ בחור המנעול, וירד לטייל ברחוב הקהילה החב"דית הלא מוכר לו… נס גדול ששבת הורגשה ברחוב, והמכוניות לא נסעו. הוא הגיע עד מהרה לבית הכנסת, שם התפלאו לראות מקדימי המתפללים את הילדון הצנום משוטט ללא נעליים ולבוש בפיג'מה. הם ניסו לדובבו שיגלה מי הוא? מה שמו? "מענדי". שם משפחתך? "לא יודע…" שורה של אנשים נעמדה למולו ונסתה לשייך את תווי פניו למשפחה מהקהילה — ללא הצלחה. "איך קוראים לאביך?" — "לא מגלה!". "אנחנו רוצים להחזיר אותך להורים שלך, תאמר לנו איך קוראים לאבא שלך ונדע למי להחזיר אותך" — לא הבינו המתפללים את עקשנותו, אך הוא בשלו: "לא אומר לכם ולא אגיד את השם של אבא שלי", — "למה? מה הבעיה? "כי אסור להגיד את השם של אבא! ככה כתוב בתורה". ואם תשאלו לסופו של הסיפור: הוריו יצאו לחפש אחריו וגילו אותו בבית הכנסת, אחרת עוד היה מחכה שם כמה שעות כי לעבור על כבוד אביו לא היה מוכן….
כאשר ילדים מקפידים על עקרונות חשובים ולא מוכנים לוותר עליהם גם אם יפסידו, אזי הנחת להורים ולמורים גדול מאד, כי ילדים הם כ'לוח חלק' שקולט הכל והדברים מוטבעים עליהם. ועל כן הזכות והאחריות עלינו המבוגרים להיזהר מאד במה ש'נטביע' בהם…
אבא ואמא קנו למושקי בת השלוש בלון, ולא סתם בלון — בלון גז — חלום של כל ילד, ולעיתים חלום גם של מבוגר. בהתרגשות עצומה הראו למושקי את הבלון, נתנו לה להחזיקו ביד. אך מושקי מתחילה לבכות. "מה קרה?" שואלים אבא ואמא בפליאה, "הוא, זה כל הזמן בורח לי למעלה!"
הרגיל והמוכר — נדוש, והחדש והשונה נראה מבטיח! לעיתים דווקא הפשוט והידוע זה שכבר הצליח כמה פעמים יהיה טוב ואיתו נוכל להגיע רחוק מאד, אז בעולם שבו בכל שבוע יוצא מכשיר סלולרי חדש והאופנות מתחלפות ברגע — לנו יש ת'אמת והיא לא משתנה!
ילדי משפחת מיכאלי הבחינו מזה כמה ימים שאבא ואמא קנו לילדיהם דיסק חדש לצפיה. יום ועוד יום עובר והדיסק עדיין נח לו על שולחן העבודה של אבא — מה שאומר שאבא ואמא עוד לא בדקו את הדיסק לוודא שהוא מתאים לילדים חסידיים, כך המנהג אצל משפחת מיכאלי. ביום בהיר אחד פקעה סבלנותם של הילדים וכל אחד בתורו ניגש לאם המשפחה ושאל: "אמא, מתי תביאו לנו את הדיסק? נו, אמא מתי תבדקו את הווידאו ותביאו לנו", וכן הלאה… ואמא בסבלנות וחיוך עונה בנימה השמורה לאמהות: "בעז"ה…." ושוב הילדים שואלים ושוב אמא משיבה: "בעז"ה…." עד שרקע אחד הילדים ברגלו והכריז: "אמא, לא בעזרת השם, אנחנו באמת רוצים לראות את זה!" כי במשפחת מיכאלי ידעו שבעז"ה במנגינה המתארכת כלומר: מחר, מחרתיים או בעוד שבועיים, כמו: נראה בהמשך….
בחינוך יש לשים לב שהילדים קולטים גם מה שלא נאמר, כשנאמר לילד: בעזרת השם יבוא משיח היום. בנימה שנאמר: בעז"ה שהאוטובוס יבוא בקרוב, הילד יקלוט זאת. ואם נאמר לו: בעזרת השם! היום בטוח יבוא משיח! הוא יחכה לו ויהיה בטוח שהיום הוא ממש יכול להגיע!
